קטגוריה: שירים שכדאי להכיר

Andrew Combs – קול חדש ונפלא מנאשוויל

מאז הייתי ילד בשנות השבעים של המאה שעברה, אהבתי, לצד הרוק המתקדם והרוק הבריטי, גם זמרי קאנטרי ופולק אמריקאים שכתבו שירים מלודיים שהיו להיטי רדיו. המיטב של ג'ון דנבר היה בתקליטייה שלי מגיל 12. והיו לי תקליטים של עוד אמנים מהז'אנר הזה שנותר אהוב עלי גם בחלוף השנים.

לפני כחודש נתקלתי במוזיקאי צעיר שנשמע לי כמו הזמרים ההם. עם להיטי רדיו אע"פ שזה לא הרדיו של היום. אחלה שירים, כולם פרי עטו, בהפקה עם צליל קאנטרי-אמריקנה עדכני.

אנדרו קומבס יליד 1986 במקור מדאלאס טקסס שחי ומקליט בנאשוויל ובינואר יצא אלבומו הראשון All These Dreams. איזה תקליט! כל שיר יותר יפה מקודמו.

השירים עצמם פופיים, קליטים ומפזזים וההפקה מעניקה להם צליל אמריקנה עדכני ויפה.

מאז זמרי שנות השבעים כמו ג'ים קרואצ'ה או ג'ון דנבר, לא מצאתי עניין בקאנטרי-פופ, אבל במקרה הזה, השירים אינם דביקים ומעצבנים כמו הקאנטרי-פופ שתשמעו ברדיו קאנטרי או בתחרויות הריאלטי המוזיקליות כמו אמריקן איידול.

מזמן לא נתפסתי על מוזיקה כל כך פופית, פשוטה, קליטה שבמהותה היא מוזיקה לרדיו. הרבה גיטרות סלייד וצליל קאנטרי נהדר. אך בעיקר, שירים יפים יפים וקליטים בצורה יוצאת דופן. פעם אהבתי גם פופ. כיום אני לא מוצא עניין בפופ אמצע הדרך.

נכון למועד כתיבת שורות אלה, אנדרו קומבס הוא עדיין שם אלמוני לחלוטין בארה"ב. ביו-טיוב תמצאו מעט מאוד ומספר הצפיות, מאות או אלפים בודדים, הם עדות לכך. אני מהמר שהוא עומד בפני הצלחה גדולה בהרבה.

הנה בהמשך התקליט All These Dreams במלואו להאזנה (וגם לרכישה). אני ממליץ מאוד להאזין. כל השירים טובים:

השיר הראשון Rainy Day Song הוא לטעמי ממש "קילר" ויש עוד כאלה בתקליט. לדעתי, כל רצף השירים שפותח את התקליט, מעולה.

בשיר השני, Nothing to Loose, קומבס, בטון שלו, מזכיר לי ממש את ג'ים קרואצ'ה (Jim Croce). השיר השלישי, Foolin, הוא הסינגל מהתקליט והוא מזכיר בשורה מוזיקלית אחת בפזמון את Crawlin Back to You של טום פטי.

הנה השיר החמישי מהאלבום, Pearl, בביצוע רק עם גיטרה וסלייד. כמה יפה:

הנה בהופעה של קומבס בבר בנשוויל מ-2012 שר את Dark End of the Street:

הנה Too Stoned to Cry שיר מוקדם ויפה של קומבס, מאותה הופעה:

השיר נשמע לי כפרפרזה על שירו של הנק ווליאמס I'm So Lonesome I Could Cry שהוא מהשירים המכוננים במוזיקה האמריקאית.

למי שיתעניין יותר, הנה הקלטות מוקדמות של קומבס, מ-2010 מתקליט שריכז שירים ראשונים, חלקם יצאו במסגרת EP's. ניתן להתרשם מהכישרון כבר כאן. Too Stoned to Cry בגרסת האולפן נכלל כאן:

האצבעות של ניק דרייק

Nick Drake

ניק דרייק הלך לעולמו ב-1974, בנסיבות מסתוריות, בחדרו בבית הוריו ממנת יתר של כדורים נגד דיכאון, כשהוא בן 26 ומאחוריו שלושה תקליטים בלבד מהם נמכרו בחייו כ-20,000 עותקים בלבד. שנים לאחר מותו התגלה, הפך להיות אמן משפיע מאוד. לפני כ-15 שנה כתבתי עליו מאמר במגזין, האינטרנט שופע בכתיבה עליו ובעשור האחרון נראה שניק דרייק נמצא בכל מקום. מרתיע לשוב ולכתוב, אך התירוץ שמצאתי הוא בנגינת הגיטרה המיוחדת שלו. זה תירוץ תקף כי שווה מאוד להתעכב עליה וזו הזדמנות להזמין להכיר, את מי שלא זכה עד כה.

Five Leaves Left (1969)

ניק דרייק, זמר נפלא, עם קול נפלא, יוצר גאון וגיטריסט יוצא דופן, היה כישלון מסחרי וגם כיום, כשהוא מהמשפיעים על הרוק-פולק של שנות האלפיים, נערץ ע"י טובי המוזיקאים, מארזי דיסקים מפוארים, עם אותה סחורה, יוצאים שוב ושוב, המוזיקה שלו היא לא סחורה לכל אחד.

היום, כשעסקתי בכתיבת הטקסט הזה והמוזיקה שלו התנגנה בבית, העירה זוגתי שאחרי זמן מה, הוא מנג'ס. לי הוא לא מנג'ס בכלל, אבל שיהיה ברור שזו לא מוזיקת רקע. לא תמצאו בשלושת תקליטיו המופלאים Hit Single לרדיו, כמו הרבים שהיו לקט סטיבנס, לפול סיימון, לג'יימס טיילור ולרבים אחרים מהזמרים-כותבים של שנות השבעים.

השירים שלו מורכבים, אמנותיים. קשה לשיר אותם, לזמזם אותם. לפעמים יש להם מקצב "ג'אזי", אע"פ שהם ממש לא נשמעים ג'אז. אם "קולטים" אותם ונתפסים, זו מתנה שאין רבות כמותה. ניק דרייק לא דומה לאף אחד אחר שקדם לו או מבני זמנו. הוא תופעה בפני עצמה.

אפשר להבין מדוע נכשל מסחרית. מלבד העובדה שלא סיפק סינגל קליט, ההופעות שלו כנראה לא היו הצלחה מסחררת. הוא היה ביישן והתלונן שקהל פטפט בהופעות. ההופעות היו לו חוויה לא טובה. אין בנמצא הקלטה של הופעה ממנה ניתן היה להתרשם מה הצליח להוציא מעצמו מול קהל. אין בנמצא שום סרט שממנו ניתן יהיה להתרשם ויזואלית מאישיותו, מהכריזמה או מהעדרה. כלום.

ועכשיו למוזיקה. דרייק מנגן גיטרה שונה מאחרים. יש לו פריטה, Finger Picking משל עצמו. בכמחצית, אם לא למעלה מזה, משיריו הוא מנגן כשהגיטרה שלו מכוונת אחרת מהמקובל. גם כשהוא מנגן בכיוון "רגיל", הוא מפיק צירופי צלילים משלו, קשים לזיהוי, עם פריטה יוצאת דופן. זה מעניין ובעיקר, מאוד מאוד יפה. זו לא נגינה וירטואוזית שתמשוך את תשומת לבו של המאזין הרגיל. זו אפילו לא נגינת סולו, אלא נגינת ליווי קצבית, זו לא נגינת אקורדים או נגינה עם מפרט, אלא מה שקרוי Fingerstyle. היא לא מובלטת או "נוצצת" ואפשר לא להבחין בה ומאזינים רבים עלולים להחמיץ אותה ויתכן שלא ידעו להעריך אותה. היא בעיקר תמשוך את תשומת לבם של גיטריסטים. מומלץ מאוד לכוון אליה את האוזן בעת האזנה לתקליטים שלו. יש שם יופי גדול. כשמקשיבים לעומק, שומעים אצלו לא רק פולק אלא ג'אז מודרני ומה לא. בארוק. המון שכבות של מוזיקה והשכלה מוזיקלית. זה בעיקר יפה. מאוד יפה.

השיר שלו תוכלו להאזין באמצעות הנגן השחור, River Man הוא אחד הידועים ביותר שלו, שזכה בעשור האחרון לכמה ביצועים, (האזינו לביצוע הנפלא של שלישיית הפסנתרן Brad Mheldau). שימו לב לקצב. מדובר במקצב יוצא דופן של 5/4 אותו מחזיקה הגיטרה בפריטה יפיפייה, נחבאת אל הכלים כשמעליה קבוצת כלי מיתר. בעיני, יצירת מופת:

התקליט הראשון של ניק דרייק, Five Leaves Left  מ-1969 (ממנו לקוח הקטע), הוא בעיני יצירת מופת (שלושת התקליטים, נפלאים). מופת של כתיבה, של עיבוד למיתרים ושל ביצוע. תקליט שבו כל השירים נפלאים, ללא יוצא מן הכלל (גם השירים מהסשן הזה שנזנחו ויצאו לאחר מותו, טובים, אחד אחד). כל התקליט מעובד לתזמורת מיתרים, כלי נשיפה מעץ ולגיטרה של דרייק. סגנון שהיה לא אפנתי ב-1969. לכאורה לא תקליט גיטרה מובהק, אבל בכל שיר ושיר, הגיטרה המיוחדת של דרייק יוצרת מקצבים מיוחדים, פריטות נפלאות ומרקם מוזיקלי שאין דומה לו. כמה יפה פתיח הגיטרה של השיר הנפלא Day is Done אשר חוזר כמוטיב ברקע, מאחורי המיתרים, אני כל כך אוהב את זה:

השיר Three Hours מעובד לגיטרה, קונטרה בס וקונגס. כאן הגיטרה מכוונת שונה מהכיוון הרגיל (EADGBE) לכיוון המיוחד BBDGBE. שיר קטן ויפה:

ניתן להתרשם עד כמה יפה הפריטה גם מהתבוננות בבחור הצעיר הזה עם האצבעות הארוכות, שמבצע אותה יפה ושר את השיר:

התקליט הזה מלא בשירים יפים.

תקליט הגיטרה המובהק של ניק דרייק הוא תקליטו השלישי והאחרון Pink Moon, אך תחילה כמה מילים על תקליטו השני, הנפלא, Bryter Layter (1970).

כשגיליתי את ניק דרייק, מתי שהוא בשנות התשעים (תודה לליאור כהן "חמודי" מהאוזן השלישית) וראיתי את עטיפת האלבום הזה, הסגולה, חשבתי מיד שאני מכיר אותה וראיתי אותה בצעירותי, בשנות השבעים ב"אלגרו" בסמטת בית השואבה בתל אביב. לאור הכמות האפסית שנמכרה מהתקליט הזה באותן שנים, או שזיכרוני מתעתע בי או שמגיע סחטיין גדול ל"אלגרו".

בתקליט הנפלא הזה מנגנים כמה מחברי Fairport Convention, כמו ריצ'ארד טומפסון ואחרים וכן ג'ון קייל. תקליט נהדר לשלל כלי נגינה, עם נגינה ג'אזית.

לשם טעימה, שיר נהדר מהתקליט, שגם בו מכוונת הגיטרה כיוון מיוחד (BEBEBE), At The Chime Of A City Clock:

תקליטו השלישי והאחרון של ניק דרייק, Pink Moon (1974) הוא תקליט גיטרה. רק ניק דרייק והגיטרה. זה התקליט הפחות ידידותי למאזין. רבים מהשירים מנגינתיים פחות, ונדרש מאמץ גדול יותר כדי לחדור אותו. השיר  Things Behind the Sun הוא פנינה:

שיר הנושא של התקליט התפרסם לאחר ששולב בפרסומת לפולגסוואגן שיר נהדר:

ELO – A New World Record – יצירת מופת

A New World Recordיש תקליטים שראויים להיחשב קלסיקה. להיכנס לקאנון, אבל משום מה, אע"פ שהיו הצלחה עולמית, הם לא זוכים לאותו מעמד קאנוני. כאלבומים, לעתים הם אפילו נשכחים. השירים המעולים מוצאים דרכם לאוספים והיצירה השלמה, ה"אלבומית", איך שהוא, מתפוגגת לה מההכרה.

כזה הוא האלבום המופתי הזה. אני זוכר את עצמי, נער, קונה אותו ומתאהב בו. 1976. עוד מעט 40 שנה. לא נוסטלגיה מביאה אותי לכתוב עליו. בשנים האחרונות חשבתי לא פעם על התקליט הזה ועל גורלו. כל פעם שאני מאזין לו, מתחילתו עד סופו, תמיד אני מציין בפניי כמה רצף השירים והצליל, מעוררים בי התפעלות. לעזאזל, כמה הוא טוב. כאילו, עוד תקליט של הביטלס (תגידו שאני מגזים. לא בטוח).

בעיני, המוצלח והמצליח ביותר מבין התקליטים הממשיכים את מורשת הביטלס. לא פלא שגם ג'ורג' האריסון וגם פול מקרתני שכרו את ג'ף לין (כותב כל השירים, הזמר, הגיטריסט והמפיק של ELO), כמפיק מוזיקלי.

יש כאן רצף שירים מעולה. יוצא דופן ממש. כמו בתקליטי הביטלס הטובים. כל שיר Killer (נו טוב. יש שיר אחד שלא. רק אחד). במושגי העת הזו, זה כמעט בלתי נתפס. כמה מהשירים היו להיטי רדיו בינלאומיים, אבל גם אלה שלא, היו מפארים כל תקליט רוק ובוודאות היו מוצאים מקומם באוסף המיטב של כל להקה.

השיר Mission הוא מהאהובים עלי במשך רוב חיי. אלפי פעם האזנתי לו. Shangri-La ואלה המוכרים, שהיו להיטים. מה אומר?

הנה כל התקליט, לפי הסדר. האזינו (אפילו אם אתם מכירים), האין זה רצף מדהים?

עניי המיתרים במוזיקה של ELO זה משהו שראוי להתעכב עליו. הוא יוצא דופן. זה לא להקת רוק עם תזמורת. למיתרים יש כאן תפקיד מיוחד, שיוצר צליל רב שכבתי. זה היה מאוד יוצא דופן בעשור המקלדות האלקטרוניות שפיארו את כל הבמות.

מה, אם כן, הסיבה לכך שהתקליט המופלא הזה לא נמנה על הקלסיקות, או שאינו נמנה על צמרת רשימות התקליטים הטובים ביותר השונות?

נראה לי שהסיבה העיקרית היא ש-ELO היו להקה לא "קולית". היא הייתה מצליחה מדי ופופית מדי לרוקרים, לאנשי הפרוגרסיב וכו'. היא הייתה מאוד לא סקסית, לאחרים. נפלה בין הכיסאות, כאילו הייתה להקת מצעדים בת זמנה, ולא היא!

כמי שגדל באותן שנים אני בהחלט זוכר את היחס הזה ללהקה הזו, שכיכבה בתכניות כמו "עד פופ" וכו'. אבל כמו בביתי, ראיתי בתקליטיות של עוד "פיין שמקרים" כמוני, את התקליטים, במיוחד את זה ואת Out of the Blue שיצא אחריו, אך, לטעמי, מוצלח פחות.

אני חייב להודות, שבאותן שנים, אהבתי מאוד את התקליט וגם את זה שבא אחריו, אבל פחות החשבתי אותם מדברים אחרים שאהבתי. לא הייתי מעז להצהיר שאני אוהב את ELO. עם החברים בחדר, שמענו ג'טרו טול, ג'נסיס, יס, ביטלס, פול סיימון ומה לא. ELO, פחות. לא.

ELO לא הייתה להקת הופעות טובה במיוחד, בעיקר מהסיבה שהצליל רב השכבות שלה, המנוגן, האקוסטי, היה תוצאה של גאונות האולפן של ג'ף לין. הוא גם ניגן את רוב הכלים בעצמו. לשחזר את הצליל הזה בהופעות של שנות השבעים, היה קשה מאוד. ואכן, ישנן כמה הופעות מצולמות מהשנים הטובות והן מדגימות זאת. לא סוחף. בנוסף, בשנות השמונים האלקטרוניות, המיתרים האקוסטיים האלה, עם גיטרות ופסנתר, היו זרים לצליל הנוהג.

הזמר, כותב כל השירים והמפיק, ג'ף לין, הוא דמות נחבאת אל הכלים. הוא לא אהב להופיע אף פעם. בראיונות אמר, שאולפן ההקלטות הוא המקום האהוב עליו ביותר.

בעודי כותב פוסט זה, נגשתי ליו טיוב כדי להביא משם סרט הופעה כלשהו, להדגים את טיעוני, ולהפתעתי גילית שם, כי לפני שלושה שבועות, ב-14/9/14, נערך מופע ענק בהייד פארק של ELO של ג'ף לין.

מדובר בג'ף לין וריצ'רארד טנדי מהלהקה, עם נגנים רבים ותזמורת BBC. איזה מופע נפלא. הנה המופע שבינתיים זמין לצפייה והאזנה ביו-טיוב:

אשמח לקרוא דעות.