תקליט חדש ל-Milk Carton Kids – יופי צרוף

Montereyרק לפני מספר מועט של חודשים כתבתי על הצמד הנפלא הזה (Kenneth Pattengale הנמוך, וירטואוז הגיטרה, עם המרטין מהגוני הכהה, ו- Joey Ryan היפה ארוך השיער) ואני חש דחף לאו בר כיבוש, לכתוב שוב.

התקליט החדש שלהם Monterey לא מפסיק להתנגן במכונית שלי. הוא דוחק להזדמנות אחרת כל דבר אחר. אני מאזין לו שוב ושוב, בדרך לעבודה בבוקר, ומהעבודה בערב וכופה על כל מי שמתארח במכוניתי להאזין. זה לא נגמר עם המכונית.

נודניק אנוכי. עכשיו אצלכם על המסך.

לפני שבועיים בלבד (19/5/15) יצא התקליט וכבר אני כרוך אחריו והוא מתמסר לי.

התקליט הנהדר הזה הוקלט במהלך מסגרת סיבוב ההופעות האחרון, שהיה עמוס וארך שבעה חודשים רחוק מהבית. החודשים בדרכים, מעיר לעיר, הם מקור ההשראה של התקליט. בטקסטים ובאווירה. אווירה מלנכולית יש לומר.

השירים נכתבו תוך כדי, הוקלטו תחילה למחשב נייד לפני או אחרי הופעות, באולמות הריקים בהם התקיימו ההופעות. ההקלטות הסופיות הוקלטו רובן בכנסיה בנאשוויל טנסי.

לתקליט צליל נהדר. שתי הגיטרות האקוסטיות הישנות וההרמוניה הקולית המופלאה, משרתים סידרה של שירים מענגים שקוראים לשוב אליהם.

אם אתם לבד ברכב ויש לכם ציוד סביר ומעלה, תגבירו ווליום. תיהנו מהעומק מייפי הצליל. איפה שומעים צליל כזה?

כשרק נחשפתי אליהם בראשונה, בשנה שעברה, בתכנית הטלוויזיה Austin City Limits, אהבתי, אבל סיווגתי אותם מיד כ"רטרו" פולק. כמין "סיימון וגרפונקל" שלפני המפגש עם הרוק וההצלחה הגדולה. בסוף הפוסט הקודם השמעתי את "בליקר סטריט" של סיימון וגרפונקל מ-1964 לשם השוואה.

כיום, לאחר האזנות אין ספור למוזיקה שלהם, אני מבחין טוב יותר בייחוד שלהם. את מה שהוא לגמרי שלהם. בהרמוניה ובנגינת הגיטרה, אשר ככל שהיא מסורתית, נו טוב, "רטרו", אזהה אותה כשלהם "מקילומטר", חרף ההשפעה העמוקה מ-S&G. אולי זו רק פריטת הגיטרה הכה מיוחדת של קנת' פנטנגל שנשמעת לי "רק שלהם"?

גם בכתיבה שלהם איכות מיוחדת. טקסטים ליריים, מובנים ללא קושי. הרבה סיפורים על מקומות ואנשים. שירי מסע לרוב. שירי "ארץ אמריקה".

אני מזהה משהו עמוק מאוד במוזיקה שלהם. כדאי להקשיב טוב טוב לעומק של המוזיקה. לנגינת הגיטרה הנפלאה. הרבה מאוד דקויות.

חוש מלודי חזק ואסתטיקה עדינה ומוקפדת. לא תמצאו כאן שירים כמו שירי פול סיימון הדגולים, "אמריקה", "בוקסר" וכו'. לא צריך להיסחף. דומה כי יעברו עוד שנות דור עד שיגיע כותב ברמה של סיימון. אבל בכל זאת. עמוק, עדין, יפה, יפה, יפה.

הנה האלבום במלואו להאזנה ואני ממליץ להאזין לו ברצף:

אם להתייחס לכמה שירים. זה שכבש אותי ראשונה, Secrets of the Stars הרביעי באלבום. השיר הזה, הוא היחיד באלבום שנכתב בשת"פ עם אמן נוסף, שרה ג'רוז הנפלאה, עליה כתבתי בפוסט קודם (אתם חייבים להכיר אותה). איזה טקסט יפה ולחן כובש. שיר "פצצה". כאן בביצוע מול מצלמות וידאו, לא בסאונד של התקליט, אבל יפה והזדמנות לראות איך זה נראה:

יש לא מעט מלנכוליה בתמונות שהתקליט מתאר. הנה וידאו קליפ שהופק לשיר Poisen Tree על "איש קטן, בעיר קטנה, קצת קר והוא קצת 'דאון' וכל יום הוא עוד קצת כועס:

השירים מגוונים אף שמרביתם מלנכוליים ובטמפו איטי. שיר יוצא דופן הוא The City of Our Lady שמזכיר לי הוא בסגנון קאנטרי פולק של שנות השלושים. כמו זה שפרץ לתודעת הקהל העולמי באמצעות סרטם של האחים כהן, "Brother where art thou" משנת 2000. שיר נוסף שיוצא דופן בטמפו המהיר שלו הוא High Hopes עם נגינת גיטרה מהירה של קנת' פנטנגל.

אני כותב בכזו התלהבות על תקליט שיצא לפני שבועיים. מקווה שיעמוד במבחן הזמן. נראה לי שכן.

ניתן להשיג את התקליט בכל פורמט ברשת והוא עולה 18$ בגרסת ויניל שנראית לי "חובה" לאנשי ויניל.

האחים אברלי – קסם של השפעה

The Everly Brothers 1957הרוק והפופ של שנות החמישים לא סקסיים. לא כמו אלה של שנות השישים ובטח לא כמו של שנות השבעים. זה לא אומר שאין שם אוצרות.

ב- 3 בינואר הלך לעולמו, מסרטן הריאות, פיל אברלי (1939-2014), האח הצעיר מהצמד Everly Brothers. האקטואליה שבפטירה היא ההזדמנות לשתף אתכם באהבה גדולה שלי לצמד הזה, אשר חרף ההצלחה והלהיטים הרבים, בכל זאת, רוב המוזיקה שלהם, נותרה בלתי מוכרת למאזין הישראלי, גם זה חובב המוזיקה והידען.

בפוסט קודם שכתבתי, על החוויה המכוננת שהייתה לי בחנות התקליטים "מנגו" בשנת 1976 (העוסק בחשיפה לרוק מתקדם), סיפרתי כי הסיבה לנסיעה הראשונה שלי לחנות תקליטים בתל אביב, כשאני כבן 13-14, הייתה חיפוש אחר תקליט של האחים אברלי. אני התאהבתי בהם בגיל צעיר מאוד לאחר ששמעתי ברדיו את השיר All I Have to Do is Dream. כיום כשאני מתעמק וחוקר מוזיקה אמריקאית, בקאנטרי, בפולק ובכל תתי הסגנונות הקשורים בהם, אחרי שנות הרוק המתקדם, הרוק, הג'אז והבלוז, ושואל את עצמי, איך זה שאני כל כך מתחבר למוזיקה הזו, אני משיב שכנראה שזרעי המשיכה והאהבה למוזיקה הזו, נזרעו עם האחים אברלי כשאני בן 10-13. הנה השיר ועוד כמה להאזנה ברצף או שלא:

The Everly Brothers first Album 1958שני האחים, ששנתיים מבדילות ביניהם, גדלו למשפחה מעיירת כורים בקנטאקי, למדו לשיר ולנגן מאביהם, שהיה כורה פחם וגיטריסט מצוין בעצמו, שנדד עם המשפחה בניסיונות למצוא עבודה כמוזיקאי ולהיחלץ מחיים של כורה פחם. אחת מהעבודות שהצליח לקבל היא תכנית רדיו, סמוך לאחר תום המלחמה, בתקופה שבה רוב המוזיקה ברדיו נוגנה באופן חי, תכנית שבה שר וניגן ובה הייתה המשפחה, לא פעם, שרה עמו בשידור חי. זו הייתה משפחה מוזיקלית מאוד. לאחר שהמשפחה עברה לנוקסוויל טנסי, גילה את השניים הגיטריסט והמפיק צ'ט אטקינס (1924-2001), שהביא אותם לנשוויל ב-1956. לאחר שנדחו, הקליטו ונכשלו, קיבלו הזדמנות נוספת ומשיר שאף אחד לא רצה להקליט, Bye Bye Love, הם עשו להיט ענק. עד לתום העשור, היו להם אין ספור להיטים ושם עולמי. הנה הם בטלוויזיה ב-1960. כמה שזה יפה:

הנה סרט דוקומנטרי יפה על האחים, משנות השמונים או תחילת התשעים, עם הקלטות מתכנית הרדיו של האבא אייק, בה נשמעים האחרים כשהם ילדים ואת דון שר בתכנית כשהוא בן 9. הסרט ממולץ מאוד:

לא ההצלחה העצומה היא המעניינת כאן. שמענו על גדולות ממנה, אלא התופעה המוזיקלית, היופי שאין דומה לו, החידוש המוזיקלי שהביאו השניים וההשפעה המכוננת של דרך שירתם, על החשובים שבמוזיקאים של המאה העשרים.

פול מקרטני אמר בנחרצות כי בלי האחים אברלי לא היו הביטלס. לדבריו, כשהכיר את ג'ון ושר עמו, ג'ון היה דון אברלי ופול, היה פיל אברלי.

השיר "Please Please Me", מתקליטם הראשון של הביטלס, מבוסס ממש על להיטם של האברליס, "Cathy's Clown" ויש דוגמאות נוספות. גם ההרמוניה הקולית של הביצ' בויז הושפעה עמוקות מהאחים אברלי.

לא קשה לשמוע בהרמוניה הקולית של הביטלס, לאורך כל הדרך, את האחים אברלי (ופרט טריוויה נודניקי: בלהיטו של פול מקרטני מ-1976 Let 'Em In, מונה מקרטני את בני משפחתו האמתיים המוזמנים להיכנס, ובניהם גם "פיל ודון" אברלי).

גם הצמד סיימון וגרפונקל הודו למן ההתחלה כי הם ממש בצלמם של האחים אברלי ולהיטם הראשון של האחרים אברלי, Bye Bye Love מסיים את אלבומם האחרון של סיימון וגרפונקל, Bridge Over Troubled Water. בקונצרט האיחוד שלהם ב-1980 ביצעו את Wake Up Little Souzie של אברלי ולסיבוב הופעות האיחוד ב-2003, הזמינו את האחים אברלי להצטרף.

לא רק ההרמוניה הקולית שלהם הייתה משפיעה ומכוננת. גם נגינת הגיטרה הייתה חדשנית ומשפיעה. שתי גיטרות אקוסטיות, כשדון מנגן גיטרת קצב שטרם נשמעה כמוה, שרבים הושפעו ממנה. קית' ריצ'רדס של הרולינג סטונס, מטובי נגני גיטרה קצב של הרוק, כתב באוטוביוגרפיה שלו על האיכויות הללו ושדון אברלי הוא מהטובים והחשובים בנגני הקצב. רק צריך להקשיב לפתיח של Bye Bye Love ושל WakeUp Little Sousie כדי להבין. דון בצניעותו סיפר שלמד את זה מתקליט של בו דדילי.

יש האומרים שהאחים אברלי המציאו את הרוק'נ'רול המודרני. אני לא נכנס לזה 🙂

Songs Our Daddy Taught Usתקליטם השני, Songs Our Daddy Thought Us, מ-1958 כשמו כן הוא, לא סיפק למצעדים להיטים ולא הכיל שירים חדשים, אבל מדובר בתקליט מעולה וחשוב, אחד התקליטים הטובים של שנות החמישים, אם לא אחד התקליטים הטובים בכל הזמנים. התקליט מביא שירי פולק וקאנטרי ישנים, שנתיים לפני שפרצה אפנת ה-Folk Revival שהביאה לעולם את בוב דילן ורבים אחרים ולפני שמישהו חשב בכלל לחזור אחורה ולחפש את החומרים הללו. יצירת מופת! יופי שאין מילים לתארו.

הנה להאזנה רציפה התקליט בשלמותו, ברשימת השמעה:

 Foreverly 2013

ב-2013 הוציאו סולן להקת גרינדיי, בילי ג'ו ארמסטרונג והזמרת נורה ג'ונס, שחזור מלא של האלבום הזה, עם אותו סדר שירים ואותה הרמוניה, תחת השם Foreverly. אפילו ע"ג העטיפה נראים השניים עם גיטרות הגיבסון השחורות של האחים אברלי. השניים נשמעים ממש כמו האחים. בילי שר את דון, ונורה את פיל. זו הייתה יוזמה של בילי ג'ו שהתאהב בתקליט הזה לאחר שנתקל בו לפני כשנתיים.

הנה בילי ג'ו ונורה ג'ונס מספרים איך נולד הפרוייקט:

הנה האלבום Foeverly להאזנה במלואו, ברשימת השמעה:

ההצלחה של האחים הייתה פנומנלית אולם קצרת מועד. ב-1964, כשנחתו הביטלס על אדמת אמריקה, הם שינו בין לילה את האפנה המוזיקלית באמריקה. המון זמרים וזמרות שמילאו את מצעדי הפזמונים הפכו מהר מאוד לבלתי רלוונטיים, כך גם הסטייל של האחים אברלי.

בכל זאת, במשך השנים, הפכה המורשת המוזיקלית שלהם, כולל הקלטותיהם מסוף שנות השישים ותחילת השבעים, שהיו לא רלוונטיות מבחינה מוזיקלית, למשפיעים ואהובים על אמני רוק ואמריקנה לסוגיה.

השניים הופיעו בכל העולם והוציאו תקליטים עד 1973 ובאותה שנה נפרדו בסכסוך גדול ביניהם. בהופעתם האחרונה פיל ניפץ את הגיטרה שלו על הבמה, ירד מהבמה והותיר את דון לבד לסיים את ההופעה. הם לא דברו זה עם זה כמעט עשור, עד לפיוס ולאיחוד שנעשה ב-Royal Albert Hall בלונדון ב-1983. הנה הקונצרט במלואו. זה קונצרט כיפי ביותר:

הנה אמן גיטרת הקאנטרי צ'ט אטקינס, שגילה והביא את האחים לנשוויל, יחד עם מרק נופלר והאחים אברלי, מבצעים את  Why Worry של נופלר בקונצרט טלוויזיה מסוף שנות השמונים. תראו איזה יופי:

ועכשיו… אוצר דוקומנטרי של ממש עבור מי שנדלק על אברלי או מי שמתעניין במוזיקה אמריקאית, בהיסטוריה של ארה"ב, או בארה"ב בכלל.

סרט דוקומנטרי שהפיקה BBC על האחים אברלי, על רקע האיחוד בלונדון 1983, עם נסיעה אתם אל משפחתם בקנטאקי ואל נשוויל.

תשמעו: מדובר באוצר של ממש. אני צפיתי בסרט פעמיים באותו השבוע, נהניתי ולמדתי המון. אמריקה שנראית בסרט הזה, 30 שנה אחורה, עם מכרות פחם שזה עתה נסגרו, היא אמריקה שונה לחלוטין ממה שאנו מכירים. זהו עולם שלא קיים יותר עם אנשים שלא ניתן עוד לפגוש כמותם.

גם המרואיינים בסרט, רבים מהם נפטרו מזמן. האחים עצמם, די צעירים, בתחילת שנות הארבעים שלהם והוריהם, דודיהם ואשיות נשוויל, כמו צ'ט אטקינס ובני הזוג בריאנט, שכתבו כמה מלהיטיהם הגדולים של האחים, עודם בחיים. סרטים דוקומנטריים ותכניות טלוויזיה כל כך ישנות, כבר לא משודרים. מדובר במסע בזמן. מישהו שהקליט מהטלוויזיה ב-1984, העלה את זה לרשת מקלטת VHS ישנה. מדובר בשעה וחצי נפלאות. אין מילים. אני מאוד ממליץ לצפות בסרט:

והנה ניל יאנג (הצעיר והרזה) מציג את האחים אברלי להיכל התהילה, 1986:

ולסיום, ראיון פטפוט עם האחים אברלי בתכנית של מרב גריפין, מ-1966:

לוסינדה וויליאמס הנפלאה!

Lucinda Williamsקרוב לוודאי שלא שמעתם על לוסינדה ווילאמס. גם באמריקה היא לא שם מוכר לקהל הרחב.

לוסינדה וויליאמס היא זמרת-כותבת "אלטרנטיבית" מובהקת. יש לה קעקועים גדולים על הזרועות ושחור מתחת לעיניים. היא אף פעם לא הייתה "בייב". לא מאוד סביר ששיר שלה יזכה לביצוע בתכניות הכוכבים הנולדים והאיידולים.

היא לא שרה לנערות מתבגרות שמשחקות באייפון. עד היום היא מופיעה במקומות קטנים יחסית בפני קהל איכותי שליקטה במשך השנים בארה"ב וגם באירופה.

לוסינדה וויליאמס היא זמרת, כותבת ומוזיקאית גדולה! (אני לא אוהב את התואר המשומש והריק: "מדהימה") אחת הטובות ביותר שיש באותה קבוצה נשית לא גדולה שבראשה עומדות עשרות שנים, קרול קינג וג'וני מיטצ'ל.

לוסינדה ווילאמס כבר לא ילדה. השנה מלאו לה 60. היא בעסק מסוף שנות השבעים והיא עודה פעילה ובכושר, בשוליים האלטרנטיביים האנינים של המוזיקה האמריקאית. אמנית למבינים.

איזו מין מוזיקה זאת, אתם שואלים? וולל… אלטרנטיב קאנטרי-רוק, אמריקנה, קאנטרי פולק-רוק, רוקנרול שורשי. המוזיקה של לוסינדה וויליאמס מתאפיינת בנוכחות דומיננטית מאוד של גיטרות חשמליות, רוקיסטיות, עם סביבה מוזיקלית שמתקשרת עם הקאנטרי. זה יותר רוקנרול מקאנטרי, יותר רוקנרול מרוב הזמרות שאתם מכירים. קצבי, נשכני, אבל בכל זאת, יונק מקאנטרי ופולק עם ניחוח חזק של נאשוויל. לדבריה, היא כותבת שירי קאנטרי אבל כאלה שלא יושמעו בתחנות רדיו של קאנטרי. המוזיקה שלה היא בכל מקרה לא פופ ולא ליד הפופ. קרוב לוודאי שלא תשמעו אותה ברדיו בארץ. יתכן שניתן יהיה לתפוס שיר שלה ב-88FM. ספק.

לוסינדה ווליאמס כותבת על אמריקה של הדרום העמוק, שם גדלה. התמונות והטיפוסים שהיא מתארת בשיריה הם מאוד אמריקאים, כמו מרומן אמריקאי של ג'ון סטיינבק או כמו טיפוסים שהייתם מדמיינים בבר דרכים של נהגי משאיות, או עולם של מלצריות דיינרים, טיפוסים מעיירות קטנות או משולי החיים. וגם כתיבה אחרת על אהבה, יחסים ורגשות, עם מבט עמוק ואחר. לא של פזמונים.

אני נתקלתי בה לראשונה בדיסק מופע המחווה לגרהם פארסונס: Return to Sin City: A Tribute to Gram Parsons מ-2005. הקול שלה והשירה משכו אותי לבדוק מי זו הגברת.

הנה הביצוע שלה מאותו קונצרט שעורר את סקרנותי ושלח אותי אליה:

נכבשתי בקסמה באמצעות הופעה חיה שלה מ-1998, Live from Austin TX, שיצאה ב-DVD, מתכנית הטלוויזיה הוותיקה Austin City Limits. פצצה של הופעה!

הנה קטע לפתיחה והתרשמות מהגברת והמוזיקה שלה, השיר Drunken Angel:

והנה מאותו מופע טלוויזיה, השיר הנפלא Sweet Old World אשר נכתב בעקבות התאבדות חבר:

לוסינדה ווליאמס לא ליקקה דבש עם הקריירה שלה ועדיין לא מלקקת דבש. חברות התקליטים לא רצו אותה ולקח לה המון שנים להפיק ולהקליט כל תקליט. היא פרפקציוניסטית ועקשנית ולא מוותרת על עקרונותיה.

בעשרים השנים הראשונות של הקריירה שלה עיקר ההכרה לה זכתה הייתה בזכות קאברים מצליחים לשיריה שהקליטו אחרים מצליחים ממנה.

יצא לה שם של מי שקשה לעבוד איתה, היא לא פעם התעקשה על שירים קשים, בלי פזמון (bridge) או בלי "הוק" ועם טקסטים שפחות מאפיינים זמרות.

התקליט השלישי שלה, Lucinda Williams מ-1988, שהשנה ימלאו 25 שנים ליציאתו, יצא בלייבל בריטי אשר עסק בהוצאת תקליטי פאנק. זה התקליט שבזכותו זכתה לראשונה לתשומת לב כלשהי ולהערכה מצד מבקרים, אבל עדיין לא להצלחה.

התקליט הזה הוא ציון דרך במוזיקה האמריקאית האלטרנטיבית שקשורה לקאנטרי או לפולק. יתכן שניתן לומר בזהירות שיש בו אפילו משהו מכונן מבחינה סגנונית. קאנטרי-רוק אלטרנטיבי נשי מסוג חדש.

זה תקליט מצוין של זמרת באמצע שנות השלושים שלה, בשיא כוחה.

הנה שיר אופייני מהתקליט (The Night's Too Long) על מלצרית מעיירה קטנה שרצתה חיים אחרים, נמאס לה מגברים של עיירות קטנות שלא זזים מהר, היא רוצה גבר עם מעיל עור שחור, היא עוברת לעיר…:

הנה עוד שיר מצוין מהתקליט הזה, Side of the Road, שיח יפה של אישה, התוהה לגבי חייה, חיי אנשים ובן הזוג שלה. טקסט מרגש ונהדר על לחן מצוין. כאן בהופעה באותה תכנית Austin City Limits, מ-1989 (9 שנים לפני ההופעה ההיא) בגרסה לא שונה בהרבה מגרסת התקליט:

לקח לה 4 שנים להפיק את תקליטה הבא, Sweet Old World, שהוא תקליט פולקי, עם סיפורים קשים על שתייה, בדידות, בן נטוש שרוצח כדי להוכיח שהוא באמת לא שווה שום דבר. יש בתקליט שני שירים העוסקים בהתאבדות. את שיר הנושא (מכתב לחבר שהתאבד) שמעתם בביצוע מההופעה באוסטין. התקליט נחתם עם קאבר ל-Which Will של ניק דרייק (מתקליטו המדכדך ביותר):

Car Wheels on a Gravel Road 1998

מוזר היה מאוד שחלפו השנים ותקליט חדש ומתבקש לא הופיע. שש שנים של מאמצים גדולים חלפו ורק ב-1998, עשור מהתקליט המכונן, הופיע התקליט שסיפק לוויליאמס את ההצלחה הגדולה שלה והפריצה לתודעת הקהל.

התקליט Car Wheels on a Gravel Road, הצליח להגיע לקהלים גדולים יותר וביסס את מעמדה של וויליאמס בסצנת המוזיקה האמריקאית כזמרת חשובה ומוערכת. תקליט זהב, פרס גראמי (Best Contemporary Folk Album) וביקורות מצוינות.

היא עבדה על התקליט הזה 6 שנים. לאחר שהיה גמור היא הקליטה שוב מההתחלה, כי לא הייתה מרוצה.  היא החליפה שלושה מפיקים והתרוצצה עם ההקלטות בין אוסטין, נשוויל ולוס אנג'לס, פותחת וסוגרת את המיקס, אבל קשה להתווכח עם התוצאה. זהו התקליט המופק ביותר של וויליאמס והוא נשמע מעולה. הסאונד שלו וגם סט השירים, מתאימים יותר לקהל רחב, והוא נחשב כקלאסיקה שלה, לתקליטה השלם ביותר. Village Voice בחר אותו כאלבום השנה והמגזין Rolling Stone העניק לו את המקום 304 ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים!

הנה השיר הפותח את האלבום, Right in Time:

הנה שיר נוסף ממנו, Lake Charles, עיר הולדתה בלאוזיאנה, שיר נהדר שהוא מהיותר "קאנטרי" בתקליט הזה (עם המילים היפות מתוזמנות):

World Without Tears 2003תקליט של לוסינדה וויליאמס מ-2003, World Without Tears, ראוי לתשומת לב מיוחדת. השיר Righteously מסתיים ככה:

Be my lover don't play no game

Just play me John Coltraine

נשים שדורשות אהבה בלי לשחק משחקים, פגשתם. כמה נשים שרק רוצות שתשים תקליט של ג'ון קולטריין, פגשתם?

מדובר בתקליט מעולה ולוסינדה וויליאמס נשמעת בו חשופה ומפורשת וגם מאוד רוקיסטית על אף שיש בו כמה בלדות.  השיר Bleeding Fingers (שנכתב על המוזיקאי Paul Westerberg) מזכיר לי את ניל יאנג מעורבב עם ה-Rolling Stones:

Blessed 2011

תקליטה האחרון של וויליאמס, Blessed מ-2011, אהוב עלי במיוחד בשנה האחרונה. זה תקליט Roots Rock נהדר. הטקסטים יפים, אלביס קוסטלו בגיטרה חשמלית כובשת. כשבעלה של וויליאמס פנה אל קוסטלו באימייל בהצעה / בקשה לנגן גיטרה בתקליט, קוסטלו הופתע והשיב בשאלה האם האימייל לא נשלח אליו בטעות. זו לא הייתה טעות וקוסטלו מנגן נפלא, בפעם הראשונה כנגן בתקליט של מישהו אחר. הרבה סלייד-גיטר, האמונד, מפוחית, שירים מצויינים, סאונד מעולה.

מכיוון שהוא חדש יחסית, מצוין ועדכני מבחינת אמריקנה, הייתי מציע לכם להתחיל דווקא אתו. תענוג של תקליט. הנה כמה שירים ממנו.

השיר הפותח Buttercup:

השיר השני, I Don't Know How You're Living, כמה שהוא יפה:

השיר השלישי Copenhagen. איזה שיר:

השיר הבא, Born to be Loved. איזה שיר:

וככה זה נמשך. אחלה תקליט.

ולסיום, ביצוע של לוסינדה ווליאמס ל-Riders on the Storm של ה-Doors בהופעה בטלוויזיה הגרמנית ב-2007. איזה כיף:

ארבע רוחות חזקות ובודדות – שיר אלמותי

במשאל שנערך בקנדה בשנת 2005 נבחר השיר Four Strong Winds, לאהוב ביותר על הקנדים. השיר מוכר בעולם כולו והוא זכה לאין ספר ביצועים, כמה מהם, נפלאים.

זה שיר פשוט, אבל כל כך טוב, עם לחן חזק ומילים יפות ומרגשות. אחד מטובי השירים במוזיקת הפולק ובכלל. שיר שכדאי מאוד להכיר.
השיר נכתב כנראה ב-1961 ע"י איאן טייסון, זמר פולק קנדי, לדבריו, בעקבות אהובה שעזבה ועברה ללוס אנג'לס.

זה אחד מאותם שירים שניתן לשמוע אותם אין ספור פעמים ובעוד ועוד ביצועים, עד בלי שובע. שיר מופתי. כשמקשיבים למילות השיר, הוא נשמע יותר כמו שיר עם טרובדורי, שעבר מדור לדור, מאשר שיר חדש, של זמר פולק צעיר, משנת 1964. איאן טייסון סיפר שכתב את השיר לאחר ששמע את בוב דילן שר את Blowin in the Wind. זה שיר אהבה וגעגוע ששר גבר שנעזב ע"י אהובתו והוא עוזב לחפש את מזלו במקום אחר הוא מקווה למצוא עבודה אצל חברים ואומר שיחפש אותה, אם יעבור שוב באזור. הוא עוד מקווה שתשנה את דעתה, אם יבקש ממנה שוב, אבל הוא יודע שאין לכך סיכוי, כי הוא הרי ניסה כבר מאה פעמים. ביאושו הוא משלים עם העובדה שזהו זה, שהזמנים הטובים שלהם, כבר מאחוריהם.

השיר מלנכולי ומעביר תחושה של בדידות ונדודים. מין שיר אהבה של נווד עבודה. בביצוע המופתי של ג'וני קאש, אותו ניתן לשמוע בהמשך, שומעים ייאוש ועייפות.

הנה מילות השיר (בחלק מהביצועים מתחיל השיר עם הפזמון, B ובאחרים, בבית A):

Four strong winds that blow lonely

Seven seas that run high

All those things that don't change, Come what may

but our good times are all gone

And I'm bound for moving on

I'll look for you if I'm ever back this way

~

Think I'll go out to Alberta

Weather's good there in the fall

I got some friends that I can go a'working for

Still I wish you'd change your mind

If I asked you one more time

But we've been through that a hundred times or more

~

Four strong winds that blow lonely

Seven seas that run high

All those things that don't change, Come what may

but our good times are all gone

And I'm bound for moving on

I'll look for you if I'm ever back this way

~

If I get there before the snow flies

And if things are looking good

You could meet me if I send you down the fare

But by then it would be winter

there ain't much for you to do

And the winds sure can blow cold way out there

~

Four strong winds that blow lonely

Seven seas that run high

All those things that don't change, Come what may

but our good times are all gone

And I'm bound for moving on

I'll look for you if I'm ever back this way

בסרטו של גו'נתן דמי "Heart of Gold" משנת 2006 מספר ניל יאנג, איך כשהיה בן 16 או 17, השקיע את כל מטבעותיו כדי לשמוע את השיר שוב ושוב במכונת הג'וקס בוקס, שזה השיר היפה ביותר ששמע מימיו.

הנה ניל יאנג מספר את הסיפור ושר את השיר, עם אמי-לו האריס וחברים, בהופעה בגראנד אול אופרי בנשוויל, מתוך הסרט:


ניל יאנג שר את השיר במופע הפרידה של "הבנד" משנת 1978, המונצח בסרטו של מרטין סקורסיזה "הוואלס האחרון" והוא הקליט אותו לתקליטו Comes a Time משנת 1978. הנה ביצוע האולפן היפהפה:
הביצוע המקורי של כותב השיר, בצמד Ian & Sylvia, אותו הביצוע משנת 1964 ששמע ניל יאנג שוב ושוב:

 

הנה ביצוע של "ארבעת האחים", מ-1964 בהופעה. אף על פי שמדובר בשיר חדש, מאותה השנה, הקהל שר עמם ויודע את המילים. ביצוע יפה מאוד ואחר:

הביצוע האהוב עלי ביותר, שאני מרבה לשמוע. שוב ושוב (כמו שניל יאנג סיפר), הוא של ג'וני קאש משנת 2006, מהתקליט: American V: A Hundred Highways. זה ביצוע קורע לב.


ישנם ביצועים רבים נוספים:

תחילה, ביצוע נוסף ומאוחר של הצמד איאן וסילביה, הפעם במופע האיחוד שלהם, משנת 1986:


וביצוע של ג'ון דנבר מתקליט אוסף אשר יצא ב-1998. לא ברור מתי הוקלט הביצוע הזה: