לוסינדה וויליאמס הנפלאה!

Lucinda Williamsקרוב לוודאי שלא שמעתם על לוסינדה ווילאמס. גם באמריקה היא לא שם מוכר לקהל הרחב.

לוסינדה וויליאמס היא זמרת-כותבת "אלטרנטיבית" מובהקת. יש לה קעקועים גדולים על הזרועות ושחור מתחת לעיניים. היא אף פעם לא הייתה "בייב". לא מאוד סביר ששיר שלה יזכה לביצוע בתכניות הכוכבים הנולדים והאיידולים.

היא לא שרה לנערות מתבגרות שמשחקות באייפון. עד היום היא מופיעה במקומות קטנים יחסית בפני קהל איכותי שליקטה במשך השנים בארה"ב וגם באירופה.

לוסינדה וויליאמס היא זמרת, כותבת ומוזיקאית גדולה! (אני לא אוהב את התואר המשומש והריק: "מדהימה") אחת הטובות ביותר שיש באותה קבוצה נשית לא גדולה שבראשה עומדות עשרות שנים, קרול קינג וג'וני מיטצ'ל.

לוסינדה ווילאמס כבר לא ילדה. השנה מלאו לה 60. היא בעסק מסוף שנות השבעים והיא עודה פעילה ובכושר, בשוליים האלטרנטיביים האנינים של המוזיקה האמריקאית. אמנית למבינים.

איזו מין מוזיקה זאת, אתם שואלים? וולל… אלטרנטיב קאנטרי-רוק, אמריקנה, קאנטרי פולק-רוק, רוקנרול שורשי. המוזיקה של לוסינדה וויליאמס מתאפיינת בנוכחות דומיננטית מאוד של גיטרות חשמליות, רוקיסטיות, עם סביבה מוזיקלית שמתקשרת עם הקאנטרי. זה יותר רוקנרול מקאנטרי, יותר רוקנרול מרוב הזמרות שאתם מכירים. קצבי, נשכני, אבל בכל זאת, יונק מקאנטרי ופולק עם ניחוח חזק של נאשוויל. לדבריה, היא כותבת שירי קאנטרי אבל כאלה שלא יושמעו בתחנות רדיו של קאנטרי. המוזיקה שלה היא בכל מקרה לא פופ ולא ליד הפופ. קרוב לוודאי שלא תשמעו אותה ברדיו בארץ. יתכן שניתן יהיה לתפוס שיר שלה ב-88FM. ספק.

לוסינדה ווליאמס כותבת על אמריקה של הדרום העמוק, שם גדלה. התמונות והטיפוסים שהיא מתארת בשיריה הם מאוד אמריקאים, כמו מרומן אמריקאי של ג'ון סטיינבק או כמו טיפוסים שהייתם מדמיינים בבר דרכים של נהגי משאיות, או עולם של מלצריות דיינרים, טיפוסים מעיירות קטנות או משולי החיים. וגם כתיבה אחרת על אהבה, יחסים ורגשות, עם מבט עמוק ואחר. לא של פזמונים.

אני נתקלתי בה לראשונה בדיסק מופע המחווה לגרהם פארסונס: Return to Sin City: A Tribute to Gram Parsons מ-2005. הקול שלה והשירה משכו אותי לבדוק מי זו הגברת.

הנה הביצוע שלה מאותו קונצרט שעורר את סקרנותי ושלח אותי אליה:

נכבשתי בקסמה באמצעות הופעה חיה שלה מ-1998, Live from Austin TX, שיצאה ב-DVD, מתכנית הטלוויזיה הוותיקה Austin City Limits. פצצה של הופעה!

הנה קטע לפתיחה והתרשמות מהגברת והמוזיקה שלה, השיר Drunken Angel:

והנה מאותו מופע טלוויזיה, השיר הנפלא Sweet Old World אשר נכתב בעקבות התאבדות חבר:

לוסינדה ווליאמס לא ליקקה דבש עם הקריירה שלה ועדיין לא מלקקת דבש. חברות התקליטים לא רצו אותה ולקח לה המון שנים להפיק ולהקליט כל תקליט. היא פרפקציוניסטית ועקשנית ולא מוותרת על עקרונותיה.

בעשרים השנים הראשונות של הקריירה שלה עיקר ההכרה לה זכתה הייתה בזכות קאברים מצליחים לשיריה שהקליטו אחרים מצליחים ממנה.

יצא לה שם של מי שקשה לעבוד איתה, היא לא פעם התעקשה על שירים קשים, בלי פזמון (bridge) או בלי "הוק" ועם טקסטים שפחות מאפיינים זמרות.

התקליט השלישי שלה, Lucinda Williams מ-1988, שהשנה ימלאו 25 שנים ליציאתו, יצא בלייבל בריטי אשר עסק בהוצאת תקליטי פאנק. זה התקליט שבזכותו זכתה לראשונה לתשומת לב כלשהי ולהערכה מצד מבקרים, אבל עדיין לא להצלחה.

התקליט הזה הוא ציון דרך במוזיקה האמריקאית האלטרנטיבית שקשורה לקאנטרי או לפולק. יתכן שניתן לומר בזהירות שיש בו אפילו משהו מכונן מבחינה סגנונית. קאנטרי-רוק אלטרנטיבי נשי מסוג חדש.

זה תקליט מצוין של זמרת באמצע שנות השלושים שלה, בשיא כוחה.

הנה שיר אופייני מהתקליט (The Night's Too Long) על מלצרית מעיירה קטנה שרצתה חיים אחרים, נמאס לה מגברים של עיירות קטנות שלא זזים מהר, היא רוצה גבר עם מעיל עור שחור, היא עוברת לעיר…:

הנה עוד שיר מצוין מהתקליט הזה, Side of the Road, שיח יפה של אישה, התוהה לגבי חייה, חיי אנשים ובן הזוג שלה. טקסט מרגש ונהדר על לחן מצוין. כאן בהופעה באותה תכנית Austin City Limits, מ-1989 (9 שנים לפני ההופעה ההיא) בגרסה לא שונה בהרבה מגרסת התקליט:

לקח לה 4 שנים להפיק את תקליטה הבא, Sweet Old World, שהוא תקליט פולקי, עם סיפורים קשים על שתייה, בדידות, בן נטוש שרוצח כדי להוכיח שהוא באמת לא שווה שום דבר. יש בתקליט שני שירים העוסקים בהתאבדות. את שיר הנושא (מכתב לחבר שהתאבד) שמעתם בביצוע מההופעה באוסטין. התקליט נחתם עם קאבר ל-Which Will של ניק דרייק (מתקליטו המדכדך ביותר):

Car Wheels on a Gravel Road 1998

מוזר היה מאוד שחלפו השנים ותקליט חדש ומתבקש לא הופיע. שש שנים של מאמצים גדולים חלפו ורק ב-1998, עשור מהתקליט המכונן, הופיע התקליט שסיפק לוויליאמס את ההצלחה הגדולה שלה והפריצה לתודעת הקהל.

התקליט Car Wheels on a Gravel Road, הצליח להגיע לקהלים גדולים יותר וביסס את מעמדה של וויליאמס בסצנת המוזיקה האמריקאית כזמרת חשובה ומוערכת. תקליט זהב, פרס גראמי (Best Contemporary Folk Album) וביקורות מצוינות.

היא עבדה על התקליט הזה 6 שנים. לאחר שהיה גמור היא הקליטה שוב מההתחלה, כי לא הייתה מרוצה.  היא החליפה שלושה מפיקים והתרוצצה עם ההקלטות בין אוסטין, נשוויל ולוס אנג'לס, פותחת וסוגרת את המיקס, אבל קשה להתווכח עם התוצאה. זהו התקליט המופק ביותר של וויליאמס והוא נשמע מעולה. הסאונד שלו וגם סט השירים, מתאימים יותר לקהל רחב, והוא נחשב כקלאסיקה שלה, לתקליטה השלם ביותר. Village Voice בחר אותו כאלבום השנה והמגזין Rolling Stone העניק לו את המקום 304 ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים!

הנה השיר הפותח את האלבום, Right in Time:

הנה שיר נוסף ממנו, Lake Charles, עיר הולדתה בלאוזיאנה, שיר נהדר שהוא מהיותר "קאנטרי" בתקליט הזה (עם המילים היפות מתוזמנות):

World Without Tears 2003תקליט של לוסינדה וויליאמס מ-2003, World Without Tears, ראוי לתשומת לב מיוחדת. השיר Righteously מסתיים ככה:

Be my lover don't play no game

Just play me John Coltraine

נשים שדורשות אהבה בלי לשחק משחקים, פגשתם. כמה נשים שרק רוצות שתשים תקליט של ג'ון קולטריין, פגשתם?

מדובר בתקליט מעולה ולוסינדה וויליאמס נשמעת בו חשופה ומפורשת וגם מאוד רוקיסטית על אף שיש בו כמה בלדות.  השיר Bleeding Fingers (שנכתב על המוזיקאי Paul Westerberg) מזכיר לי את ניל יאנג מעורבב עם ה-Rolling Stones:

Blessed 2011

תקליטה האחרון של וויליאמס, Blessed מ-2011, אהוב עלי במיוחד בשנה האחרונה. זה תקליט Roots Rock נהדר. הטקסטים יפים, אלביס קוסטלו בגיטרה חשמלית כובשת. כשבעלה של וויליאמס פנה אל קוסטלו באימייל בהצעה / בקשה לנגן גיטרה בתקליט, קוסטלו הופתע והשיב בשאלה האם האימייל לא נשלח אליו בטעות. זו לא הייתה טעות וקוסטלו מנגן נפלא, בפעם הראשונה כנגן בתקליט של מישהו אחר. הרבה סלייד-גיטר, האמונד, מפוחית, שירים מצויינים, סאונד מעולה.

מכיוון שהוא חדש יחסית, מצוין ועדכני מבחינת אמריקנה, הייתי מציע לכם להתחיל דווקא אתו. תענוג של תקליט. הנה כמה שירים ממנו.

השיר הפותח Buttercup:

השיר השני, I Don't Know How You're Living, כמה שהוא יפה:

השיר השלישי Copenhagen. איזה שיר:

השיר הבא, Born to be Loved. איזה שיר:

וככה זה נמשך. אחלה תקליט.

ולסיום, ביצוע של לוסינדה ווליאמס ל-Riders on the Storm של ה-Doors בהופעה בטלוויזיה הגרמנית ב-2007. איזה כיף:

The Heartbreakers – להקת על

את שמו ודמותו של טום פטי אני מכיר שנים רבות, אשר במהלכן הוא לא הצליח ללכוד את תשומת לבי. קול מאנפף ואישיות שלא משכה אותי, שיר פה ושיר שם, נשמע קצת כמו בוב דילן. או. קיי.

רק בתחילת שנות האלפיים גיליתי להפתעתי שלטום פטי יש את אחת מלהקות הרוק הכי טובות. Tom Petty & The Heartbreakers היא להקת על. אחת מלהקות הרוקנרול הכי טובות על הכדור. נשבע שלא ידעתי עד כמה הלהקה הזו טובה וחשובה. מסתבר, שבארצנו, לא רבים יודעים. בתקופה זו של חיי, זו אחת הלהקות שאני הכי אוהב.

הסטייל של ה"הארט ברייקרז" הוא מה שמכונה ברוק האמריקאי Heartland Rock (זה הסטייל שברוס ספרינגסטין משויך אליו). זהו תת סטייל של הרוק השורשי (Roots Rock). זה רוקנרול מסורתי במבנה שלו, עם צליל גיטרות, האמונד, פסנתר ודרייב תופים חזק ואנרגטי, לא אלטרנטיבי מצד אחד ובלי תוספות הקאנטרי, כמו באנג'ו, פדל סטיל וכו'. אם השיוך לקבוצת ברוס ספרינגסטין מרתיע מישהו, אז אין סיבה. אני ממש לא מחובבי ספרינגסטין ובכל זאת, מת על ההארטברייקרס.

הלהקה הזאת היא קודם כל להקת הופעות, להקה שהאיכויות שלה "עוברות" פחות ברדיו ואפילו באלבומים ויותר בהופעות, אבל היא לא להקת ג'אם כמו פיש או כמו גריטטפול דד. היא לא מנגנת קטעים ארוכים ולא מתקשקשת. יש לה צליל רוקנרול יפה מאין כמוהו.

ובחזרה לתחילת שנות האלפיים ולהידלקות שלי עליה: מה שעשה לי את זה והדליק אותי על הלהקה הזו הוא מופע טלוויזיוני מדהים משנת 2003 בו נתקלתי במקרה.  הנה בלוז מהמופע הזה אותו מצאתי ביו-טיוב (המופע יצא ב-DVD וב-Blu-ray). איך הם מנגנים. זו מוזיקה שכשאתה שומע, אתה צועק: "רוקנרול!":

והנה עוד קטע מאותו מופע, הפעם להיט רדיו של הלהקה מאלבום המופת שלה Damn the Torpedoes מ-1979. תגידו שזה לא פצצה. מתי ראיתם ושמעתם לאחרונה גיטריסט כזה?:

ב-2009 יצאה קופסה בת 4 דיסקים (או 7 וינילים) בשם The Live Anthology. אפשר להאזין לה, להוריד אותה ולקנות אותה בכל הפורמטים הקיימים ומי שאוהב רוקנרול, מוטב שלא יחמיץ את חתיכת המוזיקה הזאת.

כמעט 4 שעות של קטעי הופעה שנשמעים כל כך טוב. אסופה פנטסטית של שירים וקטעי נגינה סוחפים.

במושגים של היום, של האזנה לקטעים ולא לאלבומים, באזניות ולא בין שני רמקולים וכו', זה לכאורה מוצר לא רלוונטי. מי צריך 4 שעות של קטעים בהופעה חיה?

אז זהו, שלכאורה לא צריך כל כך הרבה, אבל לא חייבים בבת אחת. זה כל כך טוב שרוצים לשמוע עוד ועוד… ועוד. אני חוזר להקלטות האלה שוב ושוב. אני מוצא עצמי מאזין ומריע, כמה שזה נשמע טוב.

זה מוצר שהכינו אותו בצורה כל כך מוקפדת, עם בחירה כל כך טובה של הקטעים, עם עבודה על הסאונד ועל העטיפה ועל כל פרט, כך שמי שבכל זאת עוד מתרכז במוזיקה, כדאי מאוד לשים על זה את היד או את ההארד דיסק.

והמוזיקה… איזו מוזיקה. כל כך סוחפת. רוקנרול אמריקאי במיטבו. לפני כמה ימים הייתי אצל חבר שהוא אספן תקליטים (ויניל) ושיתפתי אותו בהתלהבותי. הוא ניגש לאוסף שלו והוציא את קופסת הויניל בת 7 התקליטים (לי אין ויניל. אני עברתי לדיסקים ב-1986). לא יאומן כמה הדבר הזה יפה. החזקתי את זה והרחתי את זה… ואיך זה נשמע. הוא הניח תקליט על הפטיפון המשובח שלו. "נפלתי ברצפה", כדברי פולי המנוח מהגשש.

כמה מילים על הלהקה הזו. אני אומר "להקה", כי מדובר בלהקה ולא בקבוצת נגנים המלווים זמר. אע"פ שטום פטי עומד בראש הלהקה, כותב את השירים (רבים בהשתתפות מייק קמפבל) ושר. זו להקה שצמחה בעיר בצפון פלורידה ורק החלטה של חברת תקליטים, הפרידה בן שמו של הזמר לשם הלהקה. מדובר ביחידה קרבית ובנגנים עילאיים. הגיטריסט המוביל מייק קמפבל (שהוא די Band Leader), הקלידן בנמונט טנץ' והמתופף האנגלי סטיב פרוני (שאינו מההרכב המקורי). צריך לראות את הלהקה הזו בהופעה. יו טיוב מלא קטעי הופעה.

כמה דוגמאות מהקופסה הזאת, לאו דווקא מבין הלהיטים. לדוגמא, השיר My Life / Your Wold מ-1987, שיר של פטי ושל מייק קמפבל עם סולו גיטרה סוחף של קמפבל:

והנה גרסה אינסטרומנטאלית נהדרת לשיר הנושא מסרט ג'יימס בונד Goldfinger:

runnin down a dreamלמי שמתעניין כבר, או חוזר לפוסט הזה לאחר חשיפה מוצלחת למוזיקה, ראוי לספר על סרט דוקומנטרי בן 4 שעות (!) משנת 2007, , Tom Petty and the Heartbreakers: Runnin' Down a Dream, שיצר פיטר בוגדנוביץ' (The Last Picture Show), על סיפורה של הלהקה, שהוא סרט מצוין, מעניין ומהנה מאוד. טוב יותר מרוב סרטי הרוקנרול שראיתי. הנה הטריילר לטעימה:

ולסיום, רשימת השמעה שאמורה להכיל את כל 61 קטעי האנתולוגיה. לא בדקתי, אבל ככה זה נראה. אפשר ללחוץ וזה רץ משיר לשיר, במגבלות הסאונד של יו-טיוב.

תיהנו וספרו לי איך היה. אני מת לשמוע מה אתם אומרים:

Calexico – תענוג ממדבריות אריזונה

Calexicoאני כל כך אוהב את Calexico!

באוגוסט 2009 הם הופיעו בתל אביב ואני הייתי בחו"ל והחמצתי ומאז, ההחמצה הזו רודפת אותי. כמה שמחתי לגלות כי ב-28 בפברואר וב-1 במרץ 2013 הם יופיעו שוב ב"בארבי" תל אביב. אני אהיה בשתי ההופעות. אם יהיו עוד, אדחף גם אליהן.

למה, אתם שואלים? הו דה פאק איז קאלקסיקו, אתם מקשים?

אז ככה. זו להקה עכשווית, פנטסטית, רלוונטית שעושה מוזיקה נהדרת, כיפית, איכותית ביותר. בנוסף לכך שהמוזיקה פשוט נהדרת, קלקסיקו הם חבורה מקסימה. בחורים אינטיליגנטים ומקסימים שכל כך אוהבים מוזיקה ותרבות ומעניין מאוד לשמוע מה שיש להם לומר.

המוזיקה של קלקסיקו היא של דרום מערב ארה"ב. זה לא קאנטרי, זה לא פולק. זה South-West. תחשבו על אמריקנה בניחוח מדבריות אריזונה, עם קקטוסים גדולים, על קאובויז מהסוג שיש לו שפם ולפעמים סומבררו. תחשבו על דיינר במערב בשנות השישים, על מערבוני ספגטי של סרג'יו ליאונה עם קלינט איסטווד ומוזיקה של Ennio Morricone, תחשבו גיטרות סלייד, על Lee Hazlewood ועל ננסי סינטרה, תחשבו על להקת Love. את הכל יש בקלקסיקו, ויותר. וזה נהדר.

Feast of Wire (2003)מאוד כדאי להכיר את המוזיקה ולהיות בהופעות האלה. מדובר בלהקה שבבסיסה Joey Burns שכותב, מנגן גיטרות ושר, John Convertino שכותב ומתופף ואליהם הצטרפו ומצטרפים מוזיקאים נוספים, כמו Paul Niehaus שהוא נגן פדל-סטיל נהדר. זו לא להקה של רוק גיטרות.

על הבמה מנגנים בפדל-סטיל של קאנטרי (זה כלי הפריטה שהוא על ארבע רגליים ומנוגן בישיבה, כשביד שמאל הנגן מעביר גליל מתכת על המיתרים), בחצוצרות בסגנון מריאצ'י מקסיקני, באקורדיאון ולעיתים גם בויברפון. נגינת התופים היא רובה ככולה עם מברשות, מה שלא מקובל ברוק ויותר מקובל בג'אז (בראיון שנערך עמם לאחרונה סיפרו כי הם מאזינים בעיקר לג'אז משנות החמישים. מה הפלא שאני כל כך מתחבר למוזיקה שלהם).

לקלקסיקו צליל וסגנון שלא ניתן לטעות בהם. תזהו אותם מקילומטר ואם זה לא ברור, זו מחמאה גדולה לקלקסיקו, במיוחד בעידן הנוכחי בו כולם נשמעים די דומה (מתי לאחרונה זיהיתם גיטריסט בלהקת רוק עכשווית לפי הצליל והסטייל שלו, כפי שזיהיתם את גילמור, פייג', קלפטון וכו'?)

Carried to Dust (2008)ברנס וקונבנטינו היו חברים בלהקה בשם Giant Sand, וקאלקסיקו התחילה כפרוייקט צדדי של ג'יאנט סנד. במחצית שנות התשעים כל החבורה הזו (כולל חברי ג'יאנט סנד) עברה לעיר טוסון באריזונה, הסמוכה לגבול מקסיקו ולא במקרה. ברנס וקונבנטינו נדלקו על המקום והמוזיקה של קלקסיקו היא במודע מוזיקה שמתחברת עם האזור והמורשת שלו, באתוס האמריקאי. ברנס וקונבנטינו מתרפקים על הדימויים של אמריקה של שנות החמישים והשישים באזור הזה ולצליל שמזוהה עם תרבות הבוקרים המסוימת הזאת ולמערבוני הספגטי האיטלקיים. בכל זאת, המוזיקה שלהם חדשה. זה לא רטרו.

Algiers (2012)קאלקסיקו הקליטו כבר 7 אלבומי אולפן ועוד שלל תקליטי Tour' ועוד שלל שיתופי פעולה ופרוייקטים והפיקו תקליטים, כתבו והפיקו גם לאחרים והותירו את הצליל שלהם, כמו טביעת אצבע.

הנה שלל קטעים מאפיינים של קלקסיקו. הקישורים של שמות התקליטים מובילים לחלוונות יו-טיוב להאזנה לתקליט במלואו, ככל שמצאתי. שווה!

לשם התחלה, הנה דוגמה המבטאת יפה את הסגנון, הקטע Ballad of Cable Hogue בוידאו קליפ מקסים מתקליטם השלישי משנת 2000 Hot Rail:

בחרתי את הקטע הזה כראשון בגלל הדימויים בוידאו קליפ: עיירת בוקרים, מדבריות של מערבונים, מכונית אמריקאית פתוחה משנות השישים ושיר שהוא בעל סטייל מובהק.

וכאן בביצוע מתוך הופעה בתכנית של ג'ולס הולנד בבי.בי.סי, עם ניקו קייס הנפלאה:

המוזיקה של קאלקסיקו לא מתמצאת בשירי בוקרים כאלה, בסגנון לי הייזלווד. הנה קטע טיפוסי, Quattro (World Drifts In) מתוך תקליטם הפנטסטי Feast of Wire מ-2003:

מתוך תקליטם Garden Ruin מ-2006, תקליט מצוין שהוא פחות דרום מערב, פחות מקסיקני מקודמיו, השיר הנהדר Bisbee Blue:

שיר נוסף שאהוב עלי מאוד מהתקליט הזה, Lucky Dime, עם אותה גיטרה נהדרת, אבל כמו רוב התקליט, פחות דרום מערב, פחות מריאצ'י:

ב-2008 הוציאו קלקסיקו תקליט נהדר נוסף Carried to Dust, שבו יש חזרה לצליל המקסיקני שכה אפיין אותם. הנה השיר הפותח את התקליט Victor Jara's Hands אשר נכתב על המוזיקאי והפעיל הפוליטי הצ'יליאני אשר נרצח ב-1973:

קלקסיקו באים לישראל עם תקליט חדש ומוצלח, Algiers אשר יצא בספטמבר 2012. זה תקליט עמוק ודי מלנכוליהקרוי ע"ש המקום בניו-אורלינס שבו הוקלט. הנה הקטע Para מתוכו:

והנה קטע הנושא מהתקליט הזה, שהוא קטע אינסטרומנטלי:

שיר נפלא מהתקליט הזה הוא Puerto וכאן הוא בביצוע אקוסטי של שלוש גיטרות, בהופעה של תכנית רדיו בפורטלנד אורגון באוקטובר 2012:

קלקסיקו השתתפו בכל מיני פרויקטים, שיתופי פעולה, כתבו מוזיקה לאחרים והפיקו תקליטים. הנה שיר נהדר שכתבו והפיקו עבור תקליט הקאמבק של ננסי סינטרה משנת 2004. זה ממש קלקסיקו עם זמרת. לטעמי, שיר נהדר שהיה ראוי להיות להיט רדיו. איזו מנגינה, איזה ליווי ספדל-סטיל והואמפ של חצוצרות המריאצ'י. קלקסיקו מחזירים את ננסי סינטרה לימי לי הייזלווד:

אז ב-28 בפברואר וב-1 למרץ 2013, קלקסיקו מופיעים בבארבי תל אביב. לרכישת כרטיסים. | לדף הפייסבוק של המופעים בישראל.