מה זה ג'אז? תקשיב/י לתקליט הזה ונדבר

Art_Pepper_Meets_The_Rhythm_Sectionארט פפר היה כבר בן 32, מאחוריו 10 תקליטים וישיבה בבית סוהר, כשבוקר אחד, 19/1/57, הודיעו לו כי באותו היום, בשתיים בצהריים, נקבע לו סשן הקלטות עם שלישיית הקצב המהוללת של מיילס דיוויס, שלהקתו שהתה בעיר (לוס אנג'לס) להופעות.

לא התאים לו. הסקסופון שלו בדיוק חזר מתיקון לא מוצלח, הוא סבל מבעיית הירואין. הוא היה בלחץ.

הוא העריץ את השלישייה הזו, המתופף פילי ג'ו ג'ונס, הבסיס פול צ'יימברס והפסנתרן רד גארלנד. הוא מעולם לא ניגן אתם או פגש בהם. לא היה לו מושג מה הולך להיות ואיש לא תכנן מה ינגנו יחדיו.

זה לא הבטיח מי יודע מה. לא הבטיח, אבל קיים!

הנה סרטון מבוים עם שחקנים, אותו הפיקה אלמנתו של פפר, המתאר את הבוקר של ארט פפר, כולל ההפתעה, הבעיות הטכניות עם הכלי ואפילו סוחר הסמים שמגיע לאולפן. ברקע נשמע הקטע Straight Life (הלחנה מקורית של ארט פפר), המהיר בתקליט, מנוגן במהירות רצחנית, 138 רבעים לדקה (יש אותו להאזנה, באיכות משופרת עם כל התקליט, בהמשך):

ארט פפר אחר, הם כבר היו שם, ממתינים לו ובינתיים כבר בחרו קטע אחד לנגן. הוא בא, הצטרף לסיבוב אחד, מיד לאחר מכן הקלטה וזה הקטע הראשון שהוקלט והוא הפותח את התקליט, You'd Be So Nice To Come Home To. להיט מ-1943. ביצוע נפלא. תלחצו להאזין על רקע המשך הקריאה.

מיילס דיוויס עם שלישיית הקצב שלו 1957

מיילס דיוויס עם שלישיית הקצב שלו 1957

וככה במשך כמה שעות, הוקלט התקליט הנפלא Art Pepper Meets the Rhythm Section. לא סתם כונתה השלישייה אותה פגש ארט פפר: ה-סקצייה של הקצב, כי אכן מדובר בסקציית-על אשר בשנת 1957 הייתה בשיאה, הטובה מסוגה. (1957 הייתה גם שנה טובה במיוחד בתולדות הג'אז. שנה שהניבה המון תקליטי מופת. אולי יותר מכל שנה אחרת).

ובאולפן, כל קטע נוגן פעם אחת כחזרה ובפעם השניה הוקלט. זהו. כל הקטעים ב"טייק" אחד נהדר.

חובב ג'אז שייקח את התקליט הזה לידו יראה שם כמה "סטנדרטים" שמוכרים לו, גם שמות הנגנים מוכרים ואפילו את העטיפה כבר ראה במדפי חנויות התקליטים ואולי דילג. עוד תקליט אחד מני רבים הוא עלול לחשוב לעצמו. הוא עלול להחמיץ את אחד התקליטים הטובים ביותר בתולדות הג'אז. אני אוהב את התקליט הזה מאז קניתי אותו בשנות השמונים של המאה שעברה. אין מבקר שלא נתן לו 5 כוכבים.

מה שעושה את התקליט הזה שווה במיוחד, הוא 'הגרוב', הפשטות, הדיוק, השילוב הנהדר של רביעיית הנגנים, הצליל והיופי של הנגינה. זה היה מפגש קסום. הצליח להם מאוד.

שלמות. תקליט כל כך יפה, "הכי יפה בעולם" נהג לומר עמית גולן ז"ל (על הרבה תקליטים הוא אמר את זה והוא תמיד צדק).

מה יש לנו כאן? סקסופון אלט, פסנתר, בס, תופים. התקליט הוקלט לפני כמעט 60 שנה, חודשים ספורים לאחר הקלטת הסטראו הראשונה. כמה שהוא נשמע נפלא.

Art Pepperמה שמעניין הוא שארט פפר היה בכיר נגני האלט סקסופון של החוף המערבי וזו שלישיית הקצב הטובה של ניו-יורק והחוף המזרחי. באותן שנים היה הבדל משמעותי בין הסטייל והצליל "הקשה, השחור" של החוף המזרחי לצליל והסטייל "הרך, הלבן" של החוף המערבי. זה מפגש מיוחד. תערובת נפלאה.

יש תקליטים שקל מאוד להשמיע למי שלא שמעו ג'אז מעולם. אני לא בטוח שזה תקליט כזה. אבל למי שמוכן להאזין, זה לא תקליט קשה בכלל. הוא סוחף והוא מעולה מהדקה הראשונה ועד האחרונה. קטעי הסולו מנגינתיים מאוד.

מה שיוצא דופן בתקליט הוא שאין בו אף בלדה מובהקת, אטית. הקטע האטי ביותר, הוא הבלדה Imagination, המנוגנת בטמפו שאינו אטי. כמה יפה.

הנה כל קטעי התקליט להאזנה, על פי סדר הופעתם בתקליט, באיכות מעולה:

התקליט המובהק של חמישיית מיילס דיוויס עם שלישיית הקצב הזו, מאותה תקופה (הוקלט במחצית 1956) הוא Round About Midnight.

אשמח לקרוא תגובות. תודה

תקליט חדש ל-Milk Carton Kids – יופי צרוף

Montereyרק לפני מספר מועט של חודשים כתבתי על הצמד הנפלא הזה (Kenneth Pattengale הנמוך, וירטואוז הגיטרה, עם המרטין מהגוני הכהה, ו- Joey Ryan היפה ארוך השיער) ואני חש דחף לאו בר כיבוש, לכתוב שוב.

התקליט החדש שלהם Monterey לא מפסיק להתנגן במכונית שלי. הוא דוחק להזדמנות אחרת כל דבר אחר. אני מאזין לו שוב ושוב, בדרך לעבודה בבוקר, ומהעבודה בערב וכופה על כל מי שמתארח במכוניתי להאזין. זה לא נגמר עם המכונית.

נודניק אנוכי. עכשיו אצלכם על המסך.

לפני שבועיים בלבד (19/5/15) יצא התקליט וכבר אני כרוך אחריו והוא מתמסר לי.

התקליט הנהדר הזה הוקלט במהלך מסגרת סיבוב ההופעות האחרון, שהיה עמוס וארך שבעה חודשים רחוק מהבית. החודשים בדרכים, מעיר לעיר, הם מקור ההשראה של התקליט. בטקסטים ובאווירה. אווירה מלנכולית יש לומר.

השירים נכתבו תוך כדי, הוקלטו תחילה למחשב נייד לפני או אחרי הופעות, באולמות הריקים בהם התקיימו ההופעות. ההקלטות הסופיות הוקלטו רובן בכנסיה בנאשוויל טנסי.

לתקליט צליל נהדר. שתי הגיטרות האקוסטיות הישנות וההרמוניה הקולית המופלאה, משרתים סידרה של שירים מענגים שקוראים לשוב אליהם.

אם אתם לבד ברכב ויש לכם ציוד סביר ומעלה, תגבירו ווליום. תיהנו מהעומק מייפי הצליל. איפה שומעים צליל כזה?

כשרק נחשפתי אליהם בראשונה, בשנה שעברה, בתכנית הטלוויזיה Austin City Limits, אהבתי, אבל סיווגתי אותם מיד כ"רטרו" פולק. כמין "סיימון וגרפונקל" שלפני המפגש עם הרוק וההצלחה הגדולה. בסוף הפוסט הקודם השמעתי את "בליקר סטריט" של סיימון וגרפונקל מ-1964 לשם השוואה.

כיום, לאחר האזנות אין ספור למוזיקה שלהם, אני מבחין טוב יותר בייחוד שלהם. את מה שהוא לגמרי שלהם. בהרמוניה ובנגינת הגיטרה, אשר ככל שהיא מסורתית, נו טוב, "רטרו", אזהה אותה כשלהם "מקילומטר", חרף ההשפעה העמוקה מ-S&G. אולי זו רק פריטת הגיטרה הכה מיוחדת של קנת' פנטנגל שנשמעת לי "רק שלהם"?

גם בכתיבה שלהם איכות מיוחדת. טקסטים ליריים, מובנים ללא קושי. הרבה סיפורים על מקומות ואנשים. שירי מסע לרוב. שירי "ארץ אמריקה".

אני מזהה משהו עמוק מאוד במוזיקה שלהם. כדאי להקשיב טוב טוב לעומק של המוזיקה. לנגינת הגיטרה הנפלאה. הרבה מאוד דקויות.

חוש מלודי חזק ואסתטיקה עדינה ומוקפדת. לא תמצאו כאן שירים כמו שירי פול סיימון הדגולים, "אמריקה", "בוקסר" וכו'. לא צריך להיסחף. דומה כי יעברו עוד שנות דור עד שיגיע כותב ברמה של סיימון. אבל בכל זאת. עמוק, עדין, יפה, יפה, יפה.

הנה האלבום במלואו להאזנה ואני ממליץ להאזין לו ברצף:

אם להתייחס לכמה שירים. זה שכבש אותי ראשונה, Secrets of the Stars הרביעי באלבום. השיר הזה, הוא היחיד באלבום שנכתב בשת"פ עם אמן נוסף, שרה ג'רוז הנפלאה, עליה כתבתי בפוסט קודם (אתם חייבים להכיר אותה). איזה טקסט יפה ולחן כובש. שיר "פצצה". כאן בביצוע מול מצלמות וידאו, לא בסאונד של התקליט, אבל יפה והזדמנות לראות איך זה נראה:

יש לא מעט מלנכוליה בתמונות שהתקליט מתאר. הנה וידאו קליפ שהופק לשיר Poisen Tree על "איש קטן, בעיר קטנה, קצת קר והוא קצת 'דאון' וכל יום הוא עוד קצת כועס:

השירים מגוונים אף שמרביתם מלנכוליים ובטמפו איטי. שיר יוצא דופן הוא The City of Our Lady שמזכיר לי הוא בסגנון קאנטרי פולק של שנות השלושים. כמו זה שפרץ לתודעת הקהל העולמי באמצעות סרטם של האחים כהן, "Brother where art thou" משנת 2000. שיר נוסף שיוצא דופן בטמפו המהיר שלו הוא High Hopes עם נגינת גיטרה מהירה של קנת' פנטנגל.

אני כותב בכזו התלהבות על תקליט שיצא לפני שבועיים. מקווה שיעמוד במבחן הזמן. נראה לי שכן.

ניתן להשיג את התקליט בכל פורמט ברשת והוא עולה 18$ בגרסת ויניל שנראית לי "חובה" לאנשי ויניל.

Sarah Jarosz – מכישרון צעיר, לאמנית של ממש

לראות כישרון צעיר זה מסעיר. יש לא מעטים כאלה סביב, חלקם מתדפקים על דלתות תחרויות ה"איידול" "ווייס" וכו'. רק בודדים ממש מתפתחים להיות אמנים.

שרה ג'ארוס, ילידת אוסטין-טקסס 1991, היא אחת כזו. הוציאה את אלבומה הראשון כשהיא בת 18, והיום, כשהיא בת 23 יש מאחוריה כבר שלושה אלבומים וקריירה של ממש, במחוזות הקאנטרי-פולק האמריקאים. היא לא הייתה בשום "איידול" וכו'.

רוב הסיכויים שלא שמעתם עליה וסיבה אחת לכך היא שהיא אינה אמנית פופ או רוק. היא זמרת, כותבת, מלחינה ונגנית כלי פריטה במחוזות הפולק, בלו-גראס וכו'.

היא מקליטה ומופיעה עם הרכב שלישייה, היא מנגנת במנדולינה (שהיא הכלי המרכזי שלה), בנג'ו וגיטרה אקוסטית והשניים האחרים, נגני כינור וצ'לו. יש להם צליל יפיפה ויש לא מעט נגינה וקטעי סולו.

Follow Me Down - Copyהשנה היא פרצה לתודעת הקהל האמריקאי הכללי, לאחר שהתארחה בתכניתו של קונן אובריאן והופיעה בפסטיבלים מרכזיים. מגזרת המוזיקה הזו, היא הפכה כוכבת.

יש במוזיקה שלה הרבה מאוד. רבדים של השפעות שמצטרפים לסגנון ולצליל משלה.

הסגנון המוזיקלי הבסיסי, ממנו נובע הצליל והסטייל שלה, הוא Bluegrass. למי שאינו מכיר, מדובר בסטייל אינסטרומנטלי ממשפחת הקנטרי, המושפע ממוזיקת פולק מהאי הבריטי ומאירלנד וממוזיקה אפרו-אמריקאית. כדאי מאוד להכיר.

זה לא בלוגראס מסורתי, אלא עוד וריאציה יפה המשלבת השפעות, בעולם האמריקנה הפורח והמעניין.

לטעמי, חובבי פולק בריטי של שנות השבעים שאהבו את מסורת הזמרות הבריטיות של להקות קנטרברי, כמו סנדי דני, עשויים לאהוב אותה מאוד. יש שישמעו בשירה שלה את ג'וני מיטשל, כמובן עם עם דילן ועוד. כתיבה טובה, נגינה עילאית ושירים טובים מאוד. חובבי ג'אז עשויים לאהוב את הנגינה האינסטרומנטלית של ההרכב. עתירת כישרון.

למי שסקרן למוזיקה טובה,  זו מוזיקה טובה מאוד. אין שאלה.

Live at the Troubadourנחשפתי אליה השנה, במקרה. תחילה, נשמעה המוזיקה רק נחמדה, אבל ככל שהרביתי להאזין, 'נתפסתי' ואני מוצא עצמי מאזין לשלושת תקליטיה, לא מעט, ורוצה לשתף.

מלבד העובדה שהיא כותבת שירים טובים ומנגינתיים, היא יודעת לבחור קאברים מעניינים ולהעניק להם ביצוע שעושה אותם שלה, כאילו הייתה זמרת בשלה ומבוגרת.

תקליטה החדש, Build Me Up From Bones, השלישי במספר (שיצא כשהיא בת 22), הוא לטעמי תקליט מצוין.

הנה שיר מהתקליט, כאן בהופעה, עם השלישייה שלה, יחד עם הצמד The Milk Carton Kids עליו כתבתי בהתלהבות לא מזמן, בתכנית הטלוויזיה Austin City Limits (בימים אלה ממש שני ההרכבים חולקים סיבוב הופעות משותף):

הכלי עליו היא פורטת בשיר הזה, שדומה מאוד לגיטרה, הוא מנדולינת אוקטבה.

וזהו שיר הנושא מאלבומה החדש. שיר מצוין, לאו דווקא היפה בתקליט, אבל יש לו קליפ רשמי יפה מאוד:

התקליט הזה, שיצא בסוף 2013, תקליט מצוין. יש בו גם גיטרה חשמלית רכה, גיטרת סלייד, גיטרת דוברו, סאונד נהדר ושירים מצוינים.

והנה השיר הפותח את התקליט. כמה שהוא יפה:

הבלדה הזו, Gone too Soon, יכולה להיות להיט רדיו מינורי:

שני תקליטיה הקודמים, Song Up in Her Head, שיצא ב-2009, כשהיא בת 19 בלבד, ו-Follow Me Down שיצא ב-2011, טובים מאוד.

הם מסורתיים יותר מבחינה סגנונית. אם בתקליט החדשה יש התקרבות אל האמריקנה, שני התקליטים האלה "פולקיים" יותר.

דיברתי על היכולת שלה לבחור קאברים. הנה מתקליטה השני קאבר לרדיוהד, לשיר The Tourist:

ומאותו תקליט, שיר מקורי ויפה, My Muse, כאן בביצוע סולו חי שקדם לגרסת התקליט:

ב-9/8/12 הופיעה שרה ג'ארוז במועדון "טרובאדור" בלוס אנג'לס וגרסאות וידאו רשמיות שוחררו ליו-טיוב וב-2013 יצאו 5 שירים ב-EP. הנה מתוך ההופעה הנפלאה הזו, כמה שירים.

שיר מתקליטה הראשון, Tell Me Truth. כמה יפה:

ומאותה ההופעה, מתקליטה הראשון, ביצוע לשיר Shankill Butchers של ה-Decemberists, והשיר Broussard's Lament, מקורי שלה:

ולסיום, ביצוע יפה שלה לאחד השירים היפים ביותר שנכתבו מעולם, לטעמי, Kathy's Song של פול סיימון. היא והגיטרה, מנגנת במדויק את פריטת הגיטרה של סיימון:

היא כל כך מוכשרת והמוזיקה שלה כל כך טובה ומרשימה וזה קורה ממש עכשיו.

ELO – A New World Record – יצירת מופת

A New World Recordיש תקליטים שראויים להיחשב קלסיקה. להיכנס לקאנון, אבל משום מה, אע"פ שהיו הצלחה עולמית, הם לא זוכים לאותו מעמד קאנוני. כאלבומים, לעתים הם אפילו נשכחים. השירים המעולים מוצאים דרכם לאוספים והיצירה השלמה, ה"אלבומית", איך שהוא, מתפוגגת לה מההכרה.

כזה הוא האלבום המופתי הזה. אני זוכר את עצמי, נער, קונה אותו ומתאהב בו. 1976. עוד מעט 40 שנה. לא נוסטלגיה מביאה אותי לכתוב עליו. בשנים האחרונות חשבתי לא פעם על התקליט הזה ועל גורלו. כל פעם שאני מאזין לו, מתחילתו עד סופו, תמיד אני מציין בפניי כמה רצף השירים והצליל, מעוררים בי התפעלות. לעזאזל, כמה הוא טוב. כאילו, עוד תקליט של הביטלס (תגידו שאני מגזים. לא בטוח).

בעיני, המוצלח והמצליח ביותר מבין התקליטים הממשיכים את מורשת הביטלס. לא פלא שגם ג'ורג' האריסון וגם פול מקרתני שכרו את ג'ף לין (כותב כל השירים, הזמר, הגיטריסט והמפיק של ELO), כמפיק מוזיקלי.

יש כאן רצף שירים מעולה. יוצא דופן ממש. כמו בתקליטי הביטלס הטובים. כל שיר Killer (נו טוב. יש שיר אחד שלא. רק אחד). במושגי העת הזו, זה כמעט בלתי נתפס. כמה מהשירים היו להיטי רדיו בינלאומיים, אבל גם אלה שלא, היו מפארים כל תקליט רוק ובוודאות היו מוצאים מקומם באוסף המיטב של כל להקה.

השיר Mission הוא מהאהובים עלי במשך רוב חיי. אלפי פעם האזנתי לו. Shangri-La ואלה המוכרים, שהיו להיטים. מה אומר?

הנה כל התקליט, לפי הסדר. האזינו (אפילו אם אתם מכירים), האין זה רצף מדהים?

עניי המיתרים במוזיקה של ELO זה משהו שראוי להתעכב עליו. הוא יוצא דופן. זה לא להקת רוק עם תזמורת. למיתרים יש כאן תפקיד מיוחד, שיוצר צליל רב שכבתי. זה היה מאוד יוצא דופן בעשור המקלדות האלקטרוניות שפיארו את כל הבמות.

מה, אם כן, הסיבה לכך שהתקליט המופלא הזה לא נמנה על הקלסיקות, או שאינו נמנה על צמרת רשימות התקליטים הטובים ביותר השונות?

נראה לי שהסיבה העיקרית היא ש-ELO היו להקה לא "קולית". היא הייתה מצליחה מדי ופופית מדי לרוקרים, לאנשי הפרוגרסיב וכו'. היא הייתה מאוד לא סקסית, לאחרים. נפלה בין הכיסאות, כאילו הייתה להקת מצעדים בת זמנה, ולא היא!

כמי שגדל באותן שנים אני בהחלט זוכר את היחס הזה ללהקה הזו, שכיכבה בתכניות כמו "עד פופ" וכו'. אבל כמו בביתי, ראיתי בתקליטיות של עוד "פיין שמקרים" כמוני, את התקליטים, במיוחד את זה ואת Out of the Blue שיצא אחריו, אך, לטעמי, מוצלח פחות.

אני חייב להודות, שבאותן שנים, אהבתי מאוד את התקליט וגם את זה שבא אחריו, אבל פחות החשבתי אותם מדברים אחרים שאהבתי. לא הייתי מעז להצהיר שאני אוהב את ELO. עם החברים בחדר, שמענו ג'טרו טול, ג'נסיס, יס, ביטלס, פול סיימון ומה לא. ELO, פחות. לא.

ELO לא הייתה להקת הופעות טובה במיוחד, בעיקר מהסיבה שהצליל רב השכבות שלה, המנוגן, האקוסטי, היה תוצאה של גאונות האולפן של ג'ף לין. הוא גם ניגן את רוב הכלים בעצמו. לשחזר את הצליל הזה בהופעות של שנות השבעים, היה קשה מאוד. ואכן, ישנן כמה הופעות מצולמות מהשנים הטובות והן מדגימות זאת. לא סוחף. בנוסף, בשנות השמונים האלקטרוניות, המיתרים האקוסטיים האלה, עם גיטרות ופסנתר, היו זרים לצליל הנוהג.

הזמר, כותב כל השירים והמפיק, ג'ף לין, הוא דמות נחבאת אל הכלים. הוא לא אהב להופיע אף פעם. בראיונות אמר, שאולפן ההקלטות הוא המקום האהוב עליו ביותר.

בעודי כותב פוסט זה, נגשתי ליו טיוב כדי להביא משם סרט הופעה כלשהו, להדגים את טיעוני, ולהפתעתי גילית שם, כי לפני שלושה שבועות, ב-14/9/14, נערך מופע ענק בהייד פארק של ELO של ג'ף לין.

מדובר בג'ף לין וריצ'רארד טנדי מהלהקה, עם נגנים רבים ותזמורת BBC. איזה מופע נפלא. הנה המופע שבינתיים זמין לצפייה והאזנה ביו-טיוב:

אשמח לקרוא דעות.

The Milk Carton Kids – שובו של הצמד עם הגיטרות וההרמוניה

The Milk Carton Kidsאני חובב גדול של צמדים הרמוניים מעולים. האחים אברלי, סיימון וגרפונקל, הפרברים, הם שלושת הגדולים שלי.

יש צמד חדש ומקסים שכובש את מחוזות האמריקנה והפולק בארה"ב. מדובר בשני בחורים, עם גיטרות אקוסטיות ישנות מאוד, מרטין 0-15 משנת 1954 וגיבסון J-45 משנת 1951, לבושים בחליפות, מנגנים נהדר, שרים בהרמוניה ובין השירים מצחיקים את הקהל. Kenneth Pattengale קנט פנטנגל, הוא וירטואוז גיטרה אקוסטית וכותב שירים מחונן ו- Joey Ryan ג'ואי ריאן, יפה, ארוך שיער וממושקף, והוא שמדבר אל הקהל ומצחיק אותו בין השירים.

המוזיקה שלהם, שירים מקוריים, היא ברובה, פולק אקוסטי, פחות רוקנרול מהאחים אברלי ובוודאי שפחות מופק מהפולק-רוק של סיימון וגרפונקל. שורשי, מלודי ויפה.

מה שמאוד הרשים אותי אצלם הוא העובדה שכשהם שרים יחד, בהרמוניה, קשה מאוד להבחין בין השניים, מי שר מה.

בהרמוניה הקולית שלהם ניתן לזהות הולכת קולות משני הצמדים הללו ודמיון לאסתטיקה של שני הצמדים המופלאים הללו. לעתים גם הרמוניה שמזכירה לי את "אמריקה". יש להם את הצליל שלהם. יש בהם משהו חדש.

החן שלהם יוצא דופן ולכן יש ערך מוסף בצפייה בהם בהופעה. גם הנגינה המשותפת שלהם והווירטואוזיות של קנת' פנטנגל בגיטרה, צריכים להיצפות. אני ממליץ בחום, לצפות בהופעה שמובאת כאן במלואה באיכות HD, עם צליל נהדר:

הצמד הזה קם ב-2011 משיתוף פעולה בין שני זמרים כותבים מוצלחים, שניהלו קריירות סולו לא מצליחות במיוחד, אותן זנחו לטובת שיתוף הפעולן. הם בחרו לעצמם סגנון מסורתי מאוד, המתבסס על שירים מקוריים, אבל ברוח פולקית מסורתית, וליווי של שתי הגיטרות בלבד. הם הוציאו מיד תקליט ראשון, Retrospect, שהוקלט בהופעה, עוד טרם שאימצו את השם הנוכחי. סמוך לאחר מכן הוציאו תקליט אולפן ראשון, Prologue, הפעם תחת השם The Milk Carton Kids.

לגבי משמעות השם, אני מניח שהכוונה לתמונות ילדים נעדרים המודפסים בארה"ב על קרטוני חלב. בתקליט Prologue יש שיר יפה ועצוב Milk Carton Kid.
ב-2013 יצא תקליטם האחרון The Ash & Clay אשר זכה להצלחה יחסית והביא להם מועמדות לפרס הגראמי.

אני מזמין אתכם להאזין לשלושת התקליטים במלואם. תקליטם האחרון, The Ash & Clay מ-2013 הוא, לעניות דעתי, הטוב ביותר. תקליט מצוין עם שירים טובים מאוד וקליטים.

להאזנה לתקליט The Ash & Clay מרשימת יו-טיוב:

אני מזמין אתכם להוריד את שני התקליטים הראשונים מהאתר של הצמד, חינם. נכתב באתר שנכון ליום כתיבת שורות אלה, הורדו כבר 375,000 הורדות. אני ממליץ.

קישור ישיר להורדה חוקית של התקליט הראשון (בהופעה) Retrospect

קישור ישיר להורדה חוקית של התקליט השני Prologue

הנה שיר יפה ופחות מוכר של סיימון וגרפונקל, Bleecker Street מתוך תקליטם הראשון, Wendsday Morning, 3AM משנת 1964. תוכלו להתרשם כמה אחורה הלכו הצמד החדש מבחינת השפעה:

מקווה שאהבתם. אשמח לקרוא תגובות והתייחסויות, אם אהבתם וגם אם פחות. סקרן אני.

רון סקסמית' – נולד מאוחר מדי

איך פספסתי את רון סקסמית'? בתחילת שנות האלפיים נתקלתי בזמר הזה והורדתי למחשב שלי כמה קבצי שירים שלו. הם נשכחו להם בים קבצי השירים על המחשב ואני לא הבחנתי באוצר. בשנה האחרונה נתקלתי בו שוב והאזנתי לכל תקליטיו. התאהבתי. אהבה של ממש. בשבועות האחרונים, אני שומע אותו ושומע ושומע. ברכב, בבית.

Ron Sexsmith הוא לטעמי Singer-Songwriter עילאי. הוא קנדי המתגורר בקנדה ופעיל בעיקר שם. יליד 1964, כבר לא ילד. הוא גם התחיל מאוחר. את תקליטו הראשון הוציא כשהוא בן 31.

הוא ממש לא טיפוס של כוכב. ההפך. יש לו פנים שמנמנות, מבט עגמומי והוא לא מחייך. חיפוש תמונה שלו בגוגל תמונות, מעלה סדרה של תמונות עם מבטים סובלים או נבוכים. קשה להצליח ככה.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

השירים שהוא כותב כל כך יפים והוא שר אותם כל כך טוב, כל כך חם ומרגש. זה מה שחשוב באמת.
מאחוריו כבר 12 אלבומים שרבים מהם זכו לביקורות נפלאות ומחמאות מצד אלטון ג'ון, אלביס קוסטלו, פול מקרתני ורבים אחרים, ושירים שלו זוכים לגרסאות "קאבר" ע"י אמנים נחשבים, אבל בקרב הקהל הרחב, לא האירה לו ההצלחה פנים.

רק לאחרונה בעקבות סרט דוקומנטרי המתעד את הקלטת תקליטו הלפני אחרון, נחשפו רבים יותר אליו. ב-7 למרץ, 2013 הוא הופיע ב-Royal Albert Hall בלונדון. הוא לא דמיין שיזכה לכבוד הזה. אולי ה"דחיפה" האחרונה הזו, גרמה גם לי להיתקל בו שוב, ולפול בשבי.

יש לו צבע קול ופרייזינג שמזכירים לי מאוד את פול מקרתני, ולעתים גם את אלביס קוסטלו ואת טים הארדין. גם בהלחנה שלו אני שומע השפעה חזקה של מקרתני. אחד מתקליטיו הזכיר לי את מקרתני של אחרי הביטלס, לפני ההצלחה הגדולה של כנפיים.

התקליטים שלו כל כך טובים והשירים בהם כל כך יפים ואיכותיים, עם לחנים מעולים וטקסטים בעלי עומק, רגש ומשמעות. השפעות נהדרות המשמשות בסיס ליכולת כתיבה והלחנה פנומנליים.

אני מאמין כי לו היו תקליטיו יוצאים לאור בשנות השבעים, בהחלט יתכן שהיו עושים אותו לשם עולמי גדול, כי הם טובים לא פחות מרבים מתקליטי ה-Singer-Songwriters  של שנות השבעים. הוא פשוט נולד 20 שנה מאוחר מדי.

אחרי ההקדמה הארוכה הזו, אני מזמין אתכם להאזין לכמה שירים מייצגים ויפים.

אני רוצה לפתוח עם שיר שאני אוהב במיוחד ואותו שמעתי שוב ושוב ואיני יודע שובע ממנו.

השיר הנפלא Strawberry Blonde, מתקליטו השני Other Songs מ-1997. שיר נהדר, מרגש. שיר סיפור על אמנדה, ילדה מהשכונה. מילים כל כך יפות ונוגעות, על לחן פנטסטי וביצוע נפלא. אם לא נתפסתם, אני מציע להאזין שוב, עם המילים. זה שיר ענק!

הנה ביצוע חי, דווקא מהשנים האחרונות (ובקישור, המילים והאקורדים) אל תדלגו על השיר ואל תפספסו את המילים והסיפור:

ושיר נוסף, אהוב עליו מאוד, I Know it Well מתקליטו Retriever משנת 2004, הוא שיר סקסמית אופייני כל כך:

Forever Endeavour

מטעמי אקטואליה והעדפת החדש על הישן, אני רוצה להתייחס דווקא לשני אלבומיו האחרונים, והמצוינים, של סקסמית'. אם תאהבו, אני מניח שתמצאו את האחרים ברשת.

את תקליטו האחרון הוציא רון סקסמית' בשנה שעברה (2013).  את התקליטים הטובים ביותר מקליט האמן כשהוא צעיר ולא כשהוא בן 50,  אבל Forever Endeavour מ-2013 הוא, בכל זאת, תקליט מצוין, אף שלא הטוב בתקליטיו. מלנכולי מאוד, גם יחסית לתקליטי סקסמית ' הקודמים (כנראה עקב העובדה שנכתב והוקלט כשפחד מסרטן בגרון ליווה אותו). התקליט כבש אותי ולחלח את עיני. מדובר ברצף של שירים מעולים, בהפקה מוזיקלית עדינה ויפה, עם קרן יער עמוקת צליל ומיתרים מאופקים לתמיכה בנגינת הגיטרות האקוסטיות.

התקליט יפה כולו, מתחילתו ועד סופו. הרי לא תאזינו כאן לכולו. אנסה להתסתפק בשני שירים מייצגים. הנה השיר הפותח:

השיר הנהדר הזה מתוכו, Blind Eye, הוא כרגע הפייבוריט שלי מהתקליט הזה, עם הלחן היפה והפרייזינג שמזכירים לי קצת את אלביס קוסטלו הצעיר, ועיבוד כלי המיתר שיכול היה לעטר תקליט של פרנק סינטרה. היו שנים ששיר כזה היה הופך להיט רדיו, כמו שיר טוב של אלטון ג'ון:

Long Player Late Bloomer

בשנת 2011 סקסמית' הוציא תקליט  שהיה ניסיון נואש מצידו,  למצוא את הנוסחה להתקבל ע"י תחנות הרדיו בארה"ב, עם הפקה של בוב רוק, מפיק עטור הצלחות מסחריות, שהפיק למטליקה ולרבים מכוכבי הרדיו האמריקאי.

התקליט Long Player, Late Bloomer מצוין. לטעמי, טוב יותר מזה האחרון. הוא התקליט הכי "פופי" ורוקנרולי של סקסמית', מה שאמור היה להקל מהבחינה המסחרית. כמו כל תקליטיו, הוא רווי בשירים נהדרים.

השיר הפותח  Get in Line, הוא שיר נהדר בעיני, שבשנים אחרות היה יכול להיות להיט רדיו, בהיותו כה קליט עם פזמון עם "הוק" ובהרמוניה יפה. הטקסט שלו נפלא בעיני. מכיוון שהכל כל כך מחורבן, אם יש לך טענות, קח מספר וחכה בתור, שר רון סקסמית. מרירות שנונה ומחויכת. שווה לקרוא ולהאזין:

השיר Love Shines, מתוכו, הוא בעיני יהלום. אני חותם שבעוד כמה שנים תמצאו שלל ביצועי "קאבר" לשיר הזה. השיר הנפלא הזה פותח בשורה כל כך יפה: "בכל עיירה נידחת, מצוי חלומו של מישהו".

הנה הוא תחילה, "עירום", בהופעה, רק הוא והגיטרה, בתכנית הטלוויזיה Songwriters' Circle של BBC. האזינו וצפו בפראן הילי, מ-Travis וגרהם גולדמן מ-10cc, מתבוננים ומתפעלים בשקט:

והנה גרסת התקליט, בסרטון עם המילים הכל כך יפות. אני מציע להאזין ולעקוב אחר המילים:


את הפקת התקליט הזה ליווה סרט דוקומנטרי הנושא את שם השיר הזה (Ron Sexsmith – Love Shines). זהו סרט נהדר. מרתק, מרגש, מסעיר אפילו. אותי לפחות. אחד מסרטי המוזיקה הכי טובים שראיתי (וראיתי רבים). הוא מציג יפה מאוד את תהליך היצירה וגם מצייר את דמותו המוזרה, יש לומר, של סקסמית' (אני נזכר בסצינה שבה הוא מוזמן ע"י המעריץ, השחקן קייפר סת'רלנד אל ביתו, והוא מספר לו שאין לו טייפ רקורדר, וסת'רלנד משיב: נסדר לך טייפ רקורדר").

הנה הטריילר הקצר לסרט:

מהסרט לומדים שגם אמן קנדי שהוציא, עד אז, 10 תקליטים ומופיע באנגליה ובאירופה, יכול להיות חסר כל מבחינה כלכלית, תפרן אפילו, אם אינו נהנה מתמלוגי השמעות ברדיו ומכירת תקליטים.

יש אין ספור שירים יפים של סקסמית' שהייתי רוצה להשמיע. שיר אחד שהוכן עבורו וידיאו קליפ הוא השיר הנפלא Gold In Them Hills מהתקליט "Cobblestone Runway" משנת 2003. בשיר משתתף כריס מרטין מקולדפליי. איזה שיר יפה:

2005 - Destination Unknownתקליט נפלא במיוחד ויוצא דופן הוא תקליטו "Destination Unknown" משנת 2005, בו יש למתופף של סקסמית', דון קר, קרדיט משותף. אע"פ שסקסמית' כתב את כל השירים, מדובר בתקליט דואט בן השניים שירים בהרמוניה קולית. תקליט נהדר בעיני. הנה מתוכו השיר Listen:

באשר לדימיון לפול מקרתני, הנה שיר שנשמע לי כמו פול מקרתני באחד מארבעת תקליטו הראשונים. השיק The Grim Trucker מתוך התקליט Time Being מ-2006. מה אתם אומרים?

אני אוהב את התקליט הזה. תקליט קטן עם שירים יפים. תענוג.

רון סקסמית הוא לא רק כותב נפלא, הוא פרשן ומבצע נהדר. הנה עיבוד שלו לשירו של אלביס קוסטלו Everyday I Write the Book וביצוע, יחד עם קוסטלו. ההקלטה היא מתכנית האירוח המוזיקלית (המצוינת) של קוסטלו Spectacle, ושם סיפר קוסטלו על כך שהוא לא אהב את השיר הזה, אע"פ שנעשה להיט, אבל בהופעה ביפן, כשרון סקסמית היה אמן החימום שלו, שאל אותו סקסמית האם הוא מבצע את השיר הזה בסט שלו ומשנענה בשלילה, ביקש רשות לבצע את השיר בהופעה שלו. הוא כמובן קיבל רשות וקוסטלו נדלק על הביצוע החדש, ולדבריו, סקסמית הציל את השיר הזה עבורו. איזה יופי. אל תחמיצו את הביצוע הזה:

ולסיום, הנה ביצוע חדש ל-Strawberry Blonde, עמו פתחתי את הפוסט, של הצמד הקנדי Whitehorse אותו גיליתי במהלך כתיבת הפוסט הזה. כמה יפה:

ג'ונתן ווילסון – תגלית נפלאה!

 

 Fanfare 2013אסור להחמיץ את ג'ונתן ווילסון! מי שאוהב רוק, ובמיוחד את הרוק מהשנים הטובות ביותר, אוהב שירים עם מלודיות חזקות, עם נגינה, לא רק ליווי, ז"א סולו גיטרה או סולו קלידים, עם פיתוח של רעיון לקטע של 7 דקות, ג'ונתן ווילסון הוא המוזיקאי בשבילו.

ווילסון, זמר כותב ומפיק מוזיקלי, כיום בן 39, במקור מצפון קרוליינה, עבר לקליפורנייה, ללורל קניון, מעוז סצנת הפולק-רוק של תחילת שנות השבעים. מה שמעניין הוא שווילסון, שהקים שם אולפן הקלטות אנלוגי, הצליח להחיות את הסצנה וסביבו נאספו מוזיקאים רבים, עד כדי כך שקמה בהנהגתו סצנת מוזיקה חיה ובועטת.

כמה מאמני לורל קניון של אותם ימים, כמו קרוסבי ונאש וג'קסון בראון, מהווים חלק מאותה סצנה, מקליטים אתו ועמם רבים וטובים אחרים. ווילסון והאולפן שלו הם מוקד עליה לרגל. לאחר שתאזינו למוזיקה שלו, תבינו למה.

Jonathan Wilson 2014המוזיקה שלו מזכירה את הימים ההם. כאמור, קטעים בני 7 דקות ויותר, עם קטעי סולו במרכזם, בסטייל של קליפורניה של תחילת שנות השבעים, עם שילוב של רוק בריטי מאותם שנים. רטרו או לא רטרו. זה נשמע מצוין! אולי בשפה של היום, לומר "מצוין" זה לא חזק מספיק. מעולה. מוזיקה נהדרת.

אני מתוודה שלא לא הכרתי אותו עד שאחד מקוראי הבלוג הזה, בתגובה לפוסט על ג'ייסון איזבל, המליץ. בדקתי ונדלקתי ומאז אני שומע ושומע ולא יודע שובע. תודה רבה גיל ג.

על אף גילו הדי מתקדם, ווילסון הוציא את תקליטו הראשון רק ב-2007 וסה"כ, עד כה, מדובר בשלושה תקליטים ו-E.P. ונוכחות רבה ברשת ובפסטיבלים. ג'ונתן ווילסון הוא שם חם באינדי של ארה"ב, בעיקר בקרב מוזיקאים.

לגבי הסטייל של ווילסון. זהו מצד אחד, רוק שורשי, מלודי מאוד, פולקי, כמו זה שהצליח ברדיו באמריקה בשנות השבעים, די רך, עם השפעות של פסיכודליה של קליפורניה, נניח, השפעה של Greatfull Dead, קרוסבי, סטילס ונאש. מצד שני, יש שם את כל הטוב של הרוק הבריטי של השנים הטובות: נגינת תופים סטייל Pink Floyd ונגינת מלוטרון. ויש כאן Doors, ומה לא. האמת שיש במוזיקה שלו עוד הרבה מאוד השפעות והכל משתלב כל כך יפה. מה שעושה הבדל גדול מ"מושפעים" אחרים וחובבי רטרו ונוסטלגיה, הוא איכות השירים הגבוהה מאוד, רמת נגינה עילאית ואיכות הפקה שמבטיחה תוצאה אופטימלית.

מכיוון שג'ונתן וולסון הוא אמן עכשווי, אני ממליץ להתחיל דווקא עם האלבום האחרון שלו Fanfare מ-2013. אלבום מעולה (אף שגם קודמיו מעולים. לא פחות ממעולים.

הנה התקליט להאזנה במלואו. אתם לא מאמינים מי מנגן ושר בתקליט הזה: דייויד קרוסבי, גרהם נש וג'קסון בראון שרים קולות, מייק קמבל ובנמונט טנץ', הגיטריסט והקלידן של ה-Heart Breakers של טום פטי מנגנים. והשירים, כמה הם טובים. איזו מוזיקה נהדרת. אל תוותרו על שום שיר. הטובים ביותר, הם לאו דווקא הראשונים. גם אלה שחותמים את התקליט, נפלאים. מה נגיד? תקליט פצצה!

Gentle Spirit

הפריצה של ווילסון לתודעת הקהל הייתה ב-2011, אז יצא תקליטו השני Gentle Spirit, שהיה הראשון שיצא באופן רשמי, בחברת תקליטים המכובדת Bella Union, וזכה להפצה, חשיפה, ביקורות מעולות והזמנה לחמם את Wilco.  זה תקליט נפלא! התקליט הזה מבטא את הסגנון המעוצב של המוזיקה של ווילסון והצליל שלו מדגים מדוע עולים אל ווילסון לרגל כדי שיפיק מוזיקאלית, להקליט אתו ואצלו, כדי לקבל את הצליל הזה.

הנה כל שירי התקליט, ברשימת השמעה של יו-טיוב, חלקם ביצועים חיים. תקשיבו איך הוא נפתח, כמה זה יפה. איך אפשר שלא להתאהב בזה? קחו ת'זמן ותאזינו לכל התקליט. פשוט נהדר:

Frankie Rayאת תקליטו הראשון Frankie Ray הקליט ב-2007 אך לא ברור לי אם הוא יצא בצורה רשמית ומתי. זהו תקליט אקוסטי מצוין, שרובו זמר וגיטרה אקוסטית ופסנתר. ווילסון מנגן בכל הכלים מלבד צ'לו. יופי של תקליט, העשוי שירים מצוינים אחד אחד. כבר כאן, חלק ניכר מהשירים ארוכים מאוד. שניים מהם בני 10 דקות. אין חשש, לא תשתעממו. זה כל כך טוב שימו לב, השיר האחרון גולד לתוך ביצוע נהדר של I'm Looking Through You של ה-Beatles. אפשר להאזין לכל התקליט הראשון ברשימת השמעה ביו-טויב (כל עוד היא תחזיק מעמד שם):

ב-2012 ווילסון הוציא EP נהדר שבו ביצוע ל-Isn't it a Pitty  של ג'ורג' האריסון ולאחר מכן שיר נפלא Trails Of Jonathan ועוד שיר מצוין שנשמע קצת כמו ה-Doors. איזה כיף:

אל תפספסו את הווידאו שלהלן. מדובר בהופעה (7 שירים) שהוקלטה במאי 2013 בתכנית רדיו של תחנה נחשבת מסיאטל. אפשר לראות את ווילסון והלהקה שלו, עם כי הנגינה העתיקים והנפלאים שלהם. ווילסון בגיטרת טלקאסטר ישנה והקלידן שלו באורגן VOX, כזה כמו של ה-Doors ומלוטרון כמו של King Crimson. והמוזיקה נהדרת. ראו כמה זה נפלא:

מי שמספר לכם שאין היום מוזיקה נפלאה, אל תאמינו לו. יש ויש. צריך רק לדעת איפה לחפש.