המקום ההוא שבו גרנו

בשנת 2002 הוציא מרק נופלר, לשעבר Dire Straits, את התקליט The Ragpicker's Dream, שהוא תקליט אקוסטי לחלוטין, בלי גיטרות חשמליות. אחד משירי התקליט היפה הזה, והאהוב עלי ביותר בתקליט, הוא השיר A Place Where We Used to Live.

לטעמי, זהו אחד משירי הגעגוע היפים שנכתבו. בעת כתיבת שורות אלה הוא נדמה בעיני ליפה ביותר (אבל אצלי לא מעט שירים הם הכי יפים בעולם). הוא יצירת מופת קטנה.

איני מצליח להבין כיצד נותר השיר הזה סודי. אני לא מכיר אף אחד שמכיר אותו. זה שיר על געגוע לקשר שחלף בלי שוב, לתקוות העבר, לבית הישן, לשכונה, לאהבה שהיא רק זיכרון ולאכזריות של הזמן החולף. כל אחד שחלק ממיטב שנותיו כבר מאחוריו, לא יוכל שלא להזדהות. והוא שר אותו כל כך טוב.

אני נחנק בכל פעם שאני מקשיב לשיר הזה. אם תקשיבו ליופי הצרוף הזה, לא תישאר עין יבשה. ולא מסנטימנטליזם קיטשי או זול. ההיפך. כאב מאופק, עם תיאור תמונות חיים, ריח, צבע וחמקמקות הזמן. יופי עילאי. האזינו:

הנה תרגום מילולי חופשי שלי למילות השיר (תיקונים והערות יתקבלו בברכה) רק למי שחושש שמא החמיץ משהו בהאזנה למקור

המטבח הריק הזה, בו העברתי שעות,
ליד הכיסא הישן, נהגת לשים פרחים
מדף הספרים, אפילו מסמרי התמונות,
הכל נעלם, אבל הלב שלי עוד כאן

אם השכונה הישנה הזו שרדה אותנו לא רע
איני יודע אם היא עמדה באותם הדברים שכיבו בינינו את האור
את על המדרגה, אני רואה אותך שם
הכל נעלם, אבל הלב שלי עוד כאן

פעם הייתה ילדה קטנה
שחשבה מה תהיה כשתהיה גדולה
יצאה אל העולם הגדול, עכשיו היא רק זיכרון
היה כאן בית ספר קטן, שבו למדתי לכתוב את שמי,
אבל הזמן היה קצת אכזר כאן, לזמן אין בושה,
זה רק המקום, שבו גרנו
זה רק המקום, שבו גרנו

עכשיו בעיר אחרת, את מנהלת חיים אחרים,
ועכשיו במעלה המדרגות ולמטה, את אשתו של מישהו מאחר
כאן באבק, אין אפילו זכר לנו,
הכל נעלם, אבל הלב שלי עוד כאן
זה רק המקום, שבו גרנו
זה רק המקום, שבו גרנו

This empty kitchen's where I'd while away the hours
Just next to my old chair You'd usually have some flowers
The shelves of books Even the picture hooks
Everything is gone But my heart is hanging on

~

If this old neighbourhood
Survived us both alright
Don't know that it withstood
All the things that took our light
You on the stair
I can see you there
Everything is gone
But my heart is hanging on

~

Once there was a little girl
Used to wonder what she would be
Went out into the big wide world
Now she's just a memory
There used to be a little school here
Where I learned to write my name
But time has been a little cruel here
Time has no shame
It's just a place where
We used to live
It's just a place where
We used to live

~

Now in another town
You lead another life
And now upstairs and down
You're someone else's wife
Here in the dust
There's not a trace of us
Everything is gone
But my heart is hanging on
It's just a place where
We used to live
It's just a place where
We used to live

ודאי שאהבה שקר לה, סובלת גם ממחושים

יוסי בנאי 1979

עם צאתו של התקליט "שירים אחרונים" של יוסי בנאי, שבה התקשורת ונזכרה באמן הנפלא הזה, שהיה אושיית תרבות מהמדרגה הראשונה. שחקן נפלא, שהשפה העברית התגלגלה בפיו באופן שאין שני לו. בנאי היה ממנסחי השפה העברית החדשה של שנות השישים והשבעים (במערכוני הגשש החיוור ואח') ומי שחיבר את התרבות המקומית, יותר מכל אחד אחר, לאמנות ההגשה של השנסון: ג'ורג' ברסאנס (התקליטים / מופעים "הגורילה" ו"אין אהבות שמחות"), שארל אזנבור ("כך הם קוראים לי"), ג'ורג' מוסטקי ("פרצוף של צועני" ו"הגבירה בחום") וז'אק ברל ("אהבה בת עשרים" ועוד).

אהבתי את יוסי בנאי כמבצע מאז שהייתי ילד בביה"ס היסודי.

ב-1979, כשהייתי בכיתה י"א, יצא התקליט "יוסי בנאי", בהפקת דודו אלהרר, עם הציור של יוסל ברגנר על העטיפה.

כמה אהבתי את את התקליט הזה.

התקליט הזה, לא זכה לכבוד המגיע לו. היו בו כמה "להיטי רדיו", שהגדול שבהם היה "אני סימון ומואיז הקטן", של יוסי בנאי וחנן יובל, שהוליד מופע מצליח מאוד, את שירם של יוסי בנאי ומתי כספי "מרוב אהבה" ("כשהוא אוהב את ההיא, תמיד הוא אומר לה…") וכן השיר המופלא "את הלילה שלך מרגיעים", של אלתרמן, בלחנו הנפלא של עודד לרר (איפה עודד לרר?), אולם התקליט עצמו נותר ברובו בלתי מוכר. להערכתי, לא נמכרו ממנו עותקים רבים.

רק לפני פחות מחמש שנים יצא לראשונה ע"ג דיסק, במארז משותף עם תקליט אחר, כשהתקליט הזה, נחבא לו בפנים, רחוק מהעין. ספק אם ניתן למצוא אותו בחנויות.

לא תמצאו אותו בדיסקוגרפיה של יוסי בנאי באתר MOOMA של MAKO, ב"שירונט" וברשימות נוספות כאילו לא בא אל העולם.

אם תחפשו בגוגל, כמעט ולא תמצאו מידע על התקליט הנהדר הזה.

אהבתי ואני אוהב את התקליט הזה מאוד. לטעמי זהו תקליטו הטוב ביותר של יוסי בנאי בכל שנותיו. הלחנים נהדרים, של מיטב המלחינים הצעירים של התקופה: יוני רכטר, מתי כספי, יהודית רביץ, עודד לרר ("סליחות"), חנן יובל, העיבודים מתוזמרים ויפים, הסאונד טוב ובכלל, הכל בטוב טעם. הפקה יוצאת מן הכלל.

יוסי בנאי שר בתקליט הזה טוב יותר מאשר בכל תקליטיו האחרים, בין אלה שקדמו לו, ובין אלה שבאו לאחריו. הוא שר נקי, ללא הזיופים הקטנים שכה אפיינו אותו, דל מאוד במניירות. נקי.

בתקליט כמה אוצרות אבודים: בנוסף ל"את הלילה שלך (מרגיעים)", שהפך לקלאסיקה, יש שיר נוסף של אלתרמן, גם כן בלחנו של עודד לרר: "עוד אבוא אל סיפך", ויש עוד. כדאי מאוד לחפש ולגלות.

לראות חבר בוכה

שיר אהוב עלי במיוחד מהתקליט הזה הוא "לראות חבר בוכה", שהוא תרגום עברי של יוסי בנאי עצמו לשיר שהיה באותה עת חדש יחסית, Voir un ami pleurer, של ז'אק ברל.

ברל כתב והקליט את השיר לתקליטו האחרון: Brel אשר יצא בשנת 1977, שנתיים בלבד לפני תקליטו של בנאי.

(תקליטו האחרון הנ"ל של ברל, יצא לאור בהוצאות מחודשות תחת השם: Les Marquises)

זה שיר מלנכולי מאוד, שלא כמו שירים אחרים של ברל עם תוכן קשה, אף שיש בו מעט סרקזם, הוא מלנכולי ממש. הנה גרסתו המקורית של ברל:

ברל נפטר כשנה לאחר צאת התקליט, ב-1978 ממחלת הסרטן, כך שגרסתו של בנאי, הייתה לשיר חדש ממש, תחת הרושם של מותו של ברל.

גרסתו של יוסי בנאי דומה מאוד. הוא תרגם את המילים כמעט מילה במילה וגם העיבוד המוזיקאלי, כמעט זהה, עם אותו קו ליווי בפסנתר, כפי שניגן בהקלטה המקורית, שותפו של ברל להלחנות רבות, ג'ראר ז'אנסט.

השיר לא היה ביו טיוב אז יצרתי סרטון עם המילים מתוזמנות למוזיקה, כמו בסרטון קריוקי והעליתי:

~

עד כמה השיר אינו מוכר ניתן להתרשם מהעבודה שנכון ליום כתיבת שורות אלה, לא ניתן היה למצוא את המילים ברשת (שירונט וכו'), להלן הנוסח העברי של בנאי:

ודאי שמלחמות ישנן עוד

ויש עמים בלי מנגינות

ודאי שלא נותרה טיפת רוך

ואין יותר מה לגלות

ודאי שכסף אין לו ריח

אך לאפי ריחו עולה

ודאי שמשחיתים כל פרח,

אבל לראות חבר בוכה…

ודאי יש כשלונות בשפע

ויש גם מוות ידידיי

הגוף מרכין ת'ראש לפתע

ומתפלא שהוא עוד חי

ודאי נשים בוגדניות הן

ובציפור צייד יורה

ודאי שלב מפסיק לפעום כן

אבל לראות חבר בוכה…

ודאי יש עיר שהתעייפה לה

מילדיה התשושים

ודאי שאהבה שקר לה

סובלת גם ממחושים

ודאי הזמן חולף בשקט

ובחוצות המון הומה

והאמת שמתחמקת

אבל לראות חבר בוכה…

ודאי שהמראה צודקת

ואנו כך נראים מזמן

נדמה שאנו אש יוקדת

אבל אנחנו רק עשן

וכל אותם אשר אחים הם

מאהבה ליבם גואה

כי לאהוב כל כך יודעים הם

אבל לראות חבר בוכה…

ככל שהנוסח העברי דומה למקור, הוא לא זהה. ראו את ההבדל בבית הרביעי, עם המראה הצודקת, האומץ להיות יהודי…(איני דובר צרפתית ומהתרגום האנגלי, לא ממש הבנתי).

בגרסה הידועה של נעמי שמר לשיר "אהבה בת עשרים" יש משפט יפה יותר מהמשפט המקורי של ברל: "ובלילות הכי קרים, היו ודאי גם אחרים, שאת גופך השביעו נחת".

גם בשיר הזה, המשפט על אותה אהבה שקר לה, הסובלת ממחושים, נשמע יפה יותר מהמשפט המקורי, על האהבה שסובלת מכאב שיניים, או משיניים לא יפות.

הנה הטקסט המקורי של ברל בצרפתית:

Bien sûr il y a les guerres d'Irlande
Et les peuplades sans musique
Bien sûr tout ce manque de tendres
Il n'y a plus d'Amérique
Bien sûr l'argent n'a pas d'odeur
Mais pas d'odeur vous monte au nez
Bien sûr on marche sur les fleurs
Mais voir un ami pleurer !

Bien sûr il y a nos défaites
Et puis la mort qui est tout au bout
Nos corps inclinent déjà la tête
Étonnés d'être encore debout
Bien sûr les femmes infidèles
Et les oiseaux assassinés
Bien sûr nos cœurs perdent leurs ailes
Mais mais voir un ami pleurer !

Bien sûr ces villes épuisées
Par ces enfants de cinquante ans
Notre impuissance à les aider
Et nos amours qui ont mal aux dents
Bien sûr le temps qui va trop vite
Ces métro remplis de noyés
La vérité qui nous évite
Mais voir un ami pleurer !

Bien sûr nos miroirs sont intègres
Ni le courage d'être juifs
Ni l'élégance d'être nègres
On se croit mèche on n'est que suif
Et tous ces hommes qui sont nos frères
Tellement qu'on n'est plus étonnés
Que par amour ils nous lacèrent
Mais voir un ami pleurer ! 


ובתרגום לאנגלית:

Of course there are the Ireland wars
And the tribes without music
Of course all this lack of tender
And America is no more
Of course money has no smell
But no smell go up to your nose
Of course we walk on flowers
But but seeing a friend crying

Of course there are our defeats
And death at the very end
The body is already leaning it's head
Surprised of being still standing
Of course the unfaithful women
And the murdered birds
Of course our hearths are losing their wings
But but seeing a friend crying

Of course these exhausted cities
By these fifty years children
Our powerlessness in helping them
And our loves that have toothache
Of course the too fast time
These subways full of drowned
The truth that avoids us
But but seeing a friend crying

Of course our mirrors are upright
Neither the courage to be a jew
Nor the elegance to be a nigger
We think of us as wick we are only tallow
And all this men that are our brothers
So much we aren't surprised anymore
When for love they lacerate us
But but seeing a friend crying


איזה שיר נפלא, הלא כן?

ארבע רוחות חזקות ובודדות – שיר אלמותי

במשאל שנערך בקנדה בשנת 2005 נבחר השיר Four Strong Winds, לאהוב ביותר על הקנדים. השיר מוכר בעולם כולו והוא זכה לאין ספר ביצועים, כמה מהם, נפלאים.

זה שיר פשוט, אבל כל כך טוב, עם לחן חזק ומילים יפות ומרגשות. אחד מטובי השירים במוזיקת הפולק ובכלל. שיר שכדאי מאוד להכיר.
השיר נכתב כנראה ב-1961 ע"י איאן טייסון, זמר פולק קנדי, לדבריו, בעקבות אהובה שעזבה ועברה ללוס אנג'לס.

זה אחד מאותם שירים שניתן לשמוע אותם אין ספור פעמים ובעוד ועוד ביצועים, עד בלי שובע. שיר מופתי. כשמקשיבים למילות השיר, הוא נשמע יותר כמו שיר עם טרובדורי, שעבר מדור לדור, מאשר שיר חדש, של זמר פולק צעיר, משנת 1964. איאן טייסון סיפר שכתב את השיר לאחר ששמע את בוב דילן שר את Blowin in the Wind. זה שיר אהבה וגעגוע ששר גבר שנעזב ע"י אהובתו והוא עוזב לחפש את מזלו במקום אחר הוא מקווה למצוא עבודה אצל חברים ואומר שיחפש אותה, אם יעבור שוב באזור. הוא עוד מקווה שתשנה את דעתה, אם יבקש ממנה שוב, אבל הוא יודע שאין לכך סיכוי, כי הוא הרי ניסה כבר מאה פעמים. ביאושו הוא משלים עם העובדה שזהו זה, שהזמנים הטובים שלהם, כבר מאחוריהם.

השיר מלנכולי ומעביר תחושה של בדידות ונדודים. מין שיר אהבה של נווד עבודה. בביצוע המופתי של ג'וני קאש, אותו ניתן לשמוע בהמשך, שומעים ייאוש ועייפות.

הנה מילות השיר (בחלק מהביצועים מתחיל השיר עם הפזמון, B ובאחרים, בבית A):

Four strong winds that blow lonely

Seven seas that run high

All those things that don't change, Come what may

but our good times are all gone

And I'm bound for moving on

I'll look for you if I'm ever back this way

~

Think I'll go out to Alberta

Weather's good there in the fall

I got some friends that I can go a'working for

Still I wish you'd change your mind

If I asked you one more time

But we've been through that a hundred times or more

~

Four strong winds that blow lonely

Seven seas that run high

All those things that don't change, Come what may

but our good times are all gone

And I'm bound for moving on

I'll look for you if I'm ever back this way

~

If I get there before the snow flies

And if things are looking good

You could meet me if I send you down the fare

But by then it would be winter

there ain't much for you to do

And the winds sure can blow cold way out there

~

Four strong winds that blow lonely

Seven seas that run high

All those things that don't change, Come what may

but our good times are all gone

And I'm bound for moving on

I'll look for you if I'm ever back this way

בסרטו של גו'נתן דמי "Heart of Gold" משנת 2006 מספר ניל יאנג, איך כשהיה בן 16 או 17, השקיע את כל מטבעותיו כדי לשמוע את השיר שוב ושוב במכונת הג'וקס בוקס, שזה השיר היפה ביותר ששמע מימיו.

הנה ניל יאנג מספר את הסיפור ושר את השיר, עם אמי-לו האריס וחברים, בהופעה בגראנד אול אופרי בנשוויל, מתוך הסרט:


ניל יאנג שר את השיר במופע הפרידה של "הבנד" משנת 1978, המונצח בסרטו של מרטין סקורסיזה "הוואלס האחרון" והוא הקליט אותו לתקליטו Comes a Time משנת 1978. הנה ביצוע האולפן היפהפה:
הביצוע המקורי של כותב השיר, בצמד Ian & Sylvia, אותו הביצוע משנת 1964 ששמע ניל יאנג שוב ושוב:

 

הנה ביצוע של "ארבעת האחים", מ-1964 בהופעה. אף על פי שמדובר בשיר חדש, מאותה השנה, הקהל שר עמם ויודע את המילים. ביצוע יפה מאוד ואחר:

הביצוע האהוב עלי ביותר, שאני מרבה לשמוע. שוב ושוב (כמו שניל יאנג סיפר), הוא של ג'וני קאש משנת 2006, מהתקליט: American V: A Hundred Highways. זה ביצוע קורע לב.


ישנם ביצועים רבים נוספים:

תחילה, ביצוע נוסף ומאוחר של הצמד איאן וסילביה, הפעם במופע האיחוד שלהם, משנת 1986:


וביצוע של ג'ון דנבר מתקליט אוסף אשר יצא ב-1998. לא ברור מתי הוקלט הביצוע הזה:

"מסביב לחצות" – סיפורה של תכנית רדיו

סיפור שהיה על תכנית רדיו

Hank Mobley - Soul Station 1960

מי לא חולם לערוך ולהגיש תכנית רדיו לילית? זו הרי משאלת לב שהיא אפילו קלישאה.

בתחילת שנות התשעים, לצד המקצוע המעונב שלי (עו"ד), פעם-פעמיים בשבוע, בשעות הערב, כתחביב, השמעתי מוזיקה, המלצתי ומכרתי דיסקים בחנות "ג'אז באוזן" (ממשפחת "האוזן השלישית") ברח' שינקין בתל אביב. את שכרי קיבלתי בדיסקים שבחרתי, מצרך נחשק ויקר באותם ימים. שתיתי אז ג'אז משובח לרוויה. כמו ילד בחנות צעצועים.

Art Blakey's Jazz Messengers - Indistructible 1965חברי הטוב, ערן יובל, שמע בארוחת ערב משפחתית מבן דודו, איש הרדיו גדי לבנה, שניהל אז את התכניות בתחנת הרדיו "רדיוס", שזה עתה עלתה לאוויר, שמחפשים עורך לתכנית ג'אז. שמע והמליץ עלי.

וככה, מאוקטובר 1995 ועד לאוקטובר 1996, מדי שני בשבוע, בשעה 23:45 הייתי מתייצב בתחנת הרדיו בראש העין ואחרי שהסתיימה תכנית הכרויות הזויה לציבור הדתי, התחלתי לשדר. בחודשיים הראשונים רק ערכתי, וקריינית חמודה הגישה וטעתה בשמות הנגנים, ולאחר מכן, שכנעתי את גדי שאני יכול להגיש בעצמי. וככה זה היה. שעתיים, מחצות ועד שתיים. תענוג.

Miles Davis Quintet - Round About Midnight 1957הפתיח נוצר מביצוע של חמישיית מיילס דיוויס ל- Round Midnight של מונק וגדי לבנה בקולו ה"קול ישראלי" ובלא מעט פאתוס, נשמע בפתיח מכריז: "מסביב לחצות, תכנית הג'אזזזז של רדיוס. עורך ומגיש, נננננעם עוזיאל".

זה היה חלום שהתגשם. מאז שאני ילד אני נודניק שמשמיע מוזיקה לאנשים. בשנות ילדותי ערכתי קסטות (המילה "קלטת" עוד לא הומצאה) עם שירים, שעברו מיד ליד (נניח), ומהמקום הזה נמשכתי לעבוד באוזן השלישית, לצד העיסוק כעורך דין.

אהבתי מאוד להמליץ ולהשמיע מוזיקה ודיסקים שאהבתי. לא פעם, בהתלהבותי, התחייבתי: "לא טוב? אני משלם! על הסכין, באחריות". אמרתי, נודניק. עד היום אני נודניק של מוזיקה.

אז לא רק שרציתי להשמיע מוזיקה לאנשים, הייתה לי אידיאולוגייה בקשר לתכנית הזו. כמי שגדל על הרדיו של שנות השבעים ותחילת שנות השמונים וכחובב "הארד-בופ", התבאסתי מתכניות הג'אז ברדיו. הן השמיעו מעט מאוד "הרד-בופ". עצבן אותי שכל דבר שצ'יק קוריאה מקליט, מיד הושמע בתכניות הג'אז ברדיו. אף אחד לא השמיע את לי מורגן, את ארט בלייקי, את הנק מובלי, את גרנט גרין, את ווס מונטגומרי ואחרים. האמת, גם היום לא משמיעים.

נפלה בחלקי ההזדמנות להגשים את האידאולוגיה שלי. לא רציתי להגיש עוד תכנית מגזינית שסוקרת את ההתרחשויות בעולם הג'אז, כמו שהיו "קול הג'אז הזה" ואחרות, אף שהיו תכניות חשובות וטובות לסוגן (המגזיני).

מגזינים שסוקרים את מה מתחדש, היו מספיק. החלטתי לדבר מעט, לא לסקור תקליטים חדשים, לא לערוך מחוות לאמנים שמבקרים בארץ, לא להשמיע מאוספים, לא לקדם מכירות של שום דבר, לא להעלות מאזינים לשידור ולא לארח באולפן. ג'אז קלאסי מעולה, לטעמי, נטו.

כמשוגע מוזיקה ותקליטים בחרתי למסור למאזינים את המידע שעניין אותי: מלבד שם הקטע ושם האמן המוביל, גם שמות הנגנים האחרים, שם התקליט ושנת ההקלטה ואפילו שם חברת התקליטים. לפעמים עוד כמה פרטים חשובים לטעמי.

זה נראה לי חשוב אז ועדיין נראה לי חשוב. אני מאמין שמוזיקה היא תהליך אבולוציוני ומי שרוצה להכיר מוזיקה ולהעמיק את הכרותו, מוטב שיכיר ויבין את האבולוציה שלה. מי שמקשיב ברצינות והפסנתרן נשמע לו נהדר, מוטב שידע את שמו, כדי שיוכל להתעניין בהקלטות אחרות שלו.

גם ההקשר חשוב. תקליט שהוקלט בניו-יורק בשנת 1960 לעולם לא ישמע כמו תקליט שהוקלט בלוס אנג'לס, אפילו באותה שנה. חדי אוזן הבחינו אפילו בין הלייבלים.לא הרשיתי לעצמי לדבר ולספר על המוזיקאים ועל המוזיקה, מה שמאוד רציתי לעשות, כי הזמן יקר והמוזיקה רבה. האמת שלא הרשיתי לעצמי, כי מי לעזאזל אני? אמרתי לעצמי.

בשעה השנייה, בין 01:00 ל- 02:00 השמעתי מוזיקה שקטה. בלדות, זמרות, בוסה. פנינים שקטות.

האמת שלא באמת "ערכתי" את התכנית מראש. הייתה לי תיקייה לדיסקים ובדרך לתחנה, במכונית, החלטתי עם איזה קטע אני פותח ומשם "זרמתי" אסוציאטיבית. זה היה כיף גדול. הייתי מביא עמי בקבוק יין אדום וכטוב לבי ביין, "זרמתי". ככל שהתקדמו השעתיים עד לסופן, נעשיתי יותר ויותר מבוסם.

את "רדיוס" התכנית הזו לא עניינה. אין לי מושג אם מנהל התחנה טרח להאזין לה פעם אחת. באותם ימים ראשונים של רדיו אזורי, הלילה היה זמן זבל שצריך להעביר. למלא. הם עוד לא גילו את הדיבורים על סקס וכו'.

כשהגשתי את התכנית, לא היה איש בתחנה מלבדי ומלבד טכנאי.

אפילו פרומו בתחנה, המשודר בשעות היום, לא היה לתכנית והיא נודעה בקהילת הג'אז מפה לאוזן. אין לי מושג כמה פיות וכמה אזניים שחו אודות התכנית, אבל אט אט היא אספה מאזינים מכורים. כמה ממוזיקאי הג'אז הנודעים של היום, זכורים לי כתיכוניסטים שהתקשרו אלי אז לענות על חידון הזיהוי.

בכל תכנית, בשעה 00:30, הייתה חידת זיהוי Blindfold. מושמע קטע ג'אז והמאזינים מאותגרים לזהות מי מנגן, על פי הצליל והסטייל או על פי הכרות עם הדיסק. כשאני שומע היום כמה מהתכניות שנותרו אצלי מוקלטות, אני מבין עד כמה קשה הייתה החידה. כיום, אני מתקשה לזהות בעצמי.

ככה נמשך התענוג הזה כעשרה חודשים, הרחק מעיני התקשורת. שום אזכור בעיתונות הכתובה לא היה לתכנית. אני מצדי לא עשיתי כלום כדי לקדם אותה. כל כך נהניתי, שלא היה לי אכפת אם אזכה להכרה. ידעתי שיש לפחות כמה עשרות שמאזינים לי בקביעות ואני השמעתי להם מוזיקה.

בחודש אוקטובר 1996 התמנתה מנהלת תכניות חדשה לתחנה, שירה גרא, והיא הורידה את התכנית שלי ללא שום התראה לטובת "מוזיקה שהרבה אנשים אוהבים", לאחר שהודיעה לי על כך בשיחת טלפון חפוזה. נו טוב.

אני זוכר את התכנית האחרונה. 28 באוקטובר 1996. עליתי לאוויר והודעתי שהיום תכנית אחרונה. התחיל מבול (טוב, לא מבול, גשם, טוב, התקשרו כמה אנשים יקרים) של טלפונים.

זכורה לי במיוחד שיחת טלפון אחת, ממאזין אלמוני, עולה מרוסיה, שסיפר לי כי מאז שנות הארבעים (של המאה הקודמת) ובמשך כל השנים, ברוסיה וכעת בישראל, הוא מאזין בקביעות לתכנית ג'אז של קול אמריקה שיקרה ללבו. הוא הצטער מאוד על רדת התכנית. "התכנית שלך היא תכנית הג'אז השניה הכי טובה שיש" הוא אמר לי. זה הקומפלימנט הכי מרגש שקיבלתי בחיים. אני לא שוכח אותו ולא אשכח אותו.

בקופסת נעליים שמורות אצלי כמה קסטות עם תכניות שהקלטתי באותם ימים. לאחרונה עלה בי רעיון להעלות לאינטרנט את התכניות שיש בידי מוקלטות.

לאחר האזנה לתכניות, בחלוף השנים, אני גאה בהן מאוד. אחלה מוזיקה. כל קטע פצצה. לגבי ההגשה… נו. לפעמים היא נשמעת טוב ולפעמים פחות. לא מעט גמגומים וציקצוקים של מי שפתח מיקרופון בלי לחשוב שנייה מה הוא עומד להגיד. תשמעו ותיווכחו. נראה לי שהתכניות האלה מספקות רצף מעולה של מוזיקה ומידע רלוונטי על המוזיקה. את הפרסומות חתכתי החוצה.

מכיוון שבבייתנו המחשב מחובר מזה שנים למגבר הסטראו, האזנתי לכמה תכניות מתחילתן ועד סופן ברקע, כמו רדיו, והן נשמעו לי מענגות ביותר. אני הרי מת על המוזיקה הזו. אהבתי אותה אז אהבת נפש ועודני אוהב אותה ומאזין לה. קרוב לוודאי שאוהב אותה תמיד.

Amit Golan 1964-2010באותה בתקופה בה התחלתי לערוך ולהגיש את התכנית, חזר לישראל מלימודים בניו-יורק חברי עמית גולן ז"ל. עם עמית הרי חלקתי את האהבה למוזיקה הזו כל השנים. מי שיאזין לתכניות הללו והכיר את עמית, יוכל להתרשם מיד כי זו המוזיקה שעמית גולן אהב והנחיל לתלמידיו.

כשהאזנתי אני, עובר לכתיבת הפוסט הזה, לא הפסקתי לחשוב על עמית ולהתגעגע אליו. אני מקדיש את התכניות, את הפוסט הזה ומה שעוד אפשר, לחברי האהוב עמית גולן ז"ל 1964-2010.

הנה כמה תכניות, מתוך הקסטות שהסתתרו בקופסת הנעליים בארון הבגדים שלי.

האזנה מהנה:

22 ביולי 1996

 

29 ביולי 1996

26 באוגוסט 1996

2 בספטמבר 1996

9 בספטמבר 1996

16 בספטמבר 1996

23 בספטמבר 1996

30 בספטמבר 1996

21 באוקטובר 1996