Soul Station – שלמות!

Hank Mobley - Soul Station 1960יש אין ספור תקליטי ג'אז מעולים. גודלה של ספריית הג'אז מרתיע לא פעם חובבי רוק סקרנים מלהציץ פנימה  לאותו "בור ללא תחתית". ובספרייה הזו יש תקליטים שבמשך השנים הפכו לשם דבר, לרבי מכר, שאין תקליטיית ג'אז שתחסר אותם.

Soul Station  של Hank Mobley מ-1960 לא נמנה על הקבוצה הזו. הוא לא יחכה לכם על כל מדף של חנות תקליטים ולא כל חובב ג'אז בהכרח מכיר אותו. אני מתחייב שהתקליט הזה הוא פסגה של ממש. אחד מתקליטי הג'אז הכי טובים! דמיינו שאתם עומדים מול מחלקת הג'אז בחנות תקליטים ולא יודעים מה? אם הוא שם, קחו אותו ולכו הביתה.

זה תקליט שתוכלו להאזין לו אלפי פעמים והוא בחיים לא ימאס עליכם!

זה תקליט רביעייה, סקסופון טנור, פסנתר, בס ותופים, עילאי. לכתוב שכבר לא עושים כאלה יותר, זו קלישאה. תקליטים טובים כמו זה, לא הצליחו לעשות הרבה, אף פעם. מעטים התקליטים שזורמים כל כך טוב. מעטים התקליטים שיש בהם כל כך הרבה סווינג וגרוב. שלישיית הקצב כאן, היא הטובה של זמנה: ארט בלייקי בתופים, פול צ'יימברס בבס וווינטון קלי בפסנתר והשלושה האלה בשיאם. יש בתקליט הזה פשטות שלא תאמן. לשיר את קטעי הסולו עם הנגנים. כל תלמיד לג'אז ייטיב לעשות אם ילמד את קטעי הסולו, צליל אחר צליל, מתוך האזנה וינסה להפנים את ה-Feel ולשאוף לגרוב.

היופי של הקטעים מבוסס לא רק על הגרוב הנפלא שלהם, אלא גם על האסתטיקה המתמטית שלהם, הליאונרדו דה וינצ'ית שלהם, אם יורשה לי, אם אני לא נסחף.

Hank Mobley with Alfred Lionאני לא יודע, קוראים יקרים אם תקליט ג'אז מעולה זו סחורה בשבילכם, אולי ג'אז לא עושה לך את זה, אבל בכל זאת, יש בי אמונה נאיבית שתקליט שהוא פסגה של הז'אנר שלו, שיש בו פשטות גאונית, גרוב סוחף, יש בו פוטנציאל להגיע לכל אחד. ואם אתם מכירים את התקליט הזה, אני מזמין אתכם לשוב אליו, להתעמק בו ולהתענג עליו. יש לנו, חובבי המוזיקה האדוקים, לא פעם, נטייה להניח את המוכר והטוב בצד ולחפש את הנדיר, את הלא מוכר.

מה בעצם עושה את ההבדל בין התקליט המסוים הזה לעשרות ומאות אחיו לסגנון ההארד-בופ של ניו-יורק מהשנים 1954-1963? מה עושה את ההבדל בין התקליט הזה לתקליטים אחרים של הנק מובלי שהוקלטו חודשים לפניו או אחריו, תשאלו? שהוא פשוט יותר טוב. יותר מוצלח. "יושב" יותר טוב. הכל זרם בצורה מושלמת באותו יום ראשון אחה"צ, ה-7 בפברואר 1960. כל קטעי התקליט הוקלטו בטייק ראשון, לא הוקלט שום קטע שנשאר בחוץ. כל הקטעים מושלמים. התקליט פשוט נשמע פצצה, יש לו גרוב שאין שני לו, קטעי סולו יפים כמו פסל של מיכלאנג'לו. אני אומר את זה בביטחון מלא, אחרי אין ספור האזנות.

זה תקליט הארד-בופ בסטייל שקדם למהפכה המודאלית שהביא התקליט Kind of Blue, של מיילס דייויס, אשר יצא כחצי שנה קודם לכן. זה הארד-בופ פשוט ולא מתחכם. הנק מובלי, ממילא היה נגן צנוע עם צליל קל ועגול, לא חדשן, לא אינטלקטואלי ולא כריזמטי. לא הייתה לו להקה שלו ובהמשך שנות השישים, כשהכיוון המוזיקלי השתנה אל המודאלי והאוונגרדי, הוא הלך לאיבוד. התקליט הזה, הוא פסגה של ממש. יצירת מופת.

בואו האזינו ואני אכתוב כמה משפטים על כל קטע. זה תקליט שרובו בקצב בינוני, בלי בלדות בכלל מחד גיסא, ובלי "חפירות" מאידך גיסא. ממתק!

אל תתנו לזה להתנגן ברקע כמין "ג'אז כזה", נחמד, יותר או פחות. הישארו בקשב למה שמובלי וקלי מנגנים, עד כמה שניתן, את כל הדרך. מובלי מנגן כל כך פשוט וכל כך יפה שגם אם אתם לא מאזינים מיומנים של ג'אז, יש סיכוי גדול שתשמרו קשב ותיהנו. ברור שצריך יותר מהאזנה אחת, זה הרי לא פופ.

דבר נוסף: התקליט הזה יכול להיות אחלה בית ספר לג'אז. לא במובן של "עושה בית ספר", אלא ממש. הפשטות והמצוינות הם דרך להבין את השפה של המוזיקה הזאת ולהתאהב בה.

הקטע הפותח, You forgot to) Remember), סטנדארט מאת אירווין ברלין מ-1925. אני שר את הסולו של מובלי כל פעם שאני מאזין. אותו דבר עם הסולו הקופצני של ווינטון קלי בפסנתר. כמה שהנגיעה שלו בקלידים מרנינה, קריספית. איזה צליל יש לו. אין כמו ווינטון קלי:

הקטע השני בתקליט This I Dig of You הוא קטע מהיר וסוחף, אולי המוכר ביותר בתקליט מהסיבה שהוא הקטע היחיד של הנק מובלי שזכה להיכלל בספר התווים Real Book. מדובר בקטע מהיר וסוחף. הסולו הראשון הוא של ווינטון קלי וזה סולו כל כך טוב. הסולו של מובלי הוא קלאסיקה ממש. גאונות של פשטות ואסתטיקה:

הקטע השלישי בתקליט Dig Dis הוא בלוז גרובי ביותר, בקצב בינוני, שנפתח בקדמה של ווינטון קלי, ה-Head הוא בלוז מינורי אף שקטעי הסולו הפנטסטיים של מובלי וקלי (בתמונה למטה) הם על בלוז מג'ורי. יופי עילאי. לרקוד!

Wynton Kelly

הקטע הבאת בתקליט Split Feelin's הוא בקצב בינוני-מהיר, עם מוטיב לטיני שנותן בלייקי. סווינג סוחף בניצוחו של ארט בלייקי, אולי גדול מתופפי ההארד-בופ:

הקטע הבא הוא שיר הנושא של התקליט Soul Station. זה בלוז 16 תיבות, קצב בינוני -איטי, כל כך יפה עם סולו נהדר של מובלי ולאחריו סולו מופתי של וונטון קלי, בי"ס לבלוז לכל פסנתרן. גרוב אמיתי:

הקטע החותם את התקליט הוא הסטנדארט If I Should Lose You מ-1936, בקצב בינוני, בביצוע הכי יפה בעולם:

כשאני כותב "הכי יפה בעולם" אני הרי מצטט את חברי המנוח והאהוב, המוזיקאי והמורה הדגול עמית גולן ז"ל (1964-2010). עמית היה מזוהה עם הנק מובלי יותר מכל אחד אחר בארצנו המיוזעת והוא הנחיל את המוזיקה של מובלי וחבורתו לדורות של תלמידים ונגנים. שמובלי ניגן, עמית היה אומר שזה "הכי יפה בעולם". הוא צדק. אני מתגעגע לעמית.

לי מורגן ועמית גולן: התרדמה, השכחה והזיכרון

החצוצרן לי מורגן היה כוכב הלהקה של ארט בלייקי ה-Jazz Messengers בשנים 1958-1961. הלהקה חרשה את העולם בהצלחה רבה. החלק הפחות יפה בסיפור הוא שארט בלייקי חשף את לי מורגן הצעיר להירואין וב-1961 לי מורגן עזב את הלהקה וחזר לבית הוריו בפילדלפיה, להתאושש. הוא בילה שם כשנתיים בהם כמעט ולא היה פעיל. אלה היו שנים מאוד טובות ל"הארד בופ", הסטייל שמורגן היה הסמל שלו, שנים אותן החמיץ. הוא חזר לניו יורק ב-1963 וחתם על חוזה חדש עם חברת התקליטים Blue Note. בשנת 1962 הוא הקליט תקליט בודד לחברת התקליטים Jazzland, סאב-לייבל כושל מסחרית של חברת התקליטים Riverside, של המפיק אורין קיפניוז (שגם היא פשטה רגל ב-1964). תקליט אחד ונשכח, שלא זכה להצלחה, לא אז וגם לא בשנים לאחר מכן, שנות השמונים והתשעים, בהן החל העולם להיזכר במוזיקה הזאת.

לא סתם אני מטריח אתכם קוראיי הספורים עם הסיפור הזה. בתקליט הזה יש קטע אחד, שאין יפה ממנו. בלדה בשלושה רבעים בשם A Waltz For Fran (וואלס לפראן). לפני שאמשיך לספר, ויש עוד מה לספר ועוד להאזין, חייבים להאזין לביצוע המקורי והמדהים הזה (לא רק לחובבי ג'אז מושבעים):

~

הקטע המופלא הזה שנותר סודי, כי התקליט לא נמכר, חזר וצץ לאחר הקלטתו בשני סשנים נוספים בהם השתתף לי מורגן. באותם סשנים הוא ניגן אותו בקצב מהיר ובארבעה רבעים ומשום מה, כל פעם קרא לו בשם אחר.

הנה הביצוע הפנטסטי משנת 1965, הראשון מבין השניים, מסשן של נגן האלטו ג'קי מקלין. הסשן נגנז ולא יצא לאור אלא לראשונה ב-1979, שבע שנים לאחר מותו של לי מורגן. התקליט נקרא "Consequence" הקטע קיבל את השם Slumber (תרדמה, או תנומה):

~

גרסה נוספת בארבעה רבעים הוקלטה ב-1967, הפעם בסשן של לי מורגן עצמו, סשן מודרני יותר מבחינת הסטייל, שלרוע מזלו של מורגן, גם הוא נגנז. הפעם קרוי הקטע Soft Touch. ב-1978 יצא התקליט לראשונה (ביפן) תחת השם  "The Procrastinator":

~

מה שעצוב בסיפור הזה ומצער הוא שההלחנה הנפלאה הזו נותרה בלתי מוכרת ובלתי מנוגנת. בדיקה במאגרי המידע העלתה שאין לקטע הזה ביצועים, הכוונה לביצועים מחודשים, מלבד אלה השלושה. נגני הג'אז בשנות השבעים ועד עצם היום הזה, לא מוצאים לנכון לבצע ולהקליט את הקטע הזה, בין אם בגרסתו הוואלסית ובין אם בגרסתו הקצבית, בארבעה רבעים. לא יאמן!

eddie_henderson___friends_play_the_music_of_amit_golanבחודש נובמבר 2010 ישבתי לסדרת פגישות הפקה עם חברי המנוח, המוזיקאי והמורה הדגול עמית גולן (1964-2010) והתכוננו להפקת הדיסק השני שלו. דיברתי עם עמית על הקטעים האלה וכאלה, הנפלאים והנשכחים שאיש לא נוגע בהם והחלטנו שבדיסק שלו נקליט אחד או שניים מהם. ידענו כבר שיש לנו את אדי הנדרסון לסשן והמחשבה על חצוצרן כל כך טוב שינגן עם עמית קטע מופלא של לי מורגן, הדליקה אותנו.

עמית התלהב אבל קצת חשש לגעת בבלדה היפה הזאת בגרסת הוואלס. אז בחרנו בלדה אחרת, יפה ונשכחת של לי מורגן, ובקשר לקטע נושא הרשומה שלי, עמית נטל על עצמו לכתוב עיבוד חדש לגרסה הקרויה Slumber (תרדמה) ששמעתם לעיל.
עמית היקר נפטר ב-3/12/10 ולא הספיק לכתוב את העיבוד. חצי שנה לאחר פטירתו הפקתי את הקלטת הדיסק שלו, עם גרסה לאותה בלדה אחרת שהוא בחר, ששמה Carolyn. עמית הספיק להוציא את העיבוד המקורי ולהעלותו על דפי תווים. הקלטנו אותה לזכרו.

הנה היא כאן להאזנה, לזכרו, מתוך הדיסק שהפקתי: Eddie Henderson & Friends Play the Music of Amit Golan. אני שומע את האהבה בנגינה. מנגנים כאן: אדי הנדרסון המדהים בחצצורה, ג'ק גלוטמן בפסנתר, יונתן וולצ'וק בטרומבון, אסף יוריה בטנור סקסופון, גלעד אברו בבס ושי זלמן בתופים. קריאות ההתפעלות והעונג הן של שי זלמן החמוד:

~

האם יש הרבה דברים יותר יפים מהמוזיקה הזאת? אני לא מכיר. אני מאזין לחברים של עמית מנגנים את קרולין, כבר אלפיים פעם, ותמיד יש לי דמעות בעיניים. לי מורגן ועמית גולן, גיבורי תרבות שלי. לזכרם!