סיפור על להקת פרוגרסיב רוק שהזמר וכותב השירים עוזב אותה במפתיע אבל היא ממשיכה בלעדיו ומוציאה תקליט פצצה. נשמע מוכר, לא?
דבר דומה קרה לג'נסיס ב-1975. הזמר הכריזמטי פיטר גבריאל פרש. הזמן חלף, הקהל המתין בעצבנות לראות מה יהיה ואז יצא Trick of the Tail הנפלא כשפיל קולינס קופץ מעמדת המתופף למיקרופון. נס!
זה קרה השנה ללהקה אהובה עלי במיוחד. ל-Midlake מטקסס, עליה כתבתי בהתלהבות ואהבה, לפני שנה, בפוסט "Midlake – מטקסס לקנטרברי".
מסתבר ש-Tim Smith, הזמר וכותב מרבית השירים, פרש בסוף 2012 מסיבות דומות לאלה שהניעו את גבריאל לפרוש: עקב מחלוקות אמנותיות וחוסר יכולת ליצור ביחד עם הלהקה. זה קרה לאחר שנה או יותר של ניסיונות להקליט ותחושה שזה לא הולך לשום מקום.
חבריו שנותרו מאחור, החליטו לא להשתמש בחומרים שנוצרו עד אותו שלב, אלא להתחיל הכל מהתחלה. הגיטריסט אריק פולידו תפס את עמדת הזמר והפרישה נותרה בסוד עד לאוגוסט שנה זו, אז הודיעה הלהקה על התקליט החדש שיצא בסתיו ובאותה הזדמנות, על פרישת טים סמית'.
בשבוע הבא (5/11/13) יצא התקליט החדש שלה, Antiphon.
טים סמית במידלייק, זה יותר מפיטר גבריאל בג'נסיס. הוא לא היה רק הקול של מידלייק. הוא היה מידלייק: הוא כתב את השירים והוא התווה את הדרך. בכל הראיונות, רק הוא דיבר ובכל הביקורות, רק הוא צוטט. העובדה שהלהקה הסתדרה בלעדיו והוציאה את אנטיפון, המוצלח, היא פלא.
התקליט זלג לרשת וזכיתי להאזין לו. איזה תקליט נהדר! לא סתם נהדר, אלא תקליט שעושה כברת דרך נוספת וגדולה אל הרוק המתקדם.
זה תקליט שהוא ממש פרוגרסיב, אבל הוא נשמע חדש מהתנור. לא רטרו. עם הרבה מהטוב שבפרוגרסיב המלודי של שנות השבעים ובלי השעמום של הניו-פרוגרסיב של שנות התשעים והאלפיים.
אם אתם אוהבי פרוגרסיב (מתנצל בנות, זו מוזיקה שבעיקר בנים אוהבים), לא מסתפקים בנוסטלגיה ורוצים משהו חדש ומשובח, זה תקליט עבורכם.
זה פרוגרסיב כמו שג'נסיס היו. כמו ש-Camel היו. מלודי, שכיף לשיר אותו יחד עם התקליט. לא אוונגארד, לא ג'אז רוק. פרוג לאנשים כמוני, שאוהבים את המוזיקה שלהם יפה ומלודית. תנו לי מנגינה ואל תחפרו לי יותר מדי בראש עם אוונגארד או רעש. בשונה מתקליטי הפרוגרסיב של שנות השבעים, אין בו קטעי סולו ארוכים, אלא מעברים, אבל סגנון הנגינה והצליל, מדברים פרוגרסיב.
תקליט באורך הנכון, 44 דקות בלבד, וכל הקטעים מוצלחים. כמה יותר וכמה פחות (4 הקטעים הראשונים ו-3 האחרונים, מצוינים). תקליט מלודי, עם הרמוניות קוליות, תיפוף שהוא לא רק קצב, כמו בפרוגרסיב ונגינת קלידים עשירה שמאז הפרוגרסיב כבר כמעט ולא שומעים. ללקק את האצבעות (אני מלקק את האצבעות שלי, אתם תחליטו בקשר לאצבעותיכם).
אני מזמין אתכם להאזין לתקליט בשלמותו, באיכות מעולה ולפני כולם. חברו למערכת או שימו אזניות על הראש וקדימה:
ב-1975 מלאו לי 13. לבר המצווה קנו לי רדיו-טייפ קסטות ושתי קופסאות של קסטות Agfa צבעוניות. היו שם 10 סגולות ו-10 צהובות.
אהבתי מוזיקה יותר מכל דבר אחר והתחלתי להקליט מהרדיו שירים אהובים. עד היום אני זוכר טוב מאוד וחש ריגוש כשאני שומע שיר שזכור לי במיוחד מאותן קסטות סגולות וצהובות שליוו אותי שנים לא מעטות. לא מעט אוצרות רדיופוניים הונצחו על הקסטות הללו, המיקס-טייפס הראשונים שלי, נערכו עליהן, להרשים ילדות (שלא נענו למניפולציה) ולפנק חברים.
נדלקתי חזק על האחים אברלי ועל השיר All I Have To Do Is Dream. אגרתי על הקסטות האלה כמה שירים של האחים אברלי. השתוקקתי לתקליט שלהם.
גרתי ברמת חן (שכונה ברמת גן) ובאותה שנה בדיוק נפתחה ברמת חן, בפינת הרחובות האלוף דוד ועודד, חנות תקליטים (שלא שרדה יותר מכמה חודשים) שהייתה סניף של חנות התקליטים התל אביבית Mango מכיכר מסריק. בחנות ישב בחור גדול ומזוקן בשם יורם אל-מדון והוא קיבל אותי תמיד בחיוך רחב והשמיע לי דברים יפים. קניתי אצלו תקליטים של להקות שנות השישים. מסתבר שרבים מהתקליטים בחנות היו עודפים ושאריות של החנות התל אביבית וסדרות מוזלות. זה מעולה לילדים בכיתה