תקליט נפלא של ג'ייסון איזבל

Southeastern 2013

ג'ייסון איזבל (Jason Isbell) הוא זמר כותב מאלבמה, בן 35, שבילה כמה שנים טובות כחבר בלהקת הרוק הדרומי Drive-By Truckers ולפני כמה שנים יצא לעצמאות.

ביוני בשנה שעברה (2013) הוא הוציא את תקליט האולפן הרביעי שלו Southeastern. תקליט מעולה שאני מאוד מאוד ממליץ להכיר.

מדובר בתקליט שמהבחינה הסגנונית אפשר לסווג אותו כרוק שורשי, אמריקנה עם נגיעות של קאנטרי אלטרנטיבי. מי שהכינוי "קאנטרי" מרתיע אותו, יכול להירגע. מדובר ברוק גיטרות, אקוסטיות וחשמליות עדינות, אורגן האמונד, כינור, בס ותופים, יותר אקוסטי מחשמלי, מלודי מאוד, שירים עם "הוק", עם טקסטים נוגעים ודי עצובים, עם שרשי קאנטרי.

אני התחברתי לתקליט הזה מהר מאוד ואני שומע אותו ברכבי שוב ושוב, זוכר ושר את השירים, מקשיב למילים.

יש תקליטים שנשמעים נפלא ברכב. זה אחד מהם. גם הצליל הנהדר שלו, צלול ולא דחוס, וגם התחושה של תקליט נסיעה.

12 שירים מצוינים. זה לא קורה הרבה, לצערי, לפגוש תקליט חדש כל כך טוב. עם שירים כל כך טובים. שירי נסיעה, אהבה, אלכוהול, הסרטן שהוא הפיל בחדרה של חברה גוססת, בדידות. יופי של שירים. אחד אחד.

תקליט של אמן שסיים גמילה מאלכוהול. תקליט שאסור להחמיץ. שר את עצמו, נוגע עמוק. תקליט שיישאר. לא עוד אחד  מרבבות התקליטים שיוצאים ויוצאים ויוצאים, כי כל כך קל היום להקליט תקליט ורובם נשמעים כמו מישהו אחר, או מנסים להישמע כמו או שסתם נשמעים, סתם. ג'ייסון איזבל לא נשמע כמו מישהו אחר וזה לא עוד תקליט.

הנה כל שירי התקליט להאזנה. אשמח לקרוא מה אתם חושבים ומרגישים ביחס לתקליט הזה:

הנה השיר הפותח את התקליט, בהופעה בתכנית הטלוויזיה Austin City Limits:

בכל התקליט מנגנת בכינור ושרה אשתו הטרייה של איזבל, אמנדה שירס (Amanda Shires) שהיא זמרת כותבת בזכות עצמה עם תקליטים וקריירה. השילוב של השניים יפה וכדאי לעקוב אחריהם.

הנה שיר של אמנדה וכשג'ייסון לצדה:

Band of (High Voice) Horses

Acoustic at the Ryman 2014עם כל הנוסטלגיה וההתרפקות על מוזיקה מימים רחוקים, תמיד עושים ותמיד יעשו מוזיקה טובה ואפילו נפלאה. השאלה היא היכן כדאי, בכל זמן נתון, להתבונן כדי למצוא אותה בזמן אמת.

לכל סטייל יש את התקופות הטובות שלו. הרוק האמריקאי השורשי, זה שיונק מרוק'נרול, פולק, קאנטרי, בלוז ואפילו גוספל, או מה שמכונה לא פעם "אמריקנה", מצוי בתקופה טובה, הוא חי ובועט ומספק תקליטים מצוינים ומגדל אמנים עכשוויים נהדרים.

לא בכדי אני מרבה לכתוב בשנתיים האחרונות על מוזיקה אמריקאית בת זמננו שהיא נפלאה בעיני. אני נהנה לחוות אותה ולהתעמק בה, בזמן אמת. אני מתרשם שז'אנרים מוזיקליים אחרים שאהובים עלי, כמו ג'אז, רוק בריטי, ואפילו פופ אמצע הדרך, חווים שנים קשות ו"מייבשות". אמריקנה ורסנו, אמריקנה!

להקה נהדרת, אהובה עלי מאוד כבר כמה שנים, היא Band of Horses. הזדמנות אקטואלית לספר עליה נפלה בידי כפרי בשל השבוע (אמצע פברואר 2014), כשהלהקה מוציאה אלבום הופעה אקוסטי נפלא, שהוקלט בשנה שעברה (2013) בנאשוויל, טנסי. גרסאות עירומות של כמה משירי הלהקה, המבליטות את איכות השירים והמבצעים.

זו לא להקת קנטרי, אבל מתאים לה להקליט בנאשוויל. יש במוזיקה שלה גם קנטרי ועוד הרבה מהמוזיקה האמריקאית השורשית, כמו גם השפעות בריטיות ניכרות. אם אתם אוהבים את ניל יאנג, יתכן שזו להקה בשבילכם. זו לא להקה שמנסה להישמע כמו ניל יאנג, כפי שמנסים ונשמעים אחרים, אלא תוצר של השפעה ואבולוציה. כמו שצריך. בכל זאת, קולו הגבוה של הזמר, עשוי להזכיר את קולו של ניל יאנג.

התקליט הזה Acoustic at the Ryman מספק הזדמנות רכה ומזמינה, למאזינים חדשים להכיר את בן ברידוול ולהקת הסוסים שלו. מכיוון שהתקליט לא משקף את הצליל של הלהקה בתקליטיה, שהוא חשמלי, עם נוכחות של קלידים חשמליים, אל תוותרו על האזנה בהמשך הפוסט.

הנה התקליט במלואו להאזנה, ברשימת השמעה:

Band of Horses the Acoustic tour

בוודאי שמתם לב לקולו הגבוה של הזמר והיוצר המרכזי, בן ברידוול, צבע קול שמשפיע על צליל הלהקה. השירים המלודיים מאוד, מספקים הזדמנות להרמוניה קולית ולצליל נהדר.

מי שבצדק חש לא פעם שלהקות העת הזו לא מספיק מיוחדות ובעלות צליל משלהן, יחסית ללהקות הרוק הקלאסי למשל, יוכל להתרשם שללהקה הזו יש צליל משלה. אמנם ניתן לזהות כאן לא מעט השפעות (ניל יאנג אמרתי), אבל אי אפשר לטעות ולבלבל בינה לבין להקה אחרת.

יש במוזיקה של הלהקה גם אלמנטים של פופ, מבחינת מבנה השירים והקליטות שלהם, לא פעם כאילו הייתה מין Coldplay של האמריקנה והאינדי האמריקאי, אבל אין מדובר בלהקת אצטדיונים בפוטנציה, חרף ה"פופיות" המסוימת של שיריה. זו, לטעמי, להקה לאניני טעם, אוהבי נגינה ועומק. בכל זאת, להקת אינדי.

כמו רבות מהלהקות, הבנויות סביב מוזיקאי דומיננטי שכותב ושר, גם Band of Horses היא כזו. זו להקה של Ben Bridwell, אולם זו לא להקה של איש אחד. גם חברים אחרים בה כותבים, במיוחד ביל ריינולדס וטיילר ראמזי, שהוא זמר כותב מוערך בזכות עצמו, עם תקליטים וקריירה עצמאית שלא פעם נותן מופע סולו כחימום להופעת הלהקה.

כל ארבעת תקליטי האולפן של הלהקה (העטיפות להלן), שהראשון שבהם יצא ב-2006, מוצלחים למדי. לשמחתי, זכיתי להיחשף ללהקה מיד לאחר תקליטה הראשון, Everything All the Time מ-2006, אותו אהבתי ושמחתי על כל תקליט נוסף שיצא, כאשר רוב הזמן הייתה לי התחושה שכל תקליט טוב מקודמו. לטעמי, שני התקליטים הטובים ביותר של הלהקה, ועליהם אני ממליץ מאוד, הם Infinite Arms מ-2010, וב-Cease to Begin מ-2007.

אלה תקליטים חשמליים, לא אקוסטיים, אבל הם מלודיים ובסה"כ, די רכים. השירים כל כך טובים והצליל, הצליל, נהדר. קולו הגבוה של ברידוול, לא פעם בהרמוניה, על רקע גיטרות חשמליות וקלידים סמיכים, נשמעים מצוין. אלה שני תקליטים פנטסטיים. אפשר להאזין להם במלואם כאן וכדאי מאוד לשים עליהם יד או הארד דיסק.

הנה התקליט Infinite Arms להאזנה, במלואו. התקליט הזה הוא תקליט להקה מובהק מאחר ומרבית חברי הלהקה תרמו שירים והתוצאה נהדרת. אל תדלגו, תאזינו. כמה יפה השיר הפותח וכמה יפים השירים הבאים אחריו. שימו לב לקלידים העמוקים, לצלילים דמויי מלוטרון ועד כמה הם משתלבים יפה עם הגיטרות ועם הקול הגבוה של ברידוול. כמה שזה יפה, כמה שאני אוהב את זה. לטעמי, מהטובים שבתקליטי העת הזו:

והנה התקליט Cease to Begin להאזנה במלואו, גם עליו מומלץ שלא לדלג. הוא עתיר בשירים נפלאים והצליל שלו נהדר. יופי של תקליט:

עד כמה הלהקה הזו נהדרת, ניתן להתרשם גם מההופעה הזו שהוקלטה בעיר קלן בגרמניה במסגרת תכנית הטלוויזיה Rockpalast. הנה היא במלואה, מומלץ מאוד לצפות ואפשר להוריד את זה לצפייה בסטרימר. אחלה הופעה:

הנה להאזנה תקליט האולפן האחרון, Mirage Rock, מ-2012 שהוא מאוד רוקיסטי יחסית לקודמיו, אף שבשירים השקטים ניכרת השפעת ההרמוניות של להקת "אמריקה" מהסבנטיז. הטקסטים משקפים את ההתבגרות של הכותבים, שהפכו בעלי משפחות וילדים.

אחד מביטויי ההצלחה של הלהקה הוא עצם הפקת התקליט היפה הזה ע"י גלן ג'ונס (Glyn Johns), מפיק על, אגדי, הייתי אומר, בעשור השמיני של חייו, עטור פרסים ותהילה, שמאחוריו הקלטות ומיקסים לביטלס והפקת אין ספור קלאסיקות של רוק לרולינג סטונס, האיגלס, לד זפלין, סטיב מילר בנד ומי שלא תרצו. התוצאה נשמעת בצליל (גלן ג'ונס המציא שיטות להצבת מיקרופונים, במיוחד בקשר להקלטת תופים בעזרת שלושה מיקרופונים בלבהד):

ולסיום, התקליט הראשון Everything All The Tome, מ-2006, איך שהכל התחיל:

האחים אברלי – קסם של השפעה

The Everly Brothers 1957הרוק והפופ של שנות החמישים לא סקסיים. לא כמו אלה של שנות השישים ובטח לא כמו של שנות השבעים. זה לא אומר שאין שם אוצרות.

ב- 3 בינואר הלך לעולמו, מסרטן הריאות, פיל אברלי (1939-2014), האח הצעיר מהצמד Everly Brothers. האקטואליה שבפטירה היא ההזדמנות לשתף אתכם באהבה גדולה שלי לצמד הזה, אשר חרף ההצלחה והלהיטים הרבים, בכל זאת, רוב המוזיקה שלהם, נותרה בלתי מוכרת למאזין הישראלי, גם זה חובב המוזיקה והידען.

בפוסט קודם שכתבתי, על החוויה המכוננת שהייתה לי בחנות התקליטים "מנגו" בשנת 1976 (העוסק בחשיפה לרוק מתקדם), סיפרתי כי הסיבה לנסיעה הראשונה שלי לחנות תקליטים בתל אביב, כשאני כבן 13-14, הייתה חיפוש אחר תקליט של האחים אברלי. אני התאהבתי בהם בגיל צעיר מאוד לאחר ששמעתי ברדיו את השיר All I Have to Do is Dream. כיום כשאני מתעמק וחוקר מוזיקה אמריקאית, בקאנטרי, בפולק ובכל תתי הסגנונות הקשורים בהם, אחרי שנות הרוק המתקדם, הרוק, הג'אז והבלוז, ושואל את עצמי, איך זה שאני כל כך מתחבר למוזיקה הזו, אני משיב שכנראה שזרעי המשיכה והאהבה למוזיקה הזו, נזרעו עם האחים אברלי כשאני בן 10-13. הנה השיר ועוד כמה להאזנה ברצף או שלא:

The Everly Brothers first Album 1958שני האחים, ששנתיים מבדילות ביניהם, גדלו למשפחה מעיירת כורים בקנטאקי, למדו לשיר ולנגן מאביהם, שהיה כורה פחם וגיטריסט מצוין בעצמו, שנדד עם המשפחה בניסיונות למצוא עבודה כמוזיקאי ולהיחלץ מחיים של כורה פחם. אחת מהעבודות שהצליח לקבל היא תכנית רדיו, סמוך לאחר תום המלחמה, בתקופה שבה רוב המוזיקה ברדיו נוגנה באופן חי, תכנית שבה שר וניגן ובה הייתה המשפחה, לא פעם, שרה עמו בשידור חי. זו הייתה משפחה מוזיקלית מאוד. לאחר שהמשפחה עברה לנוקסוויל טנסי, גילה את השניים הגיטריסט והמפיק צ'ט אטקינס (1924-2001), שהביא אותם לנשוויל ב-1956. לאחר שנדחו, הקליטו ונכשלו, קיבלו הזדמנות נוספת ומשיר שאף אחד לא רצה להקליט, Bye Bye Love, הם עשו להיט ענק. עד לתום העשור, היו להם אין ספור להיטים ושם עולמי. הנה הם בטלוויזיה ב-1960. כמה שזה יפה:

הנה סרט דוקומנטרי יפה על האחים, משנות השמונים או תחילת התשעים, עם הקלטות מתכנית הרדיו של האבא אייק, בה נשמעים האחרים כשהם ילדים ואת דון שר בתכנית כשהוא בן 9. הסרט ממולץ מאוד:

לא ההצלחה העצומה היא המעניינת כאן. שמענו על גדולות ממנה, אלא התופעה המוזיקלית, היופי שאין דומה לו, החידוש המוזיקלי שהביאו השניים וההשפעה המכוננת של דרך שירתם, על החשובים שבמוזיקאים של המאה העשרים.

פול מקרטני אמר בנחרצות כי בלי האחים אברלי לא היו הביטלס. לדבריו, כשהכיר את ג'ון ושר עמו, ג'ון היה דון אברלי ופול, היה פיל אברלי.

השיר "Please Please Me", מתקליטם הראשון של הביטלס, מבוסס ממש על להיטם של האברליס, "Cathy's Clown" ויש דוגמאות נוספות. גם ההרמוניה הקולית של הביצ' בויז הושפעה עמוקות מהאחים אברלי.

לא קשה לשמוע בהרמוניה הקולית של הביטלס, לאורך כל הדרך, את האחים אברלי (ופרט טריוויה נודניקי: בלהיטו של פול מקרטני מ-1976 Let 'Em In, מונה מקרטני את בני משפחתו האמתיים המוזמנים להיכנס, ובניהם גם "פיל ודון" אברלי).

גם הצמד סיימון וגרפונקל הודו למן ההתחלה כי הם ממש בצלמם של האחים אברלי ולהיטם הראשון של האחרים אברלי, Bye Bye Love מסיים את אלבומם האחרון של סיימון וגרפונקל, Bridge Over Troubled Water. בקונצרט האיחוד שלהם ב-1980 ביצעו את Wake Up Little Souzie של אברלי ולסיבוב הופעות האיחוד ב-2003, הזמינו את האחים אברלי להצטרף.

לא רק ההרמוניה הקולית שלהם הייתה משפיעה ומכוננת. גם נגינת הגיטרה הייתה חדשנית ומשפיעה. שתי גיטרות אקוסטיות, כשדון מנגן גיטרת קצב שטרם נשמעה כמוה, שרבים הושפעו ממנה. קית' ריצ'רדס של הרולינג סטונס, מטובי נגני גיטרה קצב של הרוק, כתב באוטוביוגרפיה שלו על האיכויות הללו ושדון אברלי הוא מהטובים והחשובים בנגני הקצב. רק צריך להקשיב לפתיח של Bye Bye Love ושל WakeUp Little Sousie כדי להבין. דון בצניעותו סיפר שלמד את זה מתקליט של בו דדילי.

יש האומרים שהאחים אברלי המציאו את הרוק'נ'רול המודרני. אני לא נכנס לזה 🙂

Songs Our Daddy Taught Usתקליטם השני, Songs Our Daddy Thought Us, מ-1958 כשמו כן הוא, לא סיפק למצעדים להיטים ולא הכיל שירים חדשים, אבל מדובר בתקליט מעולה וחשוב, אחד התקליטים הטובים של שנות החמישים, אם לא אחד התקליטים הטובים בכל הזמנים. התקליט מביא שירי פולק וקאנטרי ישנים, שנתיים לפני שפרצה אפנת ה-Folk Revival שהביאה לעולם את בוב דילן ורבים אחרים ולפני שמישהו חשב בכלל לחזור אחורה ולחפש את החומרים הללו. יצירת מופת! יופי שאין מילים לתארו.

הנה להאזנה רציפה התקליט בשלמותו, ברשימת השמעה:

 Foreverly 2013

ב-2013 הוציאו סולן להקת גרינדיי, בילי ג'ו ארמסטרונג והזמרת נורה ג'ונס, שחזור מלא של האלבום הזה, עם אותו סדר שירים ואותה הרמוניה, תחת השם Foreverly. אפילו ע"ג העטיפה נראים השניים עם גיטרות הגיבסון השחורות של האחים אברלי. השניים נשמעים ממש כמו האחים. בילי שר את דון, ונורה את פיל. זו הייתה יוזמה של בילי ג'ו שהתאהב בתקליט הזה לאחר שנתקל בו לפני כשנתיים.

הנה בילי ג'ו ונורה ג'ונס מספרים איך נולד הפרוייקט:

הנה האלבום Foeverly להאזנה במלואו, ברשימת השמעה:

ההצלחה של האחים הייתה פנומנלית אולם קצרת מועד. ב-1964, כשנחתו הביטלס על אדמת אמריקה, הם שינו בין לילה את האפנה המוזיקלית באמריקה. המון זמרים וזמרות שמילאו את מצעדי הפזמונים הפכו מהר מאוד לבלתי רלוונטיים, כך גם הסטייל של האחים אברלי.

בכל זאת, במשך השנים, הפכה המורשת המוזיקלית שלהם, כולל הקלטותיהם מסוף שנות השישים ותחילת השבעים, שהיו לא רלוונטיות מבחינה מוזיקלית, למשפיעים ואהובים על אמני רוק ואמריקנה לסוגיה.

השניים הופיעו בכל העולם והוציאו תקליטים עד 1973 ובאותה שנה נפרדו בסכסוך גדול ביניהם. בהופעתם האחרונה פיל ניפץ את הגיטרה שלו על הבמה, ירד מהבמה והותיר את דון לבד לסיים את ההופעה. הם לא דברו זה עם זה כמעט עשור, עד לפיוס ולאיחוד שנעשה ב-Royal Albert Hall בלונדון ב-1983. הנה הקונצרט במלואו. זה קונצרט כיפי ביותר:

הנה אמן גיטרת הקאנטרי צ'ט אטקינס, שגילה והביא את האחים לנשוויל, יחד עם מרק נופלר והאחים אברלי, מבצעים את  Why Worry של נופלר בקונצרט טלוויזיה מסוף שנות השמונים. תראו איזה יופי:

ועכשיו… אוצר דוקומנטרי של ממש עבור מי שנדלק על אברלי או מי שמתעניין במוזיקה אמריקאית, בהיסטוריה של ארה"ב, או בארה"ב בכלל.

סרט דוקומנטרי שהפיקה BBC על האחים אברלי, על רקע האיחוד בלונדון 1983, עם נסיעה אתם אל משפחתם בקנטאקי ואל נשוויל.

תשמעו: מדובר באוצר של ממש. אני צפיתי בסרט פעמיים באותו השבוע, נהניתי ולמדתי המון. אמריקה שנראית בסרט הזה, 30 שנה אחורה, עם מכרות פחם שזה עתה נסגרו, היא אמריקה שונה לחלוטין ממה שאנו מכירים. זהו עולם שלא קיים יותר עם אנשים שלא ניתן עוד לפגוש כמותם.

גם המרואיינים בסרט, רבים מהם נפטרו מזמן. האחים עצמם, די צעירים, בתחילת שנות הארבעים שלהם והוריהם, דודיהם ואשיות נשוויל, כמו צ'ט אטקינס ובני הזוג בריאנט, שכתבו כמה מלהיטיהם הגדולים של האחים, עודם בחיים. סרטים דוקומנטריים ותכניות טלוויזיה כל כך ישנות, כבר לא משודרים. מדובר במסע בזמן. מישהו שהקליט מהטלוויזיה ב-1984, העלה את זה לרשת מקלטת VHS ישנה. מדובר בשעה וחצי נפלאות. אין מילים. אני מאוד ממליץ לצפות בסרט:

והנה ניל יאנג (הצעיר והרזה) מציג את האחים אברלי להיכל התהילה, 1986:

ולסיום, ראיון פטפוט עם האחים אברלי בתכנית של מרב גריפין, מ-1966:

לוסינדה וויליאמס הנפלאה!

Lucinda Williamsקרוב לוודאי שלא שמעתם על לוסינדה ווילאמס. גם באמריקה היא לא שם מוכר לקהל הרחב.

לוסינדה וויליאמס היא זמרת-כותבת "אלטרנטיבית" מובהקת. יש לה קעקועים גדולים על הזרועות ושחור מתחת לעיניים. היא אף פעם לא הייתה "בייב". לא מאוד סביר ששיר שלה יזכה לביצוע בתכניות הכוכבים הנולדים והאיידולים.

היא לא שרה לנערות מתבגרות שמשחקות באייפון. עד היום היא מופיעה במקומות קטנים יחסית בפני קהל איכותי שליקטה במשך השנים בארה"ב וגם באירופה.

לוסינדה וויליאמס היא זמרת, כותבת ומוזיקאית גדולה! (אני לא אוהב את התואר המשומש והריק: "מדהימה") אחת הטובות ביותר שיש באותה קבוצה נשית לא גדולה שבראשה עומדות עשרות שנים, קרול קינג וג'וני מיטצ'ל.

לוסינדה ווילאמס כבר לא ילדה. השנה מלאו לה 60. היא בעסק מסוף שנות השבעים והיא עודה פעילה ובכושר, בשוליים האלטרנטיביים האנינים של המוזיקה האמריקאית. אמנית למבינים.

איזו מין מוזיקה זאת, אתם שואלים? וולל… אלטרנטיב קאנטרי-רוק, אמריקנה, קאנטרי פולק-רוק, רוקנרול שורשי. המוזיקה של לוסינדה וויליאמס מתאפיינת בנוכחות דומיננטית מאוד של גיטרות חשמליות, רוקיסטיות, עם סביבה מוזיקלית שמתקשרת עם הקאנטרי. זה יותר רוקנרול מקאנטרי, יותר רוקנרול מרוב הזמרות שאתם מכירים. קצבי, נשכני, אבל בכל זאת, יונק מקאנטרי ופולק עם ניחוח חזק של נאשוויל. לדבריה, היא כותבת שירי קאנטרי אבל כאלה שלא יושמעו בתחנות רדיו של קאנטרי. המוזיקה שלה היא בכל מקרה לא פופ ולא ליד הפופ. קרוב לוודאי שלא תשמעו אותה ברדיו בארץ. יתכן שניתן יהיה לתפוס שיר שלה ב-88FM. ספק.

לוסינדה ווליאמס כותבת על אמריקה של הדרום העמוק, שם גדלה. התמונות והטיפוסים שהיא מתארת בשיריה הם מאוד אמריקאים, כמו מרומן אמריקאי של ג'ון סטיינבק או כמו טיפוסים שהייתם מדמיינים בבר דרכים של נהגי משאיות, או עולם של מלצריות דיינרים, טיפוסים מעיירות קטנות או משולי החיים. וגם כתיבה אחרת על אהבה, יחסים ורגשות, עם מבט עמוק ואחר. לא של פזמונים.

אני נתקלתי בה לראשונה בדיסק מופע המחווה לגרהם פארסונס: Return to Sin City: A Tribute to Gram Parsons מ-2005. הקול שלה והשירה משכו אותי לבדוק מי זו הגברת.

הנה הביצוע שלה מאותו קונצרט שעורר את סקרנותי ושלח אותי אליה:

נכבשתי בקסמה באמצעות הופעה חיה שלה מ-1998, Live from Austin TX, שיצאה ב-DVD, מתכנית הטלוויזיה הוותיקה Austin City Limits. פצצה של הופעה!

הנה קטע לפתיחה והתרשמות מהגברת והמוזיקה שלה, השיר Drunken Angel:

והנה מאותו מופע טלוויזיה, השיר הנפלא Sweet Old World אשר נכתב בעקבות התאבדות חבר:

לוסינדה ווליאמס לא ליקקה דבש עם הקריירה שלה ועדיין לא מלקקת דבש. חברות התקליטים לא רצו אותה ולקח לה המון שנים להפיק ולהקליט כל תקליט. היא פרפקציוניסטית ועקשנית ולא מוותרת על עקרונותיה.

בעשרים השנים הראשונות של הקריירה שלה עיקר ההכרה לה זכתה הייתה בזכות קאברים מצליחים לשיריה שהקליטו אחרים מצליחים ממנה.

יצא לה שם של מי שקשה לעבוד איתה, היא לא פעם התעקשה על שירים קשים, בלי פזמון (bridge) או בלי "הוק" ועם טקסטים שפחות מאפיינים זמרות.

התקליט השלישי שלה, Lucinda Williams מ-1988, שהשנה ימלאו 25 שנים ליציאתו, יצא בלייבל בריטי אשר עסק בהוצאת תקליטי פאנק. זה התקליט שבזכותו זכתה לראשונה לתשומת לב כלשהי ולהערכה מצד מבקרים, אבל עדיין לא להצלחה.

התקליט הזה הוא ציון דרך במוזיקה האמריקאית האלטרנטיבית שקשורה לקאנטרי או לפולק. יתכן שניתן לומר בזהירות שיש בו אפילו משהו מכונן מבחינה סגנונית. קאנטרי-רוק אלטרנטיבי נשי מסוג חדש.

זה תקליט מצוין של זמרת באמצע שנות השלושים שלה, בשיא כוחה.

הנה שיר אופייני מהתקליט (The Night's Too Long) על מלצרית מעיירה קטנה שרצתה חיים אחרים, נמאס לה מגברים של עיירות קטנות שלא זזים מהר, היא רוצה גבר עם מעיל עור שחור, היא עוברת לעיר…:

הנה עוד שיר מצוין מהתקליט הזה, Side of the Road, שיח יפה של אישה, התוהה לגבי חייה, חיי אנשים ובן הזוג שלה. טקסט מרגש ונהדר על לחן מצוין. כאן בהופעה באותה תכנית Austin City Limits, מ-1989 (9 שנים לפני ההופעה ההיא) בגרסה לא שונה בהרבה מגרסת התקליט:

לקח לה 4 שנים להפיק את תקליטה הבא, Sweet Old World, שהוא תקליט פולקי, עם סיפורים קשים על שתייה, בדידות, בן נטוש שרוצח כדי להוכיח שהוא באמת לא שווה שום דבר. יש בתקליט שני שירים העוסקים בהתאבדות. את שיר הנושא (מכתב לחבר שהתאבד) שמעתם בביצוע מההופעה באוסטין. התקליט נחתם עם קאבר ל-Which Will של ניק דרייק (מתקליטו המדכדך ביותר):

Car Wheels on a Gravel Road 1998

מוזר היה מאוד שחלפו השנים ותקליט חדש ומתבקש לא הופיע. שש שנים של מאמצים גדולים חלפו ורק ב-1998, עשור מהתקליט המכונן, הופיע התקליט שסיפק לוויליאמס את ההצלחה הגדולה שלה והפריצה לתודעת הקהל.

התקליט Car Wheels on a Gravel Road, הצליח להגיע לקהלים גדולים יותר וביסס את מעמדה של וויליאמס בסצנת המוזיקה האמריקאית כזמרת חשובה ומוערכת. תקליט זהב, פרס גראמי (Best Contemporary Folk Album) וביקורות מצוינות.

היא עבדה על התקליט הזה 6 שנים. לאחר שהיה גמור היא הקליטה שוב מההתחלה, כי לא הייתה מרוצה.  היא החליפה שלושה מפיקים והתרוצצה עם ההקלטות בין אוסטין, נשוויל ולוס אנג'לס, פותחת וסוגרת את המיקס, אבל קשה להתווכח עם התוצאה. זהו התקליט המופק ביותר של וויליאמס והוא נשמע מעולה. הסאונד שלו וגם סט השירים, מתאימים יותר לקהל רחב, והוא נחשב כקלאסיקה שלה, לתקליטה השלם ביותר. Village Voice בחר אותו כאלבום השנה והמגזין Rolling Stone העניק לו את המקום 304 ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים!

הנה השיר הפותח את האלבום, Right in Time:

הנה שיר נוסף ממנו, Lake Charles, עיר הולדתה בלאוזיאנה, שיר נהדר שהוא מהיותר "קאנטרי" בתקליט הזה (עם המילים היפות מתוזמנות):

World Without Tears 2003תקליט של לוסינדה וויליאמס מ-2003, World Without Tears, ראוי לתשומת לב מיוחדת. השיר Righteously מסתיים ככה:

Be my lover don't play no game

Just play me John Coltraine

נשים שדורשות אהבה בלי לשחק משחקים, פגשתם. כמה נשים שרק רוצות שתשים תקליט של ג'ון קולטריין, פגשתם?

מדובר בתקליט מעולה ולוסינדה וויליאמס נשמעת בו חשופה ומפורשת וגם מאוד רוקיסטית על אף שיש בו כמה בלדות.  השיר Bleeding Fingers (שנכתב על המוזיקאי Paul Westerberg) מזכיר לי את ניל יאנג מעורבב עם ה-Rolling Stones:

Blessed 2011

תקליטה האחרון של וויליאמס, Blessed מ-2011, אהוב עלי במיוחד בשנה האחרונה. זה תקליט Roots Rock נהדר. הטקסטים יפים, אלביס קוסטלו בגיטרה חשמלית כובשת. כשבעלה של וויליאמס פנה אל קוסטלו באימייל בהצעה / בקשה לנגן גיטרה בתקליט, קוסטלו הופתע והשיב בשאלה האם האימייל לא נשלח אליו בטעות. זו לא הייתה טעות וקוסטלו מנגן נפלא, בפעם הראשונה כנגן בתקליט של מישהו אחר. הרבה סלייד-גיטר, האמונד, מפוחית, שירים מצויינים, סאונד מעולה.

מכיוון שהוא חדש יחסית, מצוין ועדכני מבחינת אמריקנה, הייתי מציע לכם להתחיל דווקא אתו. תענוג של תקליט. הנה כמה שירים ממנו.

השיר הפותח Buttercup:

השיר השני, I Don't Know How You're Living, כמה שהוא יפה:

השיר השלישי Copenhagen. איזה שיר:

השיר הבא, Born to be Loved. איזה שיר:

וככה זה נמשך. אחלה תקליט.

ולסיום, ביצוע של לוסינדה ווליאמס ל-Riders on the Storm של ה-Doors בהופעה בטלוויזיה הגרמנית ב-2007. איזה כיף:

The Heartbreakers – להקת על

את שמו ודמותו של טום פטי אני מכיר שנים רבות, אשר במהלכן הוא לא הצליח ללכוד את תשומת לבי. קול מאנפף ואישיות שלא משכה אותי, שיר פה ושיר שם, נשמע קצת כמו בוב דילן. או. קיי.

רק בתחילת שנות האלפיים גיליתי להפתעתי שלטום פטי יש את אחת מלהקות הרוק הכי טובות. Tom Petty & The Heartbreakers היא להקת על. אחת מלהקות הרוקנרול הכי טובות על הכדור. נשבע שלא ידעתי עד כמה הלהקה הזו טובה וחשובה. מסתבר, שבארצנו, לא רבים יודעים. בתקופה זו של חיי, זו אחת הלהקות שאני הכי אוהב.

הסטייל של ה"הארט ברייקרז" הוא מה שמכונה ברוק האמריקאי Heartland Rock (זה הסטייל שברוס ספרינגסטין משויך אליו). זהו תת סטייל של הרוק השורשי (Roots Rock). זה רוקנרול מסורתי במבנה שלו, עם צליל גיטרות, האמונד, פסנתר ודרייב תופים חזק ואנרגטי, לא אלטרנטיבי מצד אחד ובלי תוספות הקאנטרי, כמו באנג'ו, פדל סטיל וכו'. אם השיוך לקבוצת ברוס ספרינגסטין מרתיע מישהו, אז אין סיבה. אני ממש לא מחובבי ספרינגסטין ובכל זאת, מת על ההארטברייקרס.

הלהקה הזאת היא קודם כל להקת הופעות, להקה שהאיכויות שלה "עוברות" פחות ברדיו ואפילו באלבומים ויותר בהופעות, אבל היא לא להקת ג'אם כמו פיש או כמו גריטטפול דד. היא לא מנגנת קטעים ארוכים ולא מתקשקשת. יש לה צליל רוקנרול יפה מאין כמוהו.

ובחזרה לתחילת שנות האלפיים ולהידלקות שלי עליה: מה שעשה לי את זה והדליק אותי על הלהקה הזו הוא מופע טלוויזיוני מדהים משנת 2003 בו נתקלתי במקרה.  הנה בלוז מהמופע הזה אותו מצאתי ביו-טיוב (המופע יצא ב-DVD וב-Blu-ray). איך הם מנגנים. זו מוזיקה שכשאתה שומע, אתה צועק: "רוקנרול!":

והנה עוד קטע מאותו מופע, הפעם להיט רדיו של הלהקה מאלבום המופת שלה Damn the Torpedoes מ-1979. תגידו שזה לא פצצה. מתי ראיתם ושמעתם לאחרונה גיטריסט כזה?:

ב-2009 יצאה קופסה בת 4 דיסקים (או 7 וינילים) בשם The Live Anthology. אפשר להאזין לה, להוריד אותה ולקנות אותה בכל הפורמטים הקיימים ומי שאוהב רוקנרול, מוטב שלא יחמיץ את חתיכת המוזיקה הזאת.

כמעט 4 שעות של קטעי הופעה שנשמעים כל כך טוב. אסופה פנטסטית של שירים וקטעי נגינה סוחפים.

במושגים של היום, של האזנה לקטעים ולא לאלבומים, באזניות ולא בין שני רמקולים וכו', זה לכאורה מוצר לא רלוונטי. מי צריך 4 שעות של קטעים בהופעה חיה?

אז זהו, שלכאורה לא צריך כל כך הרבה, אבל לא חייבים בבת אחת. זה כל כך טוב שרוצים לשמוע עוד ועוד… ועוד. אני חוזר להקלטות האלה שוב ושוב. אני מוצא עצמי מאזין ומריע, כמה שזה נשמע טוב.

זה מוצר שהכינו אותו בצורה כל כך מוקפדת, עם בחירה כל כך טובה של הקטעים, עם עבודה על הסאונד ועל העטיפה ועל כל פרט, כך שמי שבכל זאת עוד מתרכז במוזיקה, כדאי מאוד לשים על זה את היד או את ההארד דיסק.

והמוזיקה… איזו מוזיקה. כל כך סוחפת. רוקנרול אמריקאי במיטבו. לפני כמה ימים הייתי אצל חבר שהוא אספן תקליטים (ויניל) ושיתפתי אותו בהתלהבותי. הוא ניגש לאוסף שלו והוציא את קופסת הויניל בת 7 התקליטים (לי אין ויניל. אני עברתי לדיסקים ב-1986). לא יאומן כמה הדבר הזה יפה. החזקתי את זה והרחתי את זה… ואיך זה נשמע. הוא הניח תקליט על הפטיפון המשובח שלו. "נפלתי ברצפה", כדברי פולי המנוח מהגשש.

כמה מילים על הלהקה הזו. אני אומר "להקה", כי מדובר בלהקה ולא בקבוצת נגנים המלווים זמר. אע"פ שטום פטי עומד בראש הלהקה, כותב את השירים (רבים בהשתתפות מייק קמפבל) ושר. זו להקה שצמחה בעיר בצפון פלורידה ורק החלטה של חברת תקליטים, הפרידה בן שמו של הזמר לשם הלהקה. מדובר ביחידה קרבית ובנגנים עילאיים. הגיטריסט המוביל מייק קמפבל (שהוא די Band Leader), הקלידן בנמונט טנץ' והמתופף האנגלי סטיב פרוני (שאינו מההרכב המקורי). צריך לראות את הלהקה הזו בהופעה. יו טיוב מלא קטעי הופעה.

כמה דוגמאות מהקופסה הזאת, לאו דווקא מבין הלהיטים. לדוגמא, השיר My Life / Your Wold מ-1987, שיר של פטי ושל מייק קמפבל עם סולו גיטרה סוחף של קמפבל:

והנה גרסה אינסטרומנטאלית נהדרת לשיר הנושא מסרט ג'יימס בונד Goldfinger:

runnin down a dreamלמי שמתעניין כבר, או חוזר לפוסט הזה לאחר חשיפה מוצלחת למוזיקה, ראוי לספר על סרט דוקומנטרי בן 4 שעות (!) משנת 2007, , Tom Petty and the Heartbreakers: Runnin' Down a Dream, שיצר פיטר בוגדנוביץ' (The Last Picture Show), על סיפורה של הלהקה, שהוא סרט מצוין, מעניין ומהנה מאוד. טוב יותר מרוב סרטי הרוקנרול שראיתי. הנה הטריילר לטעימה:

ולסיום, רשימת השמעה שאמורה להכיל את כל 61 קטעי האנתולוגיה. לא בדקתי, אבל ככה זה נראה. אפשר ללחוץ וזה רץ משיר לשיר, במגבלות הסאונד של יו-טיוב.

תיהנו וספרו לי איך היה. אני מת לשמוע מה אתם אומרים:

Calexico – תענוג ממדבריות אריזונה

Calexicoאני כל כך אוהב את Calexico!

באוגוסט 2009 הם הופיעו בתל אביב ואני הייתי בחו"ל והחמצתי ומאז, ההחמצה הזו רודפת אותי. כמה שמחתי לגלות כי ב-28 בפברואר וב-1 במרץ 2013 הם יופיעו שוב ב"בארבי" תל אביב. אני אהיה בשתי ההופעות. אם יהיו עוד, אדחף גם אליהן.

למה, אתם שואלים? הו דה פאק איז קאלקסיקו, אתם מקשים?

אז ככה. זו להקה עכשווית, פנטסטית, רלוונטית שעושה מוזיקה נהדרת, כיפית, איכותית ביותר. בנוסף לכך שהמוזיקה פשוט נהדרת, קלקסיקו הם חבורה מקסימה. בחורים אינטיליגנטים ומקסימים שכל כך אוהבים מוזיקה ותרבות ומעניין מאוד לשמוע מה שיש להם לומר.

המוזיקה של קלקסיקו היא של דרום מערב ארה"ב. זה לא קאנטרי, זה לא פולק. זה South-West. תחשבו על אמריקנה בניחוח מדבריות אריזונה, עם קקטוסים גדולים, על קאובויז מהסוג שיש לו שפם ולפעמים סומבררו. תחשבו על דיינר במערב בשנות השישים, על מערבוני ספגטי של סרג'יו ליאונה עם קלינט איסטווד ומוזיקה של Ennio Morricone, תחשבו גיטרות סלייד, על Lee Hazlewood ועל ננסי סינטרה, תחשבו על להקת Love. את הכל יש בקלקסיקו, ויותר. וזה נהדר.

Feast of Wire (2003)מאוד כדאי להכיר את המוזיקה ולהיות בהופעות האלה. מדובר בלהקה שבבסיסה Joey Burns שכותב, מנגן גיטרות ושר, John Convertino שכותב ומתופף ואליהם הצטרפו ומצטרפים מוזיקאים נוספים, כמו Paul Niehaus שהוא נגן פדל-סטיל נהדר. זו לא להקה של רוק גיטרות.

על הבמה מנגנים בפדל-סטיל של קאנטרי (זה כלי הפריטה שהוא על ארבע רגליים ומנוגן בישיבה, כשביד שמאל הנגן מעביר גליל מתכת על המיתרים), בחצוצרות בסגנון מריאצ'י מקסיקני, באקורדיאון ולעיתים גם בויברפון. נגינת התופים היא רובה ככולה עם מברשות, מה שלא מקובל ברוק ויותר מקובל בג'אז (בראיון שנערך עמם לאחרונה סיפרו כי הם מאזינים בעיקר לג'אז משנות החמישים. מה הפלא שאני כל כך מתחבר למוזיקה שלהם).

לקלקסיקו צליל וסגנון שלא ניתן לטעות בהם. תזהו אותם מקילומטר ואם זה לא ברור, זו מחמאה גדולה לקלקסיקו, במיוחד בעידן הנוכחי בו כולם נשמעים די דומה (מתי לאחרונה זיהיתם גיטריסט בלהקת רוק עכשווית לפי הצליל והסטייל שלו, כפי שזיהיתם את גילמור, פייג', קלפטון וכו'?)

Carried to Dust (2008)ברנס וקונבנטינו היו חברים בלהקה בשם Giant Sand, וקאלקסיקו התחילה כפרוייקט צדדי של ג'יאנט סנד. במחצית שנות התשעים כל החבורה הזו (כולל חברי ג'יאנט סנד) עברה לעיר טוסון באריזונה, הסמוכה לגבול מקסיקו ולא במקרה. ברנס וקונבנטינו נדלקו על המקום והמוזיקה של קלקסיקו היא במודע מוזיקה שמתחברת עם האזור והמורשת שלו, באתוס האמריקאי. ברנס וקונבנטינו מתרפקים על הדימויים של אמריקה של שנות החמישים והשישים באזור הזה ולצליל שמזוהה עם תרבות הבוקרים המסוימת הזאת ולמערבוני הספגטי האיטלקיים. בכל זאת, המוזיקה שלהם חדשה. זה לא רטרו.

Algiers (2012)קאלקסיקו הקליטו כבר 7 אלבומי אולפן ועוד שלל תקליטי Tour' ועוד שלל שיתופי פעולה ופרוייקטים והפיקו תקליטים, כתבו והפיקו גם לאחרים והותירו את הצליל שלהם, כמו טביעת אצבע.

הנה שלל קטעים מאפיינים של קלקסיקו. הקישורים של שמות התקליטים מובילים לחלוונות יו-טיוב להאזנה לתקליט במלואו, ככל שמצאתי. שווה!

לשם התחלה, הנה דוגמה המבטאת יפה את הסגנון, הקטע Ballad of Cable Hogue בוידאו קליפ מקסים מתקליטם השלישי משנת 2000 Hot Rail:

בחרתי את הקטע הזה כראשון בגלל הדימויים בוידאו קליפ: עיירת בוקרים, מדבריות של מערבונים, מכונית אמריקאית פתוחה משנות השישים ושיר שהוא בעל סטייל מובהק.

וכאן בביצוע מתוך הופעה בתכנית של ג'ולס הולנד בבי.בי.סי, עם ניקו קייס הנפלאה:

המוזיקה של קאלקסיקו לא מתמצאת בשירי בוקרים כאלה, בסגנון לי הייזלווד. הנה קטע טיפוסי, Quattro (World Drifts In) מתוך תקליטם הפנטסטי Feast of Wire מ-2003:

מתוך תקליטם Garden Ruin מ-2006, תקליט מצוין שהוא פחות דרום מערב, פחות מקסיקני מקודמיו, השיר הנהדר Bisbee Blue:

שיר נוסף שאהוב עלי מאוד מהתקליט הזה, Lucky Dime, עם אותה גיטרה נהדרת, אבל כמו רוב התקליט, פחות דרום מערב, פחות מריאצ'י:

ב-2008 הוציאו קלקסיקו תקליט נהדר נוסף Carried to Dust, שבו יש חזרה לצליל המקסיקני שכה אפיין אותם. הנה השיר הפותח את התקליט Victor Jara's Hands אשר נכתב על המוזיקאי והפעיל הפוליטי הצ'יליאני אשר נרצח ב-1973:

קלקסיקו באים לישראל עם תקליט חדש ומוצלח, Algiers אשר יצא בספטמבר 2012. זה תקליט עמוק ודי מלנכוליהקרוי ע"ש המקום בניו-אורלינס שבו הוקלט. הנה הקטע Para מתוכו:

והנה קטע הנושא מהתקליט הזה, שהוא קטע אינסטרומנטלי:

שיר נפלא מהתקליט הזה הוא Puerto וכאן הוא בביצוע אקוסטי של שלוש גיטרות, בהופעה של תכנית רדיו בפורטלנד אורגון באוקטובר 2012:

קלקסיקו השתתפו בכל מיני פרויקטים, שיתופי פעולה, כתבו מוזיקה לאחרים והפיקו תקליטים. הנה שיר נהדר שכתבו והפיקו עבור תקליט הקאמבק של ננסי סינטרה משנת 2004. זה ממש קלקסיקו עם זמרת. לטעמי, שיר נהדר שהיה ראוי להיות להיט רדיו. איזו מנגינה, איזה ליווי ספדל-סטיל והואמפ של חצוצרות המריאצ'י. קלקסיקו מחזירים את ננסי סינטרה לימי לי הייזלווד:

אז ב-28 בפברואר וב-1 למרץ 2013, קלקסיקו מופיעים בבארבי תל אביב. לרכישת כרטיסים. | לדף הפייסבוק של המופעים בישראל.