תקליט חדש ל-Milk Carton Kids – יופי צרוף

Montereyרק לפני מספר מועט של חודשים כתבתי על הצמד הנפלא הזה (Kenneth Pattengale הנמוך, וירטואוז הגיטרה, עם המרטין מהגוני הכהה, ו- Joey Ryan היפה ארוך השיער) ואני חש דחף לאו בר כיבוש, לכתוב שוב.

התקליט החדש שלהם Monterey לא מפסיק להתנגן במכונית שלי. הוא דוחק להזדמנות אחרת כל דבר אחר. אני מאזין לו שוב ושוב, בדרך לעבודה בבוקר, ומהעבודה בערב וכופה על כל מי שמתארח במכוניתי להאזין. זה לא נגמר עם המכונית.

נודניק אנוכי. עכשיו אצלכם על המסך.

לפני שבועיים בלבד (19/5/15) יצא התקליט וכבר אני כרוך אחריו והוא מתמסר לי.

התקליט הנהדר הזה הוקלט במהלך מסגרת סיבוב ההופעות האחרון, שהיה עמוס וארך שבעה חודשים רחוק מהבית. החודשים בדרכים, מעיר לעיר, הם מקור ההשראה של התקליט. בטקסטים ובאווירה. אווירה מלנכולית יש לומר.

השירים נכתבו תוך כדי, הוקלטו תחילה למחשב נייד לפני או אחרי הופעות, באולמות הריקים בהם התקיימו ההופעות. ההקלטות הסופיות הוקלטו רובן בכנסיה בנאשוויל טנסי.

לתקליט צליל נהדר. שתי הגיטרות האקוסטיות הישנות וההרמוניה הקולית המופלאה, משרתים סידרה של שירים מענגים שקוראים לשוב אליהם.

אם אתם לבד ברכב ויש לכם ציוד סביר ומעלה, תגבירו ווליום. תיהנו מהעומק מייפי הצליל. איפה שומעים צליל כזה?

כשרק נחשפתי אליהם בראשונה, בשנה שעברה, בתכנית הטלוויזיה Austin City Limits, אהבתי, אבל סיווגתי אותם מיד כ"רטרו" פולק. כמין "סיימון וגרפונקל" שלפני המפגש עם הרוק וההצלחה הגדולה. בסוף הפוסט הקודם השמעתי את "בליקר סטריט" של סיימון וגרפונקל מ-1964 לשם השוואה.

כיום, לאחר האזנות אין ספור למוזיקה שלהם, אני מבחין טוב יותר בייחוד שלהם. את מה שהוא לגמרי שלהם. בהרמוניה ובנגינת הגיטרה, אשר ככל שהיא מסורתית, נו טוב, "רטרו", אזהה אותה כשלהם "מקילומטר", חרף ההשפעה העמוקה מ-S&G. אולי זו רק פריטת הגיטרה הכה מיוחדת של קנת' פנטנגל שנשמעת לי "רק שלהם"?

גם בכתיבה שלהם איכות מיוחדת. טקסטים ליריים, מובנים ללא קושי. הרבה סיפורים על מקומות ואנשים. שירי מסע לרוב. שירי "ארץ אמריקה".

אני מזהה משהו עמוק מאוד במוזיקה שלהם. כדאי להקשיב טוב טוב לעומק של המוזיקה. לנגינת הגיטרה הנפלאה. הרבה מאוד דקויות.

חוש מלודי חזק ואסתטיקה עדינה ומוקפדת. לא תמצאו כאן שירים כמו שירי פול סיימון הדגולים, "אמריקה", "בוקסר" וכו'. לא צריך להיסחף. דומה כי יעברו עוד שנות דור עד שיגיע כותב ברמה של סיימון. אבל בכל זאת. עמוק, עדין, יפה, יפה, יפה.

הנה האלבום במלואו להאזנה ואני ממליץ להאזין לו ברצף:

אם להתייחס לכמה שירים. זה שכבש אותי ראשונה, Secrets of the Stars הרביעי באלבום. השיר הזה, הוא היחיד באלבום שנכתב בשת"פ עם אמן נוסף, שרה ג'רוז הנפלאה, עליה כתבתי בפוסט קודם (אתם חייבים להכיר אותה). איזה טקסט יפה ולחן כובש. שיר "פצצה". כאן בביצוע מול מצלמות וידאו, לא בסאונד של התקליט, אבל יפה והזדמנות לראות איך זה נראה:

יש לא מעט מלנכוליה בתמונות שהתקליט מתאר. הנה וידאו קליפ שהופק לשיר Poisen Tree על "איש קטן, בעיר קטנה, קצת קר והוא קצת 'דאון' וכל יום הוא עוד קצת כועס:

השירים מגוונים אף שמרביתם מלנכוליים ובטמפו איטי. שיר יוצא דופן הוא The City of Our Lady שמזכיר לי הוא בסגנון קאנטרי פולק של שנות השלושים. כמו זה שפרץ לתודעת הקהל העולמי באמצעות סרטם של האחים כהן, "Brother where art thou" משנת 2000. שיר נוסף שיוצא דופן בטמפו המהיר שלו הוא High Hopes עם נגינת גיטרה מהירה של קנת' פנטנגל.

אני כותב בכזו התלהבות על תקליט שיצא לפני שבועיים. מקווה שיעמוד במבחן הזמן. נראה לי שכן.

ניתן להשיג את התקליט בכל פורמט ברשת והוא עולה 18$ בגרסת ויניל שנראית לי "חובה" לאנשי ויניל.

Andrew Combs – קול חדש ונפלא מנאשוויל

מאז הייתי ילד בשנות השבעים של המאה שעברה, אהבתי, לצד הרוק המתקדם והרוק הבריטי, גם זמרי קאנטרי ופולק אמריקאים שכתבו שירים מלודיים שהיו להיטי רדיו. המיטב של ג'ון דנבר היה בתקליטייה שלי מגיל 12. והיו לי תקליטים של עוד אמנים מהז'אנר הזה שנותר אהוב עלי גם בחלוף השנים.

לפני כחודש נתקלתי במוזיקאי צעיר שנשמע לי כמו הזמרים ההם. עם להיטי רדיו אע"פ שזה לא הרדיו של היום. אחלה שירים, כולם פרי עטו, בהפקה עם צליל קאנטרי-אמריקנה עדכני.

אנדרו קומבס יליד 1986 במקור מדאלאס טקסס שחי ומקליט בנאשוויל ובינואר יצא אלבומו הראשון All These Dreams. איזה תקליט! כל שיר יותר יפה מקודמו.

השירים עצמם פופיים, קליטים ומפזזים וההפקה מעניקה להם צליל אמריקנה עדכני ויפה.

מאז זמרי שנות השבעים כמו ג'ים קרואצ'ה או ג'ון דנבר, לא מצאתי עניין בקאנטרי-פופ, אבל במקרה הזה, השירים אינם דביקים ומעצבנים כמו הקאנטרי-פופ שתשמעו ברדיו קאנטרי או בתחרויות הריאלטי המוזיקליות כמו אמריקן איידול.

מזמן לא נתפסתי על מוזיקה כל כך פופית, פשוטה, קליטה שבמהותה היא מוזיקה לרדיו. הרבה גיטרות סלייד וצליל קאנטרי נהדר. אך בעיקר, שירים יפים יפים וקליטים בצורה יוצאת דופן. פעם אהבתי גם פופ. כיום אני לא מוצא עניין בפופ אמצע הדרך.

נכון למועד כתיבת שורות אלה, אנדרו קומבס הוא עדיין שם אלמוני לחלוטין בארה"ב. ביו-טיוב תמצאו מעט מאוד ומספר הצפיות, מאות או אלפים בודדים, הם עדות לכך. אני מהמר שהוא עומד בפני הצלחה גדולה בהרבה.

הנה בהמשך התקליט All These Dreams במלואו להאזנה (וגם לרכישה). אני ממליץ מאוד להאזין. כל השירים טובים:

השיר הראשון Rainy Day Song הוא לטעמי ממש "קילר" ויש עוד כאלה בתקליט. לדעתי, כל רצף השירים שפותח את התקליט, מעולה.

בשיר השני, Nothing to Loose, קומבס, בטון שלו, מזכיר לי ממש את ג'ים קרואצ'ה (Jim Croce). השיר השלישי, Foolin, הוא הסינגל מהתקליט והוא מזכיר בשורה מוזיקלית אחת בפזמון את Crawlin Back to You של טום פטי.

הנה השיר החמישי מהאלבום, Pearl, בביצוע רק עם גיטרה וסלייד. כמה יפה:

הנה בהופעה של קומבס בבר בנשוויל מ-2012 שר את Dark End of the Street:

הנה Too Stoned to Cry שיר מוקדם ויפה של קומבס, מאותה הופעה:

השיר נשמע לי כפרפרזה על שירו של הנק ווליאמס I'm So Lonesome I Could Cry שהוא מהשירים המכוננים במוזיקה האמריקאית.

למי שיתעניין יותר, הנה הקלטות מוקדמות של קומבס, מ-2010 מתקליט שריכז שירים ראשונים, חלקם יצאו במסגרת EP's. ניתן להתרשם מהכישרון כבר כאן. Too Stoned to Cry בגרסת האולפן נכלל כאן:

האצבעות של ניק דרייק

Nick Drake

ניק דרייק הלך לעולמו ב-1974, בנסיבות מסתוריות, בחדרו בבית הוריו ממנת יתר של כדורים נגד דיכאון, כשהוא בן 26 ומאחוריו שלושה תקליטים בלבד מהם נמכרו בחייו כ-20,000 עותקים בלבד. שנים לאחר מותו התגלה, הפך להיות אמן משפיע מאוד. לפני כ-15 שנה כתבתי עליו מאמר במגזין, האינטרנט שופע בכתיבה עליו ובעשור האחרון נראה שניק דרייק נמצא בכל מקום. מרתיע לשוב ולכתוב, אך התירוץ שמצאתי הוא בנגינת הגיטרה המיוחדת שלו. זה תירוץ תקף כי שווה מאוד להתעכב עליה וזו הזדמנות להזמין להכיר, את מי שלא זכה עד כה.

Five Leaves Left (1969)

ניק דרייק, זמר נפלא, עם קול נפלא, יוצר גאון וגיטריסט יוצא דופן, היה כישלון מסחרי וגם כיום, כשהוא מהמשפיעים על הרוק-פולק של שנות האלפיים, נערץ ע"י טובי המוזיקאים, מארזי דיסקים מפוארים, עם אותה סחורה, יוצאים שוב ושוב, המוזיקה שלו היא לא סחורה לכל אחד.

היום, כשעסקתי בכתיבת הטקסט הזה והמוזיקה שלו התנגנה בבית, העירה זוגתי שאחרי זמן מה, הוא מנג'ס. לי הוא לא מנג'ס בכלל, אבל שיהיה ברור שזו לא מוזיקת רקע. לא תמצאו בשלושת תקליטיו המופלאים Hit Single לרדיו, כמו הרבים שהיו לקט סטיבנס, לפול סיימון, לג'יימס טיילור ולרבים אחרים מהזמרים-כותבים של שנות השבעים.

השירים שלו מורכבים, אמנותיים. קשה לשיר אותם, לזמזם אותם. לפעמים יש להם מקצב "ג'אזי", אע"פ שהם ממש לא נשמעים ג'אז. אם "קולטים" אותם ונתפסים, זו מתנה שאין רבות כמותה. ניק דרייק לא דומה לאף אחד אחר שקדם לו או מבני זמנו. הוא תופעה בפני עצמה.

אפשר להבין מדוע נכשל מסחרית. מלבד העובדה שלא סיפק סינגל קליט, ההופעות שלו כנראה לא היו הצלחה מסחררת. הוא היה ביישן והתלונן שקהל פטפט בהופעות. ההופעות היו לו חוויה לא טובה. אין בנמצא הקלטה של הופעה ממנה ניתן היה להתרשם מה הצליח להוציא מעצמו מול קהל. אין בנמצא שום סרט שממנו ניתן יהיה להתרשם ויזואלית מאישיותו, מהכריזמה או מהעדרה. כלום.

ועכשיו למוזיקה. דרייק מנגן גיטרה שונה מאחרים. יש לו פריטה, Finger Picking משל עצמו. בכמחצית, אם לא למעלה מזה, משיריו הוא מנגן כשהגיטרה שלו מכוונת אחרת מהמקובל. גם כשהוא מנגן בכיוון "רגיל", הוא מפיק צירופי צלילים משלו, קשים לזיהוי, עם פריטה יוצאת דופן. זה מעניין ובעיקר, מאוד מאוד יפה. זו לא נגינה וירטואוזית שתמשוך את תשומת לבו של המאזין הרגיל. זו אפילו לא נגינת סולו, אלא נגינת ליווי קצבית, זו לא נגינת אקורדים או נגינה עם מפרט, אלא מה שקרוי Fingerstyle. היא לא מובלטת או "נוצצת" ואפשר לא להבחין בה ומאזינים רבים עלולים להחמיץ אותה ויתכן שלא ידעו להעריך אותה. היא בעיקר תמשוך את תשומת לבם של גיטריסטים. מומלץ מאוד לכוון אליה את האוזן בעת האזנה לתקליטים שלו. יש שם יופי גדול. כשמקשיבים לעומק, שומעים אצלו לא רק פולק אלא ג'אז מודרני ומה לא. בארוק. המון שכבות של מוזיקה והשכלה מוזיקלית. זה בעיקר יפה. מאוד יפה.

השיר שלו תוכלו להאזין באמצעות הנגן השחור, River Man הוא אחד הידועים ביותר שלו, שזכה בעשור האחרון לכמה ביצועים, (האזינו לביצוע הנפלא של שלישיית הפסנתרן Brad Mheldau). שימו לב לקצב. מדובר במקצב יוצא דופן של 5/4 אותו מחזיקה הגיטרה בפריטה יפיפייה, נחבאת אל הכלים כשמעליה קבוצת כלי מיתר. בעיני, יצירת מופת:

התקליט הראשון של ניק דרייק, Five Leaves Left  מ-1969 (ממנו לקוח הקטע), הוא בעיני יצירת מופת (שלושת התקליטים, נפלאים). מופת של כתיבה, של עיבוד למיתרים ושל ביצוע. תקליט שבו כל השירים נפלאים, ללא יוצא מן הכלל (גם השירים מהסשן הזה שנזנחו ויצאו לאחר מותו, טובים, אחד אחד). כל התקליט מעובד לתזמורת מיתרים, כלי נשיפה מעץ ולגיטרה של דרייק. סגנון שהיה לא אפנתי ב-1969. לכאורה לא תקליט גיטרה מובהק, אבל בכל שיר ושיר, הגיטרה המיוחדת של דרייק יוצרת מקצבים מיוחדים, פריטות נפלאות ומרקם מוזיקלי שאין דומה לו. כמה יפה פתיח הגיטרה של השיר הנפלא Day is Done אשר חוזר כמוטיב ברקע, מאחורי המיתרים, אני כל כך אוהב את זה:

השיר Three Hours מעובד לגיטרה, קונטרה בס וקונגס. כאן הגיטרה מכוונת שונה מהכיוון הרגיל (EADGBE) לכיוון המיוחד BBDGBE. שיר קטן ויפה:

ניתן להתרשם עד כמה יפה הפריטה גם מהתבוננות בבחור הצעיר הזה עם האצבעות הארוכות, שמבצע אותה יפה ושר את השיר:

התקליט הזה מלא בשירים יפים.

תקליט הגיטרה המובהק של ניק דרייק הוא תקליטו השלישי והאחרון Pink Moon, אך תחילה כמה מילים על תקליטו השני, הנפלא, Bryter Layter (1970).

כשגיליתי את ניק דרייק, מתי שהוא בשנות התשעים (תודה לליאור כהן "חמודי" מהאוזן השלישית) וראיתי את עטיפת האלבום הזה, הסגולה, חשבתי מיד שאני מכיר אותה וראיתי אותה בצעירותי, בשנות השבעים ב"אלגרו" בסמטת בית השואבה בתל אביב. לאור הכמות האפסית שנמכרה מהתקליט הזה באותן שנים, או שזיכרוני מתעתע בי או שמגיע סחטיין גדול ל"אלגרו".

בתקליט הנפלא הזה מנגנים כמה מחברי Fairport Convention, כמו ריצ'ארד טומפסון ואחרים וכן ג'ון קייל. תקליט נהדר לשלל כלי נגינה, עם נגינה ג'אזית.

לשם טעימה, שיר נהדר מהתקליט, שגם בו מכוונת הגיטרה כיוון מיוחד (BEBEBE), At The Chime Of A City Clock:

תקליטו השלישי והאחרון של ניק דרייק, Pink Moon (1974) הוא תקליט גיטרה. רק ניק דרייק והגיטרה. זה התקליט הפחות ידידותי למאזין. רבים מהשירים מנגינתיים פחות, ונדרש מאמץ גדול יותר כדי לחדור אותו. השיר  Things Behind the Sun הוא פנינה:

שיר הנושא של התקליט התפרסם לאחר ששולב בפרסומת לפולגסוואגן שיר נהדר:

Sarah Jarosz – מכישרון צעיר, לאמנית של ממש

לראות כישרון צעיר זה מסעיר. יש לא מעטים כאלה סביב, חלקם מתדפקים על דלתות תחרויות ה"איידול" "ווייס" וכו'. רק בודדים ממש מתפתחים להיות אמנים.

שרה ג'ארוס, ילידת אוסטין-טקסס 1991, היא אחת כזו. הוציאה את אלבומה הראשון כשהיא בת 18, והיום, כשהיא בת 23 יש מאחוריה כבר שלושה אלבומים וקריירה של ממש, במחוזות הקאנטרי-פולק האמריקאים. היא לא הייתה בשום "איידול" וכו'.

רוב הסיכויים שלא שמעתם עליה וסיבה אחת לכך היא שהיא אינה אמנית פופ או רוק. היא זמרת, כותבת, מלחינה ונגנית כלי פריטה במחוזות הפולק, בלו-גראס וכו'.

היא מקליטה ומופיעה עם הרכב שלישייה, היא מנגנת במנדולינה (שהיא הכלי המרכזי שלה), בנג'ו וגיטרה אקוסטית והשניים האחרים, נגני כינור וצ'לו. יש להם צליל יפיפה ויש לא מעט נגינה וקטעי סולו.

Follow Me Down - Copyהשנה היא פרצה לתודעת הקהל האמריקאי הכללי, לאחר שהתארחה בתכניתו של קונן אובריאן והופיעה בפסטיבלים מרכזיים. מגזרת המוזיקה הזו, היא הפכה כוכבת.

יש במוזיקה שלה הרבה מאוד. רבדים של השפעות שמצטרפים לסגנון ולצליל משלה.

הסגנון המוזיקלי הבסיסי, ממנו נובע הצליל והסטייל שלה, הוא Bluegrass. למי שאינו מכיר, מדובר בסטייל אינסטרומנטלי ממשפחת הקנטרי, המושפע ממוזיקת פולק מהאי הבריטי ומאירלנד וממוזיקה אפרו-אמריקאית. כדאי מאוד להכיר.

זה לא בלוגראס מסורתי, אלא עוד וריאציה יפה המשלבת השפעות, בעולם האמריקנה הפורח והמעניין.

לטעמי, חובבי פולק בריטי של שנות השבעים שאהבו את מסורת הזמרות הבריטיות של להקות קנטרברי, כמו סנדי דני, עשויים לאהוב אותה מאוד. יש שישמעו בשירה שלה את ג'וני מיטשל, כמובן עם עם דילן ועוד. כתיבה טובה, נגינה עילאית ושירים טובים מאוד. חובבי ג'אז עשויים לאהוב את הנגינה האינסטרומנטלית של ההרכב. עתירת כישרון.

למי שסקרן למוזיקה טובה,  זו מוזיקה טובה מאוד. אין שאלה.

Live at the Troubadourנחשפתי אליה השנה, במקרה. תחילה, נשמעה המוזיקה רק נחמדה, אבל ככל שהרביתי להאזין, 'נתפסתי' ואני מוצא עצמי מאזין לשלושת תקליטיה, לא מעט, ורוצה לשתף.

מלבד העובדה שהיא כותבת שירים טובים ומנגינתיים, היא יודעת לבחור קאברים מעניינים ולהעניק להם ביצוע שעושה אותם שלה, כאילו הייתה זמרת בשלה ומבוגרת.

תקליטה החדש, Build Me Up From Bones, השלישי במספר (שיצא כשהיא בת 22), הוא לטעמי תקליט מצוין.

הנה שיר מהתקליט, כאן בהופעה, עם השלישייה שלה, יחד עם הצמד The Milk Carton Kids עליו כתבתי בהתלהבות לא מזמן, בתכנית הטלוויזיה Austin City Limits (בימים אלה ממש שני ההרכבים חולקים סיבוב הופעות משותף):

הכלי עליו היא פורטת בשיר הזה, שדומה מאוד לגיטרה, הוא מנדולינת אוקטבה.

וזהו שיר הנושא מאלבומה החדש. שיר מצוין, לאו דווקא היפה בתקליט, אבל יש לו קליפ רשמי יפה מאוד:

התקליט הזה, שיצא בסוף 2013, תקליט מצוין. יש בו גם גיטרה חשמלית רכה, גיטרת סלייד, גיטרת דוברו, סאונד נהדר ושירים מצוינים.

והנה השיר הפותח את התקליט. כמה שהוא יפה:

הבלדה הזו, Gone too Soon, יכולה להיות להיט רדיו מינורי:

שני תקליטיה הקודמים, Song Up in Her Head, שיצא ב-2009, כשהיא בת 19 בלבד, ו-Follow Me Down שיצא ב-2011, טובים מאוד.

הם מסורתיים יותר מבחינה סגנונית. אם בתקליט החדשה יש התקרבות אל האמריקנה, שני התקליטים האלה "פולקיים" יותר.

דיברתי על היכולת שלה לבחור קאברים. הנה מתקליטה השני קאבר לרדיוהד, לשיר The Tourist:

ומאותו תקליט, שיר מקורי ויפה, My Muse, כאן בביצוע סולו חי שקדם לגרסת התקליט:

ב-9/8/12 הופיעה שרה ג'ארוז במועדון "טרובאדור" בלוס אנג'לס וגרסאות וידאו רשמיות שוחררו ליו-טיוב וב-2013 יצאו 5 שירים ב-EP. הנה מתוך ההופעה הנפלאה הזו, כמה שירים.

שיר מתקליטה הראשון, Tell Me Truth. כמה יפה:

ומאותה ההופעה, מתקליטה הראשון, ביצוע לשיר Shankill Butchers של ה-Decemberists, והשיר Broussard's Lament, מקורי שלה:

ולסיום, ביצוע יפה שלה לאחד השירים היפים ביותר שנכתבו מעולם, לטעמי, Kathy's Song של פול סיימון. היא והגיטרה, מנגנת במדויק את פריטת הגיטרה של סיימון:

היא כל כך מוכשרת והמוזיקה שלה כל כך טובה ומרשימה וזה קורה ממש עכשיו.

ELO – A New World Record – יצירת מופת

A New World Recordיש תקליטים שראויים להיחשב קלסיקה. להיכנס לקאנון, אבל משום מה, אע"פ שהיו הצלחה עולמית, הם לא זוכים לאותו מעמד קאנוני. כאלבומים, לעתים הם אפילו נשכחים. השירים המעולים מוצאים דרכם לאוספים והיצירה השלמה, ה"אלבומית", איך שהוא, מתפוגגת לה מההכרה.

כזה הוא האלבום המופתי הזה. אני זוכר את עצמי, נער, קונה אותו ומתאהב בו. 1976. עוד מעט 40 שנה. לא נוסטלגיה מביאה אותי לכתוב עליו. בשנים האחרונות חשבתי לא פעם על התקליט הזה ועל גורלו. כל פעם שאני מאזין לו, מתחילתו עד סופו, תמיד אני מציין בפניי כמה רצף השירים והצליל, מעוררים בי התפעלות. לעזאזל, כמה הוא טוב. כאילו, עוד תקליט של הביטלס (תגידו שאני מגזים. לא בטוח).

בעיני, המוצלח והמצליח ביותר מבין התקליטים הממשיכים את מורשת הביטלס. לא פלא שגם ג'ורג' האריסון וגם פול מקרתני שכרו את ג'ף לין (כותב כל השירים, הזמר, הגיטריסט והמפיק של ELO), כמפיק מוזיקלי.

יש כאן רצף שירים מעולה. יוצא דופן ממש. כמו בתקליטי הביטלס הטובים. כל שיר Killer (נו טוב. יש שיר אחד שלא. רק אחד). במושגי העת הזו, זה כמעט בלתי נתפס. כמה מהשירים היו להיטי רדיו בינלאומיים, אבל גם אלה שלא, היו מפארים כל תקליט רוק ובוודאות היו מוצאים מקומם באוסף המיטב של כל להקה.

השיר Mission הוא מהאהובים עלי במשך רוב חיי. אלפי פעם האזנתי לו. Shangri-La ואלה המוכרים, שהיו להיטים. מה אומר?

הנה כל התקליט, לפי הסדר. האזינו (אפילו אם אתם מכירים), האין זה רצף מדהים?

עניי המיתרים במוזיקה של ELO זה משהו שראוי להתעכב עליו. הוא יוצא דופן. זה לא להקת רוק עם תזמורת. למיתרים יש כאן תפקיד מיוחד, שיוצר צליל רב שכבתי. זה היה מאוד יוצא דופן בעשור המקלדות האלקטרוניות שפיארו את כל הבמות.

מה, אם כן, הסיבה לכך שהתקליט המופלא הזה לא נמנה על הקלסיקות, או שאינו נמנה על צמרת רשימות התקליטים הטובים ביותר השונות?

נראה לי שהסיבה העיקרית היא ש-ELO היו להקה לא "קולית". היא הייתה מצליחה מדי ופופית מדי לרוקרים, לאנשי הפרוגרסיב וכו'. היא הייתה מאוד לא סקסית, לאחרים. נפלה בין הכיסאות, כאילו הייתה להקת מצעדים בת זמנה, ולא היא!

כמי שגדל באותן שנים אני בהחלט זוכר את היחס הזה ללהקה הזו, שכיכבה בתכניות כמו "עד פופ" וכו'. אבל כמו בביתי, ראיתי בתקליטיות של עוד "פיין שמקרים" כמוני, את התקליטים, במיוחד את זה ואת Out of the Blue שיצא אחריו, אך, לטעמי, מוצלח פחות.

אני חייב להודות, שבאותן שנים, אהבתי מאוד את התקליט וגם את זה שבא אחריו, אבל פחות החשבתי אותם מדברים אחרים שאהבתי. לא הייתי מעז להצהיר שאני אוהב את ELO. עם החברים בחדר, שמענו ג'טרו טול, ג'נסיס, יס, ביטלס, פול סיימון ומה לא. ELO, פחות. לא.

ELO לא הייתה להקת הופעות טובה במיוחד, בעיקר מהסיבה שהצליל רב השכבות שלה, המנוגן, האקוסטי, היה תוצאה של גאונות האולפן של ג'ף לין. הוא גם ניגן את רוב הכלים בעצמו. לשחזר את הצליל הזה בהופעות של שנות השבעים, היה קשה מאוד. ואכן, ישנן כמה הופעות מצולמות מהשנים הטובות והן מדגימות זאת. לא סוחף. בנוסף, בשנות השמונים האלקטרוניות, המיתרים האקוסטיים האלה, עם גיטרות ופסנתר, היו זרים לצליל הנוהג.

הזמר, כותב כל השירים והמפיק, ג'ף לין, הוא דמות נחבאת אל הכלים. הוא לא אהב להופיע אף פעם. בראיונות אמר, שאולפן ההקלטות הוא המקום האהוב עליו ביותר.

בעודי כותב פוסט זה, נגשתי ליו טיוב כדי להביא משם סרט הופעה כלשהו, להדגים את טיעוני, ולהפתעתי גילית שם, כי לפני שלושה שבועות, ב-14/9/14, נערך מופע ענק בהייד פארק של ELO של ג'ף לין.

מדובר בג'ף לין וריצ'רארד טנדי מהלהקה, עם נגנים רבים ותזמורת BBC. איזה מופע נפלא. הנה המופע שבינתיים זמין לצפייה והאזנה ביו-טיוב:

אשמח לקרוא דעות.

The Milk Carton Kids – שובו של הצמד עם הגיטרות וההרמוניה

The Milk Carton Kidsאני חובב גדול של צמדים הרמוניים מעולים. האחים אברלי, סיימון וגרפונקל, הפרברים, הם שלושת הגדולים שלי.

יש צמד חדש ומקסים שכובש את מחוזות האמריקנה והפולק בארה"ב. מדובר בשני בחורים, עם גיטרות אקוסטיות ישנות מאוד, מרטין 0-15 משנת 1954 וגיבסון J-45 משנת 1951, לבושים בחליפות, מנגנים נהדר, שרים בהרמוניה ובין השירים מצחיקים את הקהל. Kenneth Pattengale קנט פנטנגל, הוא וירטואוז גיטרה אקוסטית וכותב שירים מחונן ו- Joey Ryan ג'ואי ריאן, יפה, ארוך שיער וממושקף, והוא שמדבר אל הקהל ומצחיק אותו בין השירים.

המוזיקה שלהם, שירים מקוריים, היא ברובה, פולק אקוסטי, פחות רוקנרול מהאחים אברלי ובוודאי שפחות מופק מהפולק-רוק של סיימון וגרפונקל. שורשי, מלודי ויפה.

מה שמאוד הרשים אותי אצלם הוא העובדה שכשהם שרים יחד, בהרמוניה, קשה מאוד להבחין בין השניים, מי שר מה.

בהרמוניה הקולית שלהם ניתן לזהות הולכת קולות משני הצמדים הללו ודמיון לאסתטיקה של שני הצמדים המופלאים הללו. לעתים גם הרמוניה שמזכירה לי את "אמריקה". יש להם את הצליל שלהם. יש בהם משהו חדש.

החן שלהם יוצא דופן ולכן יש ערך מוסף בצפייה בהם בהופעה. גם הנגינה המשותפת שלהם והווירטואוזיות של קנת' פנטנגל בגיטרה, צריכים להיצפות. אני ממליץ בחום, לצפות בהופעה שמובאת כאן במלואה באיכות HD, עם צליל נהדר:

הצמד הזה קם ב-2011 משיתוף פעולה בין שני זמרים כותבים מוצלחים, שניהלו קריירות סולו לא מצליחות במיוחד, אותן זנחו לטובת שיתוף הפעולן. הם בחרו לעצמם סגנון מסורתי מאוד, המתבסס על שירים מקוריים, אבל ברוח פולקית מסורתית, וליווי של שתי הגיטרות בלבד. הם הוציאו מיד תקליט ראשון, Retrospect, שהוקלט בהופעה, עוד טרם שאימצו את השם הנוכחי. סמוך לאחר מכן הוציאו תקליט אולפן ראשון, Prologue, הפעם תחת השם The Milk Carton Kids.

לגבי משמעות השם, אני מניח שהכוונה לתמונות ילדים נעדרים המודפסים בארה"ב על קרטוני חלב. בתקליט Prologue יש שיר יפה ועצוב Milk Carton Kid.
ב-2013 יצא תקליטם האחרון The Ash & Clay אשר זכה להצלחה יחסית והביא להם מועמדות לפרס הגראמי.

אני מזמין אתכם להאזין לשלושת התקליטים במלואם. תקליטם האחרון, The Ash & Clay מ-2013 הוא, לעניות דעתי, הטוב ביותר. תקליט מצוין עם שירים טובים מאוד וקליטים.

להאזנה לתקליט The Ash & Clay מרשימת יו-טיוב:

אני מזמין אתכם להוריד את שני התקליטים הראשונים מהאתר של הצמד, חינם. נכתב באתר שנכון ליום כתיבת שורות אלה, הורדו כבר 375,000 הורדות. אני ממליץ.

קישור ישיר להורדה חוקית של התקליט הראשון (בהופעה) Retrospect

קישור ישיר להורדה חוקית של התקליט השני Prologue

הנה שיר יפה ופחות מוכר של סיימון וגרפונקל, Bleecker Street מתוך תקליטם הראשון, Wendsday Morning, 3AM משנת 1964. תוכלו להתרשם כמה אחורה הלכו הצמד החדש מבחינת השפעה:

מקווה שאהבתם. אשמח לקרוא תגובות והתייחסויות, אם אהבתם וגם אם פחות. סקרן אני.

"the JAYHAWKS "Hollywood Town Hall

Hollywood Town Hall 1992יש תקליטים שבחלוף השנים נשארים כמו נר תמיד. כאלה שראויים לתואר קלסיקה. כשמדברים על קלסיקה, חושבים על תקליטים מוכרים שנמכרו במיליונים והשפיעו על דורות של מוזיקאים.

התקליט הזה הוא קלסיקה בעיני, אע"פ שהוא לא היה רב מכר ו-9 ויותר מתוך כל 10 קוראים של הבלוג הזה, בוודאות, לא שמעו עליו מימיהם. בעיני, תקליט מושלם. אני אוהב את התקליט הזה הרבה שנים.

הג'ייהוקס הם להקה ממיניאפוליס, מיניסוטה, שנוסדה ב-1985 וחרשה את אזור מגוריה ואת המדינות השכנות, ממועדון למועדון, אוספת קהל שהלך וגדל.

ב-1992 יצא התקליט הזה, Hollywood Town Hall, שהוא יצירת המופת שלה והוא מפסגת הז'אנר. זו באמת יצירת מופת. התקליט לא הביא ללהקה הצלחה ארצית או הצלחה גדולה. הוא בכל זאת הפך את הלהקה, מלהקה מקומית של מינסוטה, ללהקה ארצית, עם הצלחה מינורית.

איזו מין מוזיקה זו, תשאלו בוודאי. לסטייל קוראים קאנטרי-רוק אלטרנטיבי. תחשבו על גראם פרסונס, The Band ניל יאנג, הבירדס, Wilco, טום פטי.

ללהקה הזו שני זמרים ששרים ביחד בהרמוניה קולית נהדרת. זה קודם כל, תקליט של שני זמרים ששרים ביחד.

גארי לאוריס, מנגן גיטרה חשמלית נפלאה, בתקליט הזה נשמעת בערוץ הימני, ומרק אולסון, מנגן בגיטרה אקוסטית. השניים כתבו יחדיו את השירים. התקליט הזה הוא הרבה יותר רוק מקנטרי. רוק משובח, מלודי, סוחף. נפלא!

בשנה שבה הוקלט ויצא, 1992, הטרנד לא היה של רוק מן הסוג הזה, של צמד זמרים ששרים בהרמוניה ומנגנים גיטרות. הגראנג' אז היה הדבר. בכל זאת, בחלוף השנים הוא ניצב כצוק איתן. תקליט פנטסטי.

לא תמצאו כאן להיטים, אבל עשרת השירים מצוינים, נשמעים כאילו נבחרו בקפידה והם מייצרים רצף שיוצר אלבום נהדר, בסטייל שפחות מוכר במקומותינו.

עטיפת התקליט היפה, עם הספה המרופטת במרכז, מזכירה את התקליט Crosby, Stills & Nash והמבנה שנראה ברקע, ששמו כשם התקליט, ממוקם 25 מייל מעירה של הלהקה, מניאפוליס. הוא נבנה ב-1906 ושימש כבית ספר במשך 70 שנה. כל השנים, כשאהבתי את התקליט הזה, בלי שאיש מכיר אותו, חשבתי לעצמי, שגם העטיפה שלו, מתאימה לקלסיקה. זהו. אני אומר: זו קלסיקה. מעניין מה תחשבו את ואתה, קוראים ומאזינים.

הנה כל התקליט להאזנה באיכות טובה מאוד. אני ממליץ להאזין בעצמה בינונית גבוהה, כפי שמתאים לרוק גיטרות שאינו צפוף. תיהנו:

אין בנמצא הופעות מלאות של הלהקה בוידאו, במיוחד מאותן שנים. ניתן למצוא ב-Youtube קטעי הופעות, מרביתן משנים מאוחרות.

מתוך המעט שיש, הנה הלהקה בביצוע אחד משירי התקליט בפסטיבל פינקפופ בהולנד ב-1993:

tomorow the green grassב-1995 הוציאה הלהקה תקליט נוסף, המנסה לשחזר את הקסם של התקליט הזה. התקליט Tomorrow the Green Grass הוא תקליט מצוין גם כן. יש בו קצת יותר קנטרי מאשר ב-Hollywood וגם הוא, אהוב עלי מאוד, ומומלץ.

לאחר שיצא Tomorrow the Green Grass, פרש מרק אולסון מהלהקה, וכשהיא ממשיכה בלעדיו, היא חסרה את ההרמוניה הקולית, אבל הוציאה, בכל זאת, תקליטים טובים למדי, אולם לא שיחזרה את השיא של צמד התקליטים הזה.

שני התקליטים יצאו בהוצאה מחודשת, עם מאסטר חדש ומשופר ועם קטעי בונוס, ב-2011. כדאי.

ב-2009 יצאה אנטולוגיה של הלהקה, שערך גארי לאוריס, Music From The North Country – The Jayhawks Anthology. זהו אוסף נפלא שמספק רצף פנטסטי של שירים. "קילרים", אחד אחד. מומלץ מאוד.