מה זה ג'אז? תקשיב/י לתקליט הזה ונדבר

Art_Pepper_Meets_The_Rhythm_Sectionארט פפר היה כבר בן 32, מאחוריו 10 תקליטים וישיבה בבית סוהר, כשבוקר אחד, 19/1/57, הודיעו לו כי באותו היום, בשתיים בצהריים, נקבע לו סשן הקלטות עם שלישיית הקצב המהוללת של מיילס דיוויס, שלהקתו שהתה בעיר (לוס אנג'לס) להופעות.

לא התאים לו. הסקסופון שלו בדיוק חזר מתיקון לא מוצלח, הוא סבל מבעיית הירואין. הוא היה בלחץ.

הוא העריץ את השלישייה הזו, המתופף פילי ג'ו ג'ונס, הבסיס פול צ'יימברס והפסנתרן רד גארלנד. הוא מעולם לא ניגן אתם או פגש בהם. לא היה לו מושג מה הולך להיות ואיש לא תכנן מה ינגנו יחדיו.

זה לא הבטיח מי יודע מה. לא הבטיח, אבל קיים!

הנה סרטון מבוים עם שחקנים, אותו הפיקה אלמנתו של פפר, המתאר את הבוקר של ארט פפר, כולל ההפתעה, הבעיות הטכניות עם הכלי ואפילו סוחר הסמים שמגיע לאולפן. ברקע נשמע הקטע Straight Life (הלחנה מקורית של ארט פפר), המהיר בתקליט, מנוגן במהירות רצחנית, 138 רבעים לדקה (יש אותו להאזנה, באיכות משופרת עם כל התקליט, בהמשך):

ארט פפר אחר, הם כבר היו שם, ממתינים לו ובינתיים כבר בחרו קטע אחד לנגן. הוא בא, הצטרף לסיבוב אחד, מיד לאחר מכן הקלטה וזה הקטע הראשון שהוקלט והוא הפותח את התקליט, You'd Be So Nice To Come Home To. להיט מ-1943. ביצוע נפלא. תלחצו להאזין על רקע המשך הקריאה.

מיילס דיוויס עם שלישיית הקצב שלו 1957

מיילס דיוויס עם שלישיית הקצב שלו 1957

וככה במשך כמה שעות, הוקלט התקליט הנפלא Art Pepper Meets the Rhythm Section. לא סתם כונתה השלישייה אותה פגש ארט פפר: ה-סקצייה של הקצב, כי אכן מדובר בסקציית-על אשר בשנת 1957 הייתה בשיאה, הטובה מסוגה. (1957 הייתה גם שנה טובה במיוחד בתולדות הג'אז. שנה שהניבה המון תקליטי מופת. אולי יותר מכל שנה אחרת).

ובאולפן, כל קטע נוגן פעם אחת כחזרה ובפעם השניה הוקלט. זהו. כל הקטעים ב"טייק" אחד נהדר.

חובב ג'אז שייקח את התקליט הזה לידו יראה שם כמה "סטנדרטים" שמוכרים לו, גם שמות הנגנים מוכרים ואפילו את העטיפה כבר ראה במדפי חנויות התקליטים ואולי דילג. עוד תקליט אחד מני רבים הוא עלול לחשוב לעצמו. הוא עלול להחמיץ את אחד התקליטים הטובים ביותר בתולדות הג'אז. אני אוהב את התקליט הזה מאז קניתי אותו בשנות השמונים של המאה שעברה. אין מבקר שלא נתן לו 5 כוכבים.

מה שעושה את התקליט הזה שווה במיוחד, הוא 'הגרוב', הפשטות, הדיוק, השילוב הנהדר של רביעיית הנגנים, הצליל והיופי של הנגינה. זה היה מפגש קסום. הצליח להם מאוד.

שלמות. תקליט כל כך יפה, "הכי יפה בעולם" נהג לומר עמית גולן ז"ל (על הרבה תקליטים הוא אמר את זה והוא תמיד צדק).

מה יש לנו כאן? סקסופון אלט, פסנתר, בס, תופים. התקליט הוקלט לפני כמעט 60 שנה, חודשים ספורים לאחר הקלטת הסטראו הראשונה. כמה שהוא נשמע נפלא.

Art Pepperמה שמעניין הוא שארט פפר היה בכיר נגני האלט סקסופון של החוף המערבי וזו שלישיית הקצב הטובה של ניו-יורק והחוף המזרחי. באותן שנים היה הבדל משמעותי בין הסטייל והצליל "הקשה, השחור" של החוף המזרחי לצליל והסטייל "הרך, הלבן" של החוף המערבי. זה מפגש מיוחד. תערובת נפלאה.

יש תקליטים שקל מאוד להשמיע למי שלא שמעו ג'אז מעולם. אני לא בטוח שזה תקליט כזה. אבל למי שמוכן להאזין, זה לא תקליט קשה בכלל. הוא סוחף והוא מעולה מהדקה הראשונה ועד האחרונה. קטעי הסולו מנגינתיים מאוד.

מה שיוצא דופן בתקליט הוא שאין בו אף בלדה מובהקת, אטית. הקטע האטי ביותר, הוא הבלדה Imagination, המנוגנת בטמפו שאינו אטי. כמה יפה.

הנה כל קטעי התקליט להאזנה, על פי סדר הופעתם בתקליט, באיכות מעולה:

התקליט המובהק של חמישיית מיילס דיוויס עם שלישיית הקצב הזו, מאותה תקופה (הוקלט במחצית 1956) הוא Round About Midnight.

אשמח לקרוא תגובות. תודה

רוצים שוב את ההי-די-הו!

באוגוסט זה טיילנו, תמר, אני, עמרי (7) ויעל (5.5) טיול קמפינג עם קרוואן בצפון איטליה. כשאחד הדיסקים שצרבתי לטיול, השמיע את Minnie The Moocher של Cab Calloway, בגרסה הנפלאה שלו מהסרט The Blues Brothers משנת 1980, עמרי ויעל נדלקו ובקשו אותו שוב ושוב. מה שתפס אותם הוא כמובן הפזמון Hi De Hi De Hi De Ho, אותו שרנו כולנו ביחד, וחשבתי לעצמי: איזה סווינג, איזה גרוב, איזה כיף, איזה יופי. שיר מעולה בביצוע סוחף עם סאונד נהדר:

כשעמרי ויעל שאלו על מה השיר, גמגמתי ו"מרחתי" אותם.

הסיפור של השיר ממש לא מתאים לילדים בגן ובכיתה א'. הדמות הראשית בשיר, מיני, שהיא קשוחה אבל עם "לב בגודל של לויתן", היא "Moocher", כינוי סלאנג שחור מתחילת המאה ה-20 למי שאוהב לעשן סמים של אחרים ולאו דווקא את שלו. מיני מסתבכת עם ברנש בשם סמוקי, ואוהבת אותו, אפילו שהוא "קוקי" (Cokey), ז"א על קוקאין. סמוקי זה, עאלק, מדרדר אותה לסמים ולקרחאנה, כשהוא לוקח אותה לצ'יינה טאון ומראה לה איך "נותנים בגונג" ("kicking the gong around"). ז"א, כפי שנכתב פה ושם, לעשן אופיום. אח"כ יש לה חלומות וכו' וכו' ומילות השיר האחרונות: "מיני המסכנה". אבל מה, הכל בטון שמח, כאילו עיר הנוער בחופש הגדול.

מיני זאת, היא כנראה לא רק סטלנית, אלא אפילו נערת גוגו, חשפנית או שרמוטה ממש, רחמנא ליצלן. הטקסט של השיר מתאר אותה כ-Frail, ז"א עפ"י מילוני הסלנג, קלה לפיתוי וחלשה מבחינה מוסרית, וכאדמונית, חמה ו-Hoocie coocher.  וויקיפדיה מספרת לנו על המושג Hoochie coochie, שהכוונה היא לריקוד בטן מיני מהמאה ה-19 ומכוון לאיברים הפרטיים של האישה.

בסרטם של האחים מארקס "לילה באופרה" משנת 1935, אומר גראוצ'ו מארקס: "אתה מוכן לשלם לו 1,000 דולר רק על מנת שישיר? למה? אתה יכול לקנות תקליט של Minnie The Moocher ב- 75 סנט. תמורת דולר ורבע תקבל את מיני עצמה!"

שמח. לא אפל. לא שיר סמים וסקס של לו ריד, אבל בכל זאת, מין וסמים, לא טקסט שמומלץ להסביר לילדים, אבל על רקע אי הבנת המילים, הטון השמח של השיר והביצוע הנפלא והמשעשע, הפך השיר הזה, בקרוואן שלנו, בכבישי איטליה המקסימים, ללהיט. לשיר ילדים שמח ומבוקש שוב ושוב, ושוב ושוב (כמקובל אצל ילדים בגיל הזה ואצל בחורות :-)) משל היה "בשדה כותנה קבוצת שחורים קוטפת ואו או או החמה יוקדת", כפי שניתן להתרשם מהסרטון.

את הביצוע הנפלא הזה הקליט קאב קאלאווי כשהוא בן 73 והוא נשמע בשיא כוחו. על אף שבסרט נראה קאלוואי בהופעה חיה על הבמה, מדובר בהקלטת אולפן. גרסה וירטואוזית, גרובית ביותר עם סאונד גדול, שקוף ונהדר. השיר נכלל בפס הקול של הסרט שהיה להיט בתחילת שנות השמונים. תקליט ואח"כ דיסק שכיח מאוד בתקליטיות של אותן שנים, של סרט שהעניק קאמבק מפואר לא רק לקאלאווי, אלא גם לריי צ'ארלס, אריתה פרנקלין וג'יימס בראון.

אני מזמין אתכם להאזין תחילה לביצוע הנקי מתקליט פס הקול של הסרט ולאחר מכן לצפות בקטע הסרט, בו מבוצע השיר, שנשמע קצת פחות טוב מבחינת סאונד והוא אינו מלא, אבל מאפשר להתרשם מהאיש ומהסטייל שלו, כשהוא שר ורוקד על הפלייבק:

~

בסרטון נראים ג'ון בלושי ודן אקרויד מחבלים ברכב קרוואן. כשנהגתי בקרוואן באיטליה, כשהשיר העפיל לראש מצעד הפזמונים של מוטק'ה הקרוואן שלנו, לא זכרתי את קטע הקרוואן בסרט. לא ידעתי שיש לי עסק פה עם שיר קרוואן מובהק ומקצועי.

קאב קלוואי, 1907-1994,  הקליט את השיר לראשונה ב-1931 ומכר ממנו מיליון עותקים. השיר נבחר להיכל התהילה של הגראמי ב-1999 והוא אחד השירים החשובים ביותר בהיסטוריה של המוזיקה הפופולארית של המאה העשרים, כפי שניתן להתרשם מהסקירה אודותיו בויקיפדיה.

הביצוע המקורי ממרץ 1931, כשקאלוואי בן 24 בלבד, נשמע וירטואוזי פחות מהביצוע המאוחר, אבל רענן ונפלא כשקולו של קאלוואי הצעיר, באופן טבעי, גבוה בהרבה מקולו כשהוא בן 73. כדאי להאזין:

קלאווי כשהוא בן 41, בשיא כוחו מבצע את השיר בשידור טלוויזיה משנת 1958, כאן הסקאט כמעט זהה לזה מהסרט האחים בלוז:

בסרטון הבא, קאב קלאווי כבר בן 81, שש שנים טרם פטירתו, מבצע את השיר ורוקד, בלי הסקאט המהיר, אבל ברמה שאינה מביישת (ג'רי מאליגן יושב מאחוריו, בלבוש, שיער וזקן לבנים, גם הוא כבר לא איתנו):

אני מניח שהשיר הזה ישאר מעתה מזוהה במשפחתנו עם טיול הקרוואן הנהדר בצפון איטליה בקיץ הזה של 2012. אפשר בהחלט להשתמש בו כשיר ילדים ומשפחה. קשה לעמוד בפני קסמו.

לי מורגן ועמית גולן: התרדמה, השכחה והזיכרון

החצוצרן לי מורגן היה כוכב הלהקה של ארט בלייקי ה-Jazz Messengers בשנים 1958-1961. הלהקה חרשה את העולם בהצלחה רבה. החלק הפחות יפה בסיפור הוא שארט בלייקי חשף את לי מורגן הצעיר להירואין וב-1961 לי מורגן עזב את הלהקה וחזר לבית הוריו בפילדלפיה, להתאושש. הוא בילה שם כשנתיים בהם כמעט ולא היה פעיל. אלה היו שנים מאוד טובות ל"הארד בופ", הסטייל שמורגן היה הסמל שלו, שנים אותן החמיץ. הוא חזר לניו יורק ב-1963 וחתם על חוזה חדש עם חברת התקליטים Blue Note. בשנת 1962 הוא הקליט תקליט בודד לחברת התקליטים Jazzland, סאב-לייבל כושל מסחרית של חברת התקליטים Riverside, של המפיק אורין קיפניוז (שגם היא פשטה רגל ב-1964). תקליט אחד ונשכח, שלא זכה להצלחה, לא אז וגם לא בשנים לאחר מכן, שנות השמונים והתשעים, בהן החל העולם להיזכר במוזיקה הזאת.

לא סתם אני מטריח אתכם קוראיי הספורים עם הסיפור הזה. בתקליט הזה יש קטע אחד, שאין יפה ממנו. בלדה בשלושה רבעים בשם A Waltz For Fran (וואלס לפראן). לפני שאמשיך לספר, ויש עוד מה לספר ועוד להאזין, חייבים להאזין לביצוע המקורי והמדהים הזה (לא רק לחובבי ג'אז מושבעים):

~

הקטע המופלא הזה שנותר סודי, כי התקליט לא נמכר, חזר וצץ לאחר הקלטתו בשני סשנים נוספים בהם השתתף לי מורגן. באותם סשנים הוא ניגן אותו בקצב מהיר ובארבעה רבעים ומשום מה, כל פעם קרא לו בשם אחר.

הנה הביצוע הפנטסטי משנת 1965, הראשון מבין השניים, מסשן של נגן האלטו ג'קי מקלין. הסשן נגנז ולא יצא לאור אלא לראשונה ב-1979, שבע שנים לאחר מותו של לי מורגן. התקליט נקרא "Consequence" הקטע קיבל את השם Slumber (תרדמה, או תנומה):

~

גרסה נוספת בארבעה רבעים הוקלטה ב-1967, הפעם בסשן של לי מורגן עצמו, סשן מודרני יותר מבחינת הסטייל, שלרוע מזלו של מורגן, גם הוא נגנז. הפעם קרוי הקטע Soft Touch. ב-1978 יצא התקליט לראשונה (ביפן) תחת השם  "The Procrastinator":

~

מה שעצוב בסיפור הזה ומצער הוא שההלחנה הנפלאה הזו נותרה בלתי מוכרת ובלתי מנוגנת. בדיקה במאגרי המידע העלתה שאין לקטע הזה ביצועים, הכוונה לביצועים מחודשים, מלבד אלה השלושה. נגני הג'אז בשנות השבעים ועד עצם היום הזה, לא מוצאים לנכון לבצע ולהקליט את הקטע הזה, בין אם בגרסתו הוואלסית ובין אם בגרסתו הקצבית, בארבעה רבעים. לא יאמן!

eddie_henderson___friends_play_the_music_of_amit_golanבחודש נובמבר 2010 ישבתי לסדרת פגישות הפקה עם חברי המנוח, המוזיקאי והמורה הדגול עמית גולן (1964-2010) והתכוננו להפקת הדיסק השני שלו. דיברתי עם עמית על הקטעים האלה וכאלה, הנפלאים והנשכחים שאיש לא נוגע בהם והחלטנו שבדיסק שלו נקליט אחד או שניים מהם. ידענו כבר שיש לנו את אדי הנדרסון לסשן והמחשבה על חצוצרן כל כך טוב שינגן עם עמית קטע מופלא של לי מורגן, הדליקה אותנו.

עמית התלהב אבל קצת חשש לגעת בבלדה היפה הזאת בגרסת הוואלס. אז בחרנו בלדה אחרת, יפה ונשכחת של לי מורגן, ובקשר לקטע נושא הרשומה שלי, עמית נטל על עצמו לכתוב עיבוד חדש לגרסה הקרויה Slumber (תרדמה) ששמעתם לעיל.
עמית היקר נפטר ב-3/12/10 ולא הספיק לכתוב את העיבוד. חצי שנה לאחר פטירתו הפקתי את הקלטת הדיסק שלו, עם גרסה לאותה בלדה אחרת שהוא בחר, ששמה Carolyn. עמית הספיק להוציא את העיבוד המקורי ולהעלותו על דפי תווים. הקלטנו אותה לזכרו.

הנה היא כאן להאזנה, לזכרו, מתוך הדיסק שהפקתי: Eddie Henderson & Friends Play the Music of Amit Golan. אני שומע את האהבה בנגינה. מנגנים כאן: אדי הנדרסון המדהים בחצצורה, ג'ק גלוטמן בפסנתר, יונתן וולצ'וק בטרומבון, אסף יוריה בטנור סקסופון, גלעד אברו בבס ושי זלמן בתופים. קריאות ההתפעלות והעונג הן של שי זלמן החמוד:

~

האם יש הרבה דברים יותר יפים מהמוזיקה הזאת? אני לא מכיר. אני מאזין לחברים של עמית מנגנים את קרולין, כבר אלפיים פעם, ותמיד יש לי דמעות בעיניים. לי מורגן ועמית גולן, גיבורי תרבות שלי. לזכרם!