חוויה מכוננת בחנות התקליטים "מנגו", תל-אביב 1975

AGFA-LOW-NOISE-C-90-COMPACT-Cassette-1972-1974

ב-1975 מלאו לי 13. לבר המצווה קנו לי רדיו-טייפ קסטות ושתי קופסאות של קסטות Agfa צבעוניות. היו שם 10 סגולות ו-10 צהובות.

אהבתי מוזיקה יותר מכל דבר אחר והתחלתי להקליט מהרדיו שירים אהובים. עד היום אני זוכר טוב מאוד וחש ריגוש כשאני שומע שיר שזכור לי במיוחד מאותן קסטות סגולות וצהובות שליוו אותי שנים לא מעטות. לא מעט אוצרות רדיופוניים הונצחו על הקסטות הללו, המיקס-טייפס הראשונים שלי, נערכו עליהן, להרשים ילדות (שלא נענו למניפולציה) ולפנק חברים.

נדלקתי חזק על האחים אברלי ועל השיר All I Have To Do Is Dream. אגרתי על הקסטות האלה כמה שירים של האחים אברלי. השתוקקתי לתקליט שלהם.

תקליטי מנגו כיכר מסריקגרתי ברמת חן (שכונה ברמת גן) ובאותה שנה בדיוק נפתחה ברמת חן, בפינת הרחובות האלוף דוד ועודד, חנות תקליטים (שלא שרדה יותר מכמה חודשים) שהייתה סניף של חנות התקליטים התל אביבית Mango מכיכר מסריק. בחנות ישב בחור גדול ומזוקן בשם יורם אל-מדון והוא קיבל אותי תמיד בחיוך רחב והשמיע לי דברים יפים. קניתי אצלו תקליטים של להקות שנות השישים. מסתבר שרבים מהתקליטים בחנות היו עודפים ושאריות של החנות התל אביבית וסדרות מוזלות. זה מעולה לילדים בכיתה ז'.

בחנות הזאת חוויתי לראשונה את אותה חוויה שתלווה אותי שנים רבות והיא חווית חנות התקליטים, וחווית המוכר המשמיע והמשפיע של חנות התקליטים. המוכר שאוהבים לחזור אליו, שנותנים אמון בשיפוט ובטעם שלו, מוכר שלומד להכיר את הטעם שלך ומציע לך עוד מהטוב הזה.

לשמחתי, הזדמן לי לנסות ולהיות אחד כזה, בחנות "ג'אז באוזן" של האוזן השלישית, ברח' שינקין, בשנים 1992-1996. סצנת חנות התקליטים היא מציאות שכבר לא תחזור.

מוכר התקליטים המשוגע בעצמו על מוזיקה, הוא מתווך תרבות חשוב מהסוג שנכחד. יש עוד כמה פרטים ממנו שמתקשים להתרבות ב"גני חיות" שמורים, כמו "האוזן השלישית", "החור בשחור" וכו' ובכמה חנויות דומות בעולם.

מיקי דותן והלל אברמוב ב"מנגו" 1976

ספק אם ימצא תחליף ראוי למתווכים מהסוג הזה. מי שגדל בחנויות תקליטים מכיר את החוויה הזאת, את הערך הרב שלה ואת השעות הקסומות הרבות של הבילוי בחנות התקליטים, עם משוגעים כמוך.

נחזור לסיפור. רציתי מאוד תקליט של האחים אברלי, ליורם ממנגו רמת חן לא היה. "בחנות בתל אביב בטוח שיש", הוא אמר לי, "בכיכר מסריק. שם יהיה".

לא אשכח את הביקור הזה כל חיי. לחנות הצפופה מכל טוב היה ניחוח נהדר, מתקתק, ניחוח פצ'ולי סיפר לי לאחרונה אחד מבעליה, מיקי דותן. היו בחנות תקליטים עם עטיפות מעניינות והרבה תמונות או כרזות של פרצופים לא מוכרים, שעד מהרה, אכיר.

The Everly Brothers - Walk Right Back With the Everlys 1975

מצאתי שם את מה שחיפשתי. הציעו לי תקליט  אוסף חדש של האחים אברלי, מתוצרת חוץ. הוא היה יקר, אבל העטיפה (זו משמאל) הייתה צבעונית ומבריקה והצליל באזניות היה צלול ונהדר. היו בתקליט את כל השירים שרציתי. קניתי. עד היום אני אוהב את האחים אברלי אהבה גדולה. תקשיבו לשיר הזה מתוכו  (So Sad (to Watch Good Love Go Bad כמה שהוא יפה:

נשארתי בחנות זמן רב. הייתי מוקסם מהחנות, מהאנשים שנכנסו ויצאו ומהאווירה. איזו אווירה. לאחר כמה שעות, אמר לי המוכר (היום אני יודע שהמוכר היה אחד משני הבעלים: הלל אברמוב או מיקי דותן), "בוא, בוא תשמע משהו יפה". תקליט חדש שזה עתה יצא.

הוא הניח את האזניות על ראשי וחיי השתנו לבלי שוב. תארו לעצמכם ילד (בשנים ההן, ילד בן 13 עוד היה ילד) שעד אותו שלב שמע שירים ברדיו והכיר את אריק איינשטיין, את כוורת, את מתי כספי ולהקות סיקסטיז כמו הביטלס, הביץ' בויז והרמן הרמיטס, שומע את הצליל החללי, המהדהד והמהפנט של הקטע הפותח של אותו תקליט Shine on You Crazy Diamond.

זו הייתה חוויה מסעירה. מטלטלת. חוויה מכוננת של פעם בחיים.

The First Cut is the Deepest כתב קט סטיבנס. הוא התכוון לאהבה ראשונה. עבורי, ההאזנה הראשונה הזאת, הייתה חתך ראשון, עמוק מאין כמותו, בלתי נשכח. את עצמת החוויה הזאת, לא שכחתי ולא הצלחתי מעולם לשחזר, אף שהיו לי חוויות מוזיקה רבות ונפלאות ועדיין יש (כפי שבוודאי התרשמתם).

התקליט Wish You Were Here של פינק פלויד היה חדש חדש. זה עתה יצא. הוא שינה את חיי.

חזרתי הביתה רק עם התקליט של האחים אברלי. לא יכולתי להרשות לעצמי לקנות את התקליט החדש של פינק פלויד, שהיה חדש, עטוף בפלסטיק שחור, מתוצרת חוץ ויקר, אבל לא יכולתי להירגע.

Pink Floyd - Wish You Were Here 1975 (Israeli Cover)

ליקטתי כסף ככל שיכלתי ובתוך זמן לא רב הייתי שוב בחנות ברמת חן ושם קניתי את שני תקליטי הרוק המתקדם הראשונים בחיי: את Wish You Were Here של פינק פלויד שהסעיר אותי בביקור בתל אביב (לצערי, מתוצרת הארץ, וזו משמאל הייתה עטיפת הגרסה הישראלית) ואת Selling England By the Pound של Genesis שגם הוא היה רק בן שנתיים.

בטח יורם היה מי שהמליץ על התקליט הנוסף, שגם הוא הפך מיד לאחד האהובים עלי, כל חיי.
נכבשתי מיד ע"י המוזיקה הזו. עד עצם היום הזה אני אוהב את התקליטים האלה ושומע אותם. האם שניהם לא נמנים על עשרת הגדולים של הרוק המתקדם?

Genesis - selling england by the pound 1973

היה ברוק המתקדם של אותן שנים משהו מסעיר במיוחד. קודם כל, היו אלה הצלילים עצמם. צלילים אחרים, מסעירים. צלילי שלל המקלדות החשמליות האנלוגיות שסיפקו עומק תזמורתי למוזיקה. חלילי צד, כינורות חשמליים. עד היום אני אוהב מאוד את נגינת המקלדות בתקליטים האלה ואת קטעי הסולו של קלידני הלהקות הללו.

הקטעים, שהיו בנויים כמו יצירות קטנות החורגות ממבנה השיר הטיפוסי, של בית ופזמון, עם שינויי קצב תכופים ולעתים התפרסו על צד שלם של תקליט. קראנו להם "יצירות".

והיו קטעי הסולו. או שנדלקת על המוזיקה הזאת ואז המרת את דתך אליה, או שלא. אם לא, אז כל העסק הזה לא היה מובן לך. מעצבן אפילו. בשפת העת הזו: "חופר".

כמה מתקליטי הרוק המתקדם של אותן שנים, עמדו בכבוד רב במבחן השנים, אני מעריך אותם כמוזיקה מצוינת ואני מרבה להאזין להם. בטח אמצא הזדמנות נוספת לכתוב על כמה מהם.

אני מזמין אתכם להאזין ברצף לשני הקטעים המסיימים את Selling England by the Pound ולסולו הקלידים של טוני בנקס בחצי השני של הקטע. ההאזנה פה מתבקשת על מנת להשלים את האווירה. זו דוגמה טובה וטיפוסית לסגנון וליופי שכבש אותי. מוזיקת פרוגרסיב במיטבה משנותיה הטובות:

אם הגעתם עד לפה אתם עשויים לשאול: מה הקשר בין חווית חנות התקליטים המכוננת, פינק פלויד, ג'נסיס ופרוגרסיב זה לבין הקסטות הסגולות והצהובות?

מה הקשר? בירה נשר!, כמו שאמרו בסבנטיז. אין ממש קשר. הקשר המפוקפק הוא שנזכרתי בקסטות בערגה ואע"פ שאני לא טיפוס נוסטלגי (נשבע!), הוצפתי רגשות וזיכרונות נלוזים ובהיותי נודניק, רציתי לספר, אז סיפרתי.

לסיום, אם תרצו, הנה התקליט Selling England By the Pound להאזנה במלואו. תיהנו:

אשמח מאוד אם תגיבו ותספרו על החוויה המכוננת שלכם כמאזיני מוזיקה. אני סקרן לקרוא.

שנת החתול ברמת גן 1976

ב-1976 הייתי בכיתה ט'. הייתי ילד של תקליטים. כבר מגיל 12 הסתובבתי בחנויות התקליטים בתל אביב, "מנגו" בכיכר מסריק "גל רון" במרתף באלנבי ו"אלגרו" בסמטת בית השואבה". תמיר מיליקובסקי, חבר לכיתה, שהתמודד אתי (והפסיד) על תואר הילד הנמוך בכיתה, השוויץ בערימה של תקליטים של ד"ר פילגוד (עם עטיפות מחוררות בחור של מחורר משרדי – Cut Out), שקנה בזיל הזול בחנות בעירנו, רמת גן. ד"ר פילגוד? לא שמעתי על הלהקה הזאת. הוא השמיע לי וזה נשמע לי רועש. לא אהבתי. אבל החלטתי ללכת אתו לבדוק מה הולך שם בחנות הזאת ומה אפשר למצוא שם.

נכנסתי, אני מניח שעם מבט מתנשא או חשדן לחנות קטנה וצפופה בשם "בנצי תקליטים" שברח' הרצל ברמת גן, שבמרכזה גבר תימני חייכן בשם בנצי, שולחן ופטיפון. על הקיר מאחורי אותו בנצי היו עשרות או מאות קסטות לבנות שנראו לי, מייצור עצמי. תמיר אמר שמה שאבקש מבנצי, הוא יכין לי. בחיים לא קניתי קסטות. לא אני.

על הפטיפון הסתובב תקליט שלא הכרתי והצלילים כבשו אותי מיד. תמיד אזכור היכן שמעתי לראשונה את האלבום Year of the Cat של Al Stewart ורק בגללו אני זוכר את "בנצי תקליטים", אע"פ שלא חזרתי אליה. לא שיר הנושא, אותו שיר שהושמע מאז אין ספור פעמים ברדיו, הוא שנוגן ברקע, אלא דווקא שיר אחר. זה לא שיר זה או אחר, זה התקליט. לתקליט הזה, שיצא ב-1976, יש צליל משלו, סיפורים, אווירה ואופי. אני כל כך אוהב את התקליט הזה, כל השנים מאז. מתחילתו ועד סופו. את כל שיריו, ללא יוצא מן הכלל. אף פעם לא שכחתי אותו, לא מאסתי בו מריבוי השמעות ולא זנחתי אותו לאנחות. יש כמה תקליטים בחיי שאני זוכר בערגה היכן נתקלתי בהם לראשונה, אז זהו. זה אחד מהם. דווקא אצל בנצי.

התקליט הזה לא סתם נשמע מצוין. הפיק והקליט אותו באולפני Abbey Road אלן פארסונס, מי שהקליט את Dark Side of the Moon של פינק פלויד ושנים מספר לאחר מכן רכש לו שם בסדרת תקליטי פרוייקט על שמו. השירים מצוינים אחד אחד. מתאפיינים בסטייל של אל סטיוארט, שאהב לכתוב טקסטים עם הרהורים וסיפורים המפליגים ושבים מההווה אל זמנים עברו. והנגינה, לעילא.

כמה מילים על אל סטיוארט: התקליט הזה הוא תקליטו השביעי במספר והוא המצליח ביותר בקריירה שלו. הוא נולד בגלזגו סקוטלנד ב-1945 וכיום הוא מתגורר בלוס אנג'לס. כמו בני דורו מסקוטלנד ואנגליה, הוא הושפע עמוקות מלוני דונוגן (Lonnie Donegan), כוכב הסקיפל הגדול של שנות החמישים בבריטניה, ומבוב דילן. הוא עבר ללונדון ושם התערה בסצנת הפולק. ב-1967 יצא תקליטו הראשון ומאז ניהל קריירה עקבית, אך צנועה, ללא כל סממני כוכבות. רוב שנותיו הוא נראה כמו רואה חשבון מהמשרד ממול. מאזיני הרדיו הטיפוסיים לא מכירים אותו. אולי שמעו את השם, בגלל שיר אחד או שניים, כמו שיר הנושא של התקליט הזה, שהושמעו רבות ברדיו, אבל לא הרבה מעבר לזה. הוא לא נקרא להיכל התהילה של הרוקנרול.  לאל סטיוארט סטייל משלו, שלא השתנה הרבה במהלך השנים. יכולת הכתיבה שלו פנומנלית. טקסטים סיפוריים יפים ומעניינים, עם משיכה לסיפורים היסטוריים ולחנים מעולים. כמעט שלא ניתן למצוא אצלו שירי אהבה שגרתיים, שירי I Need You Baby למיניהם.

נחזור לתקליט הזה, שיהיה לכם ידיד נאמן אם תתנו לו צ'אנס בעידן חסר הסבלנות בו אנו חיים. מוטב להאזין לו בשלמותו, כי יש בו אחידות צלילית, צבע ואופי והוא לוקח אותך לטיול. אפשר למצוא אותו בחנויות ותמורת 40 ש"ח הוא יהיה שלכם (אפשר גם להזמין מ-Amazon). כדאי מאוד. זה פחות מקובל היום ולא אפשרי במאמר בלוג המתבסס על חלונות יו-טיוב, אז נשמע כמה שירים. נניח לשירים המוכרים מהשמעות הרדיו (שיר הנושא והלהיט הנוסף On the Border) ודווקא נאזין לשירי אלבום טיפוסיים. קטנים, לא להיטיים, פחות מוכרים, אבל יפים יפים. על התקליט הזה אני אומר, בנחרצות, שהוא All Killer, No Filler!

את השיר הזה One Stage Before אני אוהב כל כך. יש לו פתיחה קצבית עם גיטרה אקוסטית, תופים, בס ורפרופי פסנתר חשמלי  Fender Rhodes עם ריברב מהדהד. ובסוף, סולו גיטרה חשמלית פנטסטי של טים רנוויק.

הטקסט, מונולוג של זמר שעומד לעלות על הבמה, עם מחשבות משוטטות אל תקופות קדומות, כאילו היה חלק מלהקה נודדת, כמו שאל סטיוארט אוהב. מי כותב מילים כאלה בימינו, מי? איזה יופי של שיר:

עוד שיר נהדר, Midas Shadow, עם ליווי וסולו פסנתר חשמלי Fender Rhodes גאוני, שתמיד תופס אותי. לחן נהדר ומילים ציוריות. שיר מעולה!


Broadway Hotel גם הוא שיר פנטסטי, עם טקסט יפה וסיפורי: "לבד בחדרך את מסתתרת, כשהלילה מתגלגל לו ברחובות בחוץ, ואת חשה שוב במילים שאמר, שממטירות את הגשם על ראשך…" איזה יופי!

השיר Flying Sorcery עוסק בפנטזיה של נער בית ספר שרוצה לטוס, משוטט לו בראשית התעופה, מזכיר דמויות, דגמי מטוסים ודימויים משנות העשרים והשלושים, כמו איימי ג'ונסון, האישה הראשונה שחצתה את האוקיאנוס בטיסת סולו מבריטניה לאוסטרליה. נהרגה במלחמת העולם השניה. אופייני לאל סטיוארט חובב ההיסטוריה. בצעירותי לא הצלחתי להבין על מה הוא שר. שיר נהדר:

השיר הפותח את האלבום Lord Grenville הוא טקסט אל סטיוארט טיפוסי. הוא מספר על לורד ריצ'ארד גרנוויל, קפטן הצי האנגלי מהמאה ה-17, בעקבות שיר של (Alfred Lord Tennyson (1809 -1892 ועל מותו בקרב אוצרות עם הספרדים:

השיר השני באלבום On The Border היה להיט רדיו בשנות השבעים, עם הגיטרה הספרדית. פיטר וייט, אז בן 20 בלבד, נשכר ללהקה של אל סטויארט כפסנתרן. אל סטיוארט לא ידע שהוא מנגן גם גיטרה. במהלך ההקלטות סטיוארט ואלן פרסונס רצו קטע גיטרה ספרדית לשיר הזה ובדיוק פיטר וייט קישקש לו על גיטרת ניילון Ovation שעלתה 50 לי"ש. הוא אילתר את הסולו, אלן פארסונס החליט במקום שזה מצוין וכך הוא נולד לו כגיטריסט והשאר היסטוריה:

את שיר הנושא Year of the Cat לא צריך להציג. הוא הושמע ברדיו במשך כל השנים, על אף ארכו. מכיוון שהוא מוכר, אז אפשר להאזין ולצפות בגרסה חיה מתכנית טלוויזיה משנת 1976. תראו איזה "נרד" אל סטיוארט:

התקליט הזה הוא פנינה של ממש. כדאי להכיר אותו טוב. יש סיכוי שהוא ילווה גם אתכם שנים רבות. איך אומרים המזדקנים, כבר לא עושים כאלה יותר (בטח שעושים. אולי לא כאלה, אבל תמיד עושים ותמיד יעשו דברים נפלאים).

מקווה שנהניתם. אני נהנה.