האחים אברלי – קסם של השפעה

The Everly Brothers 1957הרוק והפופ של שנות החמישים לא סקסיים. לא כמו אלה של שנות השישים ובטח לא כמו של שנות השבעים. זה לא אומר שאין שם אוצרות.

ב- 3 בינואר הלך לעולמו, מסרטן הריאות, פיל אברלי (1939-2014), האח הצעיר מהצמד Everly Brothers. האקטואליה שבפטירה היא ההזדמנות לשתף אתכם באהבה גדולה שלי לצמד הזה, אשר חרף ההצלחה והלהיטים הרבים, בכל זאת, רוב המוזיקה שלהם, נותרה בלתי מוכרת למאזין הישראלי, גם זה חובב המוזיקה והידען.

בפוסט קודם שכתבתי, על החוויה המכוננת שהייתה לי בחנות התקליטים "מנגו" בשנת 1976 (העוסק בחשיפה לרוק מתקדם), סיפרתי כי הסיבה לנסיעה הראשונה שלי לחנות תקליטים בתל אביב, כשאני כבן 13-14, הייתה חיפוש אחר תקליט של האחים אברלי. אני התאהבתי בהם בגיל צעיר מאוד לאחר ששמעתי ברדיו את השיר All I Have to Do is Dream. כיום כשאני מתעמק וחוקר מוזיקה אמריקאית, בקאנטרי, בפולק ובכל תתי הסגנונות הקשורים בהם, אחרי שנות הרוק המתקדם, הרוק, הג'אז והבלוז, ושואל את עצמי, איך זה שאני כל כך מתחבר למוזיקה הזו, אני משיב שכנראה שזרעי המשיכה והאהבה למוזיקה הזו, נזרעו עם האחים אברלי כשאני בן 10-13. הנה השיר ועוד כמה להאזנה ברצף או שלא:

The Everly Brothers first Album 1958שני האחים, ששנתיים מבדילות ביניהם, גדלו למשפחה מעיירת כורים בקנטאקי, למדו לשיר ולנגן מאביהם, שהיה כורה פחם וגיטריסט מצוין בעצמו, שנדד עם המשפחה בניסיונות למצוא עבודה כמוזיקאי ולהיחלץ מחיים של כורה פחם. אחת מהעבודות שהצליח לקבל היא תכנית רדיו, סמוך לאחר תום המלחמה, בתקופה שבה רוב המוזיקה ברדיו נוגנה באופן חי, תכנית שבה שר וניגן ובה הייתה המשפחה, לא פעם, שרה עמו בשידור חי. זו הייתה משפחה מוזיקלית מאוד. לאחר שהמשפחה עברה לנוקסוויל טנסי, גילה את השניים הגיטריסט והמפיק צ'ט אטקינס (1924-2001), שהביא אותם לנשוויל ב-1956. לאחר שנדחו, הקליטו ונכשלו, קיבלו הזדמנות נוספת ומשיר שאף אחד לא רצה להקליט, Bye Bye Love, הם עשו להיט ענק. עד לתום העשור, היו להם אין ספור להיטים ושם עולמי. הנה הם בטלוויזיה ב-1960. כמה שזה יפה:

הנה סרט דוקומנטרי יפה על האחים, משנות השמונים או תחילת התשעים, עם הקלטות מתכנית הרדיו של האבא אייק, בה נשמעים האחרים כשהם ילדים ואת דון שר בתכנית כשהוא בן 9. הסרט ממולץ מאוד:

לא ההצלחה העצומה היא המעניינת כאן. שמענו על גדולות ממנה, אלא התופעה המוזיקלית, היופי שאין דומה לו, החידוש המוזיקלי שהביאו השניים וההשפעה המכוננת של דרך שירתם, על החשובים שבמוזיקאים של המאה העשרים.

פול מקרטני אמר בנחרצות כי בלי האחים אברלי לא היו הביטלס. לדבריו, כשהכיר את ג'ון ושר עמו, ג'ון היה דון אברלי ופול, היה פיל אברלי.

השיר "Please Please Me", מתקליטם הראשון של הביטלס, מבוסס ממש על להיטם של האברליס, "Cathy's Clown" ויש דוגמאות נוספות. גם ההרמוניה הקולית של הביצ' בויז הושפעה עמוקות מהאחים אברלי.

לא קשה לשמוע בהרמוניה הקולית של הביטלס, לאורך כל הדרך, את האחים אברלי (ופרט טריוויה נודניקי: בלהיטו של פול מקרטני מ-1976 Let 'Em In, מונה מקרטני את בני משפחתו האמתיים המוזמנים להיכנס, ובניהם גם "פיל ודון" אברלי).

גם הצמד סיימון וגרפונקל הודו למן ההתחלה כי הם ממש בצלמם של האחים אברלי ולהיטם הראשון של האחרים אברלי, Bye Bye Love מסיים את אלבומם האחרון של סיימון וגרפונקל, Bridge Over Troubled Water. בקונצרט האיחוד שלהם ב-1980 ביצעו את Wake Up Little Souzie של אברלי ולסיבוב הופעות האיחוד ב-2003, הזמינו את האחים אברלי להצטרף.

לא רק ההרמוניה הקולית שלהם הייתה משפיעה ומכוננת. גם נגינת הגיטרה הייתה חדשנית ומשפיעה. שתי גיטרות אקוסטיות, כשדון מנגן גיטרת קצב שטרם נשמעה כמוה, שרבים הושפעו ממנה. קית' ריצ'רדס של הרולינג סטונס, מטובי נגני גיטרה קצב של הרוק, כתב באוטוביוגרפיה שלו על האיכויות הללו ושדון אברלי הוא מהטובים והחשובים בנגני הקצב. רק צריך להקשיב לפתיח של Bye Bye Love ושל WakeUp Little Sousie כדי להבין. דון בצניעותו סיפר שלמד את זה מתקליט של בו דדילי.

יש האומרים שהאחים אברלי המציאו את הרוק'נ'רול המודרני. אני לא נכנס לזה 🙂

Songs Our Daddy Taught Usתקליטם השני, Songs Our Daddy Thought Us, מ-1958 כשמו כן הוא, לא סיפק למצעדים להיטים ולא הכיל שירים חדשים, אבל מדובר בתקליט מעולה וחשוב, אחד התקליטים הטובים של שנות החמישים, אם לא אחד התקליטים הטובים בכל הזמנים. התקליט מביא שירי פולק וקאנטרי ישנים, שנתיים לפני שפרצה אפנת ה-Folk Revival שהביאה לעולם את בוב דילן ורבים אחרים ולפני שמישהו חשב בכלל לחזור אחורה ולחפש את החומרים הללו. יצירת מופת! יופי שאין מילים לתארו.

הנה להאזנה רציפה התקליט בשלמותו, ברשימת השמעה:

 Foreverly 2013

ב-2013 הוציאו סולן להקת גרינדיי, בילי ג'ו ארמסטרונג והזמרת נורה ג'ונס, שחזור מלא של האלבום הזה, עם אותו סדר שירים ואותה הרמוניה, תחת השם Foreverly. אפילו ע"ג העטיפה נראים השניים עם גיטרות הגיבסון השחורות של האחים אברלי. השניים נשמעים ממש כמו האחים. בילי שר את דון, ונורה את פיל. זו הייתה יוזמה של בילי ג'ו שהתאהב בתקליט הזה לאחר שנתקל בו לפני כשנתיים.

הנה בילי ג'ו ונורה ג'ונס מספרים איך נולד הפרוייקט:

הנה האלבום Foeverly להאזנה במלואו, ברשימת השמעה:

ההצלחה של האחים הייתה פנומנלית אולם קצרת מועד. ב-1964, כשנחתו הביטלס על אדמת אמריקה, הם שינו בין לילה את האפנה המוזיקלית באמריקה. המון זמרים וזמרות שמילאו את מצעדי הפזמונים הפכו מהר מאוד לבלתי רלוונטיים, כך גם הסטייל של האחים אברלי.

בכל זאת, במשך השנים, הפכה המורשת המוזיקלית שלהם, כולל הקלטותיהם מסוף שנות השישים ותחילת השבעים, שהיו לא רלוונטיות מבחינה מוזיקלית, למשפיעים ואהובים על אמני רוק ואמריקנה לסוגיה.

השניים הופיעו בכל העולם והוציאו תקליטים עד 1973 ובאותה שנה נפרדו בסכסוך גדול ביניהם. בהופעתם האחרונה פיל ניפץ את הגיטרה שלו על הבמה, ירד מהבמה והותיר את דון לבד לסיים את ההופעה. הם לא דברו זה עם זה כמעט עשור, עד לפיוס ולאיחוד שנעשה ב-Royal Albert Hall בלונדון ב-1983. הנה הקונצרט במלואו. זה קונצרט כיפי ביותר:

הנה אמן גיטרת הקאנטרי צ'ט אטקינס, שגילה והביא את האחים לנשוויל, יחד עם מרק נופלר והאחים אברלי, מבצעים את  Why Worry של נופלר בקונצרט טלוויזיה מסוף שנות השמונים. תראו איזה יופי:

ועכשיו… אוצר דוקומנטרי של ממש עבור מי שנדלק על אברלי או מי שמתעניין במוזיקה אמריקאית, בהיסטוריה של ארה"ב, או בארה"ב בכלל.

סרט דוקומנטרי שהפיקה BBC על האחים אברלי, על רקע האיחוד בלונדון 1983, עם נסיעה אתם אל משפחתם בקנטאקי ואל נשוויל.

תשמעו: מדובר באוצר של ממש. אני צפיתי בסרט פעמיים באותו השבוע, נהניתי ולמדתי המון. אמריקה שנראית בסרט הזה, 30 שנה אחורה, עם מכרות פחם שזה עתה נסגרו, היא אמריקה שונה לחלוטין ממה שאנו מכירים. זהו עולם שלא קיים יותר עם אנשים שלא ניתן עוד לפגוש כמותם.

גם המרואיינים בסרט, רבים מהם נפטרו מזמן. האחים עצמם, די צעירים, בתחילת שנות הארבעים שלהם והוריהם, דודיהם ואשיות נשוויל, כמו צ'ט אטקינס ובני הזוג בריאנט, שכתבו כמה מלהיטיהם הגדולים של האחים, עודם בחיים. סרטים דוקומנטריים ותכניות טלוויזיה כל כך ישנות, כבר לא משודרים. מדובר במסע בזמן. מישהו שהקליט מהטלוויזיה ב-1984, העלה את זה לרשת מקלטת VHS ישנה. מדובר בשעה וחצי נפלאות. אין מילים. אני מאוד ממליץ לצפות בסרט:

והנה ניל יאנג (הצעיר והרזה) מציג את האחים אברלי להיכל התהילה, 1986:

ולסיום, ראיון פטפוט עם האחים אברלי בתכנית של מרב גריפין, מ-1966:

Tedeschi-Trucks Band – להקה פצצה!

בחג האחרון, אחר הצהריים, צפיתי בהופעה באינטרנט של להקה שלא הכרתי (אבל הכרתי את הגיטריסט). הילדים שיחקו מסביב ואני עם אזניות. אני עושה את זה לא פעם, אבל הפעם "נפלתי מהכיסא". כל כך התלהבתי. הייתי ממש נסער.

"זו אחת ההופעות הכי טובות שראיתי, הופעה מדהימה, את לא מאמינה, אין דברים כאלה" אמרתי לזוגתי תמר שקיפלה כביסה. היא חייכה, אבל מה לה ולזה. חשתי דחף גדול לשתף בחוויה. מישהו שירצה מיד לשמוע. שירצה להצטרף לחוויה. סטטאוס בפייסבוק? לא. זה קטן על האירוע ובר חלוף באוטוסטרדת צירי הזמן. זה לא מתאים.

אז הנה זה כאן, בבלוג שלי. למה ההקדמה, תשאלו? כי איני נוהג לכתוב על חוויות מהירות וחפוזות, על תקליט או וידאו ששמעתי פעם או פעמיים, אלא על מוזיקה ששקעה אצלי אחרי ריבוי האזנות. הלהקה הזו עדיין לא שקעה אצלי. אני מכיר אותה כמה ימים. זה רחוק מאוד מלהספיק כדי לעמוד בסטנדרטים של עצמי. של הבלוג הזה.

אבל ההופעה הזו כל כך טובה, לטעמי, באורח יוצא דופן, שאני חייב. אני מוכן להסתכן ולומר שהופיעה כאן להקה גדולה. גדולה באמת. יוצאת דופן, מוכשרת באופן יוצא מן הכלל שההופעות שלה מפעימות. להקה שאסור להחמיץ. אני כותב כי אני לא מסוגל להתאפק גם לא חודש ימים. אני רוצה לנדנד עכשיו.

Tedeschi-Trucks Band

יש האומרים שכבר אין להקות כאלה, גדולות כמו הלהקות ההן. שהלהקות של העת הזו, ככל שיהיו טובות, הנן חסרות ייחוד, באופן שבו היו הלהקות הגדולות של הרוק הקלסי.

יתכן שהטענה נכונה. אני נוטה להסכים עמה בדרך כלל. יתכן שגם הלהקה הזו, חסרה את אותו ייחוד ממנו עשויות הלהקות הגדולות של הרוק הקלאסי. רק הזמן יגיד. לי יש הרגשה שזה לא המקרה. שזו להקה גדולה. גדולה כמו הכי גדולות. אולי אני טועה.

הנה ההופעה המדוברת. אני לא יודע כמה זמן היא תחזיק מעמד ביו-טיוב עד שיסלקו אותה משם. זו הופעה מ-Red Rocks בקולורדו, מ-30 באוגוסט 2012, ששודרה בשידור חי בטלוויזיה בארה"ב ומישהו העלה את ההקלטה לרשת.

זו הופעה מתוך Tour שנקרא Everybody's Talkin והופעה כזו יצאה גם בדיסק רשמי.

חברו את המחשב למערכת, או שימו אזניות וצפו בהופעה. תנו להופעה קצת זמן. היא מתחממת ומתחממת ומתרוממת ומעיפה את התקרה (אם תחפשו טוב ברשת, אולי תמצאו אותה להורדה בגרסת DVD משופרת). רוב החומר מקורי ויש ביצוע לג'ורג' האריסון, שיפיל אתכם.

בעקבות ההופעה המדהימה השגתי את הדיסקים והאזנתי להם והם נפלאים! מדובר בלהקה פנטסטית. אין להקות כאלה!

Tedeschi-Trucks Band היא להקה מהסוג שפעם כונה "סופר-גרופ". להקה שנוסדה ע"י מוזיקאים מוכרים, (כפי שהיו Cream ו- Emerson, Lake & Palmer).

Revelator 2011

המוזיקה היא שילוב של סגנונות שונים של המוזיקה האמריקאית: רוק דרומי,ף בלוז, אמריקנה, סול, פאנק ומה לא, אבל מה שהכי חשוב הוא שהיא עושה את זה בכישרון יוצא דופן והל נשמע אותנטי וחדש. לא תערובת, תרכובת.

במרכז הלהקה ניצב זוג נשוי: דרק טראקס (Derek Trucks), בן 34, משנת 2000, גיטריסט הסלייד של להקת האחים אולמן (Allman Brothers Band) וזוגתו, זמרת הבלוז מבוסטון, סוזאן טדסקי (43). שניהם, מוכרים ומוערכים מאוד בסצנת הבלוז והרוק הדרומי. טראקס, שלצד האחים אולמן, הקליט 9 אלבומי גם סולו, נחשב לאחד הגיטריסטים הנערצים בארה"ב. הוא היה ילד פלא ובהיותו אחיינו של בוטש טראקס, אחד משני המתופפים של האחים אולמן, הוא זכה לנגן על הבמה עם האחים אולמן כבר שהיה בגיל 12 ובבגרותו הצטרף אליה, במקום דיקי בטס שפרש. סוזן טדסקי, גם היא ניגנה על במות כבר בגיל 13, היא זמרת מצוינת עם קול מצוין וכריזמה, שערב הקמת הלהקה הקליטה 6 אלבומי סולו.

הם הגשימו חלום ישן להקים להקה משותפת להם ובשנת 2011 הם צירפו אליהם 9 מוזיקאים נוספים, מוכשרים בצורה מיוחדת, והעמידו הרכב על. לא פחות.

Everybody's Talkin 2012

זה התחיל מאולפן ביתי שהקימו כדי להוזיל את הוצאות הפקת תקליטיהם וזה התגלגל להקמת ההרכב. זה לא טריביאלי להחזיק להקה של 11 מוזיקאים קבועים, אבל יש הצדקה מוחלטת למאמץ ולהרכב.

בדומה לאחים אולמן, ללהקה שני מתופפים (לא מתופף ופרקשניסט. שני מתופפים!), שתי גיטרות חשמליות מובילות, בס חשמלי, האמונד B3 (מחוזק במקלדות נוספות). אליהם מצטרפים שלישיית נשפנים מעולים ושני זמרי ליווי. זה הרכב שמפיק צליל פנטסטי ומתפוצץ מכישרון. הקלידן הוא גם חלילן וירטואוז, נגן הטרומבון זמר נהדר ועוד.

בהיותם שמות מוכרים ומוערכים מאוד, הם הוחתמו ע"י סוני והוציאו אלבום ראשון Revelator ב-2011 אשר היה מועמד לפרס ה"גראמי" מקטגוריית אלבומי הבלוז. אלבום פצצה!

מדובר בחומר מקורי שהלקה כתבה והסטייל הוא בלוז-רוק, רוק שורשי ורוק דרומי.

Made Up Mind 2013

בסוף אוגוסט האחרון, בדיוק שנה לאחר אותו שידור טלוויזיה, הוציאה הלהקה את אלבום האולפן השני שלה, Made Up Mind.

התקליט הזה, גם הוא מעולה, אך הוא שונה מקודמו. יש בו מגוון סגנוני רחב יותר. הפעם יותר Soul מבלוז ורוק דרומי. כמה מהשירים נשמעים כאילו הופקו ע"י חברת התקליטים Stax, של אוטיס רדינג ווילסון פיקט והכל נשמע חדש ורענן מאוד, עם נגינה נהדרת.

הלחנים מקוריים וקליטים וזה נשמע פשוט פנטסטי. הוא רק יצא לפני חודש. אני מהמר שהוא לוקח גראמי כאלבום הטוב ביותר לשנת 2013! אני לא יודע באיזו קטגוריה.

אתם מוזמנים להתחבר ללהקת רוק גדולה בהתהוותה. היא מופיעה בימים אלה בארה"ב, ומי שנמצא בניו-יורק יוכל לתפוס הופעה ב-Beacon. בדף הפייסבוק של הלהקה יש תאריכי הופעות. אני מת להיות בהופעה שלהם. מת, מת, מת!

 

חוויה מכוננת בחנות התקליטים "מנגו", תל-אביב 1975

AGFA-LOW-NOISE-C-90-COMPACT-Cassette-1972-1974

ב-1975 מלאו לי 13. לבר המצווה קנו לי רדיו-טייפ קסטות ושתי קופסאות של קסטות Agfa צבעוניות. היו שם 10 סגולות ו-10 צהובות.

אהבתי מוזיקה יותר מכל דבר אחר והתחלתי להקליט מהרדיו שירים אהובים. עד היום אני זוכר טוב מאוד וחש ריגוש כשאני שומע שיר שזכור לי במיוחד מאותן קסטות סגולות וצהובות שליוו אותי שנים לא מעטות. לא מעט אוצרות רדיופוניים הונצחו על הקסטות הללו, המיקס-טייפס הראשונים שלי, נערכו עליהן, להרשים ילדות (שלא נענו למניפולציה) ולפנק חברים.

נדלקתי חזק על האחים אברלי ועל השיר All I Have To Do Is Dream. אגרתי על הקסטות האלה כמה שירים של האחים אברלי. השתוקקתי לתקליט שלהם.

תקליטי מנגו כיכר מסריקגרתי ברמת חן (שכונה ברמת גן) ובאותה שנה בדיוק נפתחה ברמת חן, בפינת הרחובות האלוף דוד ועודד, חנות תקליטים (שלא שרדה יותר מכמה חודשים) שהייתה סניף של חנות התקליטים התל אביבית Mango מכיכר מסריק. בחנות ישב בחור גדול ומזוקן בשם יורם אל-מדון והוא קיבל אותי תמיד בחיוך רחב והשמיע לי דברים יפים. קניתי אצלו תקליטים של להקות שנות השישים. מסתבר שרבים מהתקליטים בחנות היו עודפים ושאריות של החנות התל אביבית וסדרות מוזלות. זה מעולה לילדים בכיתה ז'.

בחנות הזאת חוויתי לראשונה את אותה חוויה שתלווה אותי שנים רבות והיא חווית חנות התקליטים, וחווית המוכר המשמיע והמשפיע של חנות התקליטים. המוכר שאוהבים לחזור אליו, שנותנים אמון בשיפוט ובטעם שלו, מוכר שלומד להכיר את הטעם שלך ומציע לך עוד מהטוב הזה.

לשמחתי, הזדמן לי לנסות ולהיות אחד כזה, בחנות "ג'אז באוזן" של האוזן השלישית, ברח' שינקין, בשנים 1992-1996. סצנת חנות התקליטים היא מציאות שכבר לא תחזור.

מוכר התקליטים המשוגע בעצמו על מוזיקה, הוא מתווך תרבות חשוב מהסוג שנכחד. יש עוד כמה פרטים ממנו שמתקשים להתרבות ב"גני חיות" שמורים, כמו "האוזן השלישית", "החור בשחור" וכו' ובכמה חנויות דומות בעולם.

מיקי דותן והלל אברמוב ב"מנגו" 1976

ספק אם ימצא תחליף ראוי למתווכים מהסוג הזה. מי שגדל בחנויות תקליטים מכיר את החוויה הזאת, את הערך הרב שלה ואת השעות הקסומות הרבות של הבילוי בחנות התקליטים, עם משוגעים כמוך.

נחזור לסיפור. רציתי מאוד תקליט של האחים אברלי, ליורם ממנגו רמת חן לא היה. "בחנות בתל אביב בטוח שיש", הוא אמר לי, "בכיכר מסריק. שם יהיה".

לא אשכח את הביקור הזה כל חיי. לחנות הצפופה מכל טוב היה ניחוח נהדר, מתקתק, ניחוח פצ'ולי סיפר לי לאחרונה אחד מבעליה, מיקי דותן. היו בחנות תקליטים עם עטיפות מעניינות והרבה תמונות או כרזות של פרצופים לא מוכרים, שעד מהרה, אכיר.

The Everly Brothers - Walk Right Back With the Everlys 1975

מצאתי שם את מה שחיפשתי. הציעו לי תקליט  אוסף חדש של האחים אברלי, מתוצרת חוץ. הוא היה יקר, אבל העטיפה (זו משמאל) הייתה צבעונית ומבריקה והצליל באזניות היה צלול ונהדר. היו בתקליט את כל השירים שרציתי. קניתי. עד היום אני אוהב את האחים אברלי אהבה גדולה. תקשיבו לשיר הזה מתוכו  (So Sad (to Watch Good Love Go Bad כמה שהוא יפה:

נשארתי בחנות זמן רב. הייתי מוקסם מהחנות, מהאנשים שנכנסו ויצאו ומהאווירה. איזו אווירה. לאחר כמה שעות, אמר לי המוכר (היום אני יודע שהמוכר היה אחד משני הבעלים: הלל אברמוב או מיקי דותן), "בוא, בוא תשמע משהו יפה". תקליט חדש שזה עתה יצא.

הוא הניח את האזניות על ראשי וחיי השתנו לבלי שוב. תארו לעצמכם ילד (בשנים ההן, ילד בן 13 עוד היה ילד) שעד אותו שלב שמע שירים ברדיו והכיר את אריק איינשטיין, את כוורת, את מתי כספי ולהקות סיקסטיז כמו הביטלס, הביץ' בויז והרמן הרמיטס, שומע את הצליל החללי, המהדהד והמהפנט של הקטע הפותח של אותו תקליט Shine on You Crazy Diamond.

זו הייתה חוויה מסעירה. מטלטלת. חוויה מכוננת של פעם בחיים.

The First Cut is the Deepest כתב קט סטיבנס. הוא התכוון לאהבה ראשונה. עבורי, ההאזנה הראשונה הזאת, הייתה חתך ראשון, עמוק מאין כמותו, בלתי נשכח. את עצמת החוויה הזאת, לא שכחתי ולא הצלחתי מעולם לשחזר, אף שהיו לי חוויות מוזיקה רבות ונפלאות ועדיין יש (כפי שבוודאי התרשמתם).

התקליט Wish You Were Here של פינק פלויד היה חדש חדש. זה עתה יצא. הוא שינה את חיי.

חזרתי הביתה רק עם התקליט של האחים אברלי. לא יכולתי להרשות לעצמי לקנות את התקליט החדש של פינק פלויד, שהיה חדש, עטוף בפלסטיק שחור, מתוצרת חוץ ויקר, אבל לא יכולתי להירגע.

Pink Floyd - Wish You Were Here 1975 (Israeli Cover)

ליקטתי כסף ככל שיכלתי ובתוך זמן לא רב הייתי שוב בחנות ברמת חן ושם קניתי את שני תקליטי הרוק המתקדם הראשונים בחיי: את Wish You Were Here של פינק פלויד שהסעיר אותי בביקור בתל אביב (לצערי, מתוצרת הארץ, וזו משמאל הייתה עטיפת הגרסה הישראלית) ואת Selling England By the Pound של Genesis שגם הוא היה רק בן שנתיים.

בטח יורם היה מי שהמליץ על התקליט הנוסף, שגם הוא הפך מיד לאחד האהובים עלי, כל חיי.
נכבשתי מיד ע"י המוזיקה הזו. עד עצם היום הזה אני אוהב את התקליטים האלה ושומע אותם. האם שניהם לא נמנים על עשרת הגדולים של הרוק המתקדם?

Genesis - selling england by the pound 1973

היה ברוק המתקדם של אותן שנים משהו מסעיר במיוחד. קודם כל, היו אלה הצלילים עצמם. צלילים אחרים, מסעירים. צלילי שלל המקלדות החשמליות האנלוגיות שסיפקו עומק תזמורתי למוזיקה. חלילי צד, כינורות חשמליים. עד היום אני אוהב מאוד את נגינת המקלדות בתקליטים האלה ואת קטעי הסולו של קלידני הלהקות הללו.

הקטעים, שהיו בנויים כמו יצירות קטנות החורגות ממבנה השיר הטיפוסי, של בית ופזמון, עם שינויי קצב תכופים ולעתים התפרסו על צד שלם של תקליט. קראנו להם "יצירות".

והיו קטעי הסולו. או שנדלקת על המוזיקה הזאת ואז המרת את דתך אליה, או שלא. אם לא, אז כל העסק הזה לא היה מובן לך. מעצבן אפילו. בשפת העת הזו: "חופר".

כמה מתקליטי הרוק המתקדם של אותן שנים, עמדו בכבוד רב במבחן השנים, אני מעריך אותם כמוזיקה מצוינת ואני מרבה להאזין להם. בטח אמצא הזדמנות נוספת לכתוב על כמה מהם.

אני מזמין אתכם להאזין ברצף לשני הקטעים המסיימים את Selling England by the Pound ולסולו הקלידים של טוני בנקס בחצי השני של הקטע. ההאזנה פה מתבקשת על מנת להשלים את האווירה. זו דוגמה טובה וטיפוסית לסגנון וליופי שכבש אותי. מוזיקת פרוגרסיב במיטבה משנותיה הטובות:

אם הגעתם עד לפה אתם עשויים לשאול: מה הקשר בין חווית חנות התקליטים המכוננת, פינק פלויד, ג'נסיס ופרוגרסיב זה לבין הקסטות הסגולות והצהובות?

מה הקשר? בירה נשר!, כמו שאמרו בסבנטיז. אין ממש קשר. הקשר המפוקפק הוא שנזכרתי בקסטות בערגה ואע"פ שאני לא טיפוס נוסטלגי (נשבע!), הוצפתי רגשות וזיכרונות נלוזים ובהיותי נודניק, רציתי לספר, אז סיפרתי.

לסיום, אם תרצו, הנה התקליט Selling England By the Pound להאזנה במלואו. תיהנו:

אשמח מאוד אם תגיבו ותספרו על החוויה המכוננת שלכם כמאזיני מוזיקה. אני סקרן לקרוא.

The Heartbreakers – להקת על

את שמו ודמותו של טום פטי אני מכיר שנים רבות, אשר במהלכן הוא לא הצליח ללכוד את תשומת לבי. קול מאנפף ואישיות שלא משכה אותי, שיר פה ושיר שם, נשמע קצת כמו בוב דילן. או. קיי.

רק בתחילת שנות האלפיים גיליתי להפתעתי שלטום פטי יש את אחת מלהקות הרוק הכי טובות. Tom Petty & The Heartbreakers היא להקת על. אחת מלהקות הרוקנרול הכי טובות על הכדור. נשבע שלא ידעתי עד כמה הלהקה הזו טובה וחשובה. מסתבר, שבארצנו, לא רבים יודעים. בתקופה זו של חיי, זו אחת הלהקות שאני הכי אוהב.

הסטייל של ה"הארט ברייקרז" הוא מה שמכונה ברוק האמריקאי Heartland Rock (זה הסטייל שברוס ספרינגסטין משויך אליו). זהו תת סטייל של הרוק השורשי (Roots Rock). זה רוקנרול מסורתי במבנה שלו, עם צליל גיטרות, האמונד, פסנתר ודרייב תופים חזק ואנרגטי, לא אלטרנטיבי מצד אחד ובלי תוספות הקאנטרי, כמו באנג'ו, פדל סטיל וכו'. אם השיוך לקבוצת ברוס ספרינגסטין מרתיע מישהו, אז אין סיבה. אני ממש לא מחובבי ספרינגסטין ובכל זאת, מת על ההארטברייקרס.

הלהקה הזאת היא קודם כל להקת הופעות, להקה שהאיכויות שלה "עוברות" פחות ברדיו ואפילו באלבומים ויותר בהופעות, אבל היא לא להקת ג'אם כמו פיש או כמו גריטטפול דד. היא לא מנגנת קטעים ארוכים ולא מתקשקשת. יש לה צליל רוקנרול יפה מאין כמוהו.

ובחזרה לתחילת שנות האלפיים ולהידלקות שלי עליה: מה שעשה לי את זה והדליק אותי על הלהקה הזו הוא מופע טלוויזיוני מדהים משנת 2003 בו נתקלתי במקרה.  הנה בלוז מהמופע הזה אותו מצאתי ביו-טיוב (המופע יצא ב-DVD וב-Blu-ray). איך הם מנגנים. זו מוזיקה שכשאתה שומע, אתה צועק: "רוקנרול!":

והנה עוד קטע מאותו מופע, הפעם להיט רדיו של הלהקה מאלבום המופת שלה Damn the Torpedoes מ-1979. תגידו שזה לא פצצה. מתי ראיתם ושמעתם לאחרונה גיטריסט כזה?:

ב-2009 יצאה קופסה בת 4 דיסקים (או 7 וינילים) בשם The Live Anthology. אפשר להאזין לה, להוריד אותה ולקנות אותה בכל הפורמטים הקיימים ומי שאוהב רוקנרול, מוטב שלא יחמיץ את חתיכת המוזיקה הזאת.

כמעט 4 שעות של קטעי הופעה שנשמעים כל כך טוב. אסופה פנטסטית של שירים וקטעי נגינה סוחפים.

במושגים של היום, של האזנה לקטעים ולא לאלבומים, באזניות ולא בין שני רמקולים וכו', זה לכאורה מוצר לא רלוונטי. מי צריך 4 שעות של קטעים בהופעה חיה?

אז זהו, שלכאורה לא צריך כל כך הרבה, אבל לא חייבים בבת אחת. זה כל כך טוב שרוצים לשמוע עוד ועוד… ועוד. אני חוזר להקלטות האלה שוב ושוב. אני מוצא עצמי מאזין ומריע, כמה שזה נשמע טוב.

זה מוצר שהכינו אותו בצורה כל כך מוקפדת, עם בחירה כל כך טובה של הקטעים, עם עבודה על הסאונד ועל העטיפה ועל כל פרט, כך שמי שבכל זאת עוד מתרכז במוזיקה, כדאי מאוד לשים על זה את היד או את ההארד דיסק.

והמוזיקה… איזו מוזיקה. כל כך סוחפת. רוקנרול אמריקאי במיטבו. לפני כמה ימים הייתי אצל חבר שהוא אספן תקליטים (ויניל) ושיתפתי אותו בהתלהבותי. הוא ניגש לאוסף שלו והוציא את קופסת הויניל בת 7 התקליטים (לי אין ויניל. אני עברתי לדיסקים ב-1986). לא יאומן כמה הדבר הזה יפה. החזקתי את זה והרחתי את זה… ואיך זה נשמע. הוא הניח תקליט על הפטיפון המשובח שלו. "נפלתי ברצפה", כדברי פולי המנוח מהגשש.

כמה מילים על הלהקה הזו. אני אומר "להקה", כי מדובר בלהקה ולא בקבוצת נגנים המלווים זמר. אע"פ שטום פטי עומד בראש הלהקה, כותב את השירים (רבים בהשתתפות מייק קמפבל) ושר. זו להקה שצמחה בעיר בצפון פלורידה ורק החלטה של חברת תקליטים, הפרידה בן שמו של הזמר לשם הלהקה. מדובר ביחידה קרבית ובנגנים עילאיים. הגיטריסט המוביל מייק קמפבל (שהוא די Band Leader), הקלידן בנמונט טנץ' והמתופף האנגלי סטיב פרוני (שאינו מההרכב המקורי). צריך לראות את הלהקה הזו בהופעה. יו טיוב מלא קטעי הופעה.

כמה דוגמאות מהקופסה הזאת, לאו דווקא מבין הלהיטים. לדוגמא, השיר My Life / Your Wold מ-1987, שיר של פטי ושל מייק קמפבל עם סולו גיטרה סוחף של קמפבל:

והנה גרסה אינסטרומנטאלית נהדרת לשיר הנושא מסרט ג'יימס בונד Goldfinger:

runnin down a dreamלמי שמתעניין כבר, או חוזר לפוסט הזה לאחר חשיפה מוצלחת למוזיקה, ראוי לספר על סרט דוקומנטרי בן 4 שעות (!) משנת 2007, , Tom Petty and the Heartbreakers: Runnin' Down a Dream, שיצר פיטר בוגדנוביץ' (The Last Picture Show), על סיפורה של הלהקה, שהוא סרט מצוין, מעניין ומהנה מאוד. טוב יותר מרוב סרטי הרוקנרול שראיתי. הנה הטריילר לטעימה:

ולסיום, רשימת השמעה שאמורה להכיל את כל 61 קטעי האנתולוגיה. לא בדקתי, אבל ככה זה נראה. אפשר ללחוץ וזה רץ משיר לשיר, במגבלות הסאונד של יו-טיוב.

תיהנו וספרו לי איך היה. אני מת לשמוע מה אתם אומרים:

אווה קסידי – זמרת שחייבים להכיר

על אווה קסידי שמעת? רוב הסיכויים שהתשובה היא: לא!

אווה קסידי היא מין סינדרלה, אבל למרבה הצער, הנסיך על הסוס הלבן הגיע לאחר מותה, בטרם עת.

אווה קסידי היא זמרת שגדלה ופעלה בוושינגטון הבירה, שאהבה לשיר קאברים מכל המינים והסוגים: שירי ג'אז, בלוז, להיטי עבר ומה לא. לא בחירה שנחשבה פופולרית בעידן שלנו, שלאחר הביטלס ובוב דילן.

לפני הכל, אני לא יכול להתאפק ואני חייב לומר: אווה קסידי היא זמרת מופלאה! אם לא שמעתם אותה עד כה, ברוכים הבאים לגן עדן. אתם עומדים ליהנות ולהתאהב.

הייתה לה קריירה צנועה מאוד בעיר הולדתה וושינגטון. היא עבדה כזמרת ליווי בהקלטות ופה ושם היא שרה דואט עם זמר זה או אחר או התארחה פה ושם. קשה לקרוא לזה קריירה. בשעות היום עבדה בגננות נוף ובעיטור תקרות.

במהלך שנות השמונים היא הכירה בסיסט בשם קריס ביונדו שעבד גם כטכנאי הקלטות, שנדלק עליה והתמסר אליה לחלוטין. הוא הכיר לה מפיק בשם אל דייל, והם סידרו לה את אותן עבודות, כזמרת ליווי באולפנים וניסו לקדם את הקריירה שלה.

לאחר כמה שנים בהן הקליטה תפקידי ליווי באולפנים, התחילה להופיע במועדונים קטנים, בניסיון להתגבר על הביישנות שלה שהקשתה עליה מאוד. היא הופיעה בפני קהל שמנה עשרות אנשים ומכרה קלטות עם שיריה בעצמה למעט הקהל שבא לשמוע אותה. בכל זאת, היא רכשה לעצמה מוניטין של זמרת מצוינת בוושינגטון וקהל אוהדים מקומי קטן, אך אוהב ומסור.

ביונדו ודייל ליוו אותה וניסו לקדם את הקריירה שלה, ללא הצלחה רבה. נראה היה שגם היא לא תכננה להיות זמרת במשרה מלאה. היו ניסיונות להחתים אותה על חוזה הקלטות, אבל קשה היה לקטלג אותה לסגנון מוזיקלי אותו ניתן לשווק. היא הרי שרה הכל מכל. כל שיר שהיא אוהבת. חברות תקליטים לא אוהבות את זה. או שאת זמרת פופ, או ג'אז, או R&B או פולק. זה עיקרון ברזל אצל חברות התקליטים האמריקאיות: כל אמן חייב להיות מסווג לג'אנר ברור שיש לו שם ולג'אנר הזה יש בדרך כלל מחלקה בחברת התקליטים או חברת תקליטים המיוחדת לג'אנר. (יש סיפור על התקליט הראשון של להקת Genesis, ששמו From Genesis to Revelation שנכשל לחלוטין, כי חנויות התקליטים קיטלגו אותו במדף תקליטי הדת).

אז זה לא יצא. היא הקליטה הקלטות מקומיות, שרה פה ושם בתקליטי שיתוף פעולה, התארחה במעט תקליטים של אחרים, הקליטה הקלטות דמו (סקיצות) וביצועים בהופעות קטנות, לשירים שהיא אוהבת.

בשנת 1994, לאחר כמה שנים של הופעות במועדוני העיר, ובהיותה מאוד מוערכת ע"י המוזיקאים המקומיים, היא זכתה בפרס מטעם אגודת המוזיקה של אזור וושינגטון די.סי בקטגוריית זמרת ג'אז/מוזיקה מסורתית. מין "פרס רמת גן" כזה.

בתחילת 1996, לאחר שתקוותיה נכזבו, החליטו ביונדו ודייל להפיק באופן עצמאי דיסק מקומי עבורה בהקלטה חיה במועדון הוותיק Blues Alley בוושינגטון. אווה קסידי, שהרגישה לא טוב בשתי ההופעות, לא הייתה מרוצה מההקלטות אבל הדיסק המצוין Live at Blues Alley בכל זאת יצא במהלך אותה שנה וזכה לביקורות טובות בתקשורת המקומית בעיר וושינגטון. הוא לא זכה לחשיפה ולהצלחה מחוץ לאזור וושינגטון.

זה תקליט הופעה כל כך טוב. מאזינים לסטנדרטים שהיא שרה, כמו What a Wonderful World,  Autumn Leaves,  Cheek to Cheek או You've Changed… היא ממציאה אותם מחדש. למילים יש פתאום משמעות כל כך עמוקה וגם הלחן הכה מוכר פתאום נשמע חדש. לא יאמן. כזמרת ג'אז היא לא דומה לשום דבר ששמעתי קודם. אין מילים. מופת! (בתחתית הפוסט יש חלון יו-טיוב עם וידיאו ההופעה. אסור בשום פנים ואופן להחמיץ!)

בהמשך אותה שנה הקליטה קסידי שירים לתקליט אולפן בהפקת ביונדו ודייל. כבר במהלך שתי ההופעות בבלוז אלי, אשר יצאו בדיסק, חשה אווה קסידי כאבים בירכיה. לאחר שעברה בדיקות התברר ששומת מלנומה ממאירה שהוסרה מגבה בשנת 1993, הביאה להתפשטות הסרטן לריאות ולעצמות. לאחר טיפולי כימותרפיה היא נפטרה בחודש נובמבר 1996, כשהיא בת 33, שישה שבועות לאחר שמוזיקאי וושינגטון ערכו ערב לכבודה.

תקליט האולפן היחיד שלה Eva By Heart יצא סמוך לאחר מותה, בשנת 1997. תקליט נהדר. תקליט האולפן היחידי שלה. שנה לאחר מכן יצא דיסק האוסף Songbird, שהכיל שירים משני תקליטיה (ושיר מתקליט שת"פ).

שלושת הדיסקים הנהדרים לא עוררו הדים עד שבשנת 2000, התגלגל דיסק האוסף לידיו של מפיק תכנית בוקר בתחנת הרדיו BBC2 בבריטניה. הוא נדלק ובתכנית הושמעו שירים מהתקליט ובמיוחד הביצוע של אווה קסידי לשיר Over The Rainbow (אותו ביצעה ג'ודי גארלנד בסרט הקוסם מארץ עוץ).

השיר בביצוע של אווה קסידי הפך ללהיט ענק בבריטניה והגיע לראש המצעד ועמו דיסק האוסף Songbird שמכר 200,000 עותקים תוך מספר חודשים.

השמועה על זמרת אמריקאית אלמונית הכובשת את ראשות המצעד בבריטניה עם ביצוע לשיר משנות השלושים הגיעה לארה"ב, ובשנת 2001, לאחר שנמכרו כחצי מיליון עותקים מדיסק האוסף, בארה"ב, נחשפה קסידי המנוחה לקהל הרחב באמצעות תכנית הטלוויזיה Nightline של רשת ABC ששידרה כתבה על קסידי, סיפור חייה ומותה. בן לילה, ככבו כל תקליטיה של קסידי בראשות מצעד המכירות של אתר Amazon.

הנה הכתבה במלואה. שלא תעזו שלא לצפות בה, במלואה:

מחליקת הקרח Michelle Kwan זכתה במדליית הזהב באולימפיאדת החורף 2002 כשהיא מחליקה לצלילי הביצוע של קסידי לשיר Fields of Gold. סרטון ההחלקה הזוכה, חשף את קסידי בפני העולם כולו והפך את הביצוע, ללהיט:

אווה קסידי היא זמרת מופלאה. צריך רק להאזין בשקט לשיר או שניים ומתאהבים בה. היא שרה לא פעם שירים שהם לכאורה שחוקים ומשומשים, יש שיאמרו, מאוסים, אבל מפיה הם נשמעים רעננים, כאילו נכתבו אתמול רק עבורה. הביצועים שלה לא דומים לשום ביצוע קודם.

קשה להעלות על הדעת, בעידן שלנו, זמרת ששרה שירים מוכרים ואף שחוקים ומאוסים, בליווי גיטרה, באופן כה מאופק ולא רגשני, ויכולה ליצור אפקט כזה. לתפוס אותך בגרון. "להרוג אותך ברכות", באנדרסטייטמנט, בלי אותה רגשנות דוחה וכה מוכרת מתחרויות הזמרים הטלוויזיוניות בסגנון "כוכב נולד", "אמריקן איידול" ודומיהן.

מלבד שני תקליטיה הרשמיים, Live at Blues Alley ו- Eva By Heart, יצאו לאחר מותה ויוצאים כל שנה דיסקים המביאים את כל הקלטותיה, סקיצות שהקליטה עם ביונדו ודייל, הקלטות מהופעות במועדונים וכו'. כל מה שנותר. כמה מהביצועים היפים מצויים רק בדיסקים אלה.

בשנת 2000 יצא התקליט Time After Time, המביא סקיצות שנשמעות מצוין שהוקלטו בתחילת 1996. בתקליט כמה פנינים.

בשנת 2003 יצא התקליט American Tune המורכב מהקלטות שמצא אחד מחבריה של קסידי בחפציו. שני הדיסקים הנ"ל כוללים ביצועים נפלאים, אולם חייבים לזכור כי מדובר באוסף של חומרים שלא יועדו להוצאה לאור וגם איסופם לדיסק, לא יוצר אלבום קוהרנטי שאווה קסידי הייתה מוציאה, לו חיה.

ב-2012 יצא אוסף בן 20 שירים ממיטב ביצועיה, The Best of Eva Cassidy. למי שרוצה דיסק אחד, יתכן שזו תהיה בחירה מתאימה.

ליקטתי עבורכם כמה שירים להאזנה. כל ביצועיה, מכל תקליטי האוסף השונים זמינים להאזנה ביו-טיוב.

מתוך ההופעה בבלוז אלי (הוידאו במלואו בהמשך), הביצוע הנפלא שלה ל-Over the Rainbow, אשר צעד בראש המצעד הבריטי בשנת 2000:

הביצוע ל-Kathy's Song של פול סיימון הוא משהו יוצא דופן:

הביצוע ל-Who Knows Where the Time Goes של Fairport Convention:

הביצוע ל-Songbird של פליטווד מק:

Samba E Amor

chico buarque de hollanda no 4יש שירים שממיסים אותי. את Samba e Amor של שיקו בוארקה (Chico Buarque) אני מכיר כבר בטח 20 שנה, אם לא יותר ובמשך כל השנים הללו הוא היה מהשירים האהובים עלי ביותר. מאלה שאתה אומר שתיקח לאי בודד. כל פעם שאני שומע אותו, בביצוע המקורי של שיקו, אני מתרגש מחדש וכולי חידודים.

זה שיר של בוקר סואן שלאחר לילה של אהבה, עם מילים יפות, שירה ממש, שיושבות על משפטים מוזיקליים כל כך יפים. אפילו צליל המילים והחרוזים, נהדר בפני עצמו.

כל השנים הוא היה עבורי מין שיר אישי-פרטי שאף אחד בסביבתי לא הכיר (אף שהוא קלסיקה אהובה בברזיל). כללתי אותו באין ספור רשימות השמעה וכשהוא היה מתנגן, הייתי מנדנד: "תקשיב/י לשיר הזה, צ'מע/י איזה יופי".

זה הביצוע המקורי מ-1970 שלטעמי, הוא היפה ביותר. איזו מנגינה יש לשיר הזה ואיך העיבוד מתפתח:

בשנים האחרונות יש לשיר עדנה מחוץ לברזיל. עוד ועוד ביצועים צצים להם והעולם אט אט מגלה את השיר המופלא הזה.

מי שהחזירה את השיר לתודעת הקהל בברזיל והציגה אותו לשאר העולם היא Bebel Gilberto, אחייניתו של שיקו בוארקה ובתו של ג'ואאו ג'ילברטו, כשהקליטה אותו לתקליטה המצליח ופורץ הדרך Tanto Tempo משנת 2000:

והנה ביצוע חדש יותר, רוקיסטי וחזק של מריסה מונטה:

וביצוע יפה של Caetano Veloso, בן דורו של בוארקה:

הנה ביצוע אינסטרומנטאלי ג'אזי של סטפאנו בולני האיטלקי:

לאחרונה הקליט אותו גם בראד מלדאו. זהו. השיר סוף סוף יכנס גם לקאנון של הג'אז הבינלאומי:

הנה תרגום הטקסט לאנגלית:

I make samba and love till much later

And I am very sleepy when morning comes

I heard the burning rush of the city

That brings tomorrow faster

In the wee hours we still make love

And the factory whistles begin to blow

The traffic circles around our bed, complaining

Of our eternal stretching

On the lap of my welcomed friend

In the body of the blessed guitar

I make samba and love throughout the night

I have no one to explain myself to

I make samba and love until much later

And I have much more to do

I hear the burning rush of the city, screeching

Why is it so hard for dawn to arrive

I am not sure if lazy or a coward

Under my wool blanket

I make samba and love until much later

And I am very sleepy when morning comes

אני מזמין אתכם לצרף את השיר לפס הקול שלכם ומזמין אתכם להציץ בפוסטים האחרים בבלוג (הרשימה משמאל). תיהנו.

סיפור הרוקנרול הכי מדהים ששמעתם!

