Andrew Combs – קול חדש ונפלא מנאשוויל

מאז הייתי ילד בשנות השבעים של המאה שעברה, אהבתי, לצד הרוק המתקדם והרוק הבריטי, גם זמרי קאנטרי ופולק אמריקאים שכתבו שירים מלודיים שהיו להיטי רדיו. המיטב של ג'ון דנבר היה בתקליטייה שלי מגיל 12. והיו לי תקליטים של עוד אמנים מהז'אנר הזה שנותר אהוב עלי גם בחלוף השנים.

לפני כחודש נתקלתי במוזיקאי צעיר שנשמע לי כמו הזמרים ההם. עם להיטי רדיו אע"פ שזה לא הרדיו של היום. אחלה שירים, כולם פרי עטו, בהפקה עם צליל קאנטרי-אמריקנה עדכני.

אנדרו קומבס יליד 1986 במקור מדאלאס טקסס שחי ומקליט בנאשוויל ובינואר יצא אלבומו הראשון All These Dreams. איזה תקליט! כל שיר יותר יפה מקודמו.

השירים עצמם פופיים, קליטים ומפזזים וההפקה מעניקה להם צליל אמריקנה עדכני ויפה.

מאז זמרי שנות השבעים כמו ג'ים קרואצ'ה או ג'ון דנבר, לא מצאתי עניין בקאנטרי-פופ, אבל במקרה הזה, השירים אינם דביקים ומעצבנים כמו הקאנטרי-פופ שתשמעו ברדיו קאנטרי או בתחרויות הריאלטי המוזיקליות כמו אמריקן איידול.

מזמן לא נתפסתי על מוזיקה כל כך פופית, פשוטה, קליטה שבמהותה היא מוזיקה לרדיו. הרבה גיטרות סלייד וצליל קאנטרי נהדר. אך בעיקר, שירים יפים יפים וקליטים בצורה יוצאת דופן. פעם אהבתי גם פופ. כיום אני לא מוצא עניין בפופ אמצע הדרך.

נכון למועד כתיבת שורות אלה, אנדרו קומבס הוא עדיין שם אלמוני לחלוטין בארה"ב. ביו-טיוב תמצאו מעט מאוד ומספר הצפיות, מאות או אלפים בודדים, הם עדות לכך. אני מהמר שהוא עומד בפני הצלחה גדולה בהרבה.

הנה בהמשך התקליט All These Dreams במלואו להאזנה (וגם לרכישה). אני ממליץ מאוד להאזין. כל השירים טובים:

השיר הראשון Rainy Day Song הוא לטעמי ממש "קילר" ויש עוד כאלה בתקליט. לדעתי, כל רצף השירים שפותח את התקליט, מעולה.

בשיר השני, Nothing to Loose, קומבס, בטון שלו, מזכיר לי ממש את ג'ים קרואצ'ה (Jim Croce). השיר השלישי, Foolin, הוא הסינגל מהתקליט והוא מזכיר בשורה מוזיקלית אחת בפזמון את Crawlin Back to You של טום פטי.

הנה השיר החמישי מהאלבום, Pearl, בביצוע רק עם גיטרה וסלייד. כמה יפה:

הנה בהופעה של קומבס בבר בנשוויל מ-2012 שר את Dark End of the Street:

הנה Too Stoned to Cry שיר מוקדם ויפה של קומבס, מאותה הופעה:

השיר נשמע לי כפרפרזה על שירו של הנק ווליאמס I'm So Lonesome I Could Cry שהוא מהשירים המכוננים במוזיקה האמריקאית.

למי שיתעניין יותר, הנה הקלטות מוקדמות של קומבס, מ-2010 מתקליט שריכז שירים ראשונים, חלקם יצאו במסגרת EP's. ניתן להתרשם מהכישרון כבר כאן. Too Stoned to Cry בגרסת האולפן נכלל כאן:

האצבעות של ניק דרייק

Nick Drake

ניק דרייק הלך לעולמו ב-1974, בנסיבות מסתוריות, בחדרו בבית הוריו ממנת יתר של כדורים נגד דיכאון, כשהוא בן 26 ומאחוריו שלושה תקליטים בלבד מהם נמכרו בחייו כ-20,000 עותקים בלבד. שנים לאחר מותו התגלה, הפך להיות אמן משפיע מאוד. לפני כ-15 שנה כתבתי עליו מאמר במגזין, האינטרנט שופע בכתיבה עליו ובעשור האחרון נראה שניק דרייק נמצא בכל מקום. מרתיע לשוב ולכתוב, אך התירוץ שמצאתי הוא בנגינת הגיטרה המיוחדת שלו. זה תירוץ תקף כי שווה מאוד להתעכב עליה וזו הזדמנות להזמין להכיר, את מי שלא זכה עד כה.

Five Leaves Left (1969)

ניק דרייק, זמר נפלא, עם קול נפלא, יוצר גאון וגיטריסט יוצא דופן, היה כישלון מסחרי וגם כיום, כשהוא מהמשפיעים על הרוק-פולק של שנות האלפיים, נערץ ע"י טובי המוזיקאים, מארזי דיסקים מפוארים, עם אותה סחורה, יוצאים שוב ושוב, המוזיקה שלו היא לא סחורה לכל אחד.

היום, כשעסקתי בכתיבת הטקסט הזה והמוזיקה שלו התנגנה בבית, העירה זוגתי שאחרי זמן מה, הוא מנג'ס. לי הוא לא מנג'ס בכלל, אבל שיהיה ברור שזו לא מוזיקת רקע. לא תמצאו בשלושת תקליטיו המופלאים Hit Single לרדיו, כמו הרבים שהיו לקט סטיבנס, לפול סיימון, לג'יימס טיילור ולרבים אחרים מהזמרים-כותבים של שנות השבעים.

השירים שלו מורכבים, אמנותיים. קשה לשיר אותם, לזמזם אותם. לפעמים יש להם מקצב "ג'אזי", אע"פ שהם ממש לא נשמעים ג'אז. אם "קולטים" אותם ונתפסים, זו מתנה שאין רבות כמותה. ניק דרייק לא דומה לאף אחד אחר שקדם לו או מבני זמנו. הוא תופעה בפני עצמה.

אפשר להבין מדוע נכשל מסחרית. מלבד העובדה שלא סיפק סינגל קליט, ההופעות שלו כנראה לא היו הצלחה מסחררת. הוא היה ביישן והתלונן שקהל פטפט בהופעות. ההופעות היו לו חוויה לא טובה. אין בנמצא הקלטה של הופעה ממנה ניתן היה להתרשם מה הצליח להוציא מעצמו מול קהל. אין בנמצא שום סרט שממנו ניתן יהיה להתרשם ויזואלית מאישיותו, מהכריזמה או מהעדרה. כלום.

ועכשיו למוזיקה. דרייק מנגן גיטרה שונה מאחרים. יש לו פריטה, Finger Picking משל עצמו. בכמחצית, אם לא למעלה מזה, משיריו הוא מנגן כשהגיטרה שלו מכוונת אחרת מהמקובל. גם כשהוא מנגן בכיוון "רגיל", הוא מפיק צירופי צלילים משלו, קשים לזיהוי, עם פריטה יוצאת דופן. זה מעניין ובעיקר, מאוד מאוד יפה. זו לא נגינה וירטואוזית שתמשוך את תשומת לבו של המאזין הרגיל. זו אפילו לא נגינת סולו, אלא נגינת ליווי קצבית, זו לא נגינת אקורדים או נגינה עם מפרט, אלא מה שקרוי Fingerstyle. היא לא מובלטת או "נוצצת" ואפשר לא להבחין בה ומאזינים רבים עלולים להחמיץ אותה ויתכן שלא ידעו להעריך אותה. היא בעיקר תמשוך את תשומת לבם של גיטריסטים. מומלץ מאוד לכוון אליה את האוזן בעת האזנה לתקליטים שלו. יש שם יופי גדול. כשמקשיבים לעומק, שומעים אצלו לא רק פולק אלא ג'אז מודרני ומה לא. בארוק. המון שכבות של מוזיקה והשכלה מוזיקלית. זה בעיקר יפה. מאוד יפה.

השיר שלו תוכלו להאזין באמצעות הנגן השחור, River Man הוא אחד הידועים ביותר שלו, שזכה בעשור האחרון לכמה ביצועים, (האזינו לביצוע הנפלא של שלישיית הפסנתרן Brad Mheldau). שימו לב לקצב. מדובר במקצב יוצא דופן של 5/4 אותו מחזיקה הגיטרה בפריטה יפיפייה, נחבאת אל הכלים כשמעליה קבוצת כלי מיתר. בעיני, יצירת מופת:

התקליט הראשון של ניק דרייק, Five Leaves Left  מ-1969 (ממנו לקוח הקטע), הוא בעיני יצירת מופת (שלושת התקליטים, נפלאים). מופת של כתיבה, של עיבוד למיתרים ושל ביצוע. תקליט שבו כל השירים נפלאים, ללא יוצא מן הכלל (גם השירים מהסשן הזה שנזנחו ויצאו לאחר מותו, טובים, אחד אחד). כל התקליט מעובד לתזמורת מיתרים, כלי נשיפה מעץ ולגיטרה של דרייק. סגנון שהיה לא אפנתי ב-1969. לכאורה לא תקליט גיטרה מובהק, אבל בכל שיר ושיר, הגיטרה המיוחדת של דרייק יוצרת מקצבים מיוחדים, פריטות נפלאות ומרקם מוזיקלי שאין דומה לו. כמה יפה פתיח הגיטרה של השיר הנפלא Day is Done אשר חוזר כמוטיב ברקע, מאחורי המיתרים, אני כל כך אוהב את זה:

השיר Three Hours מעובד לגיטרה, קונטרה בס וקונגס. כאן הגיטרה מכוונת שונה מהכיוון הרגיל (EADGBE) לכיוון המיוחד BBDGBE. שיר קטן ויפה:

ניתן להתרשם עד כמה יפה הפריטה גם מהתבוננות בבחור הצעיר הזה עם האצבעות הארוכות, שמבצע אותה יפה ושר את השיר:

התקליט הזה מלא בשירים יפים.

תקליט הגיטרה המובהק של ניק דרייק הוא תקליטו השלישי והאחרון Pink Moon, אך תחילה כמה מילים על תקליטו השני, הנפלא, Bryter Layter (1970).

כשגיליתי את ניק דרייק, מתי שהוא בשנות התשעים (תודה לליאור כהן "חמודי" מהאוזן השלישית) וראיתי את עטיפת האלבום הזה, הסגולה, חשבתי מיד שאני מכיר אותה וראיתי אותה בצעירותי, בשנות השבעים ב"אלגרו" בסמטת בית השואבה בתל אביב. לאור הכמות האפסית שנמכרה מהתקליט הזה באותן שנים, או שזיכרוני מתעתע בי או שמגיע סחטיין גדול ל"אלגרו".

בתקליט הנפלא הזה מנגנים כמה מחברי Fairport Convention, כמו ריצ'ארד טומפסון ואחרים וכן ג'ון קייל. תקליט נהדר לשלל כלי נגינה, עם נגינה ג'אזית.

לשם טעימה, שיר נהדר מהתקליט, שגם בו מכוונת הגיטרה כיוון מיוחד (BEBEBE), At The Chime Of A City Clock:

תקליטו השלישי והאחרון של ניק דרייק, Pink Moon (1974) הוא תקליט גיטרה. רק ניק דרייק והגיטרה. זה התקליט הפחות ידידותי למאזין. רבים מהשירים מנגינתיים פחות, ונדרש מאמץ גדול יותר כדי לחדור אותו. השיר  Things Behind the Sun הוא פנינה:

שיר הנושא של התקליט התפרסם לאחר ששולב בפרסומת לפולגסוואגן שיר נהדר:

ELO – A New World Record – יצירת מופת

A New World Recordיש תקליטים שראויים להיחשב קלסיקה. להיכנס לקאנון, אבל משום מה, אע"פ שהיו הצלחה עולמית, הם לא זוכים לאותו מעמד קאנוני. כאלבומים, לעתים הם אפילו נשכחים. השירים המעולים מוצאים דרכם לאוספים והיצירה השלמה, ה"אלבומית", איך שהוא, מתפוגגת לה מההכרה.

כזה הוא האלבום המופתי הזה. אני זוכר את עצמי, נער, קונה אותו ומתאהב בו. 1976. עוד מעט 40 שנה. לא נוסטלגיה מביאה אותי לכתוב עליו. בשנים האחרונות חשבתי לא פעם על התקליט הזה ועל גורלו. כל פעם שאני מאזין לו, מתחילתו עד סופו, תמיד אני מציין בפניי כמה רצף השירים והצליל, מעוררים בי התפעלות. לעזאזל, כמה הוא טוב. כאילו, עוד תקליט של הביטלס (תגידו שאני מגזים. לא בטוח).

בעיני, המוצלח והמצליח ביותר מבין התקליטים הממשיכים את מורשת הביטלס. לא פלא שגם ג'ורג' האריסון וגם פול מקרתני שכרו את ג'ף לין (כותב כל השירים, הזמר, הגיטריסט והמפיק של ELO), כמפיק מוזיקלי.

יש כאן רצף שירים מעולה. יוצא דופן ממש. כמו בתקליטי הביטלס הטובים. כל שיר Killer (נו טוב. יש שיר אחד שלא. רק אחד). במושגי העת הזו, זה כמעט בלתי נתפס. כמה מהשירים היו להיטי רדיו בינלאומיים, אבל גם אלה שלא, היו מפארים כל תקליט רוק ובוודאות היו מוצאים מקומם באוסף המיטב של כל להקה.

השיר Mission הוא מהאהובים עלי במשך רוב חיי. אלפי פעם האזנתי לו. Shangri-La ואלה המוכרים, שהיו להיטים. מה אומר?

הנה כל התקליט, לפי הסדר. האזינו (אפילו אם אתם מכירים), האין זה רצף מדהים?

עניי המיתרים במוזיקה של ELO זה משהו שראוי להתעכב עליו. הוא יוצא דופן. זה לא להקת רוק עם תזמורת. למיתרים יש כאן תפקיד מיוחד, שיוצר צליל רב שכבתי. זה היה מאוד יוצא דופן בעשור המקלדות האלקטרוניות שפיארו את כל הבמות.

מה, אם כן, הסיבה לכך שהתקליט המופלא הזה לא נמנה על הקלסיקות, או שאינו נמנה על צמרת רשימות התקליטים הטובים ביותר השונות?

נראה לי שהסיבה העיקרית היא ש-ELO היו להקה לא "קולית". היא הייתה מצליחה מדי ופופית מדי לרוקרים, לאנשי הפרוגרסיב וכו'. היא הייתה מאוד לא סקסית, לאחרים. נפלה בין הכיסאות, כאילו הייתה להקת מצעדים בת זמנה, ולא היא!

כמי שגדל באותן שנים אני בהחלט זוכר את היחס הזה ללהקה הזו, שכיכבה בתכניות כמו "עד פופ" וכו'. אבל כמו בביתי, ראיתי בתקליטיות של עוד "פיין שמקרים" כמוני, את התקליטים, במיוחד את זה ואת Out of the Blue שיצא אחריו, אך, לטעמי, מוצלח פחות.

אני חייב להודות, שבאותן שנים, אהבתי מאוד את התקליט וגם את זה שבא אחריו, אבל פחות החשבתי אותם מדברים אחרים שאהבתי. לא הייתי מעז להצהיר שאני אוהב את ELO. עם החברים בחדר, שמענו ג'טרו טול, ג'נסיס, יס, ביטלס, פול סיימון ומה לא. ELO, פחות. לא.

ELO לא הייתה להקת הופעות טובה במיוחד, בעיקר מהסיבה שהצליל רב השכבות שלה, המנוגן, האקוסטי, היה תוצאה של גאונות האולפן של ג'ף לין. הוא גם ניגן את רוב הכלים בעצמו. לשחזר את הצליל הזה בהופעות של שנות השבעים, היה קשה מאוד. ואכן, ישנן כמה הופעות מצולמות מהשנים הטובות והן מדגימות זאת. לא סוחף. בנוסף, בשנות השמונים האלקטרוניות, המיתרים האקוסטיים האלה, עם גיטרות ופסנתר, היו זרים לצליל הנוהג.

הזמר, כותב כל השירים והמפיק, ג'ף לין, הוא דמות נחבאת אל הכלים. הוא לא אהב להופיע אף פעם. בראיונות אמר, שאולפן ההקלטות הוא המקום האהוב עליו ביותר.

בעודי כותב פוסט זה, נגשתי ליו טיוב כדי להביא משם סרט הופעה כלשהו, להדגים את טיעוני, ולהפתעתי גילית שם, כי לפני שלושה שבועות, ב-14/9/14, נערך מופע ענק בהייד פארק של ELO של ג'ף לין.

מדובר בג'ף לין וריצ'רארד טנדי מהלהקה, עם נגנים רבים ותזמורת BBC. איזה מופע נפלא. הנה המופע שבינתיים זמין לצפייה והאזנה ביו-טיוב:

אשמח לקרוא דעות.

רון סקסמית' – נולד מאוחר מדי

איך פספסתי את רון סקסמית'? בתחילת שנות האלפיים נתקלתי בזמר הזה והורדתי למחשב שלי כמה קבצי שירים שלו. הם נשכחו להם בים קבצי השירים על המחשב ואני לא הבחנתי באוצר. בשנה האחרונה נתקלתי בו שוב והאזנתי לכל תקליטיו. התאהבתי. אהבה של ממש. בשבועות האחרונים, אני שומע אותו ושומע ושומע. ברכב, בבית.

Ron Sexsmith הוא לטעמי Singer-Songwriter עילאי. הוא קנדי המתגורר בקנדה ופעיל בעיקר שם. יליד 1964, כבר לא ילד. הוא גם התחיל מאוחר. את תקליטו הראשון הוציא כשהוא בן 31.

הוא ממש לא טיפוס של כוכב. ההפך. יש לו פנים שמנמנות, מבט עגמומי והוא לא מחייך. חיפוש תמונה שלו בגוגל תמונות, מעלה סדרה של תמונות עם מבטים סובלים או נבוכים. קשה להצליח ככה.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

השירים שהוא כותב כל כך יפים והוא שר אותם כל כך טוב, כל כך חם ומרגש. זה מה שחשוב באמת.
מאחוריו כבר 12 אלבומים שרבים מהם זכו לביקורות נפלאות ומחמאות מצד אלטון ג'ון, אלביס קוסטלו, פול מקרתני ורבים אחרים, ושירים שלו זוכים לגרסאות "קאבר" ע"י אמנים נחשבים, אבל בקרב הקהל הרחב, לא האירה לו ההצלחה פנים.

רק לאחרונה בעקבות סרט דוקומנטרי המתעד את הקלטת תקליטו הלפני אחרון, נחשפו רבים יותר אליו. ב-7 למרץ, 2013 הוא הופיע ב-Royal Albert Hall בלונדון. הוא לא דמיין שיזכה לכבוד הזה. אולי ה"דחיפה" האחרונה הזו, גרמה גם לי להיתקל בו שוב, ולפול בשבי.

יש לו צבע קול ופרייזינג שמזכירים לי מאוד את פול מקרתני, ולעתים גם את אלביס קוסטלו ואת טים הארדין. גם בהלחנה שלו אני שומע השפעה חזקה של מקרתני. אחד מתקליטיו הזכיר לי את מקרתני של אחרי הביטלס, לפני ההצלחה הגדולה של כנפיים.

התקליטים שלו כל כך טובים והשירים בהם כל כך יפים ואיכותיים, עם לחנים מעולים וטקסטים בעלי עומק, רגש ומשמעות. השפעות נהדרות המשמשות בסיס ליכולת כתיבה והלחנה פנומנליים.

אני מאמין כי לו היו תקליטיו יוצאים לאור בשנות השבעים, בהחלט יתכן שהיו עושים אותו לשם עולמי גדול, כי הם טובים לא פחות מרבים מתקליטי ה-Singer-Songwriters  של שנות השבעים. הוא פשוט נולד 20 שנה מאוחר מדי.

אחרי ההקדמה הארוכה הזו, אני מזמין אתכם להאזין לכמה שירים מייצגים ויפים.

אני רוצה לפתוח עם שיר שאני אוהב במיוחד ואותו שמעתי שוב ושוב ואיני יודע שובע ממנו.

השיר הנפלא Strawberry Blonde, מתקליטו השני Other Songs מ-1997. שיר נהדר, מרגש. שיר סיפור על אמנדה, ילדה מהשכונה. מילים כל כך יפות ונוגעות, על לחן פנטסטי וביצוע נפלא. אם לא נתפסתם, אני מציע להאזין שוב, עם המילים. זה שיר ענק!

הנה ביצוע חי, דווקא מהשנים האחרונות (ובקישור, המילים והאקורדים) אל תדלגו על השיר ואל תפספסו את המילים והסיפור:

ושיר נוסף, אהוב עליו מאוד, I Know it Well מתקליטו Retriever משנת 2004, הוא שיר סקסמית אופייני כל כך:

Forever Endeavour

מטעמי אקטואליה והעדפת החדש על הישן, אני רוצה להתייחס דווקא לשני אלבומיו האחרונים, והמצוינים, של סקסמית'. אם תאהבו, אני מניח שתמצאו את האחרים ברשת.

את תקליטו האחרון הוציא רון סקסמית' בשנה שעברה (2013).  את התקליטים הטובים ביותר מקליט האמן כשהוא צעיר ולא כשהוא בן 50,  אבל Forever Endeavour מ-2013 הוא, בכל זאת, תקליט מצוין, אף שלא הטוב בתקליטיו. מלנכולי מאוד, גם יחסית לתקליטי סקסמית ' הקודמים (כנראה עקב העובדה שנכתב והוקלט כשפחד מסרטן בגרון ליווה אותו). התקליט כבש אותי ולחלח את עיני. מדובר ברצף של שירים מעולים, בהפקה מוזיקלית עדינה ויפה, עם קרן יער עמוקת צליל ומיתרים מאופקים לתמיכה בנגינת הגיטרות האקוסטיות.

התקליט יפה כולו, מתחילתו ועד סופו. הרי לא תאזינו כאן לכולו. אנסה להתסתפק בשני שירים מייצגים. הנה השיר הפותח:

השיר הנהדר הזה מתוכו, Blind Eye, הוא כרגע הפייבוריט שלי מהתקליט הזה, עם הלחן היפה והפרייזינג שמזכירים לי קצת את אלביס קוסטלו הצעיר, ועיבוד כלי המיתר שיכול היה לעטר תקליט של פרנק סינטרה. היו שנים ששיר כזה היה הופך להיט רדיו, כמו שיר טוב של אלטון ג'ון:

Long Player Late Bloomer

בשנת 2011 סקסמית' הוציא תקליט  שהיה ניסיון נואש מצידו,  למצוא את הנוסחה להתקבל ע"י תחנות הרדיו בארה"ב, עם הפקה של בוב רוק, מפיק עטור הצלחות מסחריות, שהפיק למטליקה ולרבים מכוכבי הרדיו האמריקאי.

התקליט Long Player, Late Bloomer מצוין. לטעמי, טוב יותר מזה האחרון. הוא התקליט הכי "פופי" ורוקנרולי של סקסמית', מה שאמור היה להקל מהבחינה המסחרית. כמו כל תקליטיו, הוא רווי בשירים נהדרים.

השיר הפותח  Get in Line, הוא שיר נהדר בעיני, שבשנים אחרות היה יכול להיות להיט רדיו, בהיותו כה קליט עם פזמון עם "הוק" ובהרמוניה יפה. הטקסט שלו נפלא בעיני. מכיוון שהכל כל כך מחורבן, אם יש לך טענות, קח מספר וחכה בתור, שר רון סקסמית. מרירות שנונה ומחויכת. שווה לקרוא ולהאזין:

השיר Love Shines, מתוכו, הוא בעיני יהלום. אני חותם שבעוד כמה שנים תמצאו שלל ביצועי "קאבר" לשיר הזה. השיר הנפלא הזה פותח בשורה כל כך יפה: "בכל עיירה נידחת, מצוי חלומו של מישהו".

הנה הוא תחילה, "עירום", בהופעה, רק הוא והגיטרה, בתכנית הטלוויזיה Songwriters' Circle של BBC. האזינו וצפו בפראן הילי, מ-Travis וגרהם גולדמן מ-10cc, מתבוננים ומתפעלים בשקט:

והנה גרסת התקליט, בסרטון עם המילים הכל כך יפות. אני מציע להאזין ולעקוב אחר המילים:


את הפקת התקליט הזה ליווה סרט דוקומנטרי הנושא את שם השיר הזה (Ron Sexsmith – Love Shines). זהו סרט נהדר. מרתק, מרגש, מסעיר אפילו. אותי לפחות. אחד מסרטי המוזיקה הכי טובים שראיתי (וראיתי רבים). הוא מציג יפה מאוד את תהליך היצירה וגם מצייר את דמותו המוזרה, יש לומר, של סקסמית' (אני נזכר בסצינה שבה הוא מוזמן ע"י המעריץ, השחקן קייפר סת'רלנד אל ביתו, והוא מספר לו שאין לו טייפ רקורדר, וסת'רלנד משיב: נסדר לך טייפ רקורדר").

הנה הטריילר הקצר לסרט:

מהסרט לומדים שגם אמן קנדי שהוציא, עד אז, 10 תקליטים ומופיע באנגליה ובאירופה, יכול להיות חסר כל מבחינה כלכלית, תפרן אפילו, אם אינו נהנה מתמלוגי השמעות ברדיו ומכירת תקליטים.

יש אין ספור שירים יפים של סקסמית' שהייתי רוצה להשמיע. שיר אחד שהוכן עבורו וידיאו קליפ הוא השיר הנפלא Gold In Them Hills מהתקליט "Cobblestone Runway" משנת 2003. בשיר משתתף כריס מרטין מקולדפליי. איזה שיר יפה:

2005 - Destination Unknownתקליט נפלא במיוחד ויוצא דופן הוא תקליטו "Destination Unknown" משנת 2005, בו יש למתופף של סקסמית', דון קר, קרדיט משותף. אע"פ שסקסמית' כתב את כל השירים, מדובר בתקליט דואט בן השניים שירים בהרמוניה קולית. תקליט נהדר בעיני. הנה מתוכו השיר Listen:

באשר לדימיון לפול מקרתני, הנה שיר שנשמע לי כמו פול מקרתני באחד מארבעת תקליטו הראשונים. השיק The Grim Trucker מתוך התקליט Time Being מ-2006. מה אתם אומרים?

אני אוהב את התקליט הזה. תקליט קטן עם שירים יפים. תענוג.

רון סקסמית הוא לא רק כותב נפלא, הוא פרשן ומבצע נהדר. הנה עיבוד שלו לשירו של אלביס קוסטלו Everyday I Write the Book וביצוע, יחד עם קוסטלו. ההקלטה היא מתכנית האירוח המוזיקלית (המצוינת) של קוסטלו Spectacle, ושם סיפר קוסטלו על כך שהוא לא אהב את השיר הזה, אע"פ שנעשה להיט, אבל בהופעה ביפן, כשרון סקסמית היה אמן החימום שלו, שאל אותו סקסמית האם הוא מבצע את השיר הזה בסט שלו ומשנענה בשלילה, ביקש רשות לבצע את השיר בהופעה שלו. הוא כמובן קיבל רשות וקוסטלו נדלק על הביצוע החדש, ולדבריו, סקסמית הציל את השיר הזה עבורו. איזה יופי. אל תחמיצו את הביצוע הזה:

ולסיום, הנה ביצוע חדש ל-Strawberry Blonde, עמו פתחתי את הפוסט, של הצמד הקנדי Whitehorse אותו גיליתי במהלך כתיבת הפוסט הזה. כמה יפה:

!You Must Believe in Spring

You Must Believe in Spring

יש תקליטים שמרחף מעליהם קסם מיוחד. משהו שקשה להסביר. כזה הוא התקליט You Must Believe in Spring של פסנתרן הג'אז ביל אוונס (1929-1980).

אוונס הוא מהידועים והמשפיעים שבין אמני הג'אז בכל הזמנים. הוא הותיר אחריו תקליטיה מופלאה. התקליט הזה, הוא תקליט מאוחר בקריירה שלו, שהוקלט באוגוסט 1977 ויצא רק ב-1981, כתקליט הראשון שיצא סמוך לאחר מותו.

לכאורה, לא תקליט משנות הזהב של הג'אז. שנות השבעים היו שנות המדבר של אמני הג'אז. למה יש כבר לצפות?

התקליט הקסום הזה יוצא דופן בשניים: בצליל שלו ובעובדה שהוא נשמע כמו תקליט קונספט, כמו יצירה אחת, שקטעי האלבום הם בה כפרקים. בדומה ליצירות קלסיות ובדומה לתקליטי הרוק הקלסי, שאינם רק רצף של שירים או קטעים מוזיקליים.

זהו קסם של תקליט. יופיו מרקיע שחקים והקסם שבו, נגיש כמעט כמעט לכל מאזין. גם לזה ששפת הג'אז זרה לו. גם למאזין שלא מזהה פרזות ושאלתורי ג'אז נשמעים לו, לא פעם כמו "התקשקשות" לא ברורה ושנגינת שלישיית פסנתר, נשמעת לו כמו מוזיקת מעליות, או ליווי למסיבת קוקטייל בסרטים אמריקאים.

יש בתקליט הזה קסם מיוחד.

Bill Evans

Bill Evans 1965

אני מאמין כי ההסבר לייחוד, נעוץ בעובדה שאת התקליט המסוים הזה הפיקו והקליטו Tommy LiPuma, מפיק על שהפיק למעלה מ-30 אלבומי זהב, מרביתם תקליטי פופ, ומי שהיה מועמד לפרס הגראמי, 33 פעמים, שאינו מפיק ג'אז מובהק וטכנאי ההקלטות והמיקס Al Schmitt, עמו הוא עבד כל השנים. שמיט, שאחראי להקלטה ומיקס ליותר מ-150 אלבומי זהב, הקליט את Aja של סטילי דן, עם הצליל פורץ הדרך, ממש סמוך לפני הקלטת התקליט הזה. You Must Believe in Spring הוקלט באולפני קפיטול הנפלאים בלוס אנג'לס, שהם ה-Abbey Road של החוף המערבי. שם הוקלטו תקליטיהם של פרנק סינטרה ונט קינג קול. ב-2011 הקליט שם פול מקרתני את תקליטו Kisses on the Bottom, עם אותו הצוות של התקליט הזה (הנה שלושתם בתמונה).

Tommy LiPuma, Paul McCartney and Al Schmitt

Tommy LiPuma, Paul McCartney and Al Schmitt

ביל אוונס מעולם לא הקליט עם צוות כזה והצוות הפיק מהשלישייה שלו צליל אחר. שונה מעל ממה שנשמע קודם, ולטעמי, נפלא! יותר Reverb וצליל הפסנתר בהיר וצלול כקריסטל. גם צליל הבס של אדי גומז, שזו הייתה ההקלטה האחרונה שלו עם ביל אוונס, נשמע נפלא וכך גם התופים של אליוט זיגמונד.

כתבתי כי התקליט נשמע לי כמו יצירה שלמה, או כמו תקליט קונספט אבל הרפרטואר ממנו הוא מורכב, מגוון מאוד. אקלקטי ממש, מה שמאוד לא מתאים לתקליט קונספט. המיוחד כאן הוא שרפרטואר אקלקטי יוצר שלמות שנשמעת כיצירה אחת, בפרקים. לא יאמן.

התקליט נפתח בקטע מקורי נהדר של ביל אוונס, B Minor Waltz (For Ellaine), שמושך אותך פנימה אל תוך הקסם, ממשיך בשיר הנושא, מאת מישל לגראן הצרפתי, לאחר מכן הקטע Gary’s Theme של חברו של אוונס, הפסנתרן גארי מקפרלנד, עוד קטע מקורי של אוונס, We Will Meet Again (For Harry), קטע נוסף, נפלא במיוחד, The Peacocks של הפסנתרן ג'ימי רולס, שנכתב עבור תקליט של רולס עם סטן גטס מ-1974, הקטע Sometime Ago, של הפסנתרן הארגנטינאי Sergio Mihanovich, שאיני יודע היכן נחשף אליו אוונס ולסיום, ביצוע מפתיע לשיר הנושא של הסרט M.A.S.H.

האם יכול להיות אוסף יותר אקלקטי? האזינו לתקליט ולא תאמינו איזה רצף קסום ועד כמה הכל נשמע קשור לזה לזה, כאילו מדובר בפרקים של יצירה אחת. סונטה ב-7 פרקים.

בתחילת שנות האלפיים יצא התקליט בהוצאה מחודשת אליה נוספו שני קטעים נוספים מאותו סשן, אשר לא נכללו בתקליט המקורי. הם לא מתחברים לי לתקליט. אני החלטתי כי זו הסיבה שנשארו בחוץ, אף שהם טובים כשלעצמם.

נראה לי שההפקה הזו גרמה גם למוזיקה עצמה להישמע קצת קצת אחרת ולהכל להתחבר למכלול קסום.

הנה התקליט להאזנה בשלמותו או לפי קטעים לבחירתכם (אם אינכם רואים את הנגן, כנראה שחסרה התקנה של תוכנת פלאש במכשירכם).

כדי להדגים לאזנכם למה אני מתכוון, בואו נאזין, לשם השוואה, לתקליט I Will Say Goodbye, אותו הקליט ביל אוונס עם אותו הרכב בדיוק, בחודש מאי 1977, רק שלושה חודשים קודם להקלטת You Must Believe in Spring. הרכב הנגנים זהה וגם הרפרטואר דומה מאוד.

סגנון הנגינה הוא אותו סגנון. רק הצליל שונה ורק התוצאה הכללית של התקליט, שונה מאוד. האחד, שהוא יצירה כוללת שלמה, מהפנטת, והשני אוסף קטעים יפים המנוגנים לעילא. תקליט רגיל.

ולסיום, לשם העונג וגם לשם השוואה, להתרשמות מהסגנון שהשתנה ולצליל השונה, הקלטת המופת של ביל אוונס מ-1961 ב-Village Vanguard במנהטן, בהופעה חיה. הקלטה חיה מ-1961 ואיזו הקלטה נהדרת.

ההקלטה הזו היא נס. נס אקוסטי, טכנולוגי ומוזיקלי. לעניות דעתי, שום תקליט פסנתר מהשנים האלה לא נשמע טוב כמו התקליט הזה, קל וחומר הקלטות חיות. והמוזיקה. איוז מוזיקה. התקליט Waltz For Debby, מתוך ההקלטות הללו, אולי הטוב בתקליטיו של אוונס, מרובה התקליטים הנפלאים. אוצר:

 

 

ג'ונתן ווילסון – תגלית נפלאה!

 

 Fanfare 2013אסור להחמיץ את ג'ונתן ווילסון! מי שאוהב רוק, ובמיוחד את הרוק מהשנים הטובות ביותר, אוהב שירים עם מלודיות חזקות, עם נגינה, לא רק ליווי, ז"א סולו גיטרה או סולו קלידים, עם פיתוח של רעיון לקטע של 7 דקות, ג'ונתן ווילסון הוא המוזיקאי בשבילו.

ווילסון, זמר כותב ומפיק מוזיקלי, כיום בן 39, במקור מצפון קרוליינה, עבר לקליפורנייה, ללורל קניון, מעוז סצנת הפולק-רוק של תחילת שנות השבעים. מה שמעניין הוא שווילסון, שהקים שם אולפן הקלטות אנלוגי, הצליח להחיות את הסצנה וסביבו נאספו מוזיקאים רבים, עד כדי כך שקמה בהנהגתו סצנת מוזיקה חיה ובועטת.

כמה מאמני לורל קניון של אותם ימים, כמו קרוסבי ונאש וג'קסון בראון, מהווים חלק מאותה סצנה, מקליטים אתו ועמם רבים וטובים אחרים. ווילסון והאולפן שלו הם מוקד עליה לרגל. לאחר שתאזינו למוזיקה שלו, תבינו למה.

Jonathan Wilson 2014המוזיקה שלו מזכירה את הימים ההם. כאמור, קטעים בני 7 דקות ויותר, עם קטעי סולו במרכזם, בסטייל של קליפורניה של תחילת שנות השבעים, עם שילוב של רוק בריטי מאותם שנים. רטרו או לא רטרו. זה נשמע מצוין! אולי בשפה של היום, לומר "מצוין" זה לא חזק מספיק. מעולה. מוזיקה נהדרת.

אני מתוודה שלא לא הכרתי אותו עד שאחד מקוראי הבלוג הזה, בתגובה לפוסט על ג'ייסון איזבל, המליץ. בדקתי ונדלקתי ומאז אני שומע ושומע ולא יודע שובע. תודה רבה גיל ג.

על אף גילו הדי מתקדם, ווילסון הוציא את תקליטו הראשון רק ב-2007 וסה"כ, עד כה, מדובר בשלושה תקליטים ו-E.P. ונוכחות רבה ברשת ובפסטיבלים. ג'ונתן ווילסון הוא שם חם באינדי של ארה"ב, בעיקר בקרב מוזיקאים.

לגבי הסטייל של ווילסון. זהו מצד אחד, רוק שורשי, מלודי מאוד, פולקי, כמו זה שהצליח ברדיו באמריקה בשנות השבעים, די רך, עם השפעות של פסיכודליה של קליפורניה, נניח, השפעה של Greatfull Dead, קרוסבי, סטילס ונאש. מצד שני, יש שם את כל הטוב של הרוק הבריטי של השנים הטובות: נגינת תופים סטייל Pink Floyd ונגינת מלוטרון. ויש כאן Doors, ומה לא. האמת שיש במוזיקה שלו עוד הרבה מאוד השפעות והכל משתלב כל כך יפה. מה שעושה הבדל גדול מ"מושפעים" אחרים וחובבי רטרו ונוסטלגיה, הוא איכות השירים הגבוהה מאוד, רמת נגינה עילאית ואיכות הפקה שמבטיחה תוצאה אופטימלית.

מכיוון שג'ונתן וולסון הוא אמן עכשווי, אני ממליץ להתחיל דווקא עם האלבום האחרון שלו Fanfare מ-2013. אלבום מעולה (אף שגם קודמיו מעולים. לא פחות ממעולים.

הנה התקליט להאזנה במלואו. אתם לא מאמינים מי מנגן ושר בתקליט הזה: דייויד קרוסבי, גרהם נש וג'קסון בראון שרים קולות, מייק קמבל ובנמונט טנץ', הגיטריסט והקלידן של ה-Heart Breakers של טום פטי מנגנים. והשירים, כמה הם טובים. איזו מוזיקה נהדרת. אל תוותרו על שום שיר. הטובים ביותר, הם לאו דווקא הראשונים. גם אלה שחותמים את התקליט, נפלאים. מה נגיד? תקליט פצצה!

Gentle Spirit

הפריצה של ווילסון לתודעת הקהל הייתה ב-2011, אז יצא תקליטו השני Gentle Spirit, שהיה הראשון שיצא באופן רשמי, בחברת תקליטים המכובדת Bella Union, וזכה להפצה, חשיפה, ביקורות מעולות והזמנה לחמם את Wilco.  זה תקליט נפלא! התקליט הזה מבטא את הסגנון המעוצב של המוזיקה של ווילסון והצליל שלו מדגים מדוע עולים אל ווילסון לרגל כדי שיפיק מוזיקאלית, להקליט אתו ואצלו, כדי לקבל את הצליל הזה.

הנה כל שירי התקליט, ברשימת השמעה של יו-טיוב, חלקם ביצועים חיים. תקשיבו איך הוא נפתח, כמה זה יפה. איך אפשר שלא להתאהב בזה? קחו ת'זמן ותאזינו לכל התקליט. פשוט נהדר:

Frankie Rayאת תקליטו הראשון Frankie Ray הקליט ב-2007 אך לא ברור לי אם הוא יצא בצורה רשמית ומתי. זהו תקליט אקוסטי מצוין, שרובו זמר וגיטרה אקוסטית ופסנתר. ווילסון מנגן בכל הכלים מלבד צ'לו. יופי של תקליט, העשוי שירים מצוינים אחד אחד. כבר כאן, חלק ניכר מהשירים ארוכים מאוד. שניים מהם בני 10 דקות. אין חשש, לא תשתעממו. זה כל כך טוב שימו לב, השיר האחרון גולד לתוך ביצוע נהדר של I'm Looking Through You של ה-Beatles. אפשר להאזין לכל התקליט הראשון ברשימת השמעה ביו-טויב (כל עוד היא תחזיק מעמד שם):

ב-2012 ווילסון הוציא EP נהדר שבו ביצוע ל-Isn't it a Pitty  של ג'ורג' האריסון ולאחר מכן שיר נפלא Trails Of Jonathan ועוד שיר מצוין שנשמע קצת כמו ה-Doors. איזה כיף:

אל תפספסו את הווידאו שלהלן. מדובר בהופעה (7 שירים) שהוקלטה במאי 2013 בתכנית רדיו של תחנה נחשבת מסיאטל. אפשר לראות את ווילסון והלהקה שלו, עם כי הנגינה העתיקים והנפלאים שלהם. ווילסון בגיטרת טלקאסטר ישנה והקלידן שלו באורגן VOX, כזה כמו של ה-Doors ומלוטרון כמו של King Crimson. והמוזיקה נהדרת. ראו כמה זה נפלא:

מי שמספר לכם שאין היום מוזיקה נפלאה, אל תאמינו לו. יש ויש. צריך רק לדעת איפה לחפש.

 

תקליט נפלא של ג'ייסון איזבל

Southeastern 2013

ג'ייסון איזבל (Jason Isbell) הוא זמר כותב מאלבמה, בן 35, שבילה כמה שנים טובות כחבר בלהקת הרוק הדרומי Drive-By Truckers ולפני כמה שנים יצא לעצמאות.

ביוני בשנה שעברה (2013) הוא הוציא את תקליט האולפן הרביעי שלו Southeastern. תקליט מעולה שאני מאוד מאוד ממליץ להכיר.

מדובר בתקליט שמהבחינה הסגנונית אפשר לסווג אותו כרוק שורשי, אמריקנה עם נגיעות של קאנטרי אלטרנטיבי. מי שהכינוי "קאנטרי" מרתיע אותו, יכול להירגע. מדובר ברוק גיטרות, אקוסטיות וחשמליות עדינות, אורגן האמונד, כינור, בס ותופים, יותר אקוסטי מחשמלי, מלודי מאוד, שירים עם "הוק", עם טקסטים נוגעים ודי עצובים, עם שרשי קאנטרי.

אני התחברתי לתקליט הזה מהר מאוד ואני שומע אותו ברכבי שוב ושוב, זוכר ושר את השירים, מקשיב למילים.

יש תקליטים שנשמעים נפלא ברכב. זה אחד מהם. גם הצליל הנהדר שלו, צלול ולא דחוס, וגם התחושה של תקליט נסיעה.

12 שירים מצוינים. זה לא קורה הרבה, לצערי, לפגוש תקליט חדש כל כך טוב. עם שירים כל כך טובים. שירי נסיעה, אהבה, אלכוהול, הסרטן שהוא הפיל בחדרה של חברה גוססת, בדידות. יופי של שירים. אחד אחד.

תקליט של אמן שסיים גמילה מאלכוהול. תקליט שאסור להחמיץ. שר את עצמו, נוגע עמוק. תקליט שיישאר. לא עוד אחד  מרבבות התקליטים שיוצאים ויוצאים ויוצאים, כי כל כך קל היום להקליט תקליט ורובם נשמעים כמו מישהו אחר, או מנסים להישמע כמו או שסתם נשמעים, סתם. ג'ייסון איזבל לא נשמע כמו מישהו אחר וזה לא עוד תקליט.

הנה כל שירי התקליט להאזנה. אשמח לקרוא מה אתם חושבים ומרגישים ביחס לתקליט הזה:

הנה השיר הפותח את התקליט, בהופעה בתכנית הטלוויזיה Austin City Limits:

בכל התקליט מנגנת בכינור ושרה אשתו הטרייה של איזבל, אמנדה שירס (Amanda Shires) שהיא זמרת כותבת בזכות עצמה עם תקליטים וקריירה. השילוב של השניים יפה וכדאי לעקוב אחריהם.

הנה שיר של אמנדה וכשג'ייסון לצדה: