ג'ייסון איזבל (Jason Isbell) הוא זמר כותב מאלבמה, בן 35, שבילה כמה שנים טובות כחבר בלהקת הרוק הדרומי Drive-By Truckers ולפני כמה שנים יצא לעצמאות.
ביוני בשנה שעברה (2013) הוא הוציא את תקליט האולפן הרביעי שלו Southeastern. תקליט מעולה שאני מאוד מאוד ממליץ להכיר.
מדובר בתקליט שמהבחינה הסגנונית אפשר לסווג אותו כרוק שורשי, אמריקנה עם נגיעות של קאנטרי אלטרנטיבי. מי שהכינוי "קאנטרי" מרתיע אותו, יכול להירגע. מדובר ברוק גיטרות, אקוסטיות וחשמליות עדינות, אורגן האמונד, כינור, בס ותופים, יותר אקוסטי מחשמלי, מלודי מאוד, שירים עם "הוק", עם טקסטים נוגעים ודי עצובים, עם שרשי קאנטרי.
אני התחברתי לתקליט הזה מהר מאוד ואני שומע אותו ברכבי שוב ושוב, זוכר ושר את השירים, מקשיב למילים.
יש תקליטים שנשמעים נפלא ברכב. זה אחד מהם. גם הצליל הנהדר שלו, צלול ולא דחוס, וגם התחושה של תקליט נסיעה.
12 שירים מצוינים. זה לא קורה הרבה, לצערי, לפגוש תקליט חדש כל כך טוב. עם שירים כל כך טובים. שירי נסיעה, אהבה, אלכוהול, הסרטן שהוא הפיל בחדרה של חברה גוססת, בדידות. יופי של שירים. אחד אחד.
תקליט של אמן שסיים גמילה מאלכוהול. תקליט שאסור להחמיץ. שר את עצמו, נוגע עמוק. תקליט שיישאר. לא עוד אחד מרבבות התקליטים שיוצאים ויוצאים ויוצאים, כי כל כך קל היום להקליט תקליט ורובם נשמעים כמו מישהו אחר, או מנסים להישמע כמו או שסתם נשמעים, סתם. ג'ייסון איזבל לא נשמע כמו מישהו אחר וזה לא עוד תקליט.
הנה כל שירי התקליט להאזנה. אשמח לקרוא מה אתם חושבים ומרגישים ביחס לתקליט הזה:
הנה השיר הפותח את התקליט, בהופעה בתכנית הטלוויזיה Austin City Limits:
בכל התקליט מנגנת בכינור ושרה אשתו הטרייה של איזבל, אמנדה שירס (Amanda Shires) שהיא זמרת כותבת בזכות עצמה עם תקליטים וקריירה. השילוב של השניים יפה וכדאי לעקוב אחריהם.
עם כל הנוסטלגיה וההתרפקות על מוזיקה מימים רחוקים, תמיד עושים ותמיד יעשו מוזיקה טובה ואפילו נפלאה. השאלה היא היכן כדאי, בכל זמן נתון, להתבונן כדי למצוא אותה בזמן אמת.
לכל סטייל יש את התקופות הטובות שלו. הרוק האמריקאי השורשי, זה שיונק מרוק'נרול, פולק, קאנטרי, בלוז ואפילו גוספל, או מה שמכונה לא פעם "אמריקנה", מצוי בתקופה טובה, הוא חי ובועט ומספק תקליטים מצוינים ומגדל אמנים עכשוויים נהדרים.
לא בכדי אני מרבה לכתוב בשנתיים האחרונות על מוזיקה אמריקאית בת זמננו שהיא נפלאה בעיני. אני נהנה לחוות אותה ולהתעמק בה, בזמן אמת. אני מתרשם שז'אנרים מוזיקליים אחרים שאהובים עלי, כמו ג'אז, רוק בריטי, ואפילו פופ אמצע הדרך, חווים שנים קשות ו"מייבשות". אמריקנה ורסנו, אמריקנה!
להקה נהדרת, אהובה עלי מאוד כבר כמה שנים, היא Band of Horses. הזדמנות אקטואלית לספר עליה נפלה בידי כפרי בשל השבוע (אמצע פברואר 2014), כשהלהקה מוציאה אלבום הופעה אקוסטי נפלא, שהוקלט בשנה שעברה (2013) בנאשוויל, טנסי. גרסאות עירומות של כמה משירי הלהקה, המבליטות את איכות השירים והמבצעים.
זו לא להקת קנטרי, אבל מתאים לה להקליט בנאשוויל. יש במוזיקה שלה גם קנטרי ועוד הרבה מהמוזיקה האמריקאית השורשית, כמו גם השפעות בריטיות ניכרות. אם אתם אוהבים את ניל יאנג, יתכן שזו להקה בשבילכם. זו לא להקה שמנסה להישמע כמו ניל יאנג, כפי שמנסים ונשמעים אחרים, אלא תוצר של השפעה ואבולוציה. כמו שצריך. בכל זאת, קולו הגבוה של הזמר, עשוי להזכיר את קולו של ניל יאנג.
התקליט הזה Acoustic at the Ryman מספק הזדמנות רכה ומזמינה, למאזינים חדשים להכיר את בן ברידוול ולהקת הסוסים שלו. מכיוון שהתקליט לא משקף את הצליל של הלהקה בתקליטיה, שהוא חשמלי, עם נוכחות של קלידים חשמליים, אל תוותרו על האזנה בהמשך הפוסט.
הנה התקליט במלואו להאזנה, ברשימת השמעה:
בוודאי שמתם לב לקולו הגבוה של הזמר והיוצר המרכזי, בן ברידוול, צבע קול שמשפיע על צליל הלהקה. השירים המלודיים מאוד, מספקים הזדמנות להרמוניה קולית ולצליל נהדר.
מי שבצדק חש לא פעם שלהקות העת הזו לא מספיק מיוחדות ובעלות צליל משלהן, יחסית ללהקות הרוק הקלאסי למשל, יוכל להתרשם שללהקה הזו יש צליל משלה. אמנם ניתן לזהות כאן לא מעט השפעות (ניל יאנג אמרתי), אבל אי אפשר לטעות ולבלבל בינה לבין להקה אחרת.
יש במוזיקה של הלהקה גם אלמנטים של פופ, מבחינת מבנה השירים והקליטות שלהם, לא פעם כאילו הייתה מין Coldplay של האמריקנה והאינדי האמריקאי, אבל אין מדובר בלהקת אצטדיונים בפוטנציה, חרף ה"פופיות" המסוימת של שיריה. זו, לטעמי, להקה לאניני טעם, אוהבי נגינה ועומק. בכל זאת, להקת אינדי.
כמו רבות מהלהקות, הבנויות סביב מוזיקאי דומיננטי שכותב ושר, גם Band of Horses היא כזו. זו להקה של Ben Bridwell, אולם זו לא להקה של איש אחד. גם חברים אחרים בה כותבים, במיוחד ביל ריינולדס וטיילר ראמזי, שהוא זמר כותב מוערך בזכות עצמו, עם תקליטים וקריירה עצמאית שלא פעם נותן מופע סולו כחימום להופעת הלהקה.
כל ארבעת תקליטי האולפן של הלהקה (העטיפות להלן), שהראשון שבהם יצא ב-2006, מוצלחים למדי. לשמחתי, זכיתי להיחשף ללהקה מיד לאחר תקליטה הראשון, Everything All the Time מ-2006, אותו אהבתי ושמחתי על כל תקליט נוסף שיצא, כאשר רוב הזמן הייתה לי התחושה שכל תקליט טוב מקודמו. לטעמי, שני התקליטים הטובים ביותר של הלהקה, ועליהם אני ממליץ מאוד, הם Infinite Arms מ-2010, וב-Cease to Begin מ-2007.
אלה תקליטים חשמליים, לא אקוסטיים, אבל הם מלודיים ובסה"כ, די רכים. השירים כל כך טובים והצליל, הצליל, נהדר. קולו הגבוה של ברידוול, לא פעם בהרמוניה, על רקע גיטרות חשמליות וקלידים סמיכים, נשמעים מצוין. אלה שני תקליטים פנטסטיים. אפשר להאזין להם במלואם כאן וכדאי מאוד לשים עליהם יד או הארד דיסק.
הנה התקליט Infinite Arms להאזנה, במלואו. התקליט הזה הוא תקליט להקה מובהק מאחר ומרבית חברי הלהקה תרמו שירים והתוצאה נהדרת. אל תדלגו, תאזינו. כמה יפה השיר הפותח וכמה יפים השירים הבאים אחריו. שימו לב לקלידים העמוקים, לצלילים דמויי מלוטרון ועד כמה הם משתלבים יפה עם הגיטרות ועם הקול הגבוה של ברידוול. כמה שזה יפה, כמה שאני אוהב את זה. לטעמי, מהטובים שבתקליטי העת הזו:
והנה התקליט Cease to Begin להאזנה במלואו, גם עליו מומלץ שלא לדלג. הוא עתיר בשירים נפלאים והצליל שלו נהדר. יופי של תקליט:
עד כמה הלהקה הזו נהדרת, ניתן להתרשם גם מההופעה הזו שהוקלטה בעיר קלן בגרמניה במסגרת תכנית הטלוויזיה Rockpalast. הנה היא במלואה, מומלץ מאוד לצפות ואפשר להוריד את זה לצפייה בסטרימר. אחלה הופעה:
הנה להאזנה תקליט האולפן האחרון, Mirage Rock, מ-2012 שהוא מאוד רוקיסטי יחסית לקודמיו, אף שבשירים השקטים ניכרת השפעת ההרמוניות של להקת "אמריקה" מהסבנטיז. הטקסטים משקפים את ההתבגרות של הכותבים, שהפכו בעלי משפחות וילדים.
אחד מביטויי ההצלחה של הלהקה הוא עצם הפקת התקליט היפה הזה ע"י גלן ג'ונס (Glyn Johns), מפיק על, אגדי, הייתי אומר, בעשור השמיני של חייו, עטור פרסים ותהילה, שמאחוריו הקלטות ומיקסים לביטלס והפקת אין ספור קלאסיקות של רוק לרולינג סטונס, האיגלס, לד זפלין, סטיב מילר בנד ומי שלא תרצו. התוצאה נשמעת בצליל (גלן ג'ונס המציא שיטות להצבת מיקרופונים, במיוחד בקשר להקלטת תופים בעזרת שלושה מיקרופונים בלבהד):
ולסיום, התקליט הראשון Everything All The Tome, מ-2006, איך שהכל התחיל:
הרוק והפופ של שנות החמישים לא סקסיים. לא כמו אלה של שנות השישים ובטח לא כמו של שנות השבעים. זה לא אומר שאין שם אוצרות.
ב- 3 בינואר הלך לעולמו, מסרטן הריאות, פיל אברלי (1939-2014), האח הצעיר מהצמד Everly Brothers. האקטואליה שבפטירה היא ההזדמנות לשתף אתכם באהבה גדולה שלי לצמד הזה, אשר חרף ההצלחה והלהיטים הרבים, בכל זאת, רוב המוזיקה שלהם, נותרה בלתי מוכרת למאזין הישראלי, גם זה חובב המוזיקה והידען.
בפוסט קודם שכתבתי, על החוויה המכוננת שהייתה לי בחנות התקליטים "מנגו" בשנת 1976 (העוסק בחשיפה לרוק מתקדם), סיפרתי כי הסיבה לנסיעה הראשונה שלי לחנות תקליטים בתל אביב, כשאני כבן 13-14, הייתה חיפוש אחר תקליט של האחים אברלי. אני התאהבתי בהם בגיל צעיר מאוד לאחר ששמעתי ברדיו את השיר All I Have to Do is Dream. כיום כשאני מתעמק וחוקר מוזיקה אמריקאית, בקאנטרי, בפולק ובכל תתי הסגנונות הקשורים בהם, אחרי שנות הרוק המתקדם, הרוק, הג'אז והבלוז, ושואל את עצמי, איך זה שאני כל כך מתחבר למוזיקה הזו, אני משיב שכנראה שזרעי המשיכה והאהבה למוזיקה הזו, נזרעו עם האחים אברלי כשאני בן 10-13. הנה השיר ועוד כמה להאזנה ברצף או שלא:
שני האחים, ששנתיים מבדילות ביניהם, גדלו למשפחה מעיירת כורים בקנטאקי, למדו לשיר ולנגן מאביהם, שהיה כורה פחם וגיטריסט מצוין בעצמו, שנדד עם המשפחה בניסיונות למצוא עבודה כמוזיקאי ולהיחלץ מחיים של כורה פחם. אחת מהעבודות שהצליח לקבל היא תכנית רדיו, סמוך לאחר תום המלחמה, בתקופה שבה רוב המוזיקה ברדיו נוגנה באופן חי, תכנית שבה שר וניגן ובה הייתה המשפחה, לא פעם, שרה עמו בשידור חי. זו הייתה משפחה מוזיקלית מאוד. לאחר שהמשפחה עברה לנוקסוויל טנסי, גילה את השניים הגיטריסט והמפיק צ'ט אטקינס (1924-2001), שהביא אותם לנשוויל ב-1956. לאחר שנדחו, הקליטו ונכשלו, קיבלו הזדמנות נוספת ומשיר שאף אחד לא רצה להקליט, Bye Bye Love, הם עשו להיט ענק. עד לתום העשור, היו להם אין ספור להיטים ושם עולמי. הנה הם בטלוויזיה ב-1960. כמה שזה יפה:
הנה סרט דוקומנטרי יפה על האחים, משנות השמונים או תחילת התשעים, עם הקלטות מתכנית הרדיו של האבא אייק, בה נשמעים האחרים כשהם ילדים ואת דון שר בתכנית כשהוא בן 9. הסרט ממולץ מאוד:
לא ההצלחה העצומה היא המעניינת כאן. שמענו על גדולות ממנה, אלא התופעה המוזיקלית, היופי שאין דומה לו, החידוש המוזיקלי שהביאו השניים וההשפעה המכוננת של דרך שירתם, על החשובים שבמוזיקאים של המאה העשרים.
פול מקרטני אמר בנחרצות כי בלי האחים אברלי לא היו הביטלס. לדבריו, כשהכיר את ג'ון ושר עמו, ג'ון היה דון אברלי ופול, היה פיל אברלי.
השיר "Please Please Me", מתקליטם הראשון של הביטלס, מבוסס ממש על להיטם של האברליס, "Cathy's Clown" ויש דוגמאות נוספות. גם ההרמוניה הקולית של הביצ' בויז הושפעה עמוקות מהאחים אברלי.
לא קשה לשמוע בהרמוניה הקולית של הביטלס, לאורך כל הדרך, את האחים אברלי (ופרט טריוויה נודניקי: בלהיטו של פול מקרטני מ-1976 Let 'Em In, מונה מקרטני את בני משפחתו האמתיים המוזמנים להיכנס, ובניהם גם "פיל ודון" אברלי).
גם הצמד סיימון וגרפונקל הודו למן ההתחלה כי הם ממש בצלמם של האחים אברלי ולהיטם הראשון של האחרים אברלי, Bye Bye Love מסיים את אלבומם האחרון של סיימון וגרפונקל, Bridge Over Troubled Water. בקונצרט האיחוד שלהם ב-1980 ביצעו את Wake Up Little Souzie של אברלי ולסיבוב הופעות האיחוד ב-2003, הזמינו את האחים אברלי להצטרף.
לא רק ההרמוניה הקולית שלהם הייתה משפיעה ומכוננת. גם נגינת הגיטרה הייתה חדשנית ומשפיעה. שתי גיטרות אקוסטיות, כשדון מנגן גיטרת קצב שטרם נשמעה כמוה, שרבים הושפעו ממנה. קית' ריצ'רדס של הרולינג סטונס, מטובי נגני גיטרה קצב של הרוק, כתב באוטוביוגרפיה שלו על האיכויות הללו ושדון אברלי הוא מהטובים והחשובים בנגני הקצב. רק צריך להקשיב לפתיח של Bye Bye Love ושל WakeUp Little Sousie כדי להבין. דון בצניעותו סיפר שלמד את זה מתקליט של בו דדילי.
יש האומרים שהאחים אברלי המציאו את הרוק'נ'רול המודרני. אני לא נכנס לזה 🙂
תקליטם השני, Songs Our Daddy Thought Us, מ-1958 כשמו כן הוא, לא סיפק למצעדים להיטים ולא הכיל שירים חדשים, אבל מדובר בתקליט מעולה וחשוב, אחד התקליטים הטובים של שנות החמישים, אם לא אחד התקליטים הטובים בכל הזמנים. התקליט מביא שירי פולק וקאנטרי ישנים, שנתיים לפני שפרצה אפנת ה-Folk Revival שהביאה לעולם את בוב דילן ורבים אחרים ולפני שמישהו חשב בכלל לחזור אחורה ולחפש את החומרים הללו. יצירת מופת! יופי שאין מילים לתארו.
הנה להאזנה רציפה התקליט בשלמותו, ברשימת השמעה:
ב-2013 הוציאו סולן להקת גרינדיי, בילי ג'ו ארמסטרונג והזמרת נורה ג'ונס, שחזור מלא של האלבום הזה, עם אותו סדר שירים ואותה הרמוניה, תחת השם Foreverly. אפילו ע"ג העטיפה נראים השניים עם גיטרות הגיבסון השחורות של האחים אברלי. השניים נשמעים ממש כמו האחים. בילי שר את דון, ונורה את פיל. זו הייתה יוזמה של בילי ג'ו שהתאהב בתקליט הזה לאחר שנתקל בו לפני כשנתיים.
הנה בילי ג'ו ונורה ג'ונס מספרים איך נולד הפרוייקט:
הנה האלבום Foeverly להאזנה במלואו, ברשימת השמעה:
ההצלחה של האחים הייתה פנומנלית אולם קצרת מועד. ב-1964, כשנחתו הביטלס על אדמת אמריקה, הם שינו בין לילה את האפנה המוזיקלית באמריקה. המון זמרים וזמרות שמילאו את מצעדי הפזמונים הפכו מהר מאוד לבלתי רלוונטיים, כך גם הסטייל של האחים אברלי.
בכל זאת, במשך השנים, הפכה המורשת המוזיקלית שלהם, כולל הקלטותיהם מסוף שנות השישים ותחילת השבעים, שהיו לא רלוונטיות מבחינה מוזיקלית, למשפיעים ואהובים על אמני רוק ואמריקנה לסוגיה.
השניים הופיעו בכל העולם והוציאו תקליטים עד 1973 ובאותה שנה נפרדו בסכסוך גדול ביניהם. בהופעתם האחרונה פיל ניפץ את הגיטרה שלו על הבמה, ירד מהבמה והותיר את דון לבד לסיים את ההופעה. הם לא דברו זה עם זה כמעט עשור, עד לפיוס ולאיחוד שנעשה ב-Royal Albert Hall בלונדון ב-1983. הנה הקונצרט במלואו. זה קונצרט כיפי ביותר:
הנה אמן גיטרת הקאנטרי צ'ט אטקינס, שגילה והביא את האחים לנשוויל, יחד עם מרק נופלר והאחים אברלי, מבצעים את Why Worry של נופלר בקונצרט טלוויזיה מסוף שנות השמונים. תראו איזה יופי:
ועכשיו… אוצר דוקומנטרי של ממש עבור מי שנדלק על אברלי או מי שמתעניין במוזיקה אמריקאית, בהיסטוריה של ארה"ב, או בארה"ב בכלל.
סרט דוקומנטרי שהפיקה BBC על האחים אברלי, על רקע האיחוד בלונדון 1983, עם נסיעה אתם אל משפחתם בקנטאקי ואל נשוויל.
תשמעו: מדובר באוצר של ממש. אני צפיתי בסרט פעמיים באותו השבוע, נהניתי ולמדתי המון. אמריקה שנראית בסרט הזה, 30 שנה אחורה, עם מכרות פחם שזה עתה נסגרו, היא אמריקה שונה לחלוטין ממה שאנו מכירים. זהו עולם שלא קיים יותר עם אנשים שלא ניתן עוד לפגוש כמותם.
גם המרואיינים בסרט, רבים מהם נפטרו מזמן. האחים עצמם, די צעירים, בתחילת שנות הארבעים שלהם והוריהם, דודיהם ואשיות נשוויל, כמו צ'ט אטקינס ובני הזוג בריאנט, שכתבו כמה מלהיטיהם הגדולים של האחים, עודם בחיים. סרטים דוקומנטריים ותכניות טלוויזיה כל כך ישנות, כבר לא משודרים. מדובר במסע בזמן. מישהו שהקליט מהטלוויזיה ב-1984, העלה את זה לרשת מקלטת VHS ישנה. מדובר בשעה וחצי נפלאות. אין מילים. אני מאוד ממליץ לצפות בסרט:
והנה ניל יאנג (הצעיר והרזה) מציג את האחים אברלי להיכל התהילה, 1986:
ולסיום, ראיון פטפוט עם האחים אברלי בתכנית של מרב גריפין, מ-1966:
The Music Nudnik 