Band of (High Voice) Horses

Acoustic at the Ryman 2014עם כל הנוסטלגיה וההתרפקות על מוזיקה מימים רחוקים, תמיד עושים ותמיד יעשו מוזיקה טובה ואפילו נפלאה. השאלה היא היכן כדאי, בכל זמן נתון, להתבונן כדי למצוא אותה בזמן אמת.

לכל סטייל יש את התקופות הטובות שלו. הרוק האמריקאי השורשי, זה שיונק מרוק'נרול, פולק, קאנטרי, בלוז ואפילו גוספל, או מה שמכונה לא פעם "אמריקנה", מצוי בתקופה טובה, הוא חי ובועט ומספק תקליטים מצוינים ומגדל אמנים עכשוויים נהדרים.

לא בכדי אני מרבה לכתוב בשנתיים האחרונות על מוזיקה אמריקאית בת זמננו שהיא נפלאה בעיני. אני נהנה לחוות אותה ולהתעמק בה, בזמן אמת. אני מתרשם שז'אנרים מוזיקליים אחרים שאהובים עלי, כמו ג'אז, רוק בריטי, ואפילו פופ אמצע הדרך, חווים שנים קשות ו"מייבשות". אמריקנה ורסנו, אמריקנה!

להקה נהדרת, אהובה עלי מאוד כבר כמה שנים, היא Band of Horses. הזדמנות אקטואלית לספר עליה נפלה בידי כפרי בשל השבוע (אמצע פברואר 2014), כשהלהקה מוציאה אלבום הופעה אקוסטי נפלא, שהוקלט בשנה שעברה (2013) בנאשוויל, טנסי. גרסאות עירומות של כמה משירי הלהקה, המבליטות את איכות השירים והמבצעים.

זו לא להקת קנטרי, אבל מתאים לה להקליט בנאשוויל. יש במוזיקה שלה גם קנטרי ועוד הרבה מהמוזיקה האמריקאית השורשית, כמו גם השפעות בריטיות ניכרות. אם אתם אוהבים את ניל יאנג, יתכן שזו להקה בשבילכם. זו לא להקה שמנסה להישמע כמו ניל יאנג, כפי שמנסים ונשמעים אחרים, אלא תוצר של השפעה ואבולוציה. כמו שצריך. בכל זאת, קולו הגבוה של הזמר, עשוי להזכיר את קולו של ניל יאנג.

התקליט הזה Acoustic at the Ryman מספק הזדמנות רכה ומזמינה, למאזינים חדשים להכיר את בן ברידוול ולהקת הסוסים שלו. מכיוון שהתקליט לא משקף את הצליל של הלהקה בתקליטיה, שהוא חשמלי, עם נוכחות של קלידים חשמליים, אל תוותרו על האזנה בהמשך הפוסט.

הנה התקליט במלואו להאזנה, ברשימת השמעה:

Band of Horses the Acoustic tour

בוודאי שמתם לב לקולו הגבוה של הזמר והיוצר המרכזי, בן ברידוול, צבע קול שמשפיע על צליל הלהקה. השירים המלודיים מאוד, מספקים הזדמנות להרמוניה קולית ולצליל נהדר.

מי שבצדק חש לא פעם שלהקות העת הזו לא מספיק מיוחדות ובעלות צליל משלהן, יחסית ללהקות הרוק הקלאסי למשל, יוכל להתרשם שללהקה הזו יש צליל משלה. אמנם ניתן לזהות כאן לא מעט השפעות (ניל יאנג אמרתי), אבל אי אפשר לטעות ולבלבל בינה לבין להקה אחרת.

יש במוזיקה של הלהקה גם אלמנטים של פופ, מבחינת מבנה השירים והקליטות שלהם, לא פעם כאילו הייתה מין Coldplay של האמריקנה והאינדי האמריקאי, אבל אין מדובר בלהקת אצטדיונים בפוטנציה, חרף ה"פופיות" המסוימת של שיריה. זו, לטעמי, להקה לאניני טעם, אוהבי נגינה ועומק. בכל זאת, להקת אינדי.

כמו רבות מהלהקות, הבנויות סביב מוזיקאי דומיננטי שכותב ושר, גם Band of Horses היא כזו. זו להקה של Ben Bridwell, אולם זו לא להקה של איש אחד. גם חברים אחרים בה כותבים, במיוחד ביל ריינולדס וטיילר ראמזי, שהוא זמר כותב מוערך בזכות עצמו, עם תקליטים וקריירה עצמאית שלא פעם נותן מופע סולו כחימום להופעת הלהקה.

כל ארבעת תקליטי האולפן של הלהקה (העטיפות להלן), שהראשון שבהם יצא ב-2006, מוצלחים למדי. לשמחתי, זכיתי להיחשף ללהקה מיד לאחר תקליטה הראשון, Everything All the Time מ-2006, אותו אהבתי ושמחתי על כל תקליט נוסף שיצא, כאשר רוב הזמן הייתה לי התחושה שכל תקליט טוב מקודמו. לטעמי, שני התקליטים הטובים ביותר של הלהקה, ועליהם אני ממליץ מאוד, הם Infinite Arms מ-2010, וב-Cease to Begin מ-2007.

אלה תקליטים חשמליים, לא אקוסטיים, אבל הם מלודיים ובסה"כ, די רכים. השירים כל כך טובים והצליל, הצליל, נהדר. קולו הגבוה של ברידוול, לא פעם בהרמוניה, על רקע גיטרות חשמליות וקלידים סמיכים, נשמעים מצוין. אלה שני תקליטים פנטסטיים. אפשר להאזין להם במלואם כאן וכדאי מאוד לשים עליהם יד או הארד דיסק.

הנה התקליט Infinite Arms להאזנה, במלואו. התקליט הזה הוא תקליט להקה מובהק מאחר ומרבית חברי הלהקה תרמו שירים והתוצאה נהדרת. אל תדלגו, תאזינו. כמה יפה השיר הפותח וכמה יפים השירים הבאים אחריו. שימו לב לקלידים העמוקים, לצלילים דמויי מלוטרון ועד כמה הם משתלבים יפה עם הגיטרות ועם הקול הגבוה של ברידוול. כמה שזה יפה, כמה שאני אוהב את זה. לטעמי, מהטובים שבתקליטי העת הזו:

והנה התקליט Cease to Begin להאזנה במלואו, גם עליו מומלץ שלא לדלג. הוא עתיר בשירים נפלאים והצליל שלו נהדר. יופי של תקליט:

עד כמה הלהקה הזו נהדרת, ניתן להתרשם גם מההופעה הזו שהוקלטה בעיר קלן בגרמניה במסגרת תכנית הטלוויזיה Rockpalast. הנה היא במלואה, מומלץ מאוד לצפות ואפשר להוריד את זה לצפייה בסטרימר. אחלה הופעה:

הנה להאזנה תקליט האולפן האחרון, Mirage Rock, מ-2012 שהוא מאוד רוקיסטי יחסית לקודמיו, אף שבשירים השקטים ניכרת השפעת ההרמוניות של להקת "אמריקה" מהסבנטיז. הטקסטים משקפים את ההתבגרות של הכותבים, שהפכו בעלי משפחות וילדים.

אחד מביטויי ההצלחה של הלהקה הוא עצם הפקת התקליט היפה הזה ע"י גלן ג'ונס (Glyn Johns), מפיק על, אגדי, הייתי אומר, בעשור השמיני של חייו, עטור פרסים ותהילה, שמאחוריו הקלטות ומיקסים לביטלס והפקת אין ספור קלאסיקות של רוק לרולינג סטונס, האיגלס, לד זפלין, סטיב מילר בנד ומי שלא תרצו. התוצאה נשמעת בצליל (גלן ג'ונס המציא שיטות להצבת מיקרופונים, במיוחד בקשר להקלטת תופים בעזרת שלושה מיקרופונים בלבהד):

ולסיום, התקליט הראשון Everything All The Tome, מ-2006, איך שהכל התחיל:

האחים אברלי – קסם של השפעה

The Everly Brothers 1957הרוק והפופ של שנות החמישים לא סקסיים. לא כמו אלה של שנות השישים ובטח לא כמו של שנות השבעים. זה לא אומר שאין שם אוצרות.

ב- 3 בינואר הלך לעולמו, מסרטן הריאות, פיל אברלי (1939-2014), האח הצעיר מהצמד Everly Brothers. האקטואליה שבפטירה היא ההזדמנות לשתף אתכם באהבה גדולה שלי לצמד הזה, אשר חרף ההצלחה והלהיטים הרבים, בכל זאת, רוב המוזיקה שלהם, נותרה בלתי מוכרת למאזין הישראלי, גם זה חובב המוזיקה והידען.

בפוסט קודם שכתבתי, על החוויה המכוננת שהייתה לי בחנות התקליטים "מנגו" בשנת 1976 (העוסק בחשיפה לרוק מתקדם), סיפרתי כי הסיבה לנסיעה הראשונה שלי לחנות תקליטים בתל אביב, כשאני כבן 13-14, הייתה חיפוש אחר תקליט של האחים אברלי. אני התאהבתי בהם בגיל צעיר מאוד לאחר ששמעתי ברדיו את השיר All I Have to Do is Dream. כיום כשאני מתעמק וחוקר מוזיקה אמריקאית, בקאנטרי, בפולק ובכל תתי הסגנונות הקשורים בהם, אחרי שנות הרוק המתקדם, הרוק, הג'אז והבלוז, ושואל את עצמי, איך זה שאני כל כך מתחבר למוזיקה הזו, אני משיב שכנראה שזרעי המשיכה והאהבה למוזיקה הזו, נזרעו עם האחים אברלי כשאני בן 10-13. הנה השיר ועוד כמה להאזנה ברצף או שלא:

The Everly Brothers first Album 1958שני האחים, ששנתיים מבדילות ביניהם, גדלו למשפחה מעיירת כורים בקנטאקי, למדו לשיר ולנגן מאביהם, שהיה כורה פחם וגיטריסט מצוין בעצמו, שנדד עם המשפחה בניסיונות למצוא עבודה כמוזיקאי ולהיחלץ מחיים של כורה פחם. אחת מהעבודות שהצליח לקבל היא תכנית רדיו, סמוך לאחר תום המלחמה, בתקופה שבה רוב המוזיקה ברדיו נוגנה באופן חי, תכנית שבה שר וניגן ובה הייתה המשפחה, לא פעם, שרה עמו בשידור חי. זו הייתה משפחה מוזיקלית מאוד. לאחר שהמשפחה עברה לנוקסוויל טנסי, גילה את השניים הגיטריסט והמפיק צ'ט אטקינס (1924-2001), שהביא אותם לנשוויל ב-1956. לאחר שנדחו, הקליטו ונכשלו, קיבלו הזדמנות נוספת ומשיר שאף אחד לא רצה להקליט, Bye Bye Love, הם עשו להיט ענק. עד לתום העשור, היו להם אין ספור להיטים ושם עולמי. הנה הם בטלוויזיה ב-1960. כמה שזה יפה:

הנה סרט דוקומנטרי יפה על האחים, משנות השמונים או תחילת התשעים, עם הקלטות מתכנית הרדיו של האבא אייק, בה נשמעים האחרים כשהם ילדים ואת דון שר בתכנית כשהוא בן 9. הסרט ממולץ מאוד:

לא ההצלחה העצומה היא המעניינת כאן. שמענו על גדולות ממנה, אלא התופעה המוזיקלית, היופי שאין דומה לו, החידוש המוזיקלי שהביאו השניים וההשפעה המכוננת של דרך שירתם, על החשובים שבמוזיקאים של המאה העשרים.

פול מקרטני אמר בנחרצות כי בלי האחים אברלי לא היו הביטלס. לדבריו, כשהכיר את ג'ון ושר עמו, ג'ון היה דון אברלי ופול, היה פיל אברלי.

השיר "Please Please Me", מתקליטם הראשון של הביטלס, מבוסס ממש על להיטם של האברליס, "Cathy's Clown" ויש דוגמאות נוספות. גם ההרמוניה הקולית של הביצ' בויז הושפעה עמוקות מהאחים אברלי.

לא קשה לשמוע בהרמוניה הקולית של הביטלס, לאורך כל הדרך, את האחים אברלי (ופרט טריוויה נודניקי: בלהיטו של פול מקרטני מ-1976 Let 'Em In, מונה מקרטני את בני משפחתו האמתיים המוזמנים להיכנס, ובניהם גם "פיל ודון" אברלי).

גם הצמד סיימון וגרפונקל הודו למן ההתחלה כי הם ממש בצלמם של האחים אברלי ולהיטם הראשון של האחרים אברלי, Bye Bye Love מסיים את אלבומם האחרון של סיימון וגרפונקל, Bridge Over Troubled Water. בקונצרט האיחוד שלהם ב-1980 ביצעו את Wake Up Little Souzie של אברלי ולסיבוב הופעות האיחוד ב-2003, הזמינו את האחים אברלי להצטרף.

לא רק ההרמוניה הקולית שלהם הייתה משפיעה ומכוננת. גם נגינת הגיטרה הייתה חדשנית ומשפיעה. שתי גיטרות אקוסטיות, כשדון מנגן גיטרת קצב שטרם נשמעה כמוה, שרבים הושפעו ממנה. קית' ריצ'רדס של הרולינג סטונס, מטובי נגני גיטרה קצב של הרוק, כתב באוטוביוגרפיה שלו על האיכויות הללו ושדון אברלי הוא מהטובים והחשובים בנגני הקצב. רק צריך להקשיב לפתיח של Bye Bye Love ושל WakeUp Little Sousie כדי להבין. דון בצניעותו סיפר שלמד את זה מתקליט של בו דדילי.

יש האומרים שהאחים אברלי המציאו את הרוק'נ'רול המודרני. אני לא נכנס לזה 🙂

Songs Our Daddy Taught Usתקליטם השני, Songs Our Daddy Thought Us, מ-1958 כשמו כן הוא, לא סיפק למצעדים להיטים ולא הכיל שירים חדשים, אבל מדובר בתקליט מעולה וחשוב, אחד התקליטים הטובים של שנות החמישים, אם לא אחד התקליטים הטובים בכל הזמנים. התקליט מביא שירי פולק וקאנטרי ישנים, שנתיים לפני שפרצה אפנת ה-Folk Revival שהביאה לעולם את בוב דילן ורבים אחרים ולפני שמישהו חשב בכלל לחזור אחורה ולחפש את החומרים הללו. יצירת מופת! יופי שאין מילים לתארו.

הנה להאזנה רציפה התקליט בשלמותו, ברשימת השמעה:

 Foreverly 2013

ב-2013 הוציאו סולן להקת גרינדיי, בילי ג'ו ארמסטרונג והזמרת נורה ג'ונס, שחזור מלא של האלבום הזה, עם אותו סדר שירים ואותה הרמוניה, תחת השם Foreverly. אפילו ע"ג העטיפה נראים השניים עם גיטרות הגיבסון השחורות של האחים אברלי. השניים נשמעים ממש כמו האחים. בילי שר את דון, ונורה את פיל. זו הייתה יוזמה של בילי ג'ו שהתאהב בתקליט הזה לאחר שנתקל בו לפני כשנתיים.

הנה בילי ג'ו ונורה ג'ונס מספרים איך נולד הפרוייקט:

הנה האלבום Foeverly להאזנה במלואו, ברשימת השמעה:

ההצלחה של האחים הייתה פנומנלית אולם קצרת מועד. ב-1964, כשנחתו הביטלס על אדמת אמריקה, הם שינו בין לילה את האפנה המוזיקלית באמריקה. המון זמרים וזמרות שמילאו את מצעדי הפזמונים הפכו מהר מאוד לבלתי רלוונטיים, כך גם הסטייל של האחים אברלי.

בכל זאת, במשך השנים, הפכה המורשת המוזיקלית שלהם, כולל הקלטותיהם מסוף שנות השישים ותחילת השבעים, שהיו לא רלוונטיות מבחינה מוזיקלית, למשפיעים ואהובים על אמני רוק ואמריקנה לסוגיה.

השניים הופיעו בכל העולם והוציאו תקליטים עד 1973 ובאותה שנה נפרדו בסכסוך גדול ביניהם. בהופעתם האחרונה פיל ניפץ את הגיטרה שלו על הבמה, ירד מהבמה והותיר את דון לבד לסיים את ההופעה. הם לא דברו זה עם זה כמעט עשור, עד לפיוס ולאיחוד שנעשה ב-Royal Albert Hall בלונדון ב-1983. הנה הקונצרט במלואו. זה קונצרט כיפי ביותר:

הנה אמן גיטרת הקאנטרי צ'ט אטקינס, שגילה והביא את האחים לנשוויל, יחד עם מרק נופלר והאחים אברלי, מבצעים את  Why Worry של נופלר בקונצרט טלוויזיה מסוף שנות השמונים. תראו איזה יופי:

ועכשיו… אוצר דוקומנטרי של ממש עבור מי שנדלק על אברלי או מי שמתעניין במוזיקה אמריקאית, בהיסטוריה של ארה"ב, או בארה"ב בכלל.

סרט דוקומנטרי שהפיקה BBC על האחים אברלי, על רקע האיחוד בלונדון 1983, עם נסיעה אתם אל משפחתם בקנטאקי ואל נשוויל.

תשמעו: מדובר באוצר של ממש. אני צפיתי בסרט פעמיים באותו השבוע, נהניתי ולמדתי המון. אמריקה שנראית בסרט הזה, 30 שנה אחורה, עם מכרות פחם שזה עתה נסגרו, היא אמריקה שונה לחלוטין ממה שאנו מכירים. זהו עולם שלא קיים יותר עם אנשים שלא ניתן עוד לפגוש כמותם.

גם המרואיינים בסרט, רבים מהם נפטרו מזמן. האחים עצמם, די צעירים, בתחילת שנות הארבעים שלהם והוריהם, דודיהם ואשיות נשוויל, כמו צ'ט אטקינס ובני הזוג בריאנט, שכתבו כמה מלהיטיהם הגדולים של האחים, עודם בחיים. סרטים דוקומנטריים ותכניות טלוויזיה כל כך ישנות, כבר לא משודרים. מדובר במסע בזמן. מישהו שהקליט מהטלוויזיה ב-1984, העלה את זה לרשת מקלטת VHS ישנה. מדובר בשעה וחצי נפלאות. אין מילים. אני מאוד ממליץ לצפות בסרט:

והנה ניל יאנג (הצעיר והרזה) מציג את האחים אברלי להיכל התהילה, 1986:

ולסיום, ראיון פטפוט עם האחים אברלי בתכנית של מרב גריפין, מ-1966:

הנשמה הצורחת של צ'ארלס בראדלי

No time for dreaming 2011 שמעתם פעם על זמר מצליח שהוציא את תקליטו הראשון בגיל 62? כנראה שלא. אז הנה סיפור מוזר ואופטימי.

צ'ארלס בראדלי, גבר אפרו-אמריקאי, עני מרוד אשר בקושי יודע קרוא וכתוב, מתגורר באחד מבניני הפרויקטים מוכי הפשע בברוקלין. ברדלי עבד במשך שנים כטבח ולאחר מכן כחקיין של ג'יימס בראון או אם תרצו, כאמן מחווה לג'יימס בראון.

הוא הופיע, חבוש פאה נכרית בדמות התסרוקת והתלבושת המוכרים של ג'יימס בראון ושר רק את הרפרטואר של ג'יימס בראון. שם הבמה שלו היה Black Velvet או לעיתים, James Brown Jr.

זה לא סיפק לו פרנסה טובה. הוא חי בקושי. עני, בודד, תומך בקושי באמו הזקנה. אחיו הבכור, שהיה הדמות המרכזית בחייו, נרצח סמוך לביתם בברוקלין.

Victim of Love 2013בברוקלין פועלת חברת תקליטים של כמה חברה שמשוגעים על סול ופאנק של שנות השבעים, Daptone Records, והם מפיקים תקליטי רטרו שנשמעים כאילו הוקלטו בממפיס ב-1970.

אלה גילו אותו ב-2001 והזמינו אותו לסשנים שלהם. במשך כמה שנים הקליטו כמה סינגלים שלו, אבל לא היה לזה כיוון. איך שהוא, לאחר ההצלחה הפנומנלית של אמנית שלהם, שרון ג'ונס, העמידו עבורו הרכב והתחילו לעבוד אתו, על שירים שבאים מהסיפורים האישיים שלו.

ברדלי היה חסר ביטחון להופיע מחוץ לתחפושת של ג'יימס בראון (בה המשיך לעשות שימוש ולהופיע), אבל לאט לאט עזרו לו למצוא את הקול שלו ולהופיע בשמו שלו.

ב- 2010 הקליטו את תקליטו הראשון No Time For Dreaming אשר יצא בינואר 2011. השנה יצא תקליטו השני, Victim of Love.

למה אני מספר לכם עליו? בשבוע שעבר (5/11/13) ראיתי הופעה שלו בעיר שטרסבורג בצרפת. זו הייתה הופעה נהדרת. איזו להקה, איזה גרוב, איזה סאונד יש לו וללהקה שלו. תענוג! הוא סיפר ואז שמעתי לראשונה כי היה הומלס. לא הכרתי את הרקע שלו.

ההופעה הייתה בדיוק ביום ההולדת שלו (כך הבנתי מקריאות מהקהל שלאחריהן באה שירת יום הולדת שמח של כל הקהל לכבודו), מלאו לו 65 והוא נראה היה נרגש מאוד. לאחר ההופעה המהנה, כשצפיתי בקטעי וידאו נוספים ביו-טיוב, התרשמתי שההתרגשות הזאת מאפיינת אותו לא רק ביום ההולדת שלו. הוא כזה. הוא באמת מחבק את הקהל, כאילו לא מאמין לנס שקרה לו בגיל כל כך מבוגר.

הנה הופעה שלמה שלו, בחודש יולי השנה בבלגיה. תראו איזה כיף של הופעה. כמה יפה הפתיחה ואיך בראדלי נקרא לבמה בתור The Screamin' Eagle o' Soul. בהופעה שאני הייתי האורגניסט ניסה ללמד את הקהל להגיד The Screamin' Eagle o' Soul בניגון שחור:

לא תענוג של הופעה? רוב מה שברדלי עושה על הבמה זה את מה שסיגל לעצמו במופעי ג'יימס בראון שלו. והלהקה, האורגניסט מנגן באורגן פרפיסה פושט של סוף שנות השישים, עם הצליל המוכר משירי הלהקות הצבאיות, אבל זה מתאים וכל הלהקה נשמעת נהדר.

זה רטרו. זו לא מוזיקה של העת הזו אלא מוזיקה שבמובהק מנסה להישמע כמו סול ופאנק של ימי ג'יימס בראון, אוטיס רדינג ואח'. הן מבחינת הסטייל והן מבחינת הצליל הישן. זה מעורר את אותו ויכוח על רטרו. באותה הופעה שאני ראיתי האורגניסט, בהציגו את ברדלי אמר, שברדלי הוא האיש "שמחזיר את המוזיקה בחזרה כי קר שם בחוץ". אולי הוא התכוון לפופ הקר של היום, בשונה מהחום של המוזיקה הזו.

אני לא מתווכח עם מי שמסתייג מדברים שהם לגמרי רטרו. מצד שני, זו קלסיקה. לך תמצא הופעות כאלה. נחמד לראות נגנים צעירים לבנים מחזיקים להקת ליווי כזו, במיוחד כשזה יושב ומצלצל מעולה והאנרגיה על הבמה, אמתית ומבעבעת.

הנה להאזנה, התקליט הראשון, במלואו (ניתן להקפיץ שירים):

והנה להאזנה, התקליט השני, במלואו (ניתן להקפיץ שירים):

הנה קטע וידאו של הרכב מחווה לג'יימס בראון, הכולל את צ'ארלס ברדלי, המחופש לג'יימס בראון, בתכניתו של דייויד לטרמן, במסגרת שבוע של להקות מחווה משנת 2008:

לאחרונה יצא סרט על חייו אשר צולם בתקופה שקדמה לצאת אלבומו הראשון: Charles Bradley – The Soul of America. הסרט מלווה את ברדלי בתחנות חייו. הוא חושף את עליבות הקיום שלו וגם את הקסם באישיותו ואת המוזיקה הטובה. סרט מעניין מאוד שמציג דמות יוצאת דופן בסצנת המוזיקה. הנה הטריילר:

Midlake – Antiphon: ואז הם נותרו ארבעה

Antiphonסיפור על להקת פרוגרסיב רוק שהזמר וכותב השירים עוזב אותה במפתיע אבל היא ממשיכה בלעדיו ומוציאה תקליט פצצה. נשמע מוכר, לא?

דבר דומה קרה לג'נסיס ב-1975. הזמר הכריזמטי פיטר גבריאל פרש. הזמן חלף, הקהל המתין בעצבנות לראות מה יהיה ואז יצא Trick of the Tail הנפלא כשפיל קולינס קופץ מעמדת המתופף למיקרופון. נס!

זה קרה השנה ללהקה אהובה עלי במיוחד. ל-Midlake מטקסס, עליה כתבתי בהתלהבות ואהבה, לפני שנה, בפוסט "Midlake – מטקסס לקנטרברי".

מסתבר ש-Tim Smith, הזמר וכותב מרבית השירים, פרש בסוף 2012 מסיבות דומות לאלה שהניעו את גבריאל לפרוש: עקב מחלוקות אמנותיות וחוסר יכולת ליצור ביחד עם הלהקה. זה קרה לאחר שנה או יותר של ניסיונות להקליט ותחושה שזה לא הולך לשום מקום.

חבריו שנותרו מאחור, החליטו לא להשתמש בחומרים שנוצרו עד אותו שלב, אלא להתחיל הכל מהתחלה. הגיטריסט אריק פולידו תפס את עמדת הזמר והפרישה נותרה בסוד עד לאוגוסט שנה זו, אז הודיעה הלהקה על התקליט החדש שיצא בסתיו ובאותה הזדמנות, על פרישת טים סמית'.

בשבוע הבא (5/11/13) יצא התקליט החדש שלה, Antiphon.

טים סמית במידלייק, זה יותר מפיטר גבריאל בג'נסיס. הוא לא היה רק הקול של מידלייק. הוא היה מידלייק: הוא כתב את השירים והוא התווה את הדרך. בכל הראיונות, רק הוא דיבר ובכל הביקורות, רק הוא צוטט. העובדה שהלהקה הסתדרה בלעדיו והוציאה את אנטיפון, המוצלח, היא פלא.

התקליט זלג לרשת וזכיתי להאזין לו. איזה תקליט נהדר! לא סתם נהדר, אלא תקליט שעושה כברת דרך נוספת וגדולה אל הרוק המתקדם.

זה תקליט שהוא ממש פרוגרסיב, אבל הוא נשמע חדש מהתנור. לא רטרו. עם הרבה מהטוב שבפרוגרסיב המלודי של שנות השבעים ובלי השעמום של הניו-פרוגרסיב של שנות התשעים והאלפיים.

אם אתם אוהבי פרוגרסיב (מתנצל בנות, זו מוזיקה שבעיקר בנים אוהבים), לא מסתפקים בנוסטלגיה ורוצים משהו חדש ומשובח, זה תקליט עבורכם.

זה פרוגרסיב כמו שג'נסיס היו. כמו ש-Camel היו. מלודי, שכיף לשיר אותו יחד עם התקליט. לא אוונגארד, לא ג'אז רוק. פרוג לאנשים כמוני, שאוהבים את המוזיקה שלהם יפה ומלודית. תנו לי מנגינה ואל תחפרו לי יותר מדי בראש עם אוונגארד או רעש. בשונה מתקליטי הפרוגרסיב של שנות השבעים, אין בו קטעי סולו ארוכים, אלא מעברים, אבל סגנון הנגינה והצליל, מדברים פרוגרסיב.

תקליט באורך הנכון, 44 דקות בלבד, וכל הקטעים מוצלחים. כמה יותר וכמה פחות (4 הקטעים הראשונים ו-3 האחרונים, מצוינים). תקליט מלודי, עם הרמוניות קוליות, תיפוף שהוא לא רק קצב, כמו בפרוגרסיב ונגינת קלידים עשירה שמאז הפרוגרסיב כבר כמעט ולא שומעים. ללקק את האצבעות (אני מלקק את האצבעות שלי, אתם תחליטו בקשר לאצבעותיכם).

אני מזמין אתכם להאזין לתקליט בשלמותו, באיכות מעולה ולפני כולם. חברו למערכת או שימו אזניות על הראש  וקדימה:

אני ממליץ להציץ בפוסט הקודם על הלהקה הזו, ועל התקליט The Courage Of Others.

אני מקווה שתיהנו. אשמח לקרוא מה יש לכם לומר.

Soul Station – שלמות!

Hank Mobley - Soul Station 1960יש אין ספור תקליטי ג'אז מעולים. גודלה של ספריית הג'אז מרתיע לא פעם חובבי רוק סקרנים מלהציץ פנימה  לאותו "בור ללא תחתית". ובספרייה הזו יש תקליטים שבמשך השנים הפכו לשם דבר, לרבי מכר, שאין תקליטיית ג'אז שתחסר אותם.

Soul Station  של Hank Mobley מ-1960 לא נמנה על הקבוצה הזו. הוא לא יחכה לכם על כל מדף של חנות תקליטים ולא כל חובב ג'אז בהכרח מכיר אותו. אני מתחייב שהתקליט הזה הוא פסגה של ממש. אחד מתקליטי הג'אז הכי טובים! דמיינו שאתם עומדים מול מחלקת הג'אז בחנות תקליטים ולא יודעים מה? אם הוא שם, קחו אותו ולכו הביתה.

זה תקליט שתוכלו להאזין לו אלפי פעמים והוא בחיים לא ימאס עליכם!

זה תקליט רביעייה, סקסופון טנור, פסנתר, בס ותופים, עילאי. לכתוב שכבר לא עושים כאלה יותר, זו קלישאה. תקליטים טובים כמו זה, לא הצליחו לעשות הרבה, אף פעם. מעטים התקליטים שזורמים כל כך טוב. מעטים התקליטים שיש בהם כל כך הרבה סווינג וגרוב. שלישיית הקצב כאן, היא הטובה של זמנה: ארט בלייקי בתופים, פול צ'יימברס בבס וווינטון קלי בפסנתר והשלושה האלה בשיאם. יש בתקליט הזה פשטות שלא תאמן. לשיר את קטעי הסולו עם הנגנים. כל תלמיד לג'אז ייטיב לעשות אם ילמד את קטעי הסולו, צליל אחר צליל, מתוך האזנה וינסה להפנים את ה-Feel ולשאוף לגרוב.

היופי של הקטעים מבוסס לא רק על הגרוב הנפלא שלהם, אלא גם על האסתטיקה המתמטית שלהם, הליאונרדו דה וינצ'ית שלהם, אם יורשה לי, אם אני לא נסחף.

Hank Mobley with Alfred Lionאני לא יודע, קוראים יקרים אם תקליט ג'אז מעולה זו סחורה בשבילכם, אולי ג'אז לא עושה לך את זה, אבל בכל זאת, יש בי אמונה נאיבית שתקליט שהוא פסגה של הז'אנר שלו, שיש בו פשטות גאונית, גרוב סוחף, יש בו פוטנציאל להגיע לכל אחד. ואם אתם מכירים את התקליט הזה, אני מזמין אתכם לשוב אליו, להתעמק בו ולהתענג עליו. יש לנו, חובבי המוזיקה האדוקים, לא פעם, נטייה להניח את המוכר והטוב בצד ולחפש את הנדיר, את הלא מוכר.

מה בעצם עושה את ההבדל בין התקליט המסוים הזה לעשרות ומאות אחיו לסגנון ההארד-בופ של ניו-יורק מהשנים 1954-1963? מה עושה את ההבדל בין התקליט הזה לתקליטים אחרים של הנק מובלי שהוקלטו חודשים לפניו או אחריו, תשאלו? שהוא פשוט יותר טוב. יותר מוצלח. "יושב" יותר טוב. הכל זרם בצורה מושלמת באותו יום ראשון אחה"צ, ה-7 בפברואר 1960. כל קטעי התקליט הוקלטו בטייק ראשון, לא הוקלט שום קטע שנשאר בחוץ. כל הקטעים מושלמים. התקליט פשוט נשמע פצצה, יש לו גרוב שאין שני לו, קטעי סולו יפים כמו פסל של מיכלאנג'לו. אני אומר את זה בביטחון מלא, אחרי אין ספור האזנות.

זה תקליט הארד-בופ בסטייל שקדם למהפכה המודאלית שהביא התקליט Kind of Blue, של מיילס דייויס, אשר יצא כחצי שנה קודם לכן. זה הארד-בופ פשוט ולא מתחכם. הנק מובלי, ממילא היה נגן צנוע עם צליל קל ועגול, לא חדשן, לא אינטלקטואלי ולא כריזמטי. לא הייתה לו להקה שלו ובהמשך שנות השישים, כשהכיוון המוזיקלי השתנה אל המודאלי והאוונגרדי, הוא הלך לאיבוד. התקליט הזה, הוא פסגה של ממש. יצירת מופת.

בואו האזינו ואני אכתוב כמה משפטים על כל קטע. זה תקליט שרובו בקצב בינוני, בלי בלדות בכלל מחד גיסא, ובלי "חפירות" מאידך גיסא. ממתק!

אל תתנו לזה להתנגן ברקע כמין "ג'אז כזה", נחמד, יותר או פחות. הישארו בקשב למה שמובלי וקלי מנגנים, עד כמה שניתן, את כל הדרך. מובלי מנגן כל כך פשוט וכל כך יפה שגם אם אתם לא מאזינים מיומנים של ג'אז, יש סיכוי גדול שתשמרו קשב ותיהנו. ברור שצריך יותר מהאזנה אחת, זה הרי לא פופ.

דבר נוסף: התקליט הזה יכול להיות אחלה בית ספר לג'אז. לא במובן של "עושה בית ספר", אלא ממש. הפשטות והמצוינות הם דרך להבין את השפה של המוזיקה הזאת ולהתאהב בה.

הקטע הפותח, You forgot to) Remember), סטנדארט מאת אירווין ברלין מ-1925. אני שר את הסולו של מובלי כל פעם שאני מאזין. אותו דבר עם הסולו הקופצני של ווינטון קלי בפסנתר. כמה שהנגיעה שלו בקלידים מרנינה, קריספית. איזה צליל יש לו. אין כמו ווינטון קלי:

הקטע השני בתקליט This I Dig of You הוא קטע מהיר וסוחף, אולי המוכר ביותר בתקליט מהסיבה שהוא הקטע היחיד של הנק מובלי שזכה להיכלל בספר התווים Real Book. מדובר בקטע מהיר וסוחף. הסולו הראשון הוא של ווינטון קלי וזה סולו כל כך טוב. הסולו של מובלי הוא קלאסיקה ממש. גאונות של פשטות ואסתטיקה:

הקטע השלישי בתקליט Dig Dis הוא בלוז גרובי ביותר, בקצב בינוני, שנפתח בקדמה של ווינטון קלי, ה-Head הוא בלוז מינורי אף שקטעי הסולו הפנטסטיים של מובלי וקלי (בתמונה למטה) הם על בלוז מג'ורי. יופי עילאי. לרקוד!

Wynton Kelly

הקטע הבאת בתקליט Split Feelin's הוא בקצב בינוני-מהיר, עם מוטיב לטיני שנותן בלייקי. סווינג סוחף בניצוחו של ארט בלייקי, אולי גדול מתופפי ההארד-בופ:

הקטע הבא הוא שיר הנושא של התקליט Soul Station. זה בלוז 16 תיבות, קצב בינוני -איטי, כל כך יפה עם סולו נהדר של מובלי ולאחריו סולו מופתי של וונטון קלי, בי"ס לבלוז לכל פסנתרן. גרוב אמיתי:

הקטע החותם את התקליט הוא הסטנדארט If I Should Lose You מ-1936, בקצב בינוני, בביצוע הכי יפה בעולם:

כשאני כותב "הכי יפה בעולם" אני הרי מצטט את חברי המנוח והאהוב, המוזיקאי והמורה הדגול עמית גולן ז"ל (1964-2010). עמית היה מזוהה עם הנק מובלי יותר מכל אחד אחר בארצנו המיוזעת והוא הנחיל את המוזיקה של מובלי וחבורתו לדורות של תלמידים ונגנים. שמובלי ניגן, עמית היה אומר שזה "הכי יפה בעולם". הוא צדק. אני מתגעגע לעמית.

חוויה מכוננת בחנות התקליטים "מנגו", תל-אביב 1975

AGFA-LOW-NOISE-C-90-COMPACT-Cassette-1972-1974

ב-1975 מלאו לי 13. לבר המצווה קנו לי רדיו-טייפ קסטות ושתי קופסאות של קסטות Agfa צבעוניות. היו שם 10 סגולות ו-10 צהובות.

אהבתי מוזיקה יותר מכל דבר אחר והתחלתי להקליט מהרדיו שירים אהובים. עד היום אני זוכר טוב מאוד וחש ריגוש כשאני שומע שיר שזכור לי במיוחד מאותן קסטות סגולות וצהובות שליוו אותי שנים לא מעטות. לא מעט אוצרות רדיופוניים הונצחו על הקסטות הללו, המיקס-טייפס הראשונים שלי, נערכו עליהן, להרשים ילדות (שלא נענו למניפולציה) ולפנק חברים.

נדלקתי חזק על האחים אברלי ועל השיר All I Have To Do Is Dream. אגרתי על הקסטות האלה כמה שירים של האחים אברלי. השתוקקתי לתקליט שלהם.

תקליטי מנגו כיכר מסריקגרתי ברמת חן (שכונה ברמת גן) ובאותה שנה בדיוק נפתחה ברמת חן, בפינת הרחובות האלוף דוד ועודד, חנות תקליטים (שלא שרדה יותר מכמה חודשים) שהייתה סניף של חנות התקליטים התל אביבית Mango מכיכר מסריק. בחנות ישב בחור גדול ומזוקן בשם יורם אל-מדון והוא קיבל אותי תמיד בחיוך רחב והשמיע לי דברים יפים. קניתי אצלו תקליטים של להקות שנות השישים. מסתבר שרבים מהתקליטים בחנות היו עודפים ושאריות של החנות התל אביבית וסדרות מוזלות. זה מעולה לילדים בכיתה ז'.

בחנות הזאת חוויתי לראשונה את אותה חוויה שתלווה אותי שנים רבות והיא חווית חנות התקליטים, וחווית המוכר המשמיע והמשפיע של חנות התקליטים. המוכר שאוהבים לחזור אליו, שנותנים אמון בשיפוט ובטעם שלו, מוכר שלומד להכיר את הטעם שלך ומציע לך עוד מהטוב הזה.

לשמחתי, הזדמן לי לנסות ולהיות אחד כזה, בחנות "ג'אז באוזן" של האוזן השלישית, ברח' שינקין, בשנים 1992-1996. סצנת חנות התקליטים היא מציאות שכבר לא תחזור.

מוכר התקליטים המשוגע בעצמו על מוזיקה, הוא מתווך תרבות חשוב מהסוג שנכחד. יש עוד כמה פרטים ממנו שמתקשים להתרבות ב"גני חיות" שמורים, כמו "האוזן השלישית", "החור בשחור" וכו' ובכמה חנויות דומות בעולם.

מיקי דותן והלל אברמוב ב"מנגו" 1976

ספק אם ימצא תחליף ראוי למתווכים מהסוג הזה. מי שגדל בחנויות תקליטים מכיר את החוויה הזאת, את הערך הרב שלה ואת השעות הקסומות הרבות של הבילוי בחנות התקליטים, עם משוגעים כמוך.

נחזור לסיפור. רציתי מאוד תקליט של האחים אברלי, ליורם ממנגו רמת חן לא היה. "בחנות בתל אביב בטוח שיש", הוא אמר לי, "בכיכר מסריק. שם יהיה".

לא אשכח את הביקור הזה כל חיי. לחנות הצפופה מכל טוב היה ניחוח נהדר, מתקתק, ניחוח פצ'ולי סיפר לי לאחרונה אחד מבעליה, מיקי דותן. היו בחנות תקליטים עם עטיפות מעניינות והרבה תמונות או כרזות של פרצופים לא מוכרים, שעד מהרה, אכיר.

The Everly Brothers - Walk Right Back With the Everlys 1975

מצאתי שם את מה שחיפשתי. הציעו לי תקליט  אוסף חדש של האחים אברלי, מתוצרת חוץ. הוא היה יקר, אבל העטיפה (זו משמאל) הייתה צבעונית ומבריקה והצליל באזניות היה צלול ונהדר. היו בתקליט את כל השירים שרציתי. קניתי. עד היום אני אוהב את האחים אברלי אהבה גדולה. תקשיבו לשיר הזה מתוכו  (So Sad (to Watch Good Love Go Bad כמה שהוא יפה:

נשארתי בחנות זמן רב. הייתי מוקסם מהחנות, מהאנשים שנכנסו ויצאו ומהאווירה. איזו אווירה. לאחר כמה שעות, אמר לי המוכר (היום אני יודע שהמוכר היה אחד משני הבעלים: הלל אברמוב או מיקי דותן), "בוא, בוא תשמע משהו יפה". תקליט חדש שזה עתה יצא.

הוא הניח את האזניות על ראשי וחיי השתנו לבלי שוב. תארו לעצמכם ילד (בשנים ההן, ילד בן 13 עוד היה ילד) שעד אותו שלב שמע שירים ברדיו והכיר את אריק איינשטיין, את כוורת, את מתי כספי ולהקות סיקסטיז כמו הביטלס, הביץ' בויז והרמן הרמיטס, שומע את הצליל החללי, המהדהד והמהפנט של הקטע הפותח של אותו תקליט Shine on You Crazy Diamond.

זו הייתה חוויה מסעירה. מטלטלת. חוויה מכוננת של פעם בחיים.

The First Cut is the Deepest כתב קט סטיבנס. הוא התכוון לאהבה ראשונה. עבורי, ההאזנה הראשונה הזאת, הייתה חתך ראשון, עמוק מאין כמותו, בלתי נשכח. את עצמת החוויה הזאת, לא שכחתי ולא הצלחתי מעולם לשחזר, אף שהיו לי חוויות מוזיקה רבות ונפלאות ועדיין יש (כפי שבוודאי התרשמתם).

התקליט Wish You Were Here של פינק פלויד היה חדש חדש. זה עתה יצא. הוא שינה את חיי.

חזרתי הביתה רק עם התקליט של האחים אברלי. לא יכולתי להרשות לעצמי לקנות את התקליט החדש של פינק פלויד, שהיה חדש, עטוף בפלסטיק שחור, מתוצרת חוץ ויקר, אבל לא יכולתי להירגע.

Pink Floyd - Wish You Were Here 1975 (Israeli Cover)

ליקטתי כסף ככל שיכלתי ובתוך זמן לא רב הייתי שוב בחנות ברמת חן ושם קניתי את שני תקליטי הרוק המתקדם הראשונים בחיי: את Wish You Were Here של פינק פלויד שהסעיר אותי בביקור בתל אביב (לצערי, מתוצרת הארץ, וזו משמאל הייתה עטיפת הגרסה הישראלית) ואת Selling England By the Pound של Genesis שגם הוא היה רק בן שנתיים.

בטח יורם היה מי שהמליץ על התקליט הנוסף, שגם הוא הפך מיד לאחד האהובים עלי, כל חיי.
נכבשתי מיד ע"י המוזיקה הזו. עד עצם היום הזה אני אוהב את התקליטים האלה ושומע אותם. האם שניהם לא נמנים על עשרת הגדולים של הרוק המתקדם?

Genesis - selling england by the pound 1973

היה ברוק המתקדם של אותן שנים משהו מסעיר במיוחד. קודם כל, היו אלה הצלילים עצמם. צלילים אחרים, מסעירים. צלילי שלל המקלדות החשמליות האנלוגיות שסיפקו עומק תזמורתי למוזיקה. חלילי צד, כינורות חשמליים. עד היום אני אוהב מאוד את נגינת המקלדות בתקליטים האלה ואת קטעי הסולו של קלידני הלהקות הללו.

הקטעים, שהיו בנויים כמו יצירות קטנות החורגות ממבנה השיר הטיפוסי, של בית ופזמון, עם שינויי קצב תכופים ולעתים התפרסו על צד שלם של תקליט. קראנו להם "יצירות".

והיו קטעי הסולו. או שנדלקת על המוזיקה הזאת ואז המרת את דתך אליה, או שלא. אם לא, אז כל העסק הזה לא היה מובן לך. מעצבן אפילו. בשפת העת הזו: "חופר".

כמה מתקליטי הרוק המתקדם של אותן שנים, עמדו בכבוד רב במבחן השנים, אני מעריך אותם כמוזיקה מצוינת ואני מרבה להאזין להם. בטח אמצא הזדמנות נוספת לכתוב על כמה מהם.

אני מזמין אתכם להאזין ברצף לשני הקטעים המסיימים את Selling England by the Pound ולסולו הקלידים של טוני בנקס בחצי השני של הקטע. ההאזנה פה מתבקשת על מנת להשלים את האווירה. זו דוגמה טובה וטיפוסית לסגנון וליופי שכבש אותי. מוזיקת פרוגרסיב במיטבה משנותיה הטובות:

אם הגעתם עד לפה אתם עשויים לשאול: מה הקשר בין חווית חנות התקליטים המכוננת, פינק פלויד, ג'נסיס ופרוגרסיב זה לבין הקסטות הסגולות והצהובות?

מה הקשר? בירה נשר!, כמו שאמרו בסבנטיז. אין ממש קשר. הקשר המפוקפק הוא שנזכרתי בקסטות בערגה ואע"פ שאני לא טיפוס נוסטלגי (נשבע!), הוצפתי רגשות וזיכרונות נלוזים ובהיותי נודניק, רציתי לספר, אז סיפרתי.

לסיום, אם תרצו, הנה התקליט Selling England By the Pound להאזנה במלואו. תיהנו:

אשמח מאוד אם תגיבו ותספרו על החוויה המכוננת שלכם כמאזיני מוזיקה. אני סקרן לקרוא.

מקרטני הוא הבוס! (או: נקמתו של הילד שאהב את החיפושית הלא נכונה)

Wings Over America

אצל אוהבי הביטלס מבין ילדי שנות השבעים היו את אוהבי לנון ואת אוהבי מקרטני. אותה תופעה ילדותית כמו עם אלביס מול כליף וירדנה מול עפרה. ככה זה. גם אני הייתי בעסק הזה. אבל כמו בשיר של עלי מוהר: "עם הדגל ועם הצבע הלא נכון".

במשך שנים, כל העולם העריץ את לנון, במיוחד המבקרים והתקשורת. העובדה שנרצח, רק הוסיפה להילה סביבו.

אני הייתי מהגבוצה של מקרטני. כבר בביה"ס היסודי ידעתי ביחס לכל שיר של הביטלס מי שר אותו ומי כתב אותו ובלבלתי את המוח לרבים וטובים וגם לטובים פחות.

היה לי בחדר פוסטר גדול של מקרטני (אתם זוכרים את הפוסטרים של אז שהיו תלויים בין שני לייסטים שחורים), ממש מהסדרה של התמונה הזו, שממנו פול מקרטני התבונן אלי כששכבתי לישון והאור מה"הול" האיר את הפוסטר. רמת חן 1976. אהבתי את פול מקרטני ולהקת כנפיים.

כל השנים היה פולחן ג'ון לנון לזרא בעיני. לא שלנון לא היה ראוי להערצה. לא שלא אהבתי אותו בעצמי. בכל זאת, מבין ארבעת הביטלס, לנון הכריזמטי, אמן בן זמנו, מובהק. איש הסיקסטיז המובהק. סמל של דור. אמן טוטלי, הילד הרע והבועט, אך גם איש השלום והאהבה, הטיפוס המסקרן והאניגמטי ובאמת אמן גדול. לא פלא שהוא עורר משיכה והערצה. אבל בכל זאת…

מקרטני היה תמיד מין ילד טוב כזה, מתקתק, נחמד מדי. לא דמות של אגדת רוקנרול. כזה שגם ההורים של ילדי הסיקסטיז יכלו לאהוב. זה לא נחשב קומפלימנט לאמן רוק. וכך במשך כשלושה עשורים, עד לשנות האלפיים, נהנתה מורשת ג'ון לנון מאלוהות ממש וגם מקרדיט על היצירות של מקרטני, לא מעט בזכות ההסכם האומלל שבגללו קרדיט לכל שירי השניים, לא חשוב מי כתב מה, ניתן ל- Lennon-McCartney.

האמת צריכה להיאמר: את רוב שירי הביטלס כתב ושר פול מקרטני ומתוך להיטי הביטלס, או הקלאסיקה של הביטלס, חלקו גדול במיוחד. אני מתערב שמכל רשימה של מיטב תוצרת הביטלס שתמצאו או תערכו בעצמכם, בלי להתחכם ובלי להביא בחשבון השמעות יתר, 60-70% יהיו שירים של פול.

לעניות דעתי, מקרטני היה המוכשר מבין ארבעת המופלאים. הוא שר וניגן טוב מהאחרים, גיטרות, פסנתר ותופים, הוא היה בסיסט הרוק הטוב והחשוב בסיקסטיז, שהמציא את סטייל נגינת הבס המלודי. הכתיבה וההלחנה שלו היו מורכבים יותר, קלאסיים. אם הביטלס היו ממשיכים להופיע, הוא היה הופך ל- Band Leader, כפי שהיה בהקלטות האחרונות.

בשונה מחבריו לביטלס, הוא ידע ואהב להופיע. ג'ון היה כותב ומלחין נהדר אבל נגן בינוני, לא פעם מנותק ומרוחק בהופעות, לא כל כך אהב להופיע ולא היטיב להופיע. לא פלא שבכל שנות קריירת הסולו שלו, לא יצא לסיבוב הופעות אחד. אין לו אף הקלטה סבירה בהופעה. ג'ורג' היה ביישן ולא היה במיטבו בהופעות (ראו הקונצרט לבנגלדש וקונצרט טוקיו עם אריק קלפטון). על רינגו אמר ג'ון שהוא אפילו לא המתופף הכי טוב בביטלס. בשנים שלאחר הביטלס, כל פעם שתופף, היה על הבמה מתופף נוסף לצידו.

אם החזקתם מעמד עד כה, תשאלו בוודאי, מה נפל עלי ולמה אני טורח בעניין הזה, שהוא די שחוק ולא אקטואלי? האם לא התבגרתי מאז הפוסטר בחדר והויכוחים: לנון או מקרטני?

הסבר אחד פשוט ונכון הוא שאני נודניק. כתוב למעלה. אבל זה לא רק זה. תודו כי בשנים האחרונות יש לפול מקרטני עדנה. הוא הרי עושה בית ספר לכולם. הוא חורש את העולם בסיבובי הופעות נפלאים (הטור של 2013 נראה לי פצצה). בגיל 71 הוא בכושר עילאי, הוא שר את שירי הביטלס באותו הסולם בו הם מושרים בתקליטי הביטלס, כשהיה בן 25, ובשונה מבני גילו, הוא לא נעזר באין ספור אנשים על הבמה, נגנים, זמרים וזמרות ליווי שיתמכו ויחזיקו את ההופעה עבורו. זו תופעה שאין שני לה. אין אף מוזיקאי שיכול להתפאר במשהו שמתקרב לזה. ספק אם יהיה.

הוא מלא פעילות, כותב, מפיק, מקליט ומחדש. תקליטיו משנות האלפיים בהחלט ראויים. אני אוהב אותם מאוד. יש לו להקה נהדרת כבר 12 שנה (בערך כמו התקופה של הביטלס וכנפיים ביחד). הוא פורח.

קטלוג השירים של מקרטני הוא המפואר ביותר עלי אדמות, ללא מתחרים וכיום הוא סוף סוף זוכה להכרה בתור כותב השירים האלה וכמייצג מורשת הביטלס.

כל הקולגות שלו, מקיר לקיר, משתחווים בפניו. גדולי הרוק מתוודים על הערצתם ליצירתו, גם זו מתקופת Wings.

נראה שכיום, אין עוד מחלוקת שפול מקרטני הוא הבוס הגדול. מלך מלכי המלכים. לא אלביס, לא ספרינגסטין, לא בנון, לא דילן ולא מארלי. מקרטני!

מאז ילדותי ונערותי בשנות השבעים ובמשך השנים מצאתי את עצמי מצטדק על אהבתי לפול מקרטני ולמוזיקה שלו ונשאתי את עלבונו, למול מורשת לנון הנערץ (לטעמי, לא מעט על חשבונו של מקרטני), כאילו הייתי אמו או סבתו.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

זה לא היה לי פשוט, כי הבחירות המקצועיות של מקרטני, לא פעם, סבלו מטעם רע. הוא רצה לשתף את אשתו בכל עולמו אז הוא בחר להעלות אותה לבמה, כחברת הלהקה, אע"פ שלא הייתה מוזיקאית מקצועית. אין דבר יותר חסר שיק (לא פעם, מביך) מאשר לינדה מקרטני, הדודתית, רוקדת בחוסר חן, שרה וקצת מקשקשת בקלידים, לצידו ומאחוריו על הבמה, כאילו יש לה תרומה של ממש.

כעת, אני מגיח מאחורי הקלעים כמו סבתא כסופת שיער של פול מקרטני, שבאה חשבון עם כולם על זה שהם טעו והיא צדקה ומה עשו לנכד שלה ותראו איך עכשיו כולם אוהבים אותו.

לא כל התוצרת של מקרטני ראויה למאכל, אך בזה אין מצבם של חבריו לביטלס טוב משלו. בכל זאת, הקריירה של פול שלאחר הביטלס, מעניינת מאוד ואומרת כמה דברים חשובים עליו, כמוזיקאי וכאדם. היריעה כאן קצרה מלסקור אותה, אך ברצוני לספר את הסיפור המוזר של להקת כנפיים. סיפור מוזר בהחלט שאין דומה לו.

מקרטני פרש מהביטלס ב-1970, סביב משבר העסקים של חברת התקליטים והאפנה, "אפל", שהקימו הביטלס ועל רקע מחלוקת עם לנון על המשך הדרך. הוא פרש עם אשתו לחווה בסקוטלנד ושם שקע בדכדוך ובאבדן דרך ושתה לא מעט.

בסלון הבית, הקליט בעצמו, על טייפ 4 ערוצים,  תקליט סולו ראשון (McCartney) שבו הוא מנגן בכל הכלים. מיד לאחר מכן, הפעם באולפן, הקליט תקליט נוסף (Ram).

שני התקליטים הללו הם שני תקליטי ה-Indie הראשונים בהיסטוריה של הפופ והרוק. התקליט הראשון, McCartney , נחשב היום כאבי ה- Lo-Fi. שני תקליטים צנועים מאוד עם שירים קטנים וצנועים. לא מה שהיית מצפה מפול מקרטני של הביטלס. היום הם נחשבים קלאסיקה.

ואז הוא רצה להקה. הוא החליט לעשות את מה שהציע ללנון לפני הפרישה ולנון סירב. לחזור להופיע במקומות קטנים כמו פעם, בתחילת הדרך. לפני הביטלמאניה.

ב-1971 הקים את Wings, שמתקליטה הראשון והדי מביך Wild Life אתם, כנראה, לא מכירים אף שיר (אע"פ שיש שם 2-3 שירים לא רעים).  בשיא התהילה, כשכל העולם משתוקק לראות אותו ואת חבריו לביטלס מופיעים, החליט פול, משום מה, להתחיל מההתחלה. כאילו הוא לא אחד מארבעת המופלאים.

הוא הסתובב בוואן שהכיל את אשתו, ילדה בת 10 (ביתה של לינדה מנישואים קודמים), בת בת שנתיים וחצי ותינוקת בת שנה (המעצבת סטלה מקרטני), שני כלבים ואת הלהקה החדשה שלו.

השילוב המוזר של להקת רוק וגן ילדים נסע בכבישי בריטניה, בלי מנהל, בלי לתאם מראש מועדי הופעות ולינה והתדפק על שערי אוניברסיטאות לפי השלטים בדרך. הנה בתמונה כל משלחת להקת כנפיים בפתח אוניברסיטת נוטינגהאם ב-9 בפברואר 1972. עם פורד טרנזיט, מהסוג של מוניות השירות בתל אביב, ללהקה ולמשפחה, ומשאית קטנה לציוד. אחרי בריטניה הוא עבר לאירופה, שם כבר נסעה הלהקה באוטובוס צבעוני, אבל גם באירופה הופיעה במקומות קטנים יחסית.

להקת כנפיים בכניסה לאוניברסיטת נוטינגהאם, 9 בפברואר 1972

בהופעות הללו מקרטני לא שר אף שיר מתקופת הביטלס ואפילו לא שירים משני תקליטיו הראשונים McCarteny ו- Ram, או את שני להיטיו עד אז: Another Day ו- Mabey I'm Amazed.

הוא התעקש להתחיל מחדש מכלום. ויתר על מעמדו כיוצא הביטלס. הוא רצה להקה שתתחיל מחדש ותתפתח באופן טבעי. הכלבים והחיתולים באוטו מסבירים אולי את חוסר היציבות בהרכב הלהקה ואת המהירות שבה מיהרו חבריה לפרוש לדרכם. נגן שציפה לסקס, סמים ורוקנרול, הבין, די מהר שהוא צריך להסתפק ברוקנרול ובינתיים, בלי התהילה לה ציפה.

זה היה סט השירים של Wings באותן הופעות בשנת 1972:

Lucille, Give Ireland Back to the Irish, Blue Moon of Kentucky, Seaside Woman, Help Me Darling, Some People Never Know, The Mess, Bip Bop, Say, Darling, Smile Away, My Love, Henry's Blues.

אפשר להאמין? כמה שירים מהסט הזה אתם מכירים? את My Love הנפלא, אבל הקהל שהיה בהופעות הללו לא הכיר אותו כי הוא הופיע רק בתקליט הבא של הלהקה, Red Rose Speedway באפריל 1973. אולי הכיר את שני הקאברים.

מקרטני לא סתם לקח אתו את כל המשפחה. מסתבר שבכל השנים שיבואו, מקרטני ייקח את כל המשפחה לכל סיבובי ההופעות העולמיים, ומהסיבה הזו, משפחתו לא סבלה מחסרונו כפי שסובלות כל משפחות המוזיקאים המצויים בדרכים.

היו לו חיי זוגיות ומשפחה נפלאים וילדיו בריאים, מצליחים וביחסים מצוינים עמו. זה לא טריביאלי. זה מאוד יוצא דופן בעולם הרוק.

פול ולינדה מקרטני עם הילדים בסיבוב ההופעות 1976

כך זה התחיל אך בתוך פחות משנתיים הקליט את אלבום המופת Band on the Run, שהוא אחד מהאלבומים הטובים של שנות השבעים, שגם הסיפור שלו, מוזר. מקרטני החליט להקליט את התקליט בלאגוס שבניגריה. סמוך לפני הטיסה התברר לו שהלהקה שלו לא רוצה להצטרף אליו. הגיטריסט והמתופף פרשו. הוא נשאר עם אשתו ועם דני ליין. אז את רוב הנגינה שאתם שומעים בתקליט הנפלא הזה, מנגן מקרטני בעצמו, כולל תופים.

לאחר הוצאת Band on the Run, הראשון שזכה לשבחי הביקורת, מקרטני לא יצא לסיבוב הופעות אלא הקליט והקליט.

Junior's Farm, Single 1974בשנת 1974 הוא הקליט סשן בבירת הקאנטרי, נשוויל (להוצאה כסינגל) ובניו-אורלינס את התקליט  Venus and Mars, שהיה רב מכר עולמי.

ב-1975, על רקע הצלחת התקליטים וריבוי הלהיטים ברדיו, הוא יצא לסיבוב הופעות עולמי וב-1976 הקליט את Wings at the Speed of Sound שסיפק עוד שני להיטי ענק.

ב-1976 הייתה Wings הלהקה המצליחה בעולם.

באותה שנה, שהייתי בכתה ח' או ט', יצא התקליט המשולש בהופעה, Wings Over America ואני אהבתי אותו אהבה גדולה. מדובר באלבום המתעד את הטור הגדול של Wings באמריקה, הטור הגדול ביותר שאמן או להקה עשו עד אז, טור ששבר את כל השיאים מבחינת מספר צופים וכו', כולל השיאים של הביטלס.

לאחרונה יצא התקליט בהוצאה מחודשת ומשופרת. זו הופעת רוק מצוינת.

מה שעשה לי את השבועיים האחרונים, החזיר אותי לכתה ח' והביא אותי לכתוב את הפוסט הזה, הוא הסרט Rockshow אשר מנציח את ההופעה האחרונה בארה"ב בטור הזה.

הופעה שמחה ונהדרת בסיאטל וושינגטון, שצולמה בפילם  35 מ"מ והוקלטה מצוין וכעת, לאחר שחזור מעותק הפילם המקורי, ניתן לצפות בה ב-HD ועם סאונד מעולה, כולל סראונד 5.1. צפיתי בזה כבר שלוש פעמים. איזה כיף! זה האלבום המשולש, עם תמונה באיכות HD.

בסיבוב ההופעות הזה פול שר לראשונה 5 שירי ביטלס, רובם לא להיטים, אבל הם ממש לא העיקר. הלהקה מנגנת בעיקר משלושת אלבומיה האחרונים וגם דני ליין וג'ימי מקולוק מקבלים שירי סולו.

הופעה פנטסטית. אפשר לקנות אותה ב-Blu-ray, ב-DVD או להוריד אותה בכל איכות שרק תרצו.

הסרט חושף עד כמה הייתה Wings להקה מצוינת. הגיטריסט ג'ימי מקולוק, הוא גיטריסט ענק, מקרטני הרי גדול הבסיסטים והמתופף ג' אינגליש, מצוין.

אני רואה את זה שוב ושוב וזה נשמע פצצה. הופעת רוק מעולה!

ניתן להתרשם מהסרט עד כמה פול מקרטני נהנה להופיע, כמה הוא שמח על הבמה, כמה הוא מפרגן ללהקה וכמה הכל זורם.

לצערי, רוב קטעי ההופעה ביו-טיוב הם לא מהגרסה המשופצת עליה אני מדבר. המעט שיש הם לא בהכרח השירים שהייתי בוחר להציג, אבל, בכל זאת, תראו ותשמעו כמה שזה טוב. דווקא שיר פסנתר, הביצוע הכי טוב ששמעתם ל- Maybe I'm Amazed:

הקטע הזה, Listen to What the man said היה להיט רדיו גדול ב-1974-1975, הקליפ, כנראה לא מהסרט המשופץ, אבל בכל זאת:

אם אני כבר לועס לכם את הראש עם פול מקרטני, אז בואו תראו סרט נפלא בו נתקלתי במקרה. דוגמה נפלאה לעד כמה מקסים וצנוע פול מקרטני. הנה מפגש מוזיקאלי ואנושי מקסים שלו עם קארל פרקינס, מי שהשפיע עליו עמוקות בצעירותו, כפי שצולם ב-1993: