מי לא חולם לערוך ולהגיש תכנית רדיו לילית? זו הרי משאלת לב שהיא אפילו קלישאה.

בתחילת שנות התשעים, לצד המקצוע המעונב שלי (עו"ד), פעם-פעמיים בשבוע, בשעות הערב, כתחביב, השמעתי מוזיקה, המלצתי ומכרתי דיסקים בחנות "ג'אז באוזן" (ממשפחת "האוזן השלישית") ברח' שינקין בתל אביב. את שכרי קיבלתי בדיסקים שבחרתי, מצרך נחשק ויקר באותם ימים. שתיתי אז ג'אז משובח לרוויה. כמו ילד בחנות צעצועים.

חברי הטוב, ערן יובל, שמע בארוחת ערב משפחתית מבן דודו, איש הרדיו גדי לבנה, שניהל אז את התכניות בתחנת הרדיו "רדיוס", שזה עתה עלתה לאוויר, שמחפשים עורך לתכנית ג'אז. שמע והמליץ עלי.

וככה, מאוקטובר 1995 ועד לאוקטובר 1996, מדי שני בשבוע, בשעה 23:45 הייתי מתייצב בתחנת הרדיו בראש העין ואחרי שהסתיימה תכנית הכרויות הזויה לציבור הדתי, התחלתי לשדר. בחודשיים הראשונים רק ערכתי, וקריינית חמודה הגישה וטעתה בשמות הנגנים, ולאחר מכן, שכנעתי את גדי שאני יכול להגיש בעצמי. וככה זה היה. שעתיים, מחצות ועד שתיים. תענוג.

הפתיח נוצר מביצוע של חמישיית מיילס דיוויס ל- Round Midnight של מונק וגדי לבנה בקולו ה"קול ישראלי" ובלא מעט פאתוס, נשמע בפתיח מכריז: "מסביב לחצות, תכנית הג'אזזזז של רדיוס. עורך ומגיש, נננננעם עוזיאל".

זה היה חלום שהתגשם. מאז שאני ילד אני נודניק שמשמיע מוזיקה לאנשים. בשנות ילדותי ערכתי קסטות (המילה "קלטת" עוד לא הומצאה) עם שירים, שעברו מיד ליד (נניח), ומהמקום הזה נמשכתי לעבוד באוזן השלישית, לצד העיסוק כעורך דין.

אהבתי מאוד להמליץ ולהשמיע מוזיקה ודיסקים שאהבתי. לא פעם, בהתלהבותי, התחייבתי: "לא טוב? אני משלם! על הסכין, באחריות". אמרתי, נודניק. עד היום אני נודניק של מוזיקה.

אז לא רק שרציתי להשמיע מוזיקה לאנשים, הייתה לי אידיאולוגייה בקשר לתכנית הזו. כמי שגדל על הרדיו של שנות השבעים ותחילת שנות השמונים וכחובב "הארד-בופ", התבאסתי מתכניות הג'אז ברדיו. הן השמיעו מעט מאוד "הרד-בופ". עצבן אותי שכל דבר שצ'יק קוריאה מקליט, מיד הושמע בתכניות הג'אז ברדיו. אף אחד לא השמיע את לי מורגן, את ארט בלייקי, את הנק מובלי, את גרנט גרין, את ווס מונטגומרי ואחרים. האמת, גם היום לא משמיעים.

נפלה בחלקי ההזדמנות להגשים את האידאולוגיה שלי. לא רציתי להגיש עוד תכנית מגזינית שסוקרת את ההתרחשויות בעולם הג'אז, כמו שהיו "קול הג'אז הזה" ואחרות, אף שהיו תכניות חשובות וטובות לסוגן (המגזיני).

מגזינים שסוקרים את מה מתחדש, היו מספיק. החלטתי לדבר מעט, לא לסקור תקליטים חדשים, לא לערוך מחוות לאמנים שמבקרים בארץ, לא להשמיע מאוספים, לא לקדם מכירות של שום דבר, לא להעלות מאזינים לשידור ולא לארח באולפן. ג'אז קלאסי מעולה, לטעמי, נטו.

כמשוגע מוזיקה ותקליטים בחרתי למסור למאזינים את המידע שעניין אותי: מלבד שם הקטע ושם האמן המוביל, גם שמות הנגנים האחרים, שם התקליט ושנת ההקלטה ואפילו שם חברת התקליטים. לפעמים עוד כמה פרטים חשובים לטעמי.

זה נראה לי חשוב אז ועדיין נראה לי חשוב. אני מאמין שמוזיקה היא תהליך אבולוציוני ומי שרוצה להכיר מוזיקה ולהעמיק את הכרותו, מוטב שיכיר ויבין את האבולוציה שלה. מי שמקשיב ברצינות והפסנתרן נשמע לו נהדר, מוטב שידע את שמו, כדי שיוכל להתעניין בהקלטות אחרות שלו.

גם ההקשר חשוב. תקליט שהוקלט בניו-יורק בשנת 1960 לעולם לא ישמע כמו תקליט שהוקלט בלוס אנג'לס, אפילו באותה שנה. חדי אוזן הבחינו אפילו בין הלייבלים.לא הרשיתי לעצמי לדבר ולספר על המוזיקאים ועל המוזיקה, מה שמאוד רציתי לעשות, כי הזמן יקר והמוזיקה רבה. האמת שלא הרשיתי לעצמי, כי מי לעזאזל אני? אמרתי לעצמי.

בשעה השנייה, בין 01:00 ל- 02:00 השמעתי מוזיקה שקטה. בלדות, זמרות, בוסה. פנינים שקטות.

האמת שלא באמת "ערכתי" את התכנית מראש. הייתה לי תיקייה לדיסקים ובדרך לתחנה, במכונית, החלטתי עם איזה קטע אני פותח ומשם "זרמתי" אסוציאטיבית. זה היה כיף גדול. הייתי מביא עמי בקבוק יין אדום וכטוב לבי ביין, "זרמתי". ככל שהתקדמו השעתיים עד לסופן, נעשיתי יותר ויותר מבוסם.

את "רדיוס" התכנית הזו לא עניינה. אין לי מושג אם מנהל התחנה טרח להאזין לה פעם אחת. באותם ימים ראשונים של רדיו אזורי, הלילה היה זמן זבל שצריך להעביר. למלא. הם עוד לא גילו את הדיבורים על סקס וכו'.

כשהגשתי את התכנית, לא היה איש בתחנה מלבדי ומלבד טכנאי.

אפילו פרומו בתחנה, המשודר בשעות היום, לא היה לתכנית והיא נודעה בקהילת הג'אז מפה לאוזן. אין לי מושג כמה פיות וכמה אזניים שחו אודות התכנית, אבל אט אט היא אספה מאזינים מכורים. כמה ממוזיקאי הג'אז הנודעים של היום, זכורים לי כתיכוניסטים שהתקשרו אלי אז לענות על חידון הזיהוי.

בכל תכנית, בשעה 00:30, הייתה חידת זיהוי Blindfold. מושמע קטע ג'אז והמאזינים מאותגרים לזהות מי מנגן, על פי הצליל והסטייל או על פי הכרות עם הדיסק. כשאני שומע היום כמה מהתכניות שנותרו אצלי מוקלטות, אני מבין עד כמה קשה הייתה החידה. כיום, אני מתקשה לזהות בעצמי.

ככה נמשך התענוג הזה כעשרה חודשים, הרחק מעיני התקשורת. שום אזכור בעיתונות הכתובה לא היה לתכנית. אני מצדי לא עשיתי כלום כדי לקדם אותה. כל כך נהניתי, שלא היה לי אכפת אם אזכה להכרה. ידעתי שיש לפחות כמה עשרות שמאזינים לי בקביעות ואני השמעתי להם מוזיקה.

בחודש אוקטובר 1996 התמנתה מנהלת תכניות חדשה לתחנה, שירה גרא, והיא הורידה את התכנית שלי ללא שום התראה לטובת "מוזיקה שהרבה אנשים אוהבים", לאחר שהודיעה לי על כך בשיחת טלפון חפוזה. נו טוב.

אני זוכר את התכנית האחרונה. 28 באוקטובר 1996. עליתי לאוויר והודעתי שהיום תכנית אחרונה. התחיל מבול (טוב, לא מבול, גשם, טוב, התקשרו כמה אנשים יקרים) של טלפונים.

זכורה לי במיוחד שיחת טלפון אחת, ממאזין אלמוני, עולה מרוסיה, שסיפר לי כי מאז שנות הארבעים (של המאה הקודמת) ובמשך כל השנים, ברוסיה וכעת בישראל, הוא מאזין בקביעות לתכנית ג'אז של קול אמריקה שיקרה ללבו. הוא הצטער מאוד על רדת התכנית. "התכנית שלך היא תכנית הג'אז השניה הכי טובה שיש" הוא אמר לי. זה הקומפלימנט הכי מרגש שקיבלתי בחיים. אני לא שוכח אותו ולא אשכח אותו.

בקופסת נעליים שמורות אצלי כמה קסטות עם תכניות שהקלטתי באותם ימים. לאחרונה עלה בי רעיון להעלות לאינטרנט את התכניות שיש בידי מוקלטות.

לאחר האזנה לתכניות, בחלוף השנים, אני גאה בהן מאוד. אחלה מוזיקה. כל קטע פצצה. לגבי ההגשה… נו. לפעמים היא נשמעת טוב ולפעמים פחות. לא מעט גמגומים וציקצוקים של מי שפתח מיקרופון בלי לחשוב שנייה מה הוא עומד להגיד. תשמעו ותיווכחו. נראה לי שהתכניות האלה מספקות רצף מעולה של מוזיקה ומידע רלוונטי על המוזיקה. את הפרסומות חתכתי החוצה.

מכיוון שבבייתנו המחשב מחובר מזה שנים למגבר הסטראו, האזנתי לכמה תכניות מתחילתן ועד סופן ברקע, כמו רדיו, והן נשמעו לי מענגות ביותר. אני הרי מת על המוזיקה הזו. אהבתי אותה אז אהבת נפש ועודני אוהב אותה ומאזין לה. קרוב לוודאי שאוהב אותה תמיד.

באותה בתקופה בה התחלתי לערוך ולהגיש את התכנית, חזר לישראל מלימודים בניו-יורק חברי עמית גולן ז"ל. עם עמית הרי חלקתי את האהבה למוזיקה הזו כל השנים. מי שיאזין לתכניות הללו והכיר את עמית, יוכל להתרשם מיד כי זו המוזיקה שעמית גולן אהב והנחיל לתלמידיו.

כשהאזנתי אני, עובר לכתיבת הפוסט הזה, לא הפסקתי לחשוב על עמית ולהתגעגע אליו. אני מקדיש את התכניות, את הפוסט הזה ומה שעוד אפשר, לחברי האהוב עמית גולן ז"ל 1964-2010.

הנה כמה תכניות, מתוך הקסטות שהסתתרו בקופסת הנעליים בארון הבגדים שלי.

האזנה מהנה:

22 ביולי 1996

 

29 ביולי 1996

26 באוגוסט 1996

2 בספטמבר 1996

9 בספטמבר 1996

16 בספטמבר 1996

23 בספטמבר 1996

30 בספטמבר 1996

21 באוקטובר 1996