Cold Fact 1970בואו תשמעו סיפור מדהים. תארו לעצמכם שמישהו שמת מזמן, נניח ג'ניס ג'ופלין או הנדריקס, או מישהו פחות מפורסם, ניק דרייק למשל, צץ לו פתאום משום מקום, כשהשמועה על מותו, הייתה מוקדמת. זקן, אבל נשמע כמו אז, עולה על הבמה לתדהמת הקהל ושר. כאילו חזר מעולם המתים. אז מסתבר שהוא לא מת וכל השנים הוא גר בחולון או בדטרויט והוא לא ידע שהוא מפורסם. הוא לא שמע.

אז יש סיפור כזה. Sixto Rodriguez היה סינגר-סונגרייטר שחור מדטרויט שבשנים 1970-1971 הוציא שני תקליטים: Cold Fact ו- Coming from Reality שלא זכו לכל הצלחה. בתור כישלון, הוא נעלם מהאופק ואיש לא שמע עליו יותר במולדתו ארה"ב.

Coming from Reality 1971בדרום אפריקה, הפכו התקליטים הללו להצלחה גדולה. מילות שירי המחאה, העוני והסבל שרודריגז כתב, דיברו מאוד אל שחורים ואל לבנים ליברלים כשירי אנטי-אפרטהייד והתקליטים הללו הפכו למבשרי תנועת המחאה. הוא תיפקד כבוב דילן מקומי. זמר מחאה של סיקסטיז מובהק. אומרים שבכל בית ליברלי שבו היה פטיפון, אפשר היה למצוא לפחות את אחד משני התקליטים הללו. למעלה מחצי מיליון עותקים נמכרו אז. אפילו סטיבן ביקו היה מעריץ שלו. בשנות השבעים קנתה חברת תקליטים אוסטרלית את זכויות ההדפסה באוסטרליה וניו-זילנד והתקליטים יצאו באוסטרליה, מה שסידר לרודריגז סיבוב הופעות באוסטרליה, אולם בסוף שנות השבעים הוא נעלם שוב ולא הותיר אחריו עקבות.

בדרום אפריקה ואוסטרליה הניחו שהוא מת. היו שלל אגדות סביב נסיבות מותו, אחת מהן, שהתאבד על הבמה.

שני מעריצים מדרום אפריקה החליטו לברר מה קרה לו ואיך באמת מצא את מותו. להפתעתם גילו שבכל אותן שנים, מסוף שנות השבעים, רודריגז חי בעירו דטרויט, באותו בית עלוב, חסר כל ואלמוני לחלוטין. הוא עבד כפועל דחק בענף השיפוצים, כשבמהלך השנים הוא מאבד את מאור עיניו ומתקשה ללכת.

כמובן שלא הייתה לו שום קריירה מוזיקלית והוא לא ידע דבר וחצי דבר על כך שהוא כוכב ענק ברום אפריקה, ששני התקליטים שלו הם קלאסיקה שאין דומה לה בדרום אפריקה ושהוא ממש דובר של דור. גיבור תרבות. לא פחות. בעירו הוא היה אף אחד. שקוף.

Searching for Sugarman

עד 1998 רודריגז לא ידע דבר על הצלחתו בדרום אפריקה. באותה שנה, בתו הבכורה גילתה להפתעתה אתר אינטרנט המוקדש למוזיקה של אביה. היא יצרה קשר עם האתר ולשני אוהדי אביה שעומדים מאחוריו ובאמצעותו נחשפה לראשונה לסיפור דרום אפריקה. הקשר הזה הביא לארגון ביקור שלו בדרום אפריקה, בה נדהם הקהל לראות אותו, שב מעולם המתים. כשרודריגז ובנותיו הגיעו לדרום אפריקה הם נדהמו לגלות לימוזינה שהמתינה להם בשדה התעופה ואת כמות הקהל שמלא איצטדיון לשמוע אותו. הקהל הנרגש שר אתו את השירים. מזלו הרע של רודריגז לא תם. הוא שב לעירו דטרויט, סיפר לחבריו על החוויה המדהימה בדרוא"פ ושב לעבודתו כפועל דחק. אמריקה לא שמעה על הסיפור הזה ורודוריגז נותר אלמוני.

ב-2001 או 2002 נתקלתי בשיר Sugarman של רודריגז באחד מהאוספים שבאותן שנים ערכו דיג'ייז כוכבים. אז נדלקתי על השיר וחיפשתי פרטים על האמן. גיליתי שהשיר מקורו בתקליט Cold Fact הנ"ל, שלא היה זמין לרכישה באמזון וכו' (יצא לראשונה ב-2008), אך לאחר חיפושים הצלחתי להוריד אותו מהרשת. אני זוכר שבאתי עם הדיסק שצרבתי לאוזן השלישית, הראיתי לגל אפלרויט שעבד שם וצרבתי לו עותק, כדי שיוכל להשמיע בתכנית שלו ב-88FM. התייחסתי לדיסק הצרוב כאל אוצר נדיר. מאז אני מכיר את רודריגז ואוהב את המוזיקה שלו.

searching for sugarmanכמה התרגשתי לגלות לפני כמה חודשים את הסיפור הזה שהונצח בסרט דוקומנטרי, Searching for Sugar Man, שגם הפקתו היא סיפור סינדרלה. הסרט הופק/צולם ע"י בחור שוודי ללא תקציב ובמשך שנים לא הצליח לסיים אותו, מחוסר כסף. הוא ערך אותו על המחשב בביתו ורק בשנת 2012 נמצא לו מפיק/מפיץ שלקח אותו לפסטיבל סאנדאנס. הפסטיבל בחר בסרט להיות סרט הפתיחה והשאר היסטוריה. כך משום מקום, גילתה אמריקה, בשנת 2012 את רודריגז ואת הסיפור המדהים. כעת הסרט מועמד לפרס האוסקר. יסלחו לי המועמדים הישראלים, אני מקווה שיזכה. מדובר בסרט נפלא. מעניין ומרגש עד דמעות, כמובן, עם מוזיקה טובה מאוד. כל הדמויות הקשורות לסיפור הזה בעלות קסם. פשוט תענוג להיחשף אליהם בסרט הנפלא הזה.

הסרט ישודר בערוץ 8 דוקו של יס ב-5 במרץ 2013!

לאחר הצלחת הסרט בפסטיבלים, הוזמן רודריגז להופיע בטלוויזיה בארה"ב, תחילה אצל דיוויד לטרמן ואז הוא יצא לסיבוב הופעות מצליח בארה"ב. מה שמעניין ומפתיע, שבגיל 71, לאחר שנים שהוא פועל דחק, הוא מנגן ושר ונשמע מצוין, דומה מאוד למה ששומעים בתקליטים מלפני 40 שנה.

הנה כתבה של התכנית 60 Minutes של רשת CBS, שבה מספר בוב סיימון את הסיפור. קורא יקר, אתה חייב לראות את הכתבה הזו:

והנה הראיון וההופעה אצל דיוויד לטרמן:

~

~

הנה שיר שהוקלט לאחר שני התקליטים והיה מיועד לתקליט שלישי שמעולם לא יצא:

הנה להאזנה, תקליט ההופעה הנדיר באוסטרליה 1979 במלואו: