מקרטני הוא הבוס! (או: נקמתו של הילד שאהב את החיפושית הלא נכונה)

Wings Over America

אצל אוהבי הביטלס מבין ילדי שנות השבעים היו את אוהבי לנון ואת אוהבי מקרטני. אותה תופעה ילדותית כמו עם אלביס מול כליף וירדנה מול עפרה. ככה זה. גם אני הייתי בעסק הזה. אבל כמו בשיר של עלי מוהר: "עם הדגל ועם הצבע הלא נכון".

במשך שנים, כל העולם העריץ את לנון, במיוחד המבקרים והתקשורת. העובדה שנרצח, רק הוסיפה להילה סביבו.

אני הייתי מהגבוצה של מקרטני. כבר בביה"ס היסודי ידעתי ביחס לכל שיר של הביטלס מי שר אותו ומי כתב אותו ובלבלתי את המוח לרבים וטובים וגם לטובים פחות.

היה לי בחדר פוסטר גדול של מקרטני (אתם זוכרים את הפוסטרים של אז שהיו תלויים בין שני לייסטים שחורים), ממש מהסדרה של התמונה הזו, שממנו פול מקרטני התבונן אלי כששכבתי לישון והאור מה"הול" האיר את הפוסטר. רמת חן 1976. אהבתי את פול מקרטני ולהקת כנפיים.

כל השנים היה פולחן ג'ון לנון לזרא בעיני. לא שלנון לא היה ראוי להערצה. לא שלא אהבתי אותו בעצמי. בכל זאת, מבין ארבעת הביטלס, לנון הכריזמטי, אמן בן זמנו, מובהק. איש הסיקסטיז המובהק. סמל של דור. אמן טוטלי, הילד הרע והבועט, אך גם איש השלום והאהבה, הטיפוס המסקרן והאניגמטי ובאמת אמן גדול. לא פלא שהוא עורר משיכה והערצה. אבל בכל זאת…

מקרטני היה תמיד מין ילד טוב כזה, מתקתק, נחמד מדי. לא דמות של אגדת רוקנרול. כזה שגם ההורים של ילדי הסיקסטיז יכלו לאהוב. זה לא נחשב קומפלימנט לאמן רוק. וכך במשך כשלושה עשורים, עד לשנות האלפיים, נהנתה מורשת ג'ון לנון מאלוהות ממש וגם מקרדיט על היצירות של מקרטני, לא מעט בזכות ההסכם האומלל שבגללו קרדיט לכל שירי השניים, לא חשוב מי כתב מה, ניתן ל- Lennon-McCartney.

האמת צריכה להיאמר: את רוב שירי הביטלס כתב ושר פול מקרטני ומתוך להיטי הביטלס, או הקלאסיקה של הביטלס, חלקו גדול במיוחד. אני מתערב שמכל רשימה של מיטב תוצרת הביטלס שתמצאו או תערכו בעצמכם, בלי להתחכם ובלי להביא בחשבון השמעות יתר, 60-70% יהיו שירים של פול.

לעניות דעתי, מקרטני היה המוכשר מבין ארבעת המופלאים. הוא שר וניגן טוב מהאחרים, גיטרות, פסנתר ותופים, הוא היה בסיסט הרוק הטוב והחשוב בסיקסטיז, שהמציא את סטייל נגינת הבס המלודי. הכתיבה וההלחנה שלו היו מורכבים יותר, קלאסיים. אם הביטלס היו ממשיכים להופיע, הוא היה הופך ל- Band Leader, כפי שהיה בהקלטות האחרונות.

בשונה מחבריו לביטלס, הוא ידע ואהב להופיע. ג'ון היה כותב ומלחין נהדר אבל נגן בינוני, לא פעם מנותק ומרוחק בהופעות, לא כל כך אהב להופיע ולא היטיב להופיע. לא פלא שבכל שנות קריירת הסולו שלו, לא יצא לסיבוב הופעות אחד. אין לו אף הקלטה סבירה בהופעה. ג'ורג' היה ביישן ולא היה במיטבו בהופעות (ראו הקונצרט לבנגלדש וקונצרט טוקיו עם אריק קלפטון). על רינגו אמר ג'ון שהוא אפילו לא המתופף הכי טוב בביטלס. בשנים שלאחר הביטלס, כל פעם שתופף, היה על הבמה מתופף נוסף לצידו.

אם החזקתם מעמד עד כה, תשאלו בוודאי, מה נפל עלי ולמה אני טורח בעניין הזה, שהוא די שחוק ולא אקטואלי? האם לא התבגרתי מאז הפוסטר בחדר והויכוחים: לנון או מקרטני?

הסבר אחד פשוט ונכון הוא שאני נודניק. כתוב למעלה. אבל זה לא רק זה. תודו כי בשנים האחרונות יש לפול מקרטני עדנה. הוא הרי עושה בית ספר לכולם. הוא חורש את העולם בסיבובי הופעות נפלאים (הטור של 2013 נראה לי פצצה). בגיל 71 הוא בכושר עילאי, הוא שר את שירי הביטלס באותו הסולם בו הם מושרים בתקליטי הביטלס, כשהיה בן 25, ובשונה מבני גילו, הוא לא נעזר באין ספור אנשים על הבמה, נגנים, זמרים וזמרות ליווי שיתמכו ויחזיקו את ההופעה עבורו. זו תופעה שאין שני לה. אין אף מוזיקאי שיכול להתפאר במשהו שמתקרב לזה. ספק אם יהיה.

הוא מלא פעילות, כותב, מפיק, מקליט ומחדש. תקליטיו משנות האלפיים בהחלט ראויים. אני אוהב אותם מאוד. יש לו להקה נהדרת כבר 12 שנה (בערך כמו התקופה של הביטלס וכנפיים ביחד). הוא פורח.

קטלוג השירים של מקרטני הוא המפואר ביותר עלי אדמות, ללא מתחרים וכיום הוא סוף סוף זוכה להכרה בתור כותב השירים האלה וכמייצג מורשת הביטלס.

כל הקולגות שלו, מקיר לקיר, משתחווים בפניו. גדולי הרוק מתוודים על הערצתם ליצירתו, גם זו מתקופת Wings.

נראה שכיום, אין עוד מחלוקת שפול מקרטני הוא הבוס הגדול. מלך מלכי המלכים. לא אלביס, לא ספרינגסטין, לא בנון, לא דילן ולא מארלי. מקרטני!

מאז ילדותי ונערותי בשנות השבעים ובמשך השנים מצאתי את עצמי מצטדק על אהבתי לפול מקרטני ולמוזיקה שלו ונשאתי את עלבונו, למול מורשת לנון הנערץ (לטעמי, לא מעט על חשבונו של מקרטני), כאילו הייתי אמו או סבתו.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

זה לא היה לי פשוט, כי הבחירות המקצועיות של מקרטני, לא פעם, סבלו מטעם רע. הוא רצה לשתף את אשתו בכל עולמו אז הוא בחר להעלות אותה לבמה, כחברת הלהקה, אע"פ שלא הייתה מוזיקאית מקצועית. אין דבר יותר חסר שיק (לא פעם, מביך) מאשר לינדה מקרטני, הדודתית, רוקדת בחוסר חן, שרה וקצת מקשקשת בקלידים, לצידו ומאחוריו על הבמה, כאילו יש לה תרומה של ממש.

כעת, אני מגיח מאחורי הקלעים כמו סבתא כסופת שיער של פול מקרטני, שבאה חשבון עם כולם על זה שהם טעו והיא צדקה ומה עשו לנכד שלה ותראו איך עכשיו כולם אוהבים אותו.

לא כל התוצרת של מקרטני ראויה למאכל, אך בזה אין מצבם של חבריו לביטלס טוב משלו. בכל זאת, הקריירה של פול שלאחר הביטלס, מעניינת מאוד ואומרת כמה דברים חשובים עליו, כמוזיקאי וכאדם. היריעה כאן קצרה מלסקור אותה, אך ברצוני לספר את הסיפור המוזר של להקת כנפיים. סיפור מוזר בהחלט שאין דומה לו.

מקרטני פרש מהביטלס ב-1970, סביב משבר העסקים של חברת התקליטים והאפנה, "אפל", שהקימו הביטלס ועל רקע מחלוקת עם לנון על המשך הדרך. הוא פרש עם אשתו לחווה בסקוטלנד ושם שקע בדכדוך ובאבדן דרך ושתה לא מעט.

בסלון הבית, הקליט בעצמו, על טייפ 4 ערוצים,  תקליט סולו ראשון (McCartney) שבו הוא מנגן בכל הכלים. מיד לאחר מכן, הפעם באולפן, הקליט תקליט נוסף (Ram).

שני התקליטים הללו הם שני תקליטי ה-Indie הראשונים בהיסטוריה של הפופ והרוק. התקליט הראשון, McCartney , נחשב היום כאבי ה- Lo-Fi. שני תקליטים צנועים מאוד עם שירים קטנים וצנועים. לא מה שהיית מצפה מפול מקרטני של הביטלס. היום הם נחשבים קלאסיקה.

ואז הוא רצה להקה. הוא החליט לעשות את מה שהציע ללנון לפני הפרישה ולנון סירב. לחזור להופיע במקומות קטנים כמו פעם, בתחילת הדרך. לפני הביטלמאניה.

ב-1971 הקים את Wings, שמתקליטה הראשון והדי מביך Wild Life אתם, כנראה, לא מכירים אף שיר (אע"פ שיש שם 2-3 שירים לא רעים).  בשיא התהילה, כשכל העולם משתוקק לראות אותו ואת חבריו לביטלס מופיעים, החליט פול, משום מה, להתחיל מההתחלה. כאילו הוא לא אחד מארבעת המופלאים.

הוא הסתובב בוואן שהכיל את אשתו, ילדה בת 10 (ביתה של לינדה מנישואים קודמים), בת בת שנתיים וחצי ותינוקת בת שנה (המעצבת סטלה מקרטני), שני כלבים ואת הלהקה החדשה שלו.

השילוב המוזר של להקת רוק וגן ילדים נסע בכבישי בריטניה, בלי מנהל, בלי לתאם מראש מועדי הופעות ולינה והתדפק על שערי אוניברסיטאות לפי השלטים בדרך. הנה בתמונה כל משלחת להקת כנפיים בפתח אוניברסיטת נוטינגהאם ב-9 בפברואר 1972. עם פורד טרנזיט, מהסוג של מוניות השירות בתל אביב, ללהקה ולמשפחה, ומשאית קטנה לציוד. אחרי בריטניה הוא עבר לאירופה, שם כבר נסעה הלהקה באוטובוס צבעוני, אבל גם באירופה הופיעה במקומות קטנים יחסית.

להקת כנפיים בכניסה לאוניברסיטת נוטינגהאם, 9 בפברואר 1972

בהופעות הללו מקרטני לא שר אף שיר מתקופת הביטלס ואפילו לא שירים משני תקליטיו הראשונים McCarteny ו- Ram, או את שני להיטיו עד אז: Another Day ו- Mabey I'm Amazed.

הוא התעקש להתחיל מחדש מכלום. ויתר על מעמדו כיוצא הביטלס. הוא רצה להקה שתתחיל מחדש ותתפתח באופן טבעי. הכלבים והחיתולים באוטו מסבירים אולי את חוסר היציבות בהרכב הלהקה ואת המהירות שבה מיהרו חבריה לפרוש לדרכם. נגן שציפה לסקס, סמים ורוקנרול, הבין, די מהר שהוא צריך להסתפק ברוקנרול ובינתיים, בלי התהילה לה ציפה.

זה היה סט השירים של Wings באותן הופעות בשנת 1972:

Lucille, Give Ireland Back to the Irish, Blue Moon of Kentucky, Seaside Woman, Help Me Darling, Some People Never Know, The Mess, Bip Bop, Say, Darling, Smile Away, My Love, Henry's Blues.

אפשר להאמין? כמה שירים מהסט הזה אתם מכירים? את My Love הנפלא, אבל הקהל שהיה בהופעות הללו לא הכיר אותו כי הוא הופיע רק בתקליט הבא של הלהקה, Red Rose Speedway באפריל 1973. אולי הכיר את שני הקאברים.

מקרטני לא סתם לקח אתו את כל המשפחה. מסתבר שבכל השנים שיבואו, מקרטני ייקח את כל המשפחה לכל סיבובי ההופעות העולמיים, ומהסיבה הזו, משפחתו לא סבלה מחסרונו כפי שסובלות כל משפחות המוזיקאים המצויים בדרכים.

היו לו חיי זוגיות ומשפחה נפלאים וילדיו בריאים, מצליחים וביחסים מצוינים עמו. זה לא טריביאלי. זה מאוד יוצא דופן בעולם הרוק.

פול ולינדה מקרטני עם הילדים בסיבוב ההופעות 1976

כך זה התחיל אך בתוך פחות משנתיים הקליט את אלבום המופת Band on the Run, שהוא אחד מהאלבומים הטובים של שנות השבעים, שגם הסיפור שלו, מוזר. מקרטני החליט להקליט את התקליט בלאגוס שבניגריה. סמוך לפני הטיסה התברר לו שהלהקה שלו לא רוצה להצטרף אליו. הגיטריסט והמתופף פרשו. הוא נשאר עם אשתו ועם דני ליין. אז את רוב הנגינה שאתם שומעים בתקליט הנפלא הזה, מנגן מקרטני בעצמו, כולל תופים.

לאחר הוצאת Band on the Run, הראשון שזכה לשבחי הביקורת, מקרטני לא יצא לסיבוב הופעות אלא הקליט והקליט.

Junior's Farm, Single 1974בשנת 1974 הוא הקליט סשן בבירת הקאנטרי, נשוויל (להוצאה כסינגל) ובניו-אורלינס את התקליט  Venus and Mars, שהיה רב מכר עולמי.

ב-1975, על רקע הצלחת התקליטים וריבוי הלהיטים ברדיו, הוא יצא לסיבוב הופעות עולמי וב-1976 הקליט את Wings at the Speed of Sound שסיפק עוד שני להיטי ענק.

ב-1976 הייתה Wings הלהקה המצליחה בעולם.

באותה שנה, שהייתי בכתה ח' או ט', יצא התקליט המשולש בהופעה, Wings Over America ואני אהבתי אותו אהבה גדולה. מדובר באלבום המתעד את הטור הגדול של Wings באמריקה, הטור הגדול ביותר שאמן או להקה עשו עד אז, טור ששבר את כל השיאים מבחינת מספר צופים וכו', כולל השיאים של הביטלס.

לאחרונה יצא התקליט בהוצאה מחודשת ומשופרת. זו הופעת רוק מצוינת.

מה שעשה לי את השבועיים האחרונים, החזיר אותי לכתה ח' והביא אותי לכתוב את הפוסט הזה, הוא הסרט Rockshow אשר מנציח את ההופעה האחרונה בארה"ב בטור הזה.

הופעה שמחה ונהדרת בסיאטל וושינגטון, שצולמה בפילם  35 מ"מ והוקלטה מצוין וכעת, לאחר שחזור מעותק הפילם המקורי, ניתן לצפות בה ב-HD ועם סאונד מעולה, כולל סראונד 5.1. צפיתי בזה כבר שלוש פעמים. איזה כיף! זה האלבום המשולש, עם תמונה באיכות HD.

בסיבוב ההופעות הזה פול שר לראשונה 5 שירי ביטלס, רובם לא להיטים, אבל הם ממש לא העיקר. הלהקה מנגנת בעיקר משלושת אלבומיה האחרונים וגם דני ליין וג'ימי מקולוק מקבלים שירי סולו.

הופעה פנטסטית. אפשר לקנות אותה ב-Blu-ray, ב-DVD או להוריד אותה בכל איכות שרק תרצו.

הסרט חושף עד כמה הייתה Wings להקה מצוינת. הגיטריסט ג'ימי מקולוק, הוא גיטריסט ענק, מקרטני הרי גדול הבסיסטים והמתופף ג' אינגליש, מצוין.

אני רואה את זה שוב ושוב וזה נשמע פצצה. הופעת רוק מעולה!

ניתן להתרשם מהסרט עד כמה פול מקרטני נהנה להופיע, כמה הוא שמח על הבמה, כמה הוא מפרגן ללהקה וכמה הכל זורם.

לצערי, רוב קטעי ההופעה ביו-טיוב הם לא מהגרסה המשופצת עליה אני מדבר. המעט שיש הם לא בהכרח השירים שהייתי בוחר להציג, אבל, בכל זאת, תראו ותשמעו כמה שזה טוב. דווקא שיר פסנתר, הביצוע הכי טוב ששמעתם ל- Maybe I'm Amazed:

הקטע הזה, Listen to What the man said היה להיט רדיו גדול ב-1974-1975, הקליפ, כנראה לא מהסרט המשופץ, אבל בכל זאת:

אם אני כבר לועס לכם את הראש עם פול מקרטני, אז בואו תראו סרט נפלא בו נתקלתי במקרה. דוגמה נפלאה לעד כמה מקסים וצנוע פול מקרטני. הנה מפגש מוזיקאלי ואנושי מקסים שלו עם קארל פרקינס, מי שהשפיע עליו עמוקות בצעירותו, כפי שצולם ב-1993:

23 תגובות על “מקרטני הוא הבוס! (או: נקמתו של הילד שאהב את החיפושית הלא נכונה)

  1. נתי הגיב:

    אחלה פוסט , אני כמובן ארכוש את הDVD , תמיד ידעתי שמקרטני הוא האיש שהוביל את הביטלס ולא ג'ון למרות ההילה , למען האמת לא השקעתי בפול יותר מדי כי כבר רצתי לדברים אחרים , רק חבל שלא הייתי בהופעה שלו בת"א . זה מקרטני איש הרוקנרול הנצחי , טבוע לנצח לעד בהיסטורית הרוק , תודה נועם.

  2. מחכים ונפלא, נעם.
    פשוט תענוג לקרוא את התשוקה שלך מבעד לשורות.

  3. נתי הגיב:

    דבר נוסף אני לא חושב שמקרטני גדול הבאסיסטים, בכלל לא , אתה לא יכול להשוות בין מקרטני לג'ון אנטסיוול למשל מהמי ,או ג'ק ברוס , או לפיל ליון מליזי הרזה וכדומה , אבל מה שכן הוא מגדולי המלודיה ברוקנרול ובכלל. ולא לחינם נקרא סר פול .

    • אז נסחפתי קצת. אני לא עומד על דעתי. זו שאלה מה עושה נגן לגדול או לחשוב יותר מאחרים. בכל זאת, מבחינה אבולוציונית, מקרטני המציא סטייל שלא היה לפניו. איש לא העלה בדעתו שבס יכול לנגן מנגינה משל עצמו. אני מאמין שלהטוטנות הבס שפרחה בשנות השבעים טשטשה את החידושים של מקרטני בשנות הביטלס. ובכלל, ככל שמדובר בבס, רוב המאזינים נתפסים לווירטואוזיות בבס ונגינה לא וירטואוזית, חומקת להם מהאוזן. אני אוהב נגני מלודיה. בעיני, סטן גטס הוא הסקסופוניסט הכי גדול, בגלל המלודיה שבכל פראזה שלו.

      • אודי הגיב:

        אני אין לי הכי גדול, אבל מקרטני על הבס הוא ללא ספק אחד מהגדולים וענק ייחודי משל עצמו. אבל זה לא חוכמה – הוא היה בביטלז, ומירב ההשראה האלוהית שכנה וכיסתה והפעילה את ארבעת המופלאים והצוות.
        בהזדמנות זו אתעלם מהירידה שלך, או מהציטוט האכזרי של לנון – האיש שלא ידע לומר תודה, בנוגע לרינגו. אבל זה כבר דיון אחר.
        אתה צודק בכך שלהטוטנות זוכה לעיתים מזומנות לתארים שאיננה ראויה לה. ראוי להאזין למוסיקליות ולא לטכניקה. ואם אתה מנגן בס ראוי גם שתשמור על הרגיסטרים הנמוכים, בניגוד לג'ק ברוס המוזכר למעלה שחטא רבות ברגיסטרים גבוהים ובנגינה שאיננה בס בעליל, וחבל שכך – ההופעות של הקרים היו נשמעות הרבה יותר טוב לו היה בסיסט בקרים.

  4. אורי לוי הגיב:

    נעם, כל הכבוד! אני מאחורייך בכל מילה, העלת בכתב את מה שתמיד חשבתי ואמרתי. עליונותו של פול בעיניי תמיד הייתה דבר ברור, אני חושב שכל מי שיש לו אוזן מעט מוזיקלית מבין את זה מיד

  5. אתי הגיב:

    מסכימה, מסכימה, מסכימה. לא אוהבת את הביטלס, אבל אוהבת את מקרטני.

  6. בנצי גורן הגיב:

    נעם נהניתי לקרוא עד מאוד.

    הרבה פעמים אני תוהה איך ילדי (18, 20 , זה ילדים זה?) מכירים את כל השירים של כל מיני הרכבים שהתפרקו שנים לפני שהם נולדו (כוורת למשל) ואז אני נזכר שגם אני הייתי צעיר ועדיין לא עמדתי על דעתי (המוזיקלית) בשנים שהחיפושיות עשו את הקריירה שלהם ובכל זאת אני יכול לומר שגדלתי עליהם.

    קטונתי מלשפוט מי מהם הגדול מכולם. מכל חברי החיפושיות תמיד הייתה לי אהבה יתרה להריסון. אני חושב שזה התחיל אצלי כאשר הוא עשה את הפרויקט למען ילדי בנגלה דש שהיה קונצרט הצדקה הראשון שאחריו באו עוד רבים. אני לא בטוח מה בדיוק היה שם שהשפיע על אהבתי אליו אבל הסבירה לי פעם בחורה שאהבתי שלא תמיד צריך לחפש הסברים באהבה. יכול שהעובדה שהוא הביא לאותה במה את לאון ראסל, קלפטון ועוד כמה שמות גדולים עשתה לי את זה. מאז, דרך אגב, אני פריק של ראסל.

    שוב תודות על כתבה מאלפת.

  7. בן אהרוני הגיב:

    נאה דרשת נעם, ואני מסכים עם כל מילה. מעולם לא הייתי "אוהד ביטלס" ומעולם לא היה לי תקליט שלהם!! מה לעשות, גדלתי על פרוגרסיב רוק והביטלס לא עניינו אותי מוסיקלית, למרות שאני כמובן מכיר הרבה מאוד חומר שלהם, ולו בשל תכניות רדיו רבות שעסקו ב- 4 הליברפולאים. עם השנים גם אני למדתי להעריך את פועלו של מקרתני, מלחין בחסד שהביא לעולם שלל שירים מוצלחים ביותר.
    מקרתני הוא הבוס.

  8. itamarzo71 הגיב:

    מעניין

  9. Jack Glottman הגיב:

    יפה נועם, אחלה פוּטג'

  10. אודי הגיב:

    ואחרי תגובתי בנוגע לבס, אני רוצה לשבח עוד מאמר נפלא שלך, מעמיק ואוהב על מוסיקאי עננק! לא, אינני ממעריצי ווינגז. ההרכב הזה חלף על פני מבלי להשאיר חותם אבל זה בעיקר בגללי אני משער. ההתאוששות והחזרה, עקב בצד אגודל, אל קדמת הבמה, של מוסיקאי גדול, רב גוני, ועם זאת נחמד, משפחתי ואנושי הוא סיפור גדול. ואיזה מזל שזכיתי לראת אותו בפרק הירקון.

  11. אסף הגיב:

    מסכים עם כל התגובות פה (בהסתייגות גדולה מאלה שאין להם ביטלס בבית..) והמאמר עצמו שכאילו נכתב מליבי שלי אם כי עדיין האהבה שלי לווינגס קצת מסוייגת ונגמרת בVENUS AND MARS . לא שאח"כ כזה רע פשוט יש עוד מיליון דברים מצויינים אחרים בעולם.
    בילדותי הייתי בצד של לנון – האיש שהביא לנו את סטרוברי פילדס, איימ דה וולרוס ואת רוב הפסיכדליה של הביטלס. כן כן, עכשיו אני יודע שלפול הייתה תרומה מכריעה להפקה ולעיבודים שלהם..
    אח"כ החלטתי לשמור על ניטרליות ולעבור לצד של ג'ורג' שתכל'ס- כל שיר שלו בביטלס הוא ענק ובעיניי עד היום השיר הכי טוב בוויט אלבום זה וויל מי גיטר.. בעשר דרגות על כל דבר אחר שם וזה עדיין האלבום האהוב עלי ביותר שלהם.

    מתישהו אחרי הצבא טיילתי באוסטרליה וקניתי בכמה דולרים ביוגרפיה קטנה יחסית של פול. מהר שיניתי את היחס שלי אליו ( את השירים שלו אהבתי גם ככה ועם הזמן למדתי לאהוב מלודיה והרמוניה טובה ולא רק פסיכדליה מגניבה). הבנתי שבלי פול הביטלס לא היו מגיעים אפילו לסרג'נט פפר – ג'ורג' היה מתמסר למדיטציה פול טיים, ג'ון לסמים הפסיכאדלים ואז להרואין ורינגו זה רינגו. ב67-68 הם כבר היו מספיק עשירים וחכמים כדי לא להופיע או להיות מוטרדים מכסף או ממה שחושבים עליהם יותר.
    רק לפול היה ממש איכפת כי הוא הבין מה יש להם בידיים ולקח לו עד שנת 70 כדי באמת לוותר. בזכותו הרווחנו את האלבומים האחרונים והגדולים ביותר שלהם.
    כמובן שהוא צדק לגמרי כשהוא התנגד שאלן קליין ינהל להם את הביזנס וישתה להם חצי מהכסף. שאר הלהקה היו ילדותיים, מסוממים , ארטיסטים או סתם לא חכמים כדי לעשות לו דווקא (הוא רצה שאבא של לינדה ינהל את העסק, הבנאדם שהיה פאקינג חברת איסטמן-קודאק העולמית, לי איסטמן!) ולא הייתה לו ברירה אלא לתבוע את הביטלס כדי שהם יתפרקו ויפסיקו להפסיד טונות של כסף מדי שבוע/חודש. מוסיקה חדשה בכל מקרה הם הפסיקו לעשות..

    אז באו הסולו הראשונים שלו וווינגס ידה ידה ידה.
    אגב!! האמן הראשון שהקליט הכל לבד עשה את זה בסוף 68 בתקליט OAR – אני מדבר כמובן על סקיפ ספנס שהיה המתופף הראשון של ג'פרסון אירפליין ופרש מהם כדי להקים את מובי גרייפ, הקליט איתם שני אלבומים, לקח יותר מדי סמים עד שהוא ניסה להרוג את הגיטריסט עם גרזן ואושפז בבל וויו – השלוותא של ניו יורק סטייט.
    הוא יצא משם עם מח שרוף ממכות חשמל וישר הלך לנאשוויל או ממפיס כדי להקליט את התקליט החד פעמי ההוא. מאז הוא לא עשה כלום ומת 30 ומשהו שנה אחרי.
    אז הוא היה קצת ידוע בכל זאת, אבל על OAR התחילו לדבר בערך 25-30 שנה אחרי הוא יצא.
    הוא בהחלט לא היה פול מקרתני בשום צורה שהיא.
    פול הוא הבוס ? יש מצב רציני שכן

    • תודה אסף על התגובה המעניינת והמאוד כיפית. הערה קטנה, לינדה היא אמנם איסטמן, אבל זה לא האיסטמן של קודאק. לא אותה משפחה. זו טעות נפוצה, כנראה עקב היותה צלמת מניו-יורק. היא בת של יהודי בשם אפשטיין ששינה את שמו לאיסטמן 🙂 כך נכתב בעניין זה בויקיפדיה:
      Her father was born Leopold Vail Epstein, the son of Jewish Russian immigrants, who later changed his name to Lee Eastman. An often-repeated but untrue urban myth holds that Linda was related to the George Eastman family of Eastman Kodak…
      ושוב תודה על הפוסט האישי והנעים לקריאה.

      • עמית עמלי הגיב:

        עוד פרט טריוויה קטן על משפחתה של לינדה: סבה של אמה סטלה, ששם נעוריה הוא פרייער, היה בן דודו של מוריץ פרייער, שארבע נכדותיו עלו לישראל בשנות ה-30, ובין צאצאיהן נמנים הלשונאי רוביק רוזנטל, הסופר דן שביט ודר' גידי בר מהמכון הגיאולוגי. וגם אמא שלי. ומאז שזה נודע לי אני חושב על מקרטני בתור "הדוד פול"

        • עמית עמלי הגיב:

          תיקון טעות קטנטנה – הוא היה אח של מוריץ פרייער, ושניהם בנים של זימון פרייער משטטין.

          • מזל שתיקנת את הטעות בקשר למוריץ פרייער. בית התפוצות כבר ליקטו את המידע מהבלוג שלי 🙂 כעת מי שיחפש פרטים על עלולות מוריץ שלך, יגיע גם לדף הזה.

          • עמית עמלי הגיב:

            מצטער אם אני חופר, אבל גם התיקון הקודם לא היה מדוייק. הנה הפירוט הנכון של הקשר המשפחתי:

            לינדה היא בתה של לואיז איסטמן (לינדנר), שהיא בתו של מקס יוזף לינדנר, שהוא בנה של אסתר לינדנר (פרייער), שהיא אחותו של מוריץ פרייער
            שניים מארבעת ילדיו של מוריץ פרייער הם קורט פרייער וקתה בר (פרייער)
            רוביק רוזנטל ודן שביט הם נכדים של קורט פרייער. אני נין שלו
            דר' גידי בר הוא נכד של קתה בר

  12. דני קשת הגיב:

    יש דברים שלא צריך להסביר כמו – השמש זורחת בבוקר ושוקעת בערב. ולפעמים ,כיוון שלכתוב שטויות זה בחינם, אתה שומע דברי הבל כמו "הסטונז הלהקה הכי גדולה" ועוד הברקות חסרות טעם אבל כמו שהשמש זורחת בבוקר כך הביטלס הלהקה הגדולה והחשובה בדורנו.ובאותה מידה – פול חד משמעית הוא הביטל המוכשר ביותר,עם פער גדול מזה שאחריו)ושני המתמודדים על תואר מס. 2 מוכשרים וראויים)
    תודה רבה נועם.דיברת מליבי.התענגתי על הפוסט ושמחתי שקצת החזרת את הדברים לפרופורציה. הגיע זמן שנפסיק את הויכוח – השמש באמת זורחת בבוקר.פול הוא אכן הגדול מכולם ומי שהיה בהופעה ברמת גן מבין על מה אני מדבר

אשמח לכל תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s