ב-1975 מלאו לי 13. לבר המצווה קנו לי רדיו-טייפ קסטות ושתי קופסאות של קסטות Agfa צבעוניות. היו שם 10 סגולות ו-10 צהובות.
אהבתי מוזיקה יותר מכל דבר אחר והתחלתי להקליט מהרדיו שירים אהובים. עד היום אני זוכר טוב מאוד וחש ריגוש כשאני שומע שיר שזכור לי במיוחד מאותן קסטות סגולות וצהובות שליוו אותי שנים לא מעטות. לא מעט אוצרות רדיופוניים הונצחו על הקסטות הללו, המיקס-טייפס הראשונים שלי, נערכו עליהן, להרשים ילדות (שלא נענו למניפולציה) ולפנק חברים.
נדלקתי חזק על האחים אברלי ועל השיר All I Have To Do Is Dream. אגרתי על הקסטות האלה כמה שירים של האחים אברלי. השתוקקתי לתקליט שלהם.
גרתי ברמת חן (שכונה ברמת גן) ובאותה שנה בדיוק נפתחה ברמת חן, בפינת הרחובות האלוף דוד ועודד, חנות תקליטים (שלא שרדה יותר מכמה חודשים) שהייתה סניף של חנות התקליטים התל אביבית Mango מכיכר מסריק. בחנות ישב בחור גדול ומזוקן בשם יורם אל-מדון והוא קיבל אותי תמיד בחיוך רחב והשמיע לי דברים יפים. קניתי אצלו תקליטים של להקות שנות השישים. מסתבר שרבים מהתקליטים בחנות היו עודפים ושאריות של החנות התל אביבית וסדרות מוזלות. זה מעולה לילדים בכיתה ז'.
בחנות הזאת חוויתי לראשונה את אותה חוויה שתלווה אותי שנים רבות והיא חווית חנות התקליטים, וחווית המוכר המשמיע והמשפיע של חנות התקליטים. המוכר שאוהבים לחזור אליו, שנותנים אמון בשיפוט ובטעם שלו, מוכר שלומד להכיר את הטעם שלך ומציע לך עוד מהטוב הזה.
לשמחתי, הזדמן לי לנסות ולהיות אחד כזה, בחנות "ג'אז באוזן" של האוזן השלישית, ברח' שינקין, בשנים 1992-1996. סצנת חנות התקליטים היא מציאות שכבר לא תחזור.
מוכר התקליטים המשוגע בעצמו על מוזיקה, הוא מתווך תרבות חשוב מהסוג שנכחד. יש עוד כמה פרטים ממנו שמתקשים להתרבות ב"גני חיות" שמורים, כמו "האוזן השלישית", "החור בשחור" וכו' ובכמה חנויות דומות בעולם.
ספק אם ימצא תחליף ראוי למתווכים מהסוג הזה. מי שגדל בחנויות תקליטים מכיר את החוויה הזאת, את הערך הרב שלה ואת השעות הקסומות הרבות של הבילוי בחנות התקליטים, עם משוגעים כמוך.
נחזור לסיפור. רציתי מאוד תקליט של האחים אברלי, ליורם ממנגו רמת חן לא היה. "בחנות בתל אביב בטוח שיש", הוא אמר לי, "בכיכר מסריק. שם יהיה".
לא אשכח את הביקור הזה כל חיי. לחנות הצפופה מכל טוב היה ניחוח נהדר, מתקתק, ניחוח פצ'ולי סיפר לי לאחרונה אחד מבעליה, מיקי דותן. היו בחנות תקליטים עם עטיפות מעניינות והרבה תמונות או כרזות של פרצופים לא מוכרים, שעד מהרה, אכיר.
מצאתי שם את מה שחיפשתי. הציעו לי תקליט אוסף חדש של האחים אברלי, מתוצרת חוץ. הוא היה יקר, אבל העטיפה (זו משמאל) הייתה צבעונית ומבריקה והצליל באזניות היה צלול ונהדר. היו בתקליט את כל השירים שרציתי. קניתי. עד היום אני אוהב את האחים אברלי אהבה גדולה. תקשיבו לשיר הזה מתוכו (So Sad (to Watch Good Love Go Bad כמה שהוא יפה:
נשארתי בחנות זמן רב. הייתי מוקסם מהחנות, מהאנשים שנכנסו ויצאו ומהאווירה. איזו אווירה. לאחר כמה שעות, אמר לי המוכר (היום אני יודע שהמוכר היה אחד משני הבעלים: הלל אברמוב או מיקי דותן), "בוא, בוא תשמע משהו יפה". תקליט חדש שזה עתה יצא.
הוא הניח את האזניות על ראשי וחיי השתנו לבלי שוב. תארו לעצמכם ילד (בשנים ההן, ילד בן 13 עוד היה ילד) שעד אותו שלב שמע שירים ברדיו והכיר את אריק איינשטיין, את כוורת, את מתי כספי ולהקות סיקסטיז כמו הביטלס, הביץ' בויז והרמן הרמיטס, שומע את הצליל החללי, המהדהד והמהפנט של הקטע הפותח של אותו תקליט Shine on You Crazy Diamond.
זו הייתה חוויה מסעירה. מטלטלת. חוויה מכוננת של פעם בחיים.
The First Cut is the Deepest כתב קט סטיבנס. הוא התכוון לאהבה ראשונה. עבורי, ההאזנה הראשונה הזאת, הייתה חתך ראשון, עמוק מאין כמותו, בלתי נשכח. את עצמת החוויה הזאת, לא שכחתי ולא הצלחתי מעולם לשחזר, אף שהיו לי חוויות מוזיקה רבות ונפלאות ועדיין יש (כפי שבוודאי התרשמתם).
התקליט Wish You Were Here של פינק פלויד היה חדש חדש. זה עתה יצא. הוא שינה את חיי.
חזרתי הביתה רק עם התקליט של האחים אברלי. לא יכולתי להרשות לעצמי לקנות את התקליט החדש של פינק פלויד, שהיה חדש, עטוף בפלסטיק שחור, מתוצרת חוץ ויקר, אבל לא יכולתי להירגע.
ליקטתי כסף ככל שיכלתי ובתוך זמן לא רב הייתי שוב בחנות ברמת חן ושם קניתי את שני תקליטי הרוק המתקדם הראשונים בחיי: את Wish You Were Here של פינק פלויד שהסעיר אותי בביקור בתל אביב (לצערי, מתוצרת הארץ, וזו משמאל הייתה עטיפת הגרסה הישראלית) ואת Selling England By the Pound של Genesis שגם הוא היה רק בן שנתיים.
בטח יורם היה מי שהמליץ על התקליט הנוסף, שגם הוא הפך מיד לאחד האהובים עלי, כל חיי.
נכבשתי מיד ע"י המוזיקה הזו. עד עצם היום הזה אני אוהב את התקליטים האלה ושומע אותם. האם שניהם לא נמנים על עשרת הגדולים של הרוק המתקדם?
היה ברוק המתקדם של אותן שנים משהו מסעיר במיוחד. קודם כל, היו אלה הצלילים עצמם. צלילים אחרים, מסעירים. צלילי שלל המקלדות החשמליות האנלוגיות שסיפקו עומק תזמורתי למוזיקה. חלילי צד, כינורות חשמליים. עד היום אני אוהב מאוד את נגינת המקלדות בתקליטים האלה ואת קטעי הסולו של קלידני הלהקות הללו.
הקטעים, שהיו בנויים כמו יצירות קטנות החורגות ממבנה השיר הטיפוסי, של בית ופזמון, עם שינויי קצב תכופים ולעתים התפרסו על צד שלם של תקליט. קראנו להם "יצירות".
והיו קטעי הסולו. או שנדלקת על המוזיקה הזאת ואז המרת את דתך אליה, או שלא. אם לא, אז כל העסק הזה לא היה מובן לך. מעצבן אפילו. בשפת העת הזו: "חופר".
כמה מתקליטי הרוק המתקדם של אותן שנים, עמדו בכבוד רב במבחן השנים, אני מעריך אותם כמוזיקה מצוינת ואני מרבה להאזין להם. בטח אמצא הזדמנות נוספת לכתוב על כמה מהם.
אני מזמין אתכם להאזין ברצף לשני הקטעים המסיימים את Selling England by the Pound ולסולו הקלידים של טוני בנקס בחצי השני של הקטע. ההאזנה פה מתבקשת על מנת להשלים את האווירה. זו דוגמה טובה וטיפוסית לסגנון וליופי שכבש אותי. מוזיקת פרוגרסיב במיטבה משנותיה הטובות:
אם הגעתם עד לפה אתם עשויים לשאול: מה הקשר בין חווית חנות התקליטים המכוננת, פינק פלויד, ג'נסיס ופרוגרסיב זה לבין הקסטות הסגולות והצהובות?
מה הקשר? בירה נשר!, כמו שאמרו בסבנטיז. אין ממש קשר. הקשר המפוקפק הוא שנזכרתי בקסטות בערגה ואע"פ שאני לא טיפוס נוסטלגי (נשבע!), הוצפתי רגשות וזיכרונות נלוזים ובהיותי נודניק, רציתי לספר, אז סיפרתי.
אשמח מאוד אם תגיבו ותספרו על החוויה המכוננת שלכם כמאזיני מוזיקה. אני סקרן לקרוא.
The Music Nudnik 
מרגש לקרוא.
עבורי, אגב, שני האלבומים שקנית הם בין אלבומי הפרוגרסיב הבודדים שאני ממש אוהב.
ולהצעה לשתף בחוויה מכוננת אני מצרף קישור לפוסט שכתבתי, שהוא אמנם מפוזר להרבה מקומות בו זמנית, אבל הוא עסוק גם בחוויה שלי כילד מול תקליטי מבוגרים שהיו לי בבית
http://bit.ly/13uE7GV
תודה דויד. קראתי את הפוסט שלך והאזנתי לרוזנבאום. נהניתי מאוד. פוסט מצוין בבלוג מצוין.
ריגשת אותי נעם יקר.
אני התחלתי את עניין המוזיקה בחיי מקסטה של אחותי הגדולה,
אני חושב שהייתי בכיתה ז או ח (גיל 13? 14?)
בקסטה היה מוקלט תקליט של להקה שקראו לה קווין,
ולתקליט קראו "לילה באופרה", מכאן הכל היסטוריה.
עוד היו לה שלושה תקליטים שחרשתי הלוך ושוב:
greatest hits של אלטון ג'ון
sonoma הכפול של santana
ו new world record של ELO
איזה תקליטים! למות!!!
לא זוכר איך התגלגלתי מכאן לקניית wish you were here
של פינק פלויד, אבל בהחלט כאן חל מפנה ברצינות של התאהבות במוזיקה,
הגדרת את זה יפה – המרתי את דתי.
את ג'נסיס לעומת זאת אף פעם לא הצלחתי ממש לאהוב,
עכשיו מתנגן לו selling england by the pound שאתה ממליץ לי,
שוב אני לא מצליח ממש להתחבר, אבל השכן נכנס, אז אני מנמיך לכבודו והוא אומר: "למה הנמכת? באתי לבקש שתגביר" יושב מאחורי על הספה, מתענג ואומר : "חתיכת נוסטלגיה"
היי עמית. אני שמח לקרוא את התגובה שלך. התקליטים שהיו החוויה המכוננת שלך, גם הם מהאהובים עלי ביותר. ה-Greatest Hits של אלטון ג'ון היה הראשון שלו שהיה לי והוא תקליט מצוין. לא סתם אוסף.
תאמין או לא עמית, לפני מספר ימים הרהרתי באפשרות לכתוב A new world record של ELO שהוא תקליט נפלא ונשכח.
האמת שזה לא ממש משנה מהו אותו תקליט ראשון שהמיר את דתך. זה תלוי זמן, מקום וטעם אישי. החוויה היא העיקר. האמת שהרחבתי בעניין תקליט ג'נסיס הזה מכיוון שעל אף העצמה שלא תאמן בחוויה של ההאזנה הראשונה וחורכת התודעה ל-Shine on, מאז קניתי את שני התקליטים ועד עצם היום הזה, את Selling, אהבתי ואני אוהב יותר.
נדמה לי שגם אני חזרתי עם shine on… הביתה אחרי המלצה של מוכר בחנות תקליטים.
אצלנו בירושלים זו הייתה "פיקדילי", חנות מיתולוגית.
לגבי ג'נסיס, כמובן שחברי אהבו אותם מאוד, אני מאוד ניסיתי לאהוב אותם, והצלחתי אולי לרגע קט. היה להם תקליט שכן אהבתי אבל אני לא זוכר את שמו ולא מאתר אותו ביו טיוב.
מבחינתי זו הייתה להקה שעמדה בראש ז'אנר שלם שלא הצלחתי לאהוב, איזה עוד להקות אז נקראו פרוגרסיב רוק? king krimson, camel – . מכל אחת מהלהקות האלו היה לי תקליט אחד, שאפילו אהבתי, אבל עובדה שלא עברו את מבחן הזמן. אהבתי אותם תקופה קצרה בלבד. היום זו נשמעת לי מוסיקה מתוחכמת, כזו שהשכל אומר: "ואו מעניין", "מורכב" וכו… אבל לא נוגעת לי בלב. לעומת זאת פינק פלויד מרטיטה אותי עד היום בכל המישורים: מוזיקה שנכנסת לבטן, לנשמה, וגם לראש, יש מימד חללי, משהו מעבר לעולם הזה, חוצני, אולי רוחני. לד זפלין לעומתם מכים בי ישר בבטן והופכים אותי לחייה חושנית וחרמנית – אמנם מוסיקה חכמה אבל כל קודם כל היא יוצאת מהביצים.
אגב, את פיטר גבריאל שאחרי ג'נסיס אני אוהב מאוד.
בימים אלו אני בכלל שומע המון ביטלס 🙂
נועם , תשמור על הילד הסקרן שבך , כמו שלי יש, ריגשת אותי בפוסט הזה , גם לי יש זיכרונות מתוקים , "פאז" "אלגרו" וכו' חרשתי תקליטים (גם היום ) , 2 דברים שינו אותי (המרת דת אולי) בנעוריי , הקסם של פינק פלויד , והצד האפל של מיילס שחתך את המוח שלי לחלוטין לשניים אי שם בקולנוע תכלת בהופעה שלו באי וייט.
הוניל הזה של ג'נסיס מאסטרפיס לגמרי , גם היום להריח וניל זה כמו להריח חיים שלמים סוג של רומנטיקן , גם היום אני מחפש ונלים נדירים ..
יופי שלך פוסט .. תענוג לקרוא.
תודה נתי.
מקסים מקסים! ממש יכולתי להרגיש את המילים שלך נעם, נוקשות בשער הלב הקשיש שלי, שהלך ונטרק עם השנים. וכשהלב מצמץ לרגע – עלתה וצפה תמונת נער מתולתל בכיתה י', נדמה לי, (הכל הגיע באיחור אל העמק החם שלנו, בצפון) עומד על אחד המצוקים מעל נהר הירדן, ושומע מאחד החדרים במוסד החינוכי 'בקעת כנרות' את הצליל "החללי המהפנט" של פינק פלויד, בוקע ממערכת סוג ת', שאפר נובלס ובירה זולה מכתימים וודאי את הרמקולים שלה – שומע ונשתל, שומע ומתעופף, שומע ורועד ומדמיין את כל הדברים הגדולים שיקרו יום אחד – בעיר הגדולה הרחוקה, בעולם הגדול השר ומנגן באנגלית מרהיבה ובצלילים פלאיים – אי שם, מעבר לשער הקיבוץ.
זה היה רגע, ולא היו רבים כמוהו, בו גיליתי שלמציאות המוכרת לי – יש תחתית כפולה; מרבצי אוצרות כמוסים אי שם, הרחק מעבר לכל מה שביכולתי לראות. וברוח ה"נודניק" שלעי"ל, ידעתי שגם אני יוצא "לחפור" כדי לגלות אותם.
תודה.
אורן
הי נעם, תארת במילים יפות את שהרגיש כל אחד מאיתנו שגדל בשנים הללו על ברכי הרוק המתקדם, חוויה שאין שני לה לנער שעובר ממצעד הפזמונים למוסיקה "הרצינית" של יס, ג'נסיס ושות'.
והנה סיפור אישי שלי. בסוף כיתה י' עברה המשפחה מרמת גן לתל מונד, ואני למדתי בתיכון עמק חפר(רופין) אליו היינו מגיעים בהסעות. יום חורפי אחד ב-1980 חזרתי מבי"ס ובדרך הביתה מצאתי 2 שטרות שביחד היו סכום ששווה ל- 3 תקליטים בערך (באותה תקופה היה לי מחשבון המרה בראש לעלות של תקליט…….).
אכלתי צהריים ומבלי לחשוב פעמיים יצאתי מתל מונד ב- 3 אוטובוסים לעיר הגדולה. שקלתי בין פאז, בית התקליט ואלגרו, והפור נפל על אלגרו. הסתובבתי בין התקליטים במדור של הרוק מתקדם / כבד, ופתאום בא מוכר ושאל אם אפשר לעזור. ידעתי מראש שאני רוצה את זיגי סטארדסט של בואי, ורציתי עוד משהו יותר "כבד". הוא שאל מה יש לי של לד זפלין, והבין שאין לי את "פיזיקל גרפיטי". בוא הוא אמר, מוציא מהסטנד את האלבום הכפול עם החלונות, בוא נשמע ביחד, הוא שם את הקטע הראשון, קלט שאני מבסוט, ואמר, אני שם לך עכשיו קטע מדהים, חייבים לשמוע את כולו. הוא הניח את המחט על הרצועה של סוף צד א' In my time of dying, עצם את עיניו ושמענו את הקטע ביחד, כל אחד עם זוג אזניות על אוזניו. הוא היה בטריפ!! אני התרשמתי קשות מהקטע ובסופו ביקשתי לשמוע עוד.
הוא הסתכל עלי, חייך, ושם את Kashmir. הפעם הראשונה בחיים בה הייתי קרוב להתעלפות! נעתקה נשמתי מהקטע הזה, פשוט לא יכולתי להרגע.
חוויה דומה הייתה לי כשקניתי את האלבום המשולש של יס, Yessongs. לא יכולתי להרגע שבועות על גבי שבועות מההופעה הזו.
היו זמנים……….
יפה סיפרת. בן כמה היית, כשחווית את החוויה, אם מותר לשאול?
הייתי בן 17, שנה מאוחר יותר התגייסתי, נובמבר 81.
הי נעם,
ל Selling England by the Pound נחשפתי בגיל ההתבגרות. כשעברתי על התקליטים של אחותי הגדולה מצאתי קלטת שמשכה את תשומת לבי. למרות שכבר שמעתי מוזיקה "רצינית" עד אז, בעיקר דרך חברים, ההאזנה היתה מטלטלת ועמוקה. העושר בתזמור ובהרמוניות. המורכבות והתחכום הלשוני כבשו אותי באופן שקשה להסביר. בין לילה הפכו ג'נסיס ובעיקר פיטר גבריאל לאמנים הנערצים עלי. שעות רבות עברו עלי בהאזנה לאלבום עד שהכרתי בעל פה כל צליל וכל מילה.
זו היתה למעשה נקודת המפנה שבעקבותיה התחלתי להאזין למוזיקה באופן אקטיבי: כמובן עוד ג'נסיס ובהמשך פינק פלויד, ג'טרו טל ועוד ועוד.
עד היום כשאני מקשיב לאלבום זה עולות בי תחושות ההתפעמות שהרגשתי אז. כפי שאמרת אותה תחושה של ראשוניות שכבר לא תהיה עם שום מוזיקה אחרת, טובה ככל שתהיה.
נועם, כאילו כתבת את ההיסטוריה המוזיקלית הפרטית שלי… ההבדל הוא שאני מחיפה והייתי נוסע פעם בחודש לתל אביב 🙂
[…] בפוסט קודם שכתבתי, על החוויה המכוננת שהייתה לי בחנות הת… (העוסק בחשיפה לרוק מתקדם), סיפרתי כי הסיבה לנסיעה הראשונה שלי לחנות תקליטים בתל אביב, כשאני כבן 13-14, הייתה חיפוש אחר תקליט של האחים אברלי. אני התאהבתי בהם בגיל צעיר מאוד לאחר ששמעתי ברדיו את השיר All I Have to do is Dream. כיום כשאני חופר וחוקר מוזיקה אמריקאית, ומתעמק בקאנטרי, בפולק ובכל תתי הסגנונות הקשורים בהם, אחרי שונות הרוק המתקדם, הרוק, הג'אז והבלוז, אני חושד היכן ניטעו אצלי זרעי המשיכה והאהבה למוזיקה הזו, עם האחים אברלי כשאני בן 10-13. הנה השיר ועוד כמה להאזנה ברצף או שלא: […]
רשימה אישית על חנויות התקליטים של ילדותנו כאן:
http://stereo-ve-mono.com/recordshops
עוד יש חנויות כאלו בארץ – http://www.beatnik.co.il
ומה עם במבילי האגדית בכיכר מסריק? גם שם זו היתה חוויה לרכוש תלקיטים אחרי האזנה בלתי מוגבלת ועם ליווי של "במבי" וייעוץ שלו
תודה אודי. אני זוכר את במבילי. היא הייתה באותו צד של הרחוב כמו מנגו, סמוכה לה, מול פאז. מה היה מיוחד בחנות במבילי הוא שהיו שם תאי האזנה עם אזניות, שנראו כמו תאי טלפון. לילדים זו אטרקציה. אם זכרוניט אינו מטעני במבילי נותרה פתוחה לאחר שמנגו סגרו. גם היא נסגרה ומי שהפכה לחונות של המתחם היא פאז שעבדה את כל שנות השמונים ותחילת שנות התשעים.
בהחלט זוכר את חנות התקליטים ברמת חן, לדעתי שרדה יותר מכמה חודשים אבל באמת לא שרדה הרבה.
היום יש שם בית קפה נייברס, בכל פעם שאני עובר במקום אני נזכר..