יש אין ספור תקליטי ג'אז מעולים. גודלה של ספריית הג'אז מרתיע לא פעם חובבי רוק סקרנים מלהציץ פנימה  לאותו "בור ללא תחתית". ובספרייה הזו יש תקליטים שבמשך השנים הפכו לשם דבר, לרבי מכר, שאין תקליטיית ג'אז שתחסר אותם.

Soul Station  של Hank Mobley מ-1960 לא נמנה על הקבוצה הזו. הוא לא יחכה לכם על כל מדף של חנות תקליטים ולא כל חובב ג'אז בהכרח מכיר אותו. אני מתחייב שהתקליט הזה הוא פסגה של ממש. אחד מתקליטי הג'אז הכי טובים! דמיינו שאתם עומדים מול מחלקת הג'אז בחנות תקליטים ולא יודעים מה? אם הוא שם, קחו אותו ולכו הביתה.

זה תקליט שתוכלו להאזין לו אלפי פעמים והוא בחיים לא ימאס עליכם!

זה תקליט רביעייה, סקסופון טנור, פסנתר, בס ותופים, עילאי. לכתוב שכבר לא עושים כאלה יותר, זו קלישאה. תקליטים טובים כמו זה, לא הצליחו לעשות הרבה, אף פעם. מעטים התקליטים שזורמים כל כך טוב. מעטים התקליטים שיש בהם כל כך הרבה סווינג וגרוב. שלישיית הקצב כאן, היא הטובה של זמנה: ארט בלייקי בתופים, פול צ'יימברס בבס וווינטון קלי בפסנתר והשלושה האלה בשיאם. יש בתקליט הזה פשטות שלא תאמן. לשיר את קטעי הסולו עם הנגנים. כל תלמיד לג'אז ייטיב לעשות אם ילמד את קטעי הסולו, צליל אחר צליל, מתוך האזנה וינסה להפנים את ה-Feel ולשאוף לגרוב.

היופי של הקטעים מבוסס לא רק על הגרוב הנפלא שלהם, אלא גם על האסתטיקה המתמטית שלהם, הליאונרדו דה וינצ'ית שלהם, אם יורשה לי, אם אני לא נסחף.

אני לא יודע, קוראים יקרים אם תקליט ג'אז מעולה זו סחורה בשבילכם, אולי ג'אז לא עושה לך את זה, אבל בכל זאת, יש בי אמונה נאיבית שתקליט שהוא פסגה של הז'אנר שלו, שיש בו פשטות גאונית, גרוב סוחף, יש בו פוטנציאל להגיע לכל אחד. ואם אתם מכירים את התקליט הזה, אני מזמין אתכם לשוב אליו, להתעמק בו ולהתענג עליו. יש לנו, חובבי המוזיקה האדוקים, לא פעם, נטייה להניח את המוכר והטוב בצד ולחפש את הנדיר, את הלא מוכר.

מה בעצם עושה את ההבדל בין התקליט המסוים הזה לעשרות ומאות אחיו לסגנון ההארד-בופ של ניו-יורק מהשנים 1954-1963? מה עושה את ההבדל בין התקליט הזה לתקליטים אחרים של הנק מובלי שהוקלטו חודשים לפניו או אחריו, תשאלו? שהוא פשוט יותר טוב. יותר מוצלח. "יושב" יותר טוב. הכל זרם בצורה מושלמת באותו יום ראשון אחה"צ, ה-7 בפברואר 1960. כל קטעי התקליט הוקלטו בטייק ראשון, לא הוקלט שום קטע שנשאר בחוץ. כל הקטעים מושלמים. התקליט פשוט נשמע פצצה, יש לו גרוב שאין שני לו, קטעי סולו יפים כמו פסל של מיכלאנג'לו. אני אומר את זה בביטחון מלא, אחרי אין ספור האזנות.

זה תקליט הארד-בופ בסטייל שקדם למהפכה המודאלית שהביא התקליט Kind of Blue, של מיילס דייויס, אשר יצא כחצי שנה קודם לכן. זה הארד-בופ פשוט ולא מתחכם. הנק מובלי, ממילא היה נגן צנוע עם צליל קל ועגול, לא חדשן, לא אינטלקטואלי ולא כריזמטי. לא הייתה לו להקה שלו ובהמשך שנות השישים, כשהכיוון המוזיקלי השתנה אל המודאלי והאוונגרדי, הוא הלך לאיבוד. התקליט הזה, הוא פסגה של ממש. יצירת מופת.

בואו האזינו ואני אכתוב כמה משפטים על כל קטע. זה תקליט שרובו בקצב בינוני, בלי בלדות בכלל מחד גיסא, ובלי "חפירות" מאידך גיסא. ממתק!

אל תתנו לזה להתנגן ברקע כמין "ג'אז כזה", נחמד, יותר או פחות. הישארו בקשב למה שמובלי וקלי מנגנים, עד כמה שניתן, את כל הדרך. מובלי מנגן כל כך פשוט וכל כך יפה שגם אם אתם לא מאזינים מיומנים של ג'אז, יש סיכוי גדול שתשמרו קשב ותיהנו. ברור שצריך יותר מהאזנה אחת, זה הרי לא פופ.

דבר נוסף: התקליט הזה יכול להיות אחלה בית ספר לג'אז. לא במובן של "עושה בית ספר", אלא ממש. הפשטות והמצוינות הם דרך להבין את השפה של המוזיקה הזאת ולהתאהב בה.

הקטע הפותח, You forgot to) Remember), סטנדארט מאת אירווין ברלין מ-1925. אני שר את הסולו של מובלי כל פעם שאני מאזין. אותו דבר עם הסולו הקופצני של ווינטון קלי בפסנתר. כמה שהנגיעה שלו בקלידים מרנינה, קריספית. איזה צליל יש לו. אין כמו ווינטון קלי:

הקטע השני בתקליט This I Dig of You הוא קטע מהיר וסוחף, אולי המוכר ביותר בתקליט מהסיבה שהוא הקטע היחיד של הנק מובלי שזכה להיכלל בספר התווים Real Book. מדובר בקטע מהיר וסוחף. הסולו הראשון הוא של ווינטון קלי וזה סולו כל כך טוב. הסולו של מובלי הוא קלאסיקה ממש. גאונות של פשטות ואסתטיקה:

הקטע השלישי בתקליט Dig Dis הוא בלוז גרובי ביותר, בקצב בינוני, שנפתח בקדמה של ווינטון קלי, ה-Head הוא בלוז מינורי אף שקטעי הסולו הפנטסטיים של מובלי וקלי (בתמונה למטה) הם על בלוז מג'ורי. יופי עילאי. לרקוד!

הקטע הבאת בתקליט Split Feelin's הוא בקצב בינוני-מהיר, עם מוטיב לטיני שנותן בלייקי. סווינג סוחף בניצוחו של ארט בלייקי, אולי גדול מתופפי ההארד-בופ:

הקטע הבא הוא שיר הנושא של התקליט Soul Station. זה בלוז 16 תיבות, קצב בינוני -איטי, כל כך יפה עם סולו נהדר של מובלי ולאחריו סולו מופתי של וונטון קלי, בי"ס לבלוז לכל פסנתרן. גרוב אמיתי:

הקטע החותם את התקליט הוא הסטנדארט If I Should Lose You מ-1936, בקצב בינוני, בביצוע הכי יפה בעולם:

כשאני כותב "הכי יפה בעולם" אני הרי מצטט את חברי המנוח והאהוב, המוזיקאי והמורה הדגול עמית גולן ז"ל (1964-2010). עמית היה מזוהה עם הנק מובלי יותר מכל אחד אחר בארצנו המיוזעת והוא הנחיל את המוזיקה של מובלי וחבורתו לדורות של תלמידים ונגנים. שמובלי ניגן, עמית היה אומר שזה "הכי יפה בעולם". הוא צדק. אני מתגעגע לעמית.