רק לפני מספר מועט של חודשים כתבתי על הצמד הנפלא הזה (Kenneth Pattengale הנמוך, וירטואוז הגיטרה, עם המרטין מהגוני הכהה, ו- Joey Ryan היפה ארוך השיער) ואני חש דחף לאו בר כיבוש, לכתוב שוב.

התקליט החדש שלהם Monterey לא מפסיק להתנגן במכונית שלי. הוא דוחק להזדמנות אחרת כל דבר אחר. אני מאזין לו שוב ושוב, בדרך לעבודה בבוקר, ומהעבודה בערב וכופה על כל מי שמתארח במכוניתי להאזין. זה לא נגמר עם המכונית.

נודניק אנוכי. עכשיו אצלכם על המסך.

לפני שבועיים בלבד (19/5/15) יצא התקליט וכבר אני כרוך אחריו והוא מתמסר לי.

התקליט הנהדר הזה הוקלט במהלך מסגרת סיבוב ההופעות האחרון, שהיה עמוס וארך שבעה חודשים רחוק מהבית. החודשים בדרכים, מעיר לעיר, הם מקור ההשראה של התקליט. בטקסטים ובאווירה. אווירה מלנכולית יש לומר.

השירים נכתבו תוך כדי, הוקלטו תחילה למחשב נייד לפני או אחרי הופעות, באולמות הריקים בהם התקיימו ההופעות. ההקלטות הסופיות הוקלטו רובן בכנסיה בנאשוויל טנסי.

לתקליט צליל נהדר. שתי הגיטרות האקוסטיות הישנות וההרמוניה הקולית המופלאה, משרתים סידרה של שירים מענגים שקוראים לשוב אליהם.

אם אתם לבד ברכב ויש לכם ציוד סביר ומעלה, תגבירו ווליום. תיהנו מהעומק מייפי הצליל. איפה שומעים צליל כזה?

כשרק נחשפתי אליהם בראשונה, בשנה שעברה, בתכנית הטלוויזיה Austin City Limits, אהבתי, אבל סיווגתי אותם מיד כ"רטרו" פולק. כמין "סיימון וגרפונקל" שלפני המפגש עם הרוק וההצלחה הגדולה. בסוף הפוסט הקודם השמעתי את "בליקר סטריט" של סיימון וגרפונקל מ-1964 לשם השוואה.

כיום, לאחר האזנות אין ספור למוזיקה שלהם, אני מבחין טוב יותר בייחוד שלהם. את מה שהוא לגמרי שלהם. בהרמוניה ובנגינת הגיטרה, אשר ככל שהיא מסורתית, נו טוב, "רטרו", אזהה אותה כשלהם "מקילומטר", חרף ההשפעה העמוקה מ-S&G. אולי זו רק פריטת הגיטרה הכה מיוחדת של קנת' פנטנגל שנשמעת לי "רק שלהם"?

גם בכתיבה שלהם איכות מיוחדת. טקסטים ליריים, מובנים ללא קושי. הרבה סיפורים על מקומות ואנשים. שירי מסע לרוב. שירי "ארץ אמריקה".

אני מזהה משהו עמוק מאוד במוזיקה שלהם. כדאי להקשיב טוב טוב לעומק של המוזיקה. לנגינת הגיטרה הנפלאה. הרבה מאוד דקויות.

חוש מלודי חזק ואסתטיקה עדינה ומוקפדת. לא תמצאו כאן שירים כמו שירי פול סיימון הדגולים, "אמריקה", "בוקסר" וכו'. לא צריך להיסחף. דומה כי יעברו עוד שנות דור עד שיגיע כותב ברמה של סיימון. אבל בכל זאת. עמוק, עדין, יפה, יפה, יפה.

הנה האלבום במלואו להאזנה ואני ממליץ להאזין לו ברצף:

אם להתייחס לכמה שירים. זה שכבש אותי ראשונה, Secrets of the Stars הרביעי באלבום. השיר הזה, הוא היחיד באלבום שנכתב בשת"פ עם אמן נוסף, שרה ג'רוז הנפלאה, עליה כתבתי בפוסט קודם (אתם חייבים להכיר אותה). איזה טקסט יפה ולחן כובש. שיר "פצצה". כאן בביצוע מול מצלמות וידאו, לא בסאונד של התקליט, אבל יפה והזדמנות לראות איך זה נראה:

יש לא מעט מלנכוליה בתמונות שהתקליט מתאר. הנה וידאו קליפ שהופק לשיר Poisen Tree על "איש קטן, בעיר קטנה, קצת קר והוא קצת 'דאון' וכל יום הוא עוד קצת כועס:

השירים מגוונים אף שמרביתם מלנכוליים ובטמפו איטי. שיר יוצא דופן הוא The City of Our Lady שמזכיר לי הוא בסגנון קאנטרי פולק של שנות השלושים. כמו זה שפרץ לתודעת הקהל העולמי באמצעות סרטם של האחים כהן, "Brother where art thou" משנת 2000. שיר נוסף שיוצא דופן בטמפו המהיר שלו הוא High Hopes עם נגינת גיטרה מהירה של קנת' פנטנגל.

אני כותב בכזו התלהבות על תקליט שיצא לפני שבועיים. מקווה שיעמוד במבחן הזמן. נראה לי שכן.

ניתן להשיג את התקליט בכל פורמט ברשת והוא עולה 18$ בגרסת ויניל שנראית לי "חובה" לאנשי ויניל.

אני חובב גדול של צמדים הרמוניים מעולים. האחים אברלי, סיימון וגרפונקל, הפרברים, הם שלושת הגדולים שלי.

יש צמד חדש ומקסים שכובש את מחוזות האמריקנה והפולק בארה"ב. מדובר בשני בחורים, עם גיטרות אקוסטיות ישנות מאוד, מרטין 0-15 משנת 1954 וגיבסון J-45 משנת 1951, לבושים בחליפות, מנגנים נהדר, שרים בהרמוניה ובין השירים מצחיקים את הקהל. Kenneth Pattengale קנט פנטנגל, הוא וירטואוז גיטרה אקוסטית וכותב שירים מחונן ו- Joey Ryan ג'ואי ריאן, יפה, ארוך שיער וממושקף, והוא שמדבר אל הקהל ומצחיק אותו בין השירים.

המוזיקה שלהם, שירים מקוריים, היא ברובה, פולק אקוסטי, פחות רוקנרול מהאחים אברלי ובוודאי שפחות מופק מהפולק-רוק של סיימון וגרפונקל. שורשי, מלודי ויפה.

מה שמאוד הרשים אותי אצלם הוא העובדה שכשהם שרים יחד, בהרמוניה, קשה מאוד להבחין בין השניים, מי שר מה.

בהרמוניה הקולית שלהם ניתן לזהות הולכת קולות משני הצמדים הללו ודמיון לאסתטיקה של שני הצמדים המופלאים הללו. לעתים גם הרמוניה שמזכירה לי את "אמריקה". יש להם את הצליל שלהם. יש בהם משהו חדש.

החן שלהם יוצא דופן ולכן יש ערך מוסף בצפייה בהם בהופעה. גם הנגינה המשותפת שלהם והווירטואוזיות של קנת' פנטנגל בגיטרה, צריכים להיצפות. אני ממליץ בחום, לצפות בהופעה שמובאת כאן במלואה באיכות HD, עם צליל נהדר:

הצמד הזה קם ב-2011 משיתוף פעולה בין שני זמרים כותבים מוצלחים, שניהלו קריירות סולו לא מצליחות במיוחד, אותן זנחו לטובת שיתוף הפעולן. הם בחרו לעצמם סגנון מסורתי מאוד, המתבסס על שירים מקוריים, אבל ברוח פולקית מסורתית, וליווי של שתי הגיטרות בלבד. הם הוציאו מיד תקליט ראשון, Retrospect, שהוקלט בהופעה, עוד טרם שאימצו את השם הנוכחי. סמוך לאחר מכן הוציאו תקליט אולפן ראשון, Prologue, הפעם תחת השם The Milk Carton Kids.

לגבי משמעות השם, אני מניח שהכוונה לתמונות ילדים נעדרים המודפסים בארה"ב על קרטוני חלב. בתקליט Prologue יש שיר יפה ועצוב Milk Carton Kid.
ב-2013 יצא תקליטם האחרון The Ash & Clay אשר זכה להצלחה יחסית והביא להם מועמדות לפרס הגראמי.

אני מזמין אתכם להאזין לשלושת התקליטים במלואם. תקליטם האחרון, The Ash & Clay מ-2013 הוא, לעניות דעתי, הטוב ביותר. תקליט מצוין עם שירים טובים מאוד וקליטים.

להאזנה לתקליט The Ash & Clay מרשימת יו-טיוב:

אני מזמין אתכם להוריד את שני התקליטים הראשונים מהאתר של הצמד, חינם. נכתב באתר שנכון ליום כתיבת שורות אלה, הורדו כבר 375,000 הורדות. אני ממליץ.

קישור ישיר להורדה חוקית של התקליט הראשון (בהופעה) Retrospect

קישור ישיר להורדה חוקית של התקליט השני Prologue

הנה שיר יפה ופחות מוכר של סיימון וגרפונקל, Bleecker Street מתוך תקליטם הראשון, Wendsday Morning, 3AM משנת 1964. תוכלו להתרשם כמה אחורה הלכו הצמד החדש מבחינת השפעה:

מקווה שאהבתם. אשמח לקרוא תגובות והתייחסויות, אם אהבתם וגם אם פחות. סקרן אני.

ג'ייסון איזבל (Jason Isbell) הוא זמר כותב מאלבמה, בן 35, שבילה כמה שנים טובות כחבר בלהקת הרוק הדרומי Drive-By Truckers ולפני כמה שנים יצא לעצמאות.

ביוני בשנה שעברה (2013) הוא הוציא את תקליט האולפן הרביעי שלו Southeastern. תקליט מעולה שאני מאוד מאוד ממליץ להכיר.

מדובר בתקליט שמהבחינה הסגנונית אפשר לסווג אותו כרוק שורשי, אמריקנה עם נגיעות של קאנטרי אלטרנטיבי. מי שהכינוי "קאנטרי" מרתיע אותו, יכול להירגע. מדובר ברוק גיטרות, אקוסטיות וחשמליות עדינות, אורגן האמונד, כינור, בס ותופים, יותר אקוסטי מחשמלי, מלודי מאוד, שירים עם "הוק", עם טקסטים נוגעים ודי עצובים, עם שרשי קאנטרי.

אני התחברתי לתקליט הזה מהר מאוד ואני שומע אותו ברכבי שוב ושוב, זוכר ושר את השירים, מקשיב למילים.

יש תקליטים שנשמעים נפלא ברכב. זה אחד מהם. גם הצליל הנהדר שלו, צלול ולא דחוס, וגם התחושה של תקליט נסיעה.

12 שירים מצוינים. זה לא קורה הרבה, לצערי, לפגוש תקליט חדש כל כך טוב. עם שירים כל כך טובים. שירי נסיעה, אהבה, אלכוהול, הסרטן שהוא הפיל בחדרה של חברה גוססת, בדידות. יופי של שירים. אחד אחד.

תקליט של אמן שסיים גמילה מאלכוהול. תקליט שאסור להחמיץ. שר את עצמו, נוגע עמוק. תקליט שיישאר. לא עוד אחד  מרבבות התקליטים שיוצאים ויוצאים ויוצאים, כי כל כך קל היום להקליט תקליט ורובם נשמעים כמו מישהו אחר, או מנסים להישמע כמו או שסתם נשמעים, סתם. ג'ייסון איזבל לא נשמע כמו מישהו אחר וזה לא עוד תקליט.

הנה כל שירי התקליט להאזנה. אשמח לקרוא מה אתם חושבים ומרגישים ביחס לתקליט הזה:

הנה השיר הפותח את התקליט, בהופעה בתכנית הטלוויזיה Austin City Limits:

בכל התקליט מנגנת בכינור ושרה אשתו הטרייה של איזבל, אמנדה שירס (Amanda Shires) שהיא זמרת כותבת בזכות עצמה עם תקליטים וקריירה. השילוב של השניים יפה וכדאי לעקוב אחריהם.

הנה שיר של אמנדה וכשג'ייסון לצדה: