שמעתם פעם על זמר מצליח שהוציא את תקליטו הראשון בגיל 62? כנראה שלא. אז הנה סיפור מוזר ואופטימי.

צ'ארלס בראדלי, גבר אפרו-אמריקאי, עני מרוד אשר בקושי יודע קרוא וכתוב, מתגורר באחד מבניני הפרויקטים מוכי הפשע בברוקלין. ברדלי עבד במשך שנים כטבח ולאחר מכן כחקיין של ג'יימס בראון או אם תרצו, כאמן מחווה לג'יימס בראון.

הוא הופיע, חבוש פאה נכרית בדמות התסרוקת והתלבושת המוכרים של ג'יימס בראון ושר רק את הרפרטואר של ג'יימס בראון. שם הבמה שלו היה Black Velvet או לעיתים, James Brown Jr.

זה לא סיפק לו פרנסה טובה. הוא חי בקושי. עני, בודד, תומך בקושי באמו הזקנה. אחיו הבכור, שהיה הדמות המרכזית בחייו, נרצח סמוך לביתם בברוקלין.

בברוקלין פועלת חברת תקליטים של כמה חברה שמשוגעים על סול ופאנק של שנות השבעים, Daptone Records, והם מפיקים תקליטי רטרו שנשמעים כאילו הוקלטו בממפיס ב-1970.

אלה גילו אותו ב-2001 והזמינו אותו לסשנים שלהם. במשך כמה שנים הקליטו כמה סינגלים שלו, אבל לא היה לזה כיוון. איך שהוא, לאחר ההצלחה הפנומנלית של אמנית שלהם, שרון ג'ונס, העמידו עבורו הרכב והתחילו לעבוד אתו, על שירים שבאים מהסיפורים האישיים שלו.

ברדלי היה חסר ביטחון להופיע מחוץ לתחפושת של ג'יימס בראון (בה המשיך לעשות שימוש ולהופיע), אבל לאט לאט עזרו לו למצוא את הקול שלו ולהופיע בשמו שלו.

ב- 2010 הקליטו את תקליטו הראשון No Time For Dreaming אשר יצא בינואר 2011. השנה יצא תקליטו השני, Victim of Love.

למה אני מספר לכם עליו? בשבוע שעבר (5/11/13) ראיתי הופעה שלו בעיר שטרסבורג בצרפת. זו הייתה הופעה נהדרת. איזו להקה, איזה גרוב, איזה סאונד יש לו וללהקה שלו. תענוג! הוא סיפר ואז שמעתי לראשונה כי היה הומלס. לא הכרתי את הרקע שלו.

ההופעה הייתה בדיוק ביום ההולדת שלו (כך הבנתי מקריאות מהקהל שלאחריהן באה שירת יום הולדת שמח של כל הקהל לכבודו), מלאו לו 65 והוא נראה היה נרגש מאוד. לאחר ההופעה המהנה, כשצפיתי בקטעי וידאו נוספים ביו-טיוב, התרשמתי שההתרגשות הזאת מאפיינת אותו לא רק ביום ההולדת שלו. הוא כזה. הוא באמת מחבק את הקהל, כאילו לא מאמין לנס שקרה לו בגיל כל כך מבוגר.

הנה הופעה שלמה שלו, בחודש יולי השנה בבלגיה. תראו איזה כיף של הופעה. כמה יפה הפתיחה ואיך בראדלי נקרא לבמה בתור The Screamin' Eagle o' Soul. בהופעה שאני הייתי האורגניסט ניסה ללמד את הקהל להגיד The Screamin' Eagle o' Soul בניגון שחור:

לא תענוג של הופעה? רוב מה שברדלי עושה על הבמה זה את מה שסיגל לעצמו במופעי ג'יימס בראון שלו. והלהקה, האורגניסט מנגן באורגן פרפיסה פושט של סוף שנות השישים, עם הצליל המוכר משירי הלהקות הצבאיות, אבל זה מתאים וכל הלהקה נשמעת נהדר.

זה רטרו. זו לא מוזיקה של העת הזו אלא מוזיקה שבמובהק מנסה להישמע כמו סול ופאנק של ימי ג'יימס בראון, אוטיס רדינג ואח'. הן מבחינת הסטייל והן מבחינת הצליל הישן. זה מעורר את אותו ויכוח על רטרו. באותה הופעה שאני ראיתי האורגניסט, בהציגו את ברדלי אמר, שברדלי הוא האיש "שמחזיר את המוזיקה בחזרה כי קר שם בחוץ". אולי הוא התכוון לפופ הקר של היום, בשונה מהחום של המוזיקה הזו.

אני לא מתווכח עם מי שמסתייג מדברים שהם לגמרי רטרו. מצד שני, זו קלסיקה. לך תמצא הופעות כאלה. נחמד לראות נגנים צעירים לבנים מחזיקים להקת ליווי כזו, במיוחד כשזה יושב ומצלצל מעולה והאנרגיה על הבמה, אמתית ומבעבעת.

הנה להאזנה, התקליט הראשון, במלואו (ניתן להקפיץ שירים):

והנה להאזנה, התקליט השני, במלואו (ניתן להקפיץ שירים):

הנה קטע וידאו של הרכב מחווה לג'יימס בראון, הכולל את צ'ארלס ברדלי, המחופש לג'יימס בראון, בתכניתו של דייויד לטרמן, במסגרת שבוע של להקות מחווה משנת 2008:

לאחרונה יצא סרט על חייו אשר צולם בתקופה שקדמה לצאת אלבומו הראשון: Charles Bradley – The Soul of America. הסרט מלווה את ברדלי בתחנות חייו. הוא חושף את עליבות הקיום שלו וגם את הקסם באישיותו ואת המוזיקה הטובה. סרט מעניין מאוד שמציג דמות יוצאת דופן בסצנת המוזיקה. הנה הטריילר: