!You Must Believe in Spring

You Must Believe in Spring

יש תקליטים שמרחף מעליהם קסם מיוחד. משהו שקשה להסביר. כזה הוא התקליט You Must Believe in Spring של פסנתרן הג'אז ביל אוונס (1929-1980).

אוונס הוא מהידועים והמשפיעים שבין אמני הג'אז בכל הזמנים. הוא הותיר אחריו תקליטיה מופלאה. התקליט הזה, הוא תקליט מאוחר בקריירה שלו, שהוקלט באוגוסט 1977 ויצא רק ב-1981, כתקליט הראשון שיצא סמוך לאחר מותו.

לכאורה, לא תקליט משנות הזהב של הג'אז. שנות השבעים היו שנות המדבר של אמני הג'אז. למה יש כבר לצפות?

התקליט הקסום הזה יוצא דופן בשניים: בצליל שלו ובעובדה שהוא נשמע כמו תקליט קונספט, כמו יצירה אחת, שקטעי האלבום הם בה כפרקים. בדומה ליצירות קלסיות ובדומה לתקליטי הרוק הקלסי, שאינם רק רצף של שירים או קטעים מוזיקליים.

זהו קסם של תקליט. יופיו מרקיע שחקים והקסם שבו, נגיש כמעט כמעט לכל מאזין. גם לזה ששפת הג'אז זרה לו. גם למאזין שלא מזהה פרזות ושאלתורי ג'אז נשמעים לו, לא פעם כמו "התקשקשות" לא ברורה ושנגינת שלישיית פסנתר, נשמעת לו כמו מוזיקת מעליות, או ליווי למסיבת קוקטייל בסרטים אמריקאים.

יש בתקליט הזה קסם מיוחד.

Bill Evans

Bill Evans 1965

אני מאמין כי ההסבר לייחוד, נעוץ בעובדה שאת התקליט המסוים הזה הפיקו והקליטו Tommy LiPuma, מפיק על שהפיק למעלה מ-30 אלבומי זהב, מרביתם תקליטי פופ, ומי שהיה מועמד לפרס הגראמי, 33 פעמים, שאינו מפיק ג'אז מובהק וטכנאי ההקלטות והמיקס Al Schmitt, עמו הוא עבד כל השנים. שמיט, שאחראי להקלטה ומיקס ליותר מ-150 אלבומי זהב, הקליט את Aja של סטילי דן, עם הצליל פורץ הדרך, ממש סמוך לפני הקלטת התקליט הזה. You Must Believe in Spring הוקלט באולפני קפיטול הנפלאים בלוס אנג'לס, שהם ה-Abbey Road של החוף המערבי. שם הוקלטו תקליטיהם של פרנק סינטרה ונט קינג קול. ב-2011 הקליט שם פול מקרתני את תקליטו Kisses on the Bottom, עם אותו הצוות של התקליט הזה (הנה שלושתם בתמונה).

Tommy LiPuma, Paul McCartney and Al Schmitt

Tommy LiPuma, Paul McCartney and Al Schmitt

ביל אוונס מעולם לא הקליט עם צוות כזה והצוות הפיק מהשלישייה שלו צליל אחר. שונה מעל ממה שנשמע קודם, ולטעמי, נפלא! יותר Reverb וצליל הפסנתר בהיר וצלול כקריסטל. גם צליל הבס של אדי גומז, שזו הייתה ההקלטה האחרונה שלו עם ביל אוונס, נשמע נפלא וכך גם התופים של אליוט זיגמונד.

כתבתי כי התקליט נשמע לי כמו יצירה שלמה, או כמו תקליט קונספט אבל הרפרטואר ממנו הוא מורכב, מגוון מאוד. אקלקטי ממש, מה שמאוד לא מתאים לתקליט קונספט. המיוחד כאן הוא שרפרטואר אקלקטי יוצר שלמות שנשמעת כיצירה אחת, בפרקים. לא יאמן.

התקליט נפתח בקטע מקורי נהדר של ביל אוונס, B Minor Waltz (For Ellaine), שמושך אותך פנימה אל תוך הקסם, ממשיך בשיר הנושא, מאת מישל לגראן הצרפתי, לאחר מכן הקטע Gary’s Theme של חברו של אוונס, הפסנתרן גארי מקפרלנד, עוד קטע מקורי של אוונס, We Will Meet Again (For Harry), קטע נוסף, נפלא במיוחד, The Peacocks של הפסנתרן ג'ימי רולס, שנכתב עבור תקליט של רולס עם סטן גטס מ-1974, הקטע Sometime Ago, של הפסנתרן הארגנטינאי Sergio Mihanovich, שאיני יודע היכן נחשף אליו אוונס ולסיום, ביצוע מפתיע לשיר הנושא של הסרט M.A.S.H.

האם יכול להיות אוסף יותר אקלקטי? האזינו לתקליט ולא תאמינו איזה רצף קסום ועד כמה הכל נשמע קשור לזה לזה, כאילו מדובר בפרקים של יצירה אחת. סונטה ב-7 פרקים.

בתחילת שנות האלפיים יצא התקליט בהוצאה מחודשת אליה נוספו שני קטעים נוספים מאותו סשן, אשר לא נכללו בתקליט המקורי. הם לא מתחברים לי לתקליט. אני החלטתי כי זו הסיבה שנשארו בחוץ, אף שהם טובים כשלעצמם.

נראה לי שההפקה הזו גרמה גם למוזיקה עצמה להישמע קצת קצת אחרת ולהכל להתחבר למכלול קסום.

הנה התקליט להאזנה בשלמותו או לפי קטעים לבחירתכם (אם אינכם רואים את הנגן, כנראה שחסרה התקנה של תוכנת פלאש במכשירכם).

כדי להדגים לאזנכם למה אני מתכוון, בואו נאזין, לשם השוואה, לתקליט I Will Say Goodbye, אותו הקליט ביל אוונס עם אותו הרכב בדיוק, בחודש מאי 1977, רק שלושה חודשים קודם להקלטת You Must Believe in Spring. הרכב הנגנים זהה וגם הרפרטואר דומה מאוד.

סגנון הנגינה הוא אותו סגנון. רק הצליל שונה ורק התוצאה הכללית של התקליט, שונה מאוד. האחד, שהוא יצירה כוללת שלמה, מהפנטת, והשני אוסף קטעים יפים המנוגנים לעילא. תקליט רגיל.

ולסיום, לשם העונג וגם לשם השוואה, להתרשמות מהסגנון שהשתנה ולצליל השונה, הקלטת המופת של ביל אוונס מ-1961 ב-Village Vanguard במנהטן, בהופעה חיה. הקלטה חיה מ-1961 ואיזו הקלטה נהדרת.

ההקלטה הזו היא נס. נס אקוסטי, טכנולוגי ומוזיקלי. לעניות דעתי, שום תקליט פסנתר מהשנים האלה לא נשמע טוב כמו התקליט הזה, קל וחומר הקלטות חיות. והמוזיקה. איוז מוזיקה. התקליט Waltz For Debby, מתוך ההקלטות הללו, אולי הטוב בתקליטיו של אוונס, מרובה התקליטים הנפלאים. אוצר:

 

 

אווה קסידי – זמרת שחייבים להכיר

על אווה קסידי שמעת? רוב הסיכויים שהתשובה היא: לא!

אווה קסידי היא מין סינדרלה, אבל למרבה הצער, הנסיך על הסוס הלבן הגיע לאחר מותה, בטרם עת.

אווה קסידי היא זמרת שגדלה ופעלה בוושינגטון הבירה, שאהבה לשיר קאברים מכל המינים והסוגים: שירי ג'אז, בלוז, להיטי עבר ומה לא. לא בחירה שנחשבה פופולרית בעידן שלנו, שלאחר הביטלס ובוב דילן.

לפני הכל, אני לא יכול להתאפק ואני חייב לומר: אווה קסידי היא זמרת מופלאה! אם לא שמעתם אותה עד כה, ברוכים הבאים לגן עדן. אתם עומדים ליהנות ולהתאהב.

הייתה לה קריירה צנועה מאוד בעיר הולדתה וושינגטון. היא עבדה כזמרת ליווי בהקלטות ופה ושם היא שרה דואט עם זמר זה או אחר או התארחה פה ושם. קשה לקרוא לזה קריירה. בשעות היום עבדה בגננות נוף ובעיטור תקרות.

במהלך שנות השמונים היא הכירה בסיסט בשם קריס ביונדו שעבד גם כטכנאי הקלטות, שנדלק עליה והתמסר אליה לחלוטין. הוא הכיר לה מפיק בשם אל דייל, והם סידרו לה את אותן עבודות, כזמרת ליווי באולפנים וניסו לקדם את הקריירה שלה.

לאחר כמה שנים בהן הקליטה תפקידי ליווי באולפנים, התחילה להופיע במועדונים קטנים, בניסיון להתגבר על הביישנות שלה שהקשתה עליה מאוד. היא הופיעה בפני קהל שמנה עשרות אנשים ומכרה קלטות עם שיריה בעצמה למעט הקהל שבא לשמוע אותה. בכל זאת, היא רכשה לעצמה מוניטין של זמרת מצוינת בוושינגטון וקהל אוהדים מקומי קטן, אך אוהב ומסור.

ביונדו ודייל ליוו אותה וניסו לקדם את הקריירה שלה, ללא הצלחה רבה. נראה היה שגם היא לא תכננה להיות זמרת במשרה מלאה. היו ניסיונות להחתים אותה על חוזה הקלטות, אבל קשה היה לקטלג אותה לסגנון מוזיקלי אותו ניתן לשווק. היא הרי שרה הכל מכל. כל שיר שהיא אוהבת. חברות תקליטים לא אוהבות את זה. או שאת זמרת פופ, או ג'אז, או R&B או פולק. זה עיקרון ברזל אצל חברות התקליטים האמריקאיות: כל אמן חייב להיות מסווג לג'אנר ברור שיש לו שם ולג'אנר הזה יש בדרך כלל מחלקה בחברת התקליטים או חברת תקליטים המיוחדת לג'אנר. (יש סיפור על התקליט הראשון של להקת Genesis, ששמו From Genesis to Revelation שנכשל לחלוטין, כי חנויות התקליטים קיטלגו אותו במדף תקליטי הדת).

אז זה לא יצא. היא הקליטה הקלטות מקומיות, שרה פה ושם בתקליטי שיתוף פעולה, התארחה במעט תקליטים של אחרים, הקליטה הקלטות דמו (סקיצות) וביצועים בהופעות קטנות, לשירים שהיא אוהבת.

בשנת 1994, לאחר כמה שנים של הופעות במועדוני העיר, ובהיותה מאוד מוערכת ע"י המוזיקאים המקומיים, היא זכתה בפרס מטעם אגודת המוזיקה של אזור וושינגטון די.סי בקטגוריית זמרת ג'אז/מוזיקה מסורתית. מין "פרס רמת גן" כזה.

בתחילת 1996, לאחר שתקוותיה נכזבו, החליטו ביונדו ודייל להפיק באופן עצמאי דיסק מקומי עבורה בהקלטה חיה במועדון הוותיק Blues Alley בוושינגטון. אווה קסידי, שהרגישה לא טוב בשתי ההופעות, לא הייתה מרוצה מההקלטות אבל הדיסק המצוין Live at Blues Alley בכל זאת יצא במהלך אותה שנה וזכה לביקורות טובות בתקשורת המקומית בעיר וושינגטון. הוא לא זכה לחשיפה ולהצלחה מחוץ לאזור וושינגטון.

זה תקליט הופעה כל כך טוב. מאזינים לסטנדרטים שהיא שרה, כמו What a Wonderful World,  Autumn Leaves,  Cheek to Cheek או You've Changed… היא ממציאה אותם מחדש. למילים יש פתאום משמעות כל כך עמוקה וגם הלחן הכה מוכר פתאום נשמע חדש. לא יאמן. כזמרת ג'אז היא לא דומה לשום דבר ששמעתי קודם. אין מילים. מופת! (בתחתית הפוסט יש חלון יו-טיוב עם וידיאו ההופעה. אסור בשום פנים ואופן להחמיץ!)

בהמשך אותה שנה הקליטה קסידי שירים לתקליט אולפן בהפקת ביונדו ודייל. כבר במהלך שתי ההופעות בבלוז אלי, אשר יצאו בדיסק, חשה אווה קסידי כאבים בירכיה. לאחר שעברה בדיקות התברר ששומת מלנומה ממאירה שהוסרה מגבה בשנת 1993, הביאה להתפשטות הסרטן לריאות ולעצמות. לאחר טיפולי כימותרפיה היא נפטרה בחודש נובמבר 1996, כשהיא בת 33, שישה שבועות לאחר שמוזיקאי וושינגטון ערכו ערב לכבודה.

תקליט האולפן היחיד שלה Eva By Heart יצא סמוך לאחר מותה, בשנת 1997. תקליט נהדר. תקליט האולפן היחידי שלה. שנה לאחר מכן יצא דיסק האוסף Songbird, שהכיל שירים משני תקליטיה (ושיר מתקליט שת"פ).

שלושת הדיסקים הנהדרים לא עוררו הדים עד שבשנת 2000, התגלגל דיסק האוסף לידיו של מפיק תכנית בוקר בתחנת הרדיו BBC2 בבריטניה. הוא נדלק ובתכנית הושמעו שירים מהתקליט ובמיוחד הביצוע של אווה קסידי לשיר Over The Rainbow (אותו ביצעה ג'ודי גארלנד בסרט הקוסם מארץ עוץ).

השיר בביצוע של אווה קסידי הפך ללהיט ענק בבריטניה והגיע לראש המצעד ועמו דיסק האוסף Songbird שמכר 200,000 עותקים תוך מספר חודשים.

השמועה על זמרת אמריקאית אלמונית הכובשת את ראשות המצעד בבריטניה עם ביצוע לשיר משנות השלושים הגיעה לארה"ב, ובשנת 2001, לאחר שנמכרו כחצי מיליון עותקים מדיסק האוסף, בארה"ב, נחשפה קסידי המנוחה לקהל הרחב באמצעות תכנית הטלוויזיה Nightline של רשת ABC ששידרה כתבה על קסידי, סיפור חייה ומותה. בן לילה, ככבו כל תקליטיה של קסידי בראשות מצעד המכירות של אתר Amazon.

הנה הכתבה במלואה. שלא תעזו שלא לצפות בה, במלואה:

מחליקת הקרח Michelle Kwan זכתה במדליית הזהב באולימפיאדת החורף 2002 כשהיא מחליקה לצלילי הביצוע של קסידי לשיר Fields of Gold. סרטון ההחלקה הזוכה, חשף את קסידי בפני העולם כולו והפך את הביצוע, ללהיט:

אווה קסידי היא זמרת מופלאה. צריך רק להאזין בשקט לשיר או שניים ומתאהבים בה. היא שרה לא פעם שירים שהם לכאורה שחוקים ומשומשים, יש שיאמרו, מאוסים, אבל מפיה הם נשמעים רעננים, כאילו נכתבו אתמול רק עבורה. הביצועים שלה לא דומים לשום ביצוע קודם.

קשה להעלות על הדעת, בעידן שלנו, זמרת ששרה שירים מוכרים ואף שחוקים ומאוסים, בליווי גיטרה, באופן כה מאופק ולא רגשני, ויכולה ליצור אפקט כזה. לתפוס אותך בגרון. "להרוג אותך ברכות", באנדרסטייטמנט, בלי אותה רגשנות דוחה וכה מוכרת מתחרויות הזמרים הטלוויזיוניות בסגנון "כוכב נולד", "אמריקן איידול" ודומיהן.

מלבד שני תקליטיה הרשמיים, Live at Blues Alley ו- Eva By Heart, יצאו לאחר מותה ויוצאים כל שנה דיסקים המביאים את כל הקלטותיה, סקיצות שהקליטה עם ביונדו ודייל, הקלטות מהופעות במועדונים וכו'. כל מה שנותר. כמה מהביצועים היפים מצויים רק בדיסקים אלה.

בשנת 2000 יצא התקליט Time After Time, המביא סקיצות שנשמעות מצוין שהוקלטו בתחילת 1996. בתקליט כמה פנינים.

בשנת 2003 יצא התקליט American Tune המורכב מהקלטות שמצא אחד מחבריה של קסידי בחפציו. שני הדיסקים הנ"ל כוללים ביצועים נפלאים, אולם חייבים לזכור כי מדובר באוסף של חומרים שלא יועדו להוצאה לאור וגם איסופם לדיסק, לא יוצר אלבום קוהרנטי שאווה קסידי הייתה מוציאה, לו חיה.

ב-2012 יצא אוסף בן 20 שירים ממיטב ביצועיה, The Best of Eva Cassidy. למי שרוצה דיסק אחד, יתכן שזו תהיה בחירה מתאימה.

ליקטתי עבורכם כמה שירים להאזנה. כל ביצועיה, מכל תקליטי האוסף השונים זמינים להאזנה ביו-טיוב.

מתוך ההופעה בבלוז אלי (הוידאו במלואו בהמשך), הביצוע הנפלא שלה ל-Over the Rainbow, אשר צעד בראש המצעד הבריטי בשנת 2000:

הביצוע ל-Kathy's Song של פול סיימון הוא משהו יוצא דופן:

הביצוע ל-Who Knows Where the Time Goes של Fairport Convention:

הביצוע ל-Songbird של פליטווד מק:

איזה בלוז… הולי מאמא!!!

יש לא מעט תקליטי אורגן, גיטרה וטנור סקסופון שהפכו לקלאסיקה. מרביתם בכיכובו של ג'ימי סמית'. גם ג'אק מקדאף, סטנלי טרנטיין, שירלי סקוט, ג'ין אמונס, אייק קוויבק, גראנט גרין ואח' תרמו כמה כאלה.

אני מאוהב בתקליט שכזה, 'Hootin' 'N Tootin שמו, אבל דווקא תקליט מתוצרת מוזיקאי משני ונשכח, Fred Jackson, כזה שגם בשנות פעילותו, היה אלמוני, לא נחשב, בקושי הוקלט, לא זכה לכל הצלחה וכיום אפילו לא ידוע מה עלה בגורלו.

לטעמי, מדובר בתקליט מופלא, לא פחות, של סקסופוניסט בשם פרד ג'קסון שמעט מאוד ידוע על הקריירה שלו ונגינתו מונצחת ע"ג ארבעה תקליטים בלבד. התקליט הזה, הוא היחיד על שמו, בראשותו.

כל כך מעט ידוע עליו עד כדי כך שבשום מאגר מידע לא מצוין מועד פטירתו (הוא יליד 1913 ונגני ג'אז שחורים, רובם לא חגגו 60) ובעצם, לא ידוע מה קרה איתו ממחצית שנות השישים. הוא פשוט נעלם מהזירה. כנראה נאלץ לפרוש מעסקי המוזיקה, או שהפך לנגן אלמוני בתזמורת מקומית היכן שהוא ברחבי ארה"ב או שאולי נפטר. מכיוון שמעטים מאוד מתעניינים בגורלו, קרוב לוודאי שלעולם לא נדע.

קודם להקלטת התקליט הזה (בפברואר 1962) ובמהלך שנות החמישים, ניגן פרד ג'קסון בתזמורות R&B ובלוז, של צ'אק ברי, בי.בי קינג ואחרים, מבלי להותיר חותם. גם כאשר הוציאו את תקליטו היחיד הזה ע"ג דיסק (1998), לא הצליחה חברת התקליטים הבינלאומית EMI לגלות פרטים אודות גורלו. מפיק ההוצאה המחודשת, אוהב וידען הג'אז מייקל קוסקונה כותב בחוברת הדיסק כי דבר לא נשמע אודותיו לאחר שנת 1964 ולא ידוע עליו דבר.

שמעתם פעם על דבר כזה? ניתן להעלות על הדעת מקרה של אמן מוזיקה אמריקאי שהוציא תקליט נפלא בשנות השישים, בחברת תקליטים מכובדת (Blue Note), ואף אחד לא יודע מה עלה בגורלו מאז ועד עתה?

האורגניסט Earl Van Dyke ארל ואן דייק  (1930-1992), גם הוא לא מרובה הקלטות בתחום הג'אז, אך להבדיל מג'קסון, הוא ממש לא נעלם, אלא עשה קריירה יפה כראש הרכב הבית של חברת התקליטים Motown, ה- Funk Brothers ואף הוציא שלל סינגלים תחת שמו. הוא מנגן בקטע הידוע I Heard It Through the Grapevine בביצוע מארוין גאי ובקלאסיקות סול רבות.

גם הגיטריסט Willie Jones והמתופף Wilbert Hogan שמנגנים בתקליט, לא נהנו מקריירה. תאמינו או לא, מלבד התקליט הזה, כל אחד מהם זכה להיות מוקלט באלבום נוסף בלבד. זהו. ווילי ג'ונס היה חברו של ג'קסון ללהקה של זמר הרית'ם אנד בלוז לויד פרייס (Lloyd Price). ווילברט הוגאן ניגן קצת בתזמורת של ריי צ'ארלס.  לא ידוע מה עלה בגורלם בחלוף השנים. קריירה או לא קריירה, הם עושים את העבודה יפה בתקליט הזה.
'Hootin' 'N Tootin הוא תקליט פשוט מאין כמותו. בלוזי, גרובי להפליא שזוכה אצלי להשמעות רבות עד אין קץ. במבחן תדירות ההאזנה, הוא "לוקח בהליכה" את כל תקליטי האורגן האחרים. כל פעם אני חושב לעצמי: איזה יופי של תקליט. איך פרד ג'קסון שאף אחד לא שמע עליו ואיש לא זוכר אותו, עושה כאן בית ספר לנשמה וליופי.

תקליטי אורגן המונד, סקסופון טנור, גיטרה חשמלית ותופים זכו לפופולאריות גדולה יחסית, בתחילת שנות השישים. קראו לסגנון הזה Soul-Jazz ולהרכבים הללו: Tenor & Organ Combo. הייתה תקופה קצרה שתקליטונים מהז'אנר הזה נוגנו במכונות ג'וקבוקס בבארים. מי שאחראי יותר מכל להצלחה היה האורגניסט ג'ימי סמית', שהפך לכוכב על מסוף שנות החמישים ועד למחצית שנות השישים ובעקבותיו צצו עוד ועוד אורגניסטים. לא כל נגני הסקסופון היו מוכשרים לסטייל הזה. הוא אפיין נגנים שחורים, פחות מודרניסטים עם נגינה "ארצית" וגישה למוזיקה של הכנסיה השחורה, לגוספל. ניגוד גמור לבלוז המודאלי המודרניסטי שנוצר בתקליט Kind of Blue של מיילס דייויס וסחף אחריו את טובי מוזיקאי הג'אז במחצית הראשונה של שנות השישים.

אין מה לומר. קלאסיקה מייצגת איכות. לא סתם הופכים תקליטים לקלאסיקה. נו טוב, אבל דווקא התקליט הזה, שלא הפך לקלאסיקה אלא נכשל מסחרית כשיצא בשנת 1962, המוזיקאי המוביל נעלם אל חשכת האלמוניות והתקליט נשכח בחלוף השנים וגם היום הוא מוכר למעטים, דווקא התקליט הזה מציע משהו כל כך פשוט, כל כך יפה ולא דומה לתקליט האורגן האחרים, עד כדי כך שאני חייב, ממש חייב לספר על כך למי שרק סקרן לשמוע ולהאזין.

תקליט מעולה שכדאי מאוד להכיר ולשים עליו (או על קבצים) את היד.

מי ששונא את צליל אורגן ההאמונד (יש כאלה, לא מעט), שילך הביתה. אין לו מה לחפש כאן. מי שאוהב את שילוב האורגן והסקסופון, הגיע למקום הנכון.

כל הקטעים הם בלוזים פשוטים מאין כמותם עד כדי חוצפה ממש, כאילו נוצרו באחת על המקום בשניה וחצי. כאילו אמרו לעצמם הנגנים: יאללה, בוא ננגן בלוז ב-G והקריצו איזו פראזה בסיסית. כאילו באו להוכיח במפגיע, שבבלוז, הכל זה הרגש (במובן Feel). כאילו שניתן לנגן שלושה צלילים, הכי פשוטים בעולם, אבל עם ה- Feel הנכון, ויש לך בלוז ראוי. ראוי זו לא מילה. נהדר. כזה שאפילו אם תתאמן מבוקר עד ערב, לא תוכל לנגן כמותו, אם אין לך את ה-Feel האותנטי. מין פשטות נפלאה, כמו בית ספר לנשמה, בי"ס לנגינת בלוז ג'אזי. כאילו כל אחד יכול, אבל זהו, שרק מעט יכולים באמת. פרד ג'קסון וחבריו האלמונים מוכיחים שהם יכולים. לך תמצא מישהו שיכול לנגן ככה היום.

דבר נוסף שמאוד יפה ומענג בתקליט הוא הסאונד. התקליט הוקלט ע"י רודי ואן גלדר האחד והיחיד בשנת 1962. התופים מצד שמאל, האורגן במרכז עם נטיה קלה שמאלה, הסקסופון מימין והגיטרה משמאל וכל המצלול עמוק, שקוף ומאוד יפה.

בחירת צלילי ההאמונד גם היא מיוחדת, עם שריקה גבוהה כמעט כל הזמן ומעט יחסית ויבראטו. מבחינת סגנון הנגינה של האורגן, הוא די בסיסי בלי ריצות מהירות כמו אצל ג'ימי סמית. נגינת גרוב פשוטה יותר, בסיסית יותר. כנסייתית משהו.

צליל הסקסופון מלא וחם אבל בלי משחקי צליל, אוויר ורגש. פשוט, נקי, ישיר, חם ופוגע בול בנשמה.

אתם מוזמנים להאזין לכל קטעי התקליט המקורי. הסאונד של חלוניות יו-טיוב בהחלט טוב. בואו נתחיל כדי שתבינו על מה אני מדבר (אכלתי לכם את הראש, נודניק שכמותי):

אין מדובר באיזה קטע נושא מיוחד, אלא בגרוב פשוט.

הקטע השני הוא בלוז איטי, מהמם ביופיו שמורכב מהפראזות הכי בסיסיות בעולם, כאילו פרד ג'קסון מנופף באצבע משולשת כלפי כל המלחינים. כאילו אין כאן כלום, אבל יש כאן הכל. שימו בווליום גבוה, שתשמעו טוב את נגיעות האורגן, הגיטרה ואת צליל הסקסופון, זה הולך נהדר עם בירה:

הקטע השלישי הוא קטע גוספל גרובי וכיפי שקצת מזכיר את Work Song של נט אדרלי:

הקטע הבא הוא קטע הנושא. הוא נשמע פשוט ובסיסי ודי דומה במשטותו לקטעים המהירים האחרים, אבל יש לו את הגרוב המיוחד שלו:

עוד קטע גרובי עם סולו כל כך יפה. למות.

הקטע האחרון בתקליט המקורי, מה אגיד…

חודשיים לאחר שהוקלט התקליט הזה, באפריל 1962 הקליט ג'קסון סשן נוסף עבור Blue Note, באותו הרכב, עם חיזוק של הבסיסט סם ג'ונס. התקליט הזה נשאר גנוז עד שיצא לאור לראשונה כקטעי בונוס בדיסק שיצא ב-1998. גם הסשן השני שווה כך שהדיסק הזה מלא כל טוב.

תהנו וכתבו לי מה אתם חושבים. אני מגזים בהתלהבות שלי מהתקליט הזה? מה אתם אומרים?