יש תקליטים שבחלוף השנים נשארים כמו נר תמיד. כאלה שראויים לתואר קלסיקה. כשמדברים על קלסיקה, חושבים על תקליטים מוכרים שנמכרו במיליונים והשפיעו על דורות של מוזיקאים.
התקליט הזה הוא קלסיקה בעיני, אע"פ שהוא לא היה רב מכר ו-9 ויותר מתוך כל 10 קוראים של הבלוג הזה, בוודאות, לא שמעו עליו מימיהם. בעיני, תקליט מושלם. אני אוהב את התקליט הזה הרבה שנים.
הג'ייהוקס הם להקה ממיניאפוליס, מיניסוטה, שנוסדה ב-1985 וחרשה את אזור מגוריה ואת המדינות השכנות, ממועדון למועדון, אוספת קהל שהלך וגדל.
ב-1992 יצא התקליט הזה, Hollywood Town Hall, שהוא יצירת המופת שלה והוא מפסגת הז'אנר. זו באמת יצירת מופת. התקליט לא הביא ללהקה הצלחה ארצית או הצלחה גדולה. הוא בכל זאת הפך את הלהקה, מלהקה מקומית של מינסוטה, ללהקה ארצית, עם הצלחה מינורית.
איזו מין מוזיקה זו, תשאלו בוודאי. לסטייל קוראים קאנטרי-רוק אלטרנטיבי. תחשבו על גראם פרסונס, The Band ניל יאנג, הבירדס, Wilco, טום פטי.
ללהקה הזו שני זמרים ששרים ביחד בהרמוניה קולית נהדרת. זה קודם כל, תקליט של שני זמרים ששרים ביחד.
גארי לאוריס, מנגן גיטרה חשמלית נפלאה, בתקליט הזה נשמעת בערוץ הימני, ומרק אולסון, מנגן בגיטרה אקוסטית. השניים כתבו יחדיו את השירים. התקליט הזה הוא הרבה יותר רוק מקנטרי. רוק משובח, מלודי, סוחף. נפלא!
בשנה שבה הוקלט ויצא, 1992, הטרנד לא היה של רוק מן הסוג הזה, של צמד זמרים ששרים בהרמוניה ומנגנים גיטרות. הגראנג' אז היה הדבר. בכל זאת, בחלוף השנים הוא ניצב כצוק איתן. תקליט פנטסטי.
לא תמצאו כאן להיטים, אבל עשרת השירים מצוינים, נשמעים כאילו נבחרו בקפידה והם מייצרים רצף שיוצר אלבום נהדר, בסטייל שפחות מוכר במקומותינו.
הנה כל התקליט להאזנה באיכות טובה מאוד. אני ממליץ להאזין בעצמה בינונית גבוהה, כפי שמתאים לרוק גיטרות שאינו צפוף. תיהנו:
אין בנמצא הופעות מלאות של הלהקה בוידאו, במיוחד מאותן שנים. ניתן למצוא ב-Youtube קטעי הופעות, מרביתן משנים מאוחרות.
מתוך המעט שיש, הנה הלהקה בביצוע אחד משירי התקליט בפסטיבל פינקפופ בהולנד ב-1993:
ב-1995 הוציאה הלהקה תקליט נוסף, המנסה לשחזר את הקסם של התקליט הזה. התקליט Tomorrow the Green Grass הוא תקליט מצוין גם כן. יש בו קצת יותר קנטרי מאשר ב-Hollywood וגם הוא, אהוב עלי מאוד, ומומלץ.
לאחר שיצא Tomorrow the Green Grass, פרש מרק אולסון מהלהקה, וכשהיא ממשיכה בלעדיו, היא חסרה את ההרמוניה הקולית, אבל הוציאה, בכל זאת, תקליטים טובים למדי, אולם לא שיחזרה את השיא של צמד התקליטים הזה.
שני התקליטים יצאו בהוצאה מחודשת, עם מאסטר חדש ומשופר ועם קטעי בונוס, ב-2011. כדאי.
איך פספסתי את רון סקסמית'? בתחילת שנות האלפיים נתקלתי בזמר הזה והורדתי למחשב שלי כמה קבצי שירים שלו. הם נשכחו להם בים קבצי השירים על המחשב ואני לא הבחנתי באוצר. בשנה האחרונה נתקלתי בו שוב והאזנתי לכל תקליטיו. התאהבתי. אהבה של ממש. בשבועות האחרונים, אני שומע אותו ושומע ושומע. ברכב, בבית.
Ron Sexsmith הוא לטעמי Singer-Songwriter עילאי. הוא קנדי המתגורר בקנדה ופעיל בעיקר שם. יליד 1964, כבר לא ילד. הוא גם התחיל מאוחר. את תקליטו הראשון הוציא כשהוא בן 31.
הוא ממש לא טיפוס של כוכב. ההפך. יש לו פנים שמנמנות, מבט עגמומי והוא לא מחייך. חיפוש תמונה שלו בגוגל תמונות, מעלה סדרה של תמונות עם מבטים סובלים או נבוכים. קשה להצליח ככה.
מצגת זאת דורשת JavaScript.
השירים שהוא כותב כל כך יפים והוא שר אותם כל כך טוב, כל כך חם ומרגש. זה מה שחשוב באמת.
מאחוריו כבר 12 אלבומים שרבים מהם זכו לביקורות נפלאות ומחמאות מצד אלטון ג'ון, אלביס קוסטלו, פול מקרתני ורבים אחרים, ושירים שלו זוכים לגרסאות "קאבר" ע"י אמנים נחשבים, אבל בקרב הקהל הרחב, לא האירה לו ההצלחה פנים.
רק לאחרונה בעקבות סרט דוקומנטרי המתעד את הקלטת תקליטו הלפני אחרון, נחשפו רבים יותר אליו. ב-7 למרץ, 2013 הוא הופיע ב-Royal Albert Hall בלונדון. הוא לא דמיין שיזכה לכבוד הזה. אולי ה"דחיפה" האחרונה הזו, גרמה גם לי להיתקל בו שוב, ולפול בשבי.
יש לו צבע קול ופרייזינג שמזכירים לי מאוד את פול מקרתני, ולעתים גם את אלביס קוסטלו ואת טים הארדין. גם בהלחנה שלו אני שומע השפעה חזקה של מקרתני. אחד מתקליטיו הזכיר לי את מקרתני של אחרי הביטלס, לפני ההצלחה הגדולה של כנפיים.
התקליטים שלו כל כך טובים והשירים בהם כל כך יפים ואיכותיים, עם לחנים מעולים וטקסטים בעלי עומק, רגש ומשמעות. השפעות נהדרות המשמשות בסיס ליכולת כתיבה והלחנה פנומנליים.
אני מאמין כי לו היו תקליטיו יוצאים לאור בשנות השבעים, בהחלט יתכן שהיו עושים אותו לשם עולמי גדול, כי הם טובים לא פחות מרבים מתקליטי ה-Singer-Songwriters של שנות השבעים. הוא פשוט נולד 20 שנה מאוחר מדי.
אחרי ההקדמה הארוכה הזו, אני מזמין אתכם להאזין לכמה שירים מייצגים ויפים.
אני רוצה לפתוח עם שיר שאני אוהב במיוחד ואותו שמעתי שוב ושוב ואיני יודע שובע ממנו.
השיר הנפלא Strawberry Blonde, מתקליטו השני Other Songs מ-1997. שיר נהדר, מרגש. שיר סיפור על אמנדה, ילדה מהשכונה. מילים כל כך יפות ונוגעות, על לחן פנטסטי וביצוע נפלא. אם לא נתפסתם, אני מציע להאזין שוב, עם המילים. זה שיר ענק!
הנה ביצוע חי, דווקא מהשנים האחרונות (ובקישור, המילים והאקורדים) אל תדלגו על השיר ואל תפספסו את המילים והסיפור:
ושיר נוסף, אהוב עליו מאוד, I Know it Well מתקליטו Retriever משנת 2004, הוא שיר סקסמית אופייני כל כך:
מטעמי אקטואליה והעדפת החדש על הישן, אני רוצה להתייחס דווקא לשני אלבומיו האחרונים, והמצוינים, של סקסמית'. אם תאהבו, אני מניח שתמצאו את האחרים ברשת.
את תקליטו האחרון הוציא רון סקסמית' בשנה שעברה (2013). את התקליטים הטובים ביותר מקליט האמן כשהוא צעיר ולא כשהוא בן 50, אבל Forever Endeavour מ-2013 הוא, בכל זאת, תקליט מצוין, אף שלא הטוב בתקליטיו. מלנכולי מאוד, גם יחסית לתקליטי סקסמית ' הקודמים (כנראה עקב העובדה שנכתב והוקלט כשפחד מסרטן בגרון ליווה אותו). התקליט כבש אותי ולחלח את עיני. מדובר ברצף של שירים מעולים, בהפקה מוזיקלית עדינה ויפה, עם קרן יער עמוקת צליל ומיתרים מאופקים לתמיכה בנגינת הגיטרות האקוסטיות.
התקליט יפה כולו, מתחילתו ועד סופו. הרי לא תאזינו כאן לכולו. אנסה להתסתפק בשני שירים מייצגים. הנה השיר הפותח:
השיר הנהדר הזה מתוכו, Blind Eye, הוא כרגע הפייבוריט שלי מהתקליט הזה, עם הלחן היפה והפרייזינג שמזכירים לי קצת את אלביס קוסטלו הצעיר, ועיבוד כלי המיתר שיכול היה לעטר תקליט של פרנק סינטרה. היו שנים ששיר כזה היה הופך להיט רדיו, כמו שיר טוב של אלטון ג'ון:
בשנת 2011 סקסמית' הוציא תקליט שהיה ניסיון נואש מצידו, למצוא את הנוסחה להתקבל ע"י תחנות הרדיו בארה"ב, עם הפקה של בוב רוק, מפיק עטור הצלחות מסחריות, שהפיק למטליקה ולרבים מכוכבי הרדיו האמריקאי.
התקליט Long Player, Late Bloomer מצוין. לטעמי, טוב יותר מזה האחרון. הוא התקליט הכי "פופי" ורוקנרולי של סקסמית', מה שאמור היה להקל מהבחינה המסחרית. כמו כל תקליטיו, הוא רווי בשירים נהדרים.
השיר הפותח Get in Line, הוא שיר נהדר בעיני, שבשנים אחרות היה יכול להיות להיט רדיו, בהיותו כה קליט עם פזמון עם "הוק" ובהרמוניה יפה. הטקסט שלו נפלא בעיני. מכיוון שהכל כל כך מחורבן, אם יש לך טענות, קח מספר וחכה בתור, שר רון סקסמית. מרירות שנונה ומחויכת. שווה לקרוא ולהאזין:
השיר Love Shines, מתוכו, הוא בעיני יהלום. אני חותם שבעוד כמה שנים תמצאו שלל ביצועי "קאבר" לשיר הזה. השיר הנפלא הזה פותח בשורה כל כך יפה: "בכל עיירה נידחת, מצוי חלומו של מישהו".
הנה הוא תחילה, "עירום", בהופעה, רק הוא והגיטרה, בתכנית הטלוויזיה Songwriters' Circle של BBC. האזינו וצפו בפראן הילי, מ-Travis וגרהם גולדמן מ-10cc, מתבוננים ומתפעלים בשקט:
והנה גרסת התקליט, בסרטון עם המילים הכל כך יפות. אני מציע להאזין ולעקוב אחר המילים:
את הפקת התקליט הזה ליווה סרט דוקומנטרי הנושא את שם השיר הזה (Ron Sexsmith – Love Shines). זהו סרט נהדר. מרתק, מרגש, מסעיר אפילו. אותי לפחות. אחד מסרטי המוזיקה הכי טובים שראיתי (וראיתי רבים). הוא מציג יפה מאוד את תהליך היצירה וגם מצייר את דמותו המוזרה, יש לומר, של סקסמית' (אני נזכר בסצינה שבה הוא מוזמן ע"י המעריץ, השחקן קייפר סת'רלנד אל ביתו, והוא מספר לו שאין לו טייפ רקורדר, וסת'רלנד משיב: נסדר לך טייפ רקורדר").
הנה הטריילר הקצר לסרט:
מהסרט לומדים שגם אמן קנדי שהוציא, עד אז, 10 תקליטים ומופיע באנגליה ובאירופה, יכול להיות חסר כל מבחינה כלכלית, תפרן אפילו, אם אינו נהנה מתמלוגי השמעות ברדיו ומכירת תקליטים.
יש אין ספור שירים יפים של סקסמית' שהייתי רוצה להשמיע. שיר אחד שהוכן עבורו וידיאו קליפ הוא השיר הנפלא Gold In Them Hills מהתקליט "Cobblestone Runway" משנת 2003. בשיר משתתף כריס מרטין מקולדפליי. איזה שיר יפה:
תקליט נפלא במיוחד ויוצא דופן הוא תקליטו "Destination Unknown" משנת 2005, בו יש למתופף של סקסמית', דון קר, קרדיט משותף. אע"פ שסקסמית' כתב את כל השירים, מדובר בתקליט דואט בן השניים שירים בהרמוניה קולית. תקליט נהדר בעיני. הנה מתוכו השיר Listen:
באשר לדימיון לפול מקרתני, הנה שיר שנשמע לי כמו פול מקרתני באחד מארבעת תקליטו הראשונים. השיק The Grim Trucker מתוך התקליט Time Being מ-2006. מה אתם אומרים?
אני אוהב את התקליט הזה. תקליט קטן עם שירים יפים. תענוג.
רון סקסמית הוא לא רק כותב נפלא, הוא פרשן ומבצע נהדר. הנה עיבוד שלו לשירו של אלביס קוסטלו Everyday I Write the Book וביצוע, יחד עם קוסטלו. ההקלטה היא מתכנית האירוח המוזיקלית (המצוינת) של קוסטלו Spectacle, ושם סיפר קוסטלו על כך שהוא לא אהב את השיר הזה, אע"פ שנעשה להיט, אבל בהופעה ביפן, כשרון סקסמית היה אמן החימום שלו, שאל אותו סקסמית האם הוא מבצע את השיר הזה בסט שלו ומשנענה בשלילה, ביקש רשות לבצע את השיר בהופעה שלו. הוא כמובן קיבל רשות וקוסטלו נדלק על הביצוע החדש, ולדבריו, סקסמית הציל את השיר הזה עבורו. איזה יופי. אל תחמיצו את הביצוע הזה:
ולסיום, הנה ביצוע חדש ל-Strawberry Blonde, עמו פתחתי את הפוסט, של הצמד הקנדי Whitehorse אותו גיליתי במהלך כתיבת הפוסט הזה. כמה יפה:
יש תקליטים שמרחף מעליהם קסם מיוחד. משהו שקשה להסביר. כזה הוא התקליט You Must Believe in Spring של פסנתרן הג'אז ביל אוונס (1929-1980).
אוונס הוא מהידועים והמשפיעים שבין אמני הג'אז בכל הזמנים. הוא הותיר אחריו תקליטיה מופלאה. התקליט הזה, הוא תקליט מאוחר בקריירה שלו, שהוקלט באוגוסט 1977 ויצא רק ב-1981, כתקליט הראשון שיצא סמוך לאחר מותו.
לכאורה, לא תקליט משנות הזהב של הג'אז. שנות השבעים היו שנות המדבר של אמני הג'אז. למה יש כבר לצפות?
התקליט הקסום הזה יוצא דופן בשניים: בצליל שלו ובעובדה שהוא נשמע כמו תקליט קונספט, כמו יצירה אחת, שקטעי האלבום הם בה כפרקים. בדומה ליצירות קלסיות ובדומה לתקליטי הרוק הקלסי, שאינם רק רצף של שירים או קטעים מוזיקליים.
זהו קסם של תקליט. יופיו מרקיע שחקים והקסם שבו, נגיש כמעט כמעט לכל מאזין. גם לזה ששפת הג'אז זרה לו. גם למאזין שלא מזהה פרזות ושאלתורי ג'אז נשמעים לו, לא פעם כמו "התקשקשות" לא ברורה ושנגינת שלישיית פסנתר, נשמעת לו כמו מוזיקת מעליות, או ליווי למסיבת קוקטייל בסרטים אמריקאים.
יש בתקליט הזה קסם מיוחד.
Bill Evans 1965
אני מאמין כי ההסבר לייחוד, נעוץ בעובדה שאת התקליט המסוים הזה הפיקו והקליטו Tommy LiPuma, מפיק על שהפיק למעלה מ-30 אלבומי זהב, מרביתם תקליטי פופ, ומי שהיה מועמד לפרס הגראמי, 33 פעמים, שאינו מפיק ג'אז מובהק וטכנאי ההקלטות והמיקס Al Schmitt, עמו הוא עבד כל השנים. שמיט, שאחראי להקלטה ומיקס ליותר מ-150 אלבומי זהב, הקליט את Aja של סטילי דן, עם הצליל פורץ הדרך, ממש סמוך לפני הקלטת התקליט הזה. You Must Believe in Spring הוקלט באולפני קפיטול הנפלאים בלוס אנג'לס, שהם ה-Abbey Road של החוף המערבי. שם הוקלטו תקליטיהם של פרנק סינטרה ונט קינג קול. ב-2011 הקליט שם פול מקרתני את תקליטו Kisses on the Bottom, עם אותו הצוות של התקליט הזה (הנה שלושתם בתמונה).
Tommy LiPuma, Paul McCartney and Al Schmitt
ביל אוונס מעולם לא הקליט עם צוות כזה והצוות הפיק מהשלישייה שלו צליל אחר. שונה מעל ממה שנשמע קודם, ולטעמי, נפלא! יותר Reverb וצליל הפסנתר בהיר וצלול כקריסטל. גם צליל הבס של אדי גומז, שזו הייתה ההקלטה האחרונה שלו עם ביל אוונס, נשמע נפלא וכך גם התופים של אליוט זיגמונד.
כתבתי כי התקליט נשמע לי כמו יצירה שלמה, או כמו תקליט קונספט אבל הרפרטואר ממנו הוא מורכב, מגוון מאוד. אקלקטי ממש, מה שמאוד לא מתאים לתקליט קונספט. המיוחד כאן הוא שרפרטואר אקלקטי יוצר שלמות שנשמעת כיצירה אחת, בפרקים. לא יאמן.
התקליט נפתח בקטע מקורי נהדר של ביל אוונס, B Minor Waltz (For Ellaine), שמושך אותך פנימה אל תוך הקסם, ממשיך בשיר הנושא, מאת מישל לגראן הצרפתי, לאחר מכן הקטע Gary’s Theme של חברו של אוונס, הפסנתרן גארי מקפרלנד, עוד קטע מקורי של אוונס, We Will Meet Again (For Harry), קטע נוסף, נפלא במיוחד, The Peacocks של הפסנתרן ג'ימי רולס, שנכתב עבור תקליט של רולס עם סטן גטס מ-1974, הקטע Sometime Ago, של הפסנתרן הארגנטינאי Sergio Mihanovich, שאיני יודע היכן נחשף אליו אוונס ולסיום, ביצוע מפתיע לשיר הנושא של הסרט M.A.S.H.
האם יכול להיות אוסף יותר אקלקטי? האזינו לתקליט ולא תאמינו איזה רצף קסום ועד כמה הכל נשמע קשור לזה לזה, כאילו מדובר בפרקים של יצירה אחת. סונטה ב-7 פרקים.
בתחילת שנות האלפיים יצא התקליט בהוצאה מחודשת אליה נוספו שני קטעים נוספים מאותו סשן, אשר לא נכללו בתקליט המקורי. הם לא מתחברים לי לתקליט. אני החלטתי כי זו הסיבה שנשארו בחוץ, אף שהם טובים כשלעצמם.
נראה לי שההפקה הזו גרמה גם למוזיקה עצמה להישמע קצת קצת אחרת ולהכל להתחבר למכלול קסום.
הנה התקליט להאזנה בשלמותו או לפי קטעים לבחירתכם (אם אינכם רואים את הנגן, כנראה שחסרה התקנה של תוכנת פלאש במכשירכם).
כדי להדגים לאזנכם למה אני מתכוון, בואו נאזין, לשם השוואה, לתקליט I Will Say Goodbye, אותו הקליט ביל אוונס עם אותו הרכב בדיוק, בחודש מאי 1977, רק שלושה חודשים קודם להקלטת You Must Believe in Spring. הרכב הנגנים זהה וגם הרפרטואר דומה מאוד.
סגנון הנגינה הוא אותו סגנון. רק הצליל שונה ורק התוצאה הכללית של התקליט, שונה מאוד. האחד, שהוא יצירה כוללת שלמה, מהפנטת, והשני אוסף קטעים יפים המנוגנים לעילא. תקליט רגיל.
ולסיום, לשם העונג וגם לשם השוואה, להתרשמות מהסגנון שהשתנה ולצליל השונה, הקלטת המופת של ביל אוונס מ-1961 ב-Village Vanguard במנהטן, בהופעה חיה. הקלטה חיה מ-1961 ואיזו הקלטה נהדרת.
ההקלטה הזו היא נס. נס אקוסטי, טכנולוגי ומוזיקלי. לעניות דעתי, שום תקליט פסנתר מהשנים האלה לא נשמע טוב כמו התקליט הזה, קל וחומר הקלטות חיות. והמוזיקה. איוז מוזיקה. התקליט Waltz For Debby, מתוך ההקלטות הללו, אולי הטוב בתקליטיו של אוונס, מרובה התקליטים הנפלאים. אוצר:
יש תקליטים שבחלוף השנים נשארים כמו נר תמיד. כאלה שראויים לתואר קלסיקה. כשמדברים על קלסיקה, חושבים על תקליטים מוכרים שנמכרו במיליונים והשפיעו על דורות של מוזיקאים.
ב-1995 הוציאה הלהקה תקליט נוסף, המנסה לשחזר את הקסם של התקליט הזה. התקליט Tomorrow the Green Grass הוא תקליט מצוין גם כן. יש בו קצת יותר קנטרי מאשר ב-Hollywood וגם הוא, אהוב עלי מאוד, ומומלץ.
The Music Nudnik 