חוויה מכוננת בחנות התקליטים "מנגו", תל-אביב 1975

AGFA-LOW-NOISE-C-90-COMPACT-Cassette-1972-1974

ב-1975 מלאו לי 13. לבר המצווה קנו לי רדיו-טייפ קסטות ושתי קופסאות של קסטות Agfa צבעוניות. היו שם 10 סגולות ו-10 צהובות.

אהבתי מוזיקה יותר מכל דבר אחר והתחלתי להקליט מהרדיו שירים אהובים. עד היום אני זוכר טוב מאוד וחש ריגוש כשאני שומע שיר שזכור לי במיוחד מאותן קסטות סגולות וצהובות שליוו אותי שנים לא מעטות. לא מעט אוצרות רדיופוניים הונצחו על הקסטות הללו, המיקס-טייפס הראשונים שלי, נערכו עליהן, להרשים ילדות (שלא נענו למניפולציה) ולפנק חברים.

נדלקתי חזק על האחים אברלי ועל השיר All I Have To Do Is Dream. אגרתי על הקסטות האלה כמה שירים של האחים אברלי. השתוקקתי לתקליט שלהם.

תקליטי מנגו כיכר מסריקגרתי ברמת חן (שכונה ברמת גן) ובאותה שנה בדיוק נפתחה ברמת חן, בפינת הרחובות האלוף דוד ועודד, חנות תקליטים (שלא שרדה יותר מכמה חודשים) שהייתה סניף של חנות התקליטים התל אביבית Mango מכיכר מסריק. בחנות ישב בחור גדול ומזוקן בשם יורם אל-מדון והוא קיבל אותי תמיד בחיוך רחב והשמיע לי דברים יפים. קניתי אצלו תקליטים של להקות שנות השישים. מסתבר שרבים מהתקליטים בחנות היו עודפים ושאריות של החנות התל אביבית וסדרות מוזלות. זה מעולה לילדים בכיתה ז'.

בחנות הזאת חוויתי לראשונה את אותה חוויה שתלווה אותי שנים רבות והיא חווית חנות התקליטים, וחווית המוכר המשמיע והמשפיע של חנות התקליטים. המוכר שאוהבים לחזור אליו, שנותנים אמון בשיפוט ובטעם שלו, מוכר שלומד להכיר את הטעם שלך ומציע לך עוד מהטוב הזה.

לשמחתי, הזדמן לי לנסות ולהיות אחד כזה, בחנות "ג'אז באוזן" של האוזן השלישית, ברח' שינקין, בשנים 1992-1996. סצנת חנות התקליטים היא מציאות שכבר לא תחזור.

מוכר התקליטים המשוגע בעצמו על מוזיקה, הוא מתווך תרבות חשוב מהסוג שנכחד. יש עוד כמה פרטים ממנו שמתקשים להתרבות ב"גני חיות" שמורים, כמו "האוזן השלישית", "החור בשחור" וכו' ובכמה חנויות דומות בעולם.

מיקי דותן והלל אברמוב ב"מנגו" 1976

ספק אם ימצא תחליף ראוי למתווכים מהסוג הזה. מי שגדל בחנויות תקליטים מכיר את החוויה הזאת, את הערך הרב שלה ואת השעות הקסומות הרבות של הבילוי בחנות התקליטים, עם משוגעים כמוך.

נחזור לסיפור. רציתי מאוד תקליט של האחים אברלי, ליורם ממנגו רמת חן לא היה. "בחנות בתל אביב בטוח שיש", הוא אמר לי, "בכיכר מסריק. שם יהיה".

לא אשכח את הביקור הזה כל חיי. לחנות הצפופה מכל טוב היה ניחוח נהדר, מתקתק, ניחוח פצ'ולי סיפר לי לאחרונה אחד מבעליה, מיקי דותן. היו בחנות תקליטים עם עטיפות מעניינות והרבה תמונות או כרזות של פרצופים לא מוכרים, שעד מהרה, אכיר.

The Everly Brothers - Walk Right Back With the Everlys 1975

מצאתי שם את מה שחיפשתי. הציעו לי תקליט  אוסף חדש של האחים אברלי, מתוצרת חוץ. הוא היה יקר, אבל העטיפה (זו משמאל) הייתה צבעונית ומבריקה והצליל באזניות היה צלול ונהדר. היו בתקליט את כל השירים שרציתי. קניתי. עד היום אני אוהב את האחים אברלי אהבה גדולה. תקשיבו לשיר הזה מתוכו  (So Sad (to Watch Good Love Go Bad כמה שהוא יפה:

נשארתי בחנות זמן רב. הייתי מוקסם מהחנות, מהאנשים שנכנסו ויצאו ומהאווירה. איזו אווירה. לאחר כמה שעות, אמר לי המוכר (היום אני יודע שהמוכר היה אחד משני הבעלים: הלל אברמוב או מיקי דותן), "בוא, בוא תשמע משהו יפה". תקליט חדש שזה עתה יצא.

הוא הניח את האזניות על ראשי וחיי השתנו לבלי שוב. תארו לעצמכם ילד (בשנים ההן, ילד בן 13 עוד היה ילד) שעד אותו שלב שמע שירים ברדיו והכיר את אריק איינשטיין, את כוורת, את מתי כספי ולהקות סיקסטיז כמו הביטלס, הביץ' בויז והרמן הרמיטס, שומע את הצליל החללי, המהדהד והמהפנט של הקטע הפותח של אותו תקליט Shine on You Crazy Diamond.

זו הייתה חוויה מסעירה. מטלטלת. חוויה מכוננת של פעם בחיים.

The First Cut is the Deepest כתב קט סטיבנס. הוא התכוון לאהבה ראשונה. עבורי, ההאזנה הראשונה הזאת, הייתה חתך ראשון, עמוק מאין כמותו, בלתי נשכח. את עצמת החוויה הזאת, לא שכחתי ולא הצלחתי מעולם לשחזר, אף שהיו לי חוויות מוזיקה רבות ונפלאות ועדיין יש (כפי שבוודאי התרשמתם).

התקליט Wish You Were Here של פינק פלויד היה חדש חדש. זה עתה יצא. הוא שינה את חיי.

חזרתי הביתה רק עם התקליט של האחים אברלי. לא יכולתי להרשות לעצמי לקנות את התקליט החדש של פינק פלויד, שהיה חדש, עטוף בפלסטיק שחור, מתוצרת חוץ ויקר, אבל לא יכולתי להירגע.

Pink Floyd - Wish You Were Here 1975 (Israeli Cover)

ליקטתי כסף ככל שיכלתי ובתוך זמן לא רב הייתי שוב בחנות ברמת חן ושם קניתי את שני תקליטי הרוק המתקדם הראשונים בחיי: את Wish You Were Here של פינק פלויד שהסעיר אותי בביקור בתל אביב (לצערי, מתוצרת הארץ, וזו משמאל הייתה עטיפת הגרסה הישראלית) ואת Selling England By the Pound של Genesis שגם הוא היה רק בן שנתיים.

בטח יורם היה מי שהמליץ על התקליט הנוסף, שגם הוא הפך מיד לאחד האהובים עלי, כל חיי.
נכבשתי מיד ע"י המוזיקה הזו. עד עצם היום הזה אני אוהב את התקליטים האלה ושומע אותם. האם שניהם לא נמנים על עשרת הגדולים של הרוק המתקדם?

Genesis - selling england by the pound 1973

היה ברוק המתקדם של אותן שנים משהו מסעיר במיוחד. קודם כל, היו אלה הצלילים עצמם. צלילים אחרים, מסעירים. צלילי שלל המקלדות החשמליות האנלוגיות שסיפקו עומק תזמורתי למוזיקה. חלילי צד, כינורות חשמליים. עד היום אני אוהב מאוד את נגינת המקלדות בתקליטים האלה ואת קטעי הסולו של קלידני הלהקות הללו.

הקטעים, שהיו בנויים כמו יצירות קטנות החורגות ממבנה השיר הטיפוסי, של בית ופזמון, עם שינויי קצב תכופים ולעתים התפרסו על צד שלם של תקליט. קראנו להם "יצירות".

והיו קטעי הסולו. או שנדלקת על המוזיקה הזאת ואז המרת את דתך אליה, או שלא. אם לא, אז כל העסק הזה לא היה מובן לך. מעצבן אפילו. בשפת העת הזו: "חופר".

כמה מתקליטי הרוק המתקדם של אותן שנים, עמדו בכבוד רב במבחן השנים, אני מעריך אותם כמוזיקה מצוינת ואני מרבה להאזין להם. בטח אמצא הזדמנות נוספת לכתוב על כמה מהם.

אני מזמין אתכם להאזין ברצף לשני הקטעים המסיימים את Selling England by the Pound ולסולו הקלידים של טוני בנקס בחצי השני של הקטע. ההאזנה פה מתבקשת על מנת להשלים את האווירה. זו דוגמה טובה וטיפוסית לסגנון וליופי שכבש אותי. מוזיקת פרוגרסיב במיטבה משנותיה הטובות:

אם הגעתם עד לפה אתם עשויים לשאול: מה הקשר בין חווית חנות התקליטים המכוננת, פינק פלויד, ג'נסיס ופרוגרסיב זה לבין הקסטות הסגולות והצהובות?

מה הקשר? בירה נשר!, כמו שאמרו בסבנטיז. אין ממש קשר. הקשר המפוקפק הוא שנזכרתי בקסטות בערגה ואע"פ שאני לא טיפוס נוסטלגי (נשבע!), הוצפתי רגשות וזיכרונות נלוזים ובהיותי נודניק, רציתי לספר, אז סיפרתי.

אשמח מאוד אם תגיבו ותספרו על החוויה המכוננת שלכם כמאזיני מוזיקה. אני סקרן לקרוא.

The Heartbreakers – להקת על

את שמו ודמותו של טום פטי אני מכיר שנים רבות, אשר במהלכן הוא לא הצליח ללכוד את תשומת לבי. קול מאנפף ואישיות שלא משכה אותי, שיר פה ושיר שם, נשמע קצת כמו בוב דילן. או. קיי.

רק בתחילת שנות האלפיים גיליתי להפתעתי שלטום פטי יש את אחת מלהקות הרוק הכי טובות. Tom Petty & The Heartbreakers היא להקת על. אחת מלהקות הרוקנרול הכי טובות על הכדור. נשבע שלא ידעתי עד כמה הלהקה הזו טובה וחשובה. מסתבר, שבארצנו, לא רבים יודעים. בתקופה זו של חיי, זו אחת הלהקות שאני הכי אוהב.

הסטייל של ה"הארט ברייקרז" הוא מה שמכונה ברוק האמריקאי Heartland Rock (זה הסטייל שברוס ספרינגסטין משויך אליו). זהו תת סטייל של הרוק השורשי (Roots Rock). זה רוקנרול מסורתי במבנה שלו, עם צליל גיטרות, האמונד, פסנתר ודרייב תופים חזק ואנרגטי, לא אלטרנטיבי מצד אחד ובלי תוספות הקאנטרי, כמו באנג'ו, פדל סטיל וכו'. אם השיוך לקבוצת ברוס ספרינגסטין מרתיע מישהו, אז אין סיבה. אני ממש לא מחובבי ספרינגסטין ובכל זאת, מת על ההארטברייקרס.

הלהקה הזאת היא קודם כל להקת הופעות, להקה שהאיכויות שלה "עוברות" פחות ברדיו ואפילו באלבומים ויותר בהופעות, אבל היא לא להקת ג'אם כמו פיש או כמו גריטטפול דד. היא לא מנגנת קטעים ארוכים ולא מתקשקשת. יש לה צליל רוקנרול יפה מאין כמוהו.

ובחזרה לתחילת שנות האלפיים ולהידלקות שלי עליה: מה שעשה לי את זה והדליק אותי על הלהקה הזו הוא מופע טלוויזיוני מדהים משנת 2003 בו נתקלתי במקרה.  הנה בלוז מהמופע הזה אותו מצאתי ביו-טיוב (המופע יצא ב-DVD וב-Blu-ray). איך הם מנגנים. זו מוזיקה שכשאתה שומע, אתה צועק: "רוקנרול!":

והנה עוד קטע מאותו מופע, הפעם להיט רדיו של הלהקה מאלבום המופת שלה Damn the Torpedoes מ-1979. תגידו שזה לא פצצה. מתי ראיתם ושמעתם לאחרונה גיטריסט כזה?:

ב-2009 יצאה קופסה בת 4 דיסקים (או 7 וינילים) בשם The Live Anthology. אפשר להאזין לה, להוריד אותה ולקנות אותה בכל הפורמטים הקיימים ומי שאוהב רוקנרול, מוטב שלא יחמיץ את חתיכת המוזיקה הזאת.

כמעט 4 שעות של קטעי הופעה שנשמעים כל כך טוב. אסופה פנטסטית של שירים וקטעי נגינה סוחפים.

במושגים של היום, של האזנה לקטעים ולא לאלבומים, באזניות ולא בין שני רמקולים וכו', זה לכאורה מוצר לא רלוונטי. מי צריך 4 שעות של קטעים בהופעה חיה?

אז זהו, שלכאורה לא צריך כל כך הרבה, אבל לא חייבים בבת אחת. זה כל כך טוב שרוצים לשמוע עוד ועוד… ועוד. אני חוזר להקלטות האלה שוב ושוב. אני מוצא עצמי מאזין ומריע, כמה שזה נשמע טוב.

זה מוצר שהכינו אותו בצורה כל כך מוקפדת, עם בחירה כל כך טובה של הקטעים, עם עבודה על הסאונד ועל העטיפה ועל כל פרט, כך שמי שבכל זאת עוד מתרכז במוזיקה, כדאי מאוד לשים על זה את היד או את ההארד דיסק.

והמוזיקה… איזו מוזיקה. כל כך סוחפת. רוקנרול אמריקאי במיטבו. לפני כמה ימים הייתי אצל חבר שהוא אספן תקליטים (ויניל) ושיתפתי אותו בהתלהבותי. הוא ניגש לאוסף שלו והוציא את קופסת הויניל בת 7 התקליטים (לי אין ויניל. אני עברתי לדיסקים ב-1986). לא יאומן כמה הדבר הזה יפה. החזקתי את זה והרחתי את זה… ואיך זה נשמע. הוא הניח תקליט על הפטיפון המשובח שלו. "נפלתי ברצפה", כדברי פולי המנוח מהגשש.

כמה מילים על הלהקה הזו. אני אומר "להקה", כי מדובר בלהקה ולא בקבוצת נגנים המלווים זמר. אע"פ שטום פטי עומד בראש הלהקה, כותב את השירים (רבים בהשתתפות מייק קמפבל) ושר. זו להקה שצמחה בעיר בצפון פלורידה ורק החלטה של חברת תקליטים, הפרידה בן שמו של הזמר לשם הלהקה. מדובר ביחידה קרבית ובנגנים עילאיים. הגיטריסט המוביל מייק קמפבל (שהוא די Band Leader), הקלידן בנמונט טנץ' והמתופף האנגלי סטיב פרוני (שאינו מההרכב המקורי). צריך לראות את הלהקה הזו בהופעה. יו טיוב מלא קטעי הופעה.

כמה דוגמאות מהקופסה הזאת, לאו דווקא מבין הלהיטים. לדוגמא, השיר My Life / Your Wold מ-1987, שיר של פטי ושל מייק קמפבל עם סולו גיטרה סוחף של קמפבל:

והנה גרסה אינסטרומנטאלית נהדרת לשיר הנושא מסרט ג'יימס בונד Goldfinger:

runnin down a dreamלמי שמתעניין כבר, או חוזר לפוסט הזה לאחר חשיפה מוצלחת למוזיקה, ראוי לספר על סרט דוקומנטרי בן 4 שעות (!) משנת 2007, , Tom Petty and the Heartbreakers: Runnin' Down a Dream, שיצר פיטר בוגדנוביץ' (The Last Picture Show), על סיפורה של הלהקה, שהוא סרט מצוין, מעניין ומהנה מאוד. טוב יותר מרוב סרטי הרוקנרול שראיתי. הנה הטריילר לטעימה:

ולסיום, רשימת השמעה שאמורה להכיל את כל 61 קטעי האנתולוגיה. לא בדקתי, אבל ככה זה נראה. אפשר ללחוץ וזה רץ משיר לשיר, במגבלות הסאונד של יו-טיוב.

תיהנו וספרו לי איך היה. אני מת לשמוע מה אתם אומרים:

אווה קסידי – זמרת שחייבים להכיר

על אווה קסידי שמעת? רוב הסיכויים שהתשובה היא: לא!

אווה קסידי היא מין סינדרלה, אבל למרבה הצער, הנסיך על הסוס הלבן הגיע לאחר מותה, בטרם עת.

אווה קסידי היא זמרת שגדלה ופעלה בוושינגטון הבירה, שאהבה לשיר קאברים מכל המינים והסוגים: שירי ג'אז, בלוז, להיטי עבר ומה לא. לא בחירה שנחשבה פופולרית בעידן שלנו, שלאחר הביטלס ובוב דילן.

לפני הכל, אני לא יכול להתאפק ואני חייב לומר: אווה קסידי היא זמרת מופלאה! אם לא שמעתם אותה עד כה, ברוכים הבאים לגן עדן. אתם עומדים ליהנות ולהתאהב.

הייתה לה קריירה צנועה מאוד בעיר הולדתה וושינגטון. היא עבדה כזמרת ליווי בהקלטות ופה ושם היא שרה דואט עם זמר זה או אחר או התארחה פה ושם. קשה לקרוא לזה קריירה. בשעות היום עבדה בגננות נוף ובעיטור תקרות.

במהלך שנות השמונים היא הכירה בסיסט בשם קריס ביונדו שעבד גם כטכנאי הקלטות, שנדלק עליה והתמסר אליה לחלוטין. הוא הכיר לה מפיק בשם אל דייל, והם סידרו לה את אותן עבודות, כזמרת ליווי באולפנים וניסו לקדם את הקריירה שלה.

לאחר כמה שנים בהן הקליטה תפקידי ליווי באולפנים, התחילה להופיע במועדונים קטנים, בניסיון להתגבר על הביישנות שלה שהקשתה עליה מאוד. היא הופיעה בפני קהל שמנה עשרות אנשים ומכרה קלטות עם שיריה בעצמה למעט הקהל שבא לשמוע אותה. בכל זאת, היא רכשה לעצמה מוניטין של זמרת מצוינת בוושינגטון וקהל אוהדים מקומי קטן, אך אוהב ומסור.

ביונדו ודייל ליוו אותה וניסו לקדם את הקריירה שלה, ללא הצלחה רבה. נראה היה שגם היא לא תכננה להיות זמרת במשרה מלאה. היו ניסיונות להחתים אותה על חוזה הקלטות, אבל קשה היה לקטלג אותה לסגנון מוזיקלי אותו ניתן לשווק. היא הרי שרה הכל מכל. כל שיר שהיא אוהבת. חברות תקליטים לא אוהבות את זה. או שאת זמרת פופ, או ג'אז, או R&B או פולק. זה עיקרון ברזל אצל חברות התקליטים האמריקאיות: כל אמן חייב להיות מסווג לג'אנר ברור שיש לו שם ולג'אנר הזה יש בדרך כלל מחלקה בחברת התקליטים או חברת תקליטים המיוחדת לג'אנר. (יש סיפור על התקליט הראשון של להקת Genesis, ששמו From Genesis to Revelation שנכשל לחלוטין, כי חנויות התקליטים קיטלגו אותו במדף תקליטי הדת).

אז זה לא יצא. היא הקליטה הקלטות מקומיות, שרה פה ושם בתקליטי שיתוף פעולה, התארחה במעט תקליטים של אחרים, הקליטה הקלטות דמו (סקיצות) וביצועים בהופעות קטנות, לשירים שהיא אוהבת.

בשנת 1994, לאחר כמה שנים של הופעות במועדוני העיר, ובהיותה מאוד מוערכת ע"י המוזיקאים המקומיים, היא זכתה בפרס מטעם אגודת המוזיקה של אזור וושינגטון די.סי בקטגוריית זמרת ג'אז/מוזיקה מסורתית. מין "פרס רמת גן" כזה.

בתחילת 1996, לאחר שתקוותיה נכזבו, החליטו ביונדו ודייל להפיק באופן עצמאי דיסק מקומי עבורה בהקלטה חיה במועדון הוותיק Blues Alley בוושינגטון. אווה קסידי, שהרגישה לא טוב בשתי ההופעות, לא הייתה מרוצה מההקלטות אבל הדיסק המצוין Live at Blues Alley בכל זאת יצא במהלך אותה שנה וזכה לביקורות טובות בתקשורת המקומית בעיר וושינגטון. הוא לא זכה לחשיפה ולהצלחה מחוץ לאזור וושינגטון.

זה תקליט הופעה כל כך טוב. מאזינים לסטנדרטים שהיא שרה, כמו What a Wonderful World,  Autumn Leaves,  Cheek to Cheek או You've Changed… היא ממציאה אותם מחדש. למילים יש פתאום משמעות כל כך עמוקה וגם הלחן הכה מוכר פתאום נשמע חדש. לא יאמן. כזמרת ג'אז היא לא דומה לשום דבר ששמעתי קודם. אין מילים. מופת! (בתחתית הפוסט יש חלון יו-טיוב עם וידיאו ההופעה. אסור בשום פנים ואופן להחמיץ!)

בהמשך אותה שנה הקליטה קסידי שירים לתקליט אולפן בהפקת ביונדו ודייל. כבר במהלך שתי ההופעות בבלוז אלי, אשר יצאו בדיסק, חשה אווה קסידי כאבים בירכיה. לאחר שעברה בדיקות התברר ששומת מלנומה ממאירה שהוסרה מגבה בשנת 1993, הביאה להתפשטות הסרטן לריאות ולעצמות. לאחר טיפולי כימותרפיה היא נפטרה בחודש נובמבר 1996, כשהיא בת 33, שישה שבועות לאחר שמוזיקאי וושינגטון ערכו ערב לכבודה.

תקליט האולפן היחיד שלה Eva By Heart יצא סמוך לאחר מותה, בשנת 1997. תקליט נהדר. תקליט האולפן היחידי שלה. שנה לאחר מכן יצא דיסק האוסף Songbird, שהכיל שירים משני תקליטיה (ושיר מתקליט שת"פ).

שלושת הדיסקים הנהדרים לא עוררו הדים עד שבשנת 2000, התגלגל דיסק האוסף לידיו של מפיק תכנית בוקר בתחנת הרדיו BBC2 בבריטניה. הוא נדלק ובתכנית הושמעו שירים מהתקליט ובמיוחד הביצוע של אווה קסידי לשיר Over The Rainbow (אותו ביצעה ג'ודי גארלנד בסרט הקוסם מארץ עוץ).

השיר בביצוע של אווה קסידי הפך ללהיט ענק בבריטניה והגיע לראש המצעד ועמו דיסק האוסף Songbird שמכר 200,000 עותקים תוך מספר חודשים.

השמועה על זמרת אמריקאית אלמונית הכובשת את ראשות המצעד בבריטניה עם ביצוע לשיר משנות השלושים הגיעה לארה"ב, ובשנת 2001, לאחר שנמכרו כחצי מיליון עותקים מדיסק האוסף, בארה"ב, נחשפה קסידי המנוחה לקהל הרחב באמצעות תכנית הטלוויזיה Nightline של רשת ABC ששידרה כתבה על קסידי, סיפור חייה ומותה. בן לילה, ככבו כל תקליטיה של קסידי בראשות מצעד המכירות של אתר Amazon.

הנה הכתבה במלואה. שלא תעזו שלא לצפות בה, במלואה:

מחליקת הקרח Michelle Kwan זכתה במדליית הזהב באולימפיאדת החורף 2002 כשהיא מחליקה לצלילי הביצוע של קסידי לשיר Fields of Gold. סרטון ההחלקה הזוכה, חשף את קסידי בפני העולם כולו והפך את הביצוע, ללהיט:

אווה קסידי היא זמרת מופלאה. צריך רק להאזין בשקט לשיר או שניים ומתאהבים בה. היא שרה לא פעם שירים שהם לכאורה שחוקים ומשומשים, יש שיאמרו, מאוסים, אבל מפיה הם נשמעים רעננים, כאילו נכתבו אתמול רק עבורה. הביצועים שלה לא דומים לשום ביצוע קודם.

קשה להעלות על הדעת, בעידן שלנו, זמרת ששרה שירים מוכרים ואף שחוקים ומאוסים, בליווי גיטרה, באופן כה מאופק ולא רגשני, ויכולה ליצור אפקט כזה. לתפוס אותך בגרון. "להרוג אותך ברכות", באנדרסטייטמנט, בלי אותה רגשנות דוחה וכה מוכרת מתחרויות הזמרים הטלוויזיוניות בסגנון "כוכב נולד", "אמריקן איידול" ודומיהן.

מלבד שני תקליטיה הרשמיים, Live at Blues Alley ו- Eva By Heart, יצאו לאחר מותה ויוצאים כל שנה דיסקים המביאים את כל הקלטותיה, סקיצות שהקליטה עם ביונדו ודייל, הקלטות מהופעות במועדונים וכו'. כל מה שנותר. כמה מהביצועים היפים מצויים רק בדיסקים אלה.

בשנת 2000 יצא התקליט Time After Time, המביא סקיצות שנשמעות מצוין שהוקלטו בתחילת 1996. בתקליט כמה פנינים.

בשנת 2003 יצא התקליט American Tune המורכב מהקלטות שמצא אחד מחבריה של קסידי בחפציו. שני הדיסקים הנ"ל כוללים ביצועים נפלאים, אולם חייבים לזכור כי מדובר באוסף של חומרים שלא יועדו להוצאה לאור וגם איסופם לדיסק, לא יוצר אלבום קוהרנטי שאווה קסידי הייתה מוציאה, לו חיה.

ב-2012 יצא אוסף בן 20 שירים ממיטב ביצועיה, The Best of Eva Cassidy. למי שרוצה דיסק אחד, יתכן שזו תהיה בחירה מתאימה.

ליקטתי עבורכם כמה שירים להאזנה. כל ביצועיה, מכל תקליטי האוסף השונים זמינים להאזנה ביו-טיוב.

מתוך ההופעה בבלוז אלי (הוידאו במלואו בהמשך), הביצוע הנפלא שלה ל-Over the Rainbow, אשר צעד בראש המצעד הבריטי בשנת 2000:

הביצוע ל-Kathy's Song של פול סיימון הוא משהו יוצא דופן:

הביצוע ל-Who Knows Where the Time Goes של Fairport Convention:

הביצוע ל-Songbird של פליטווד מק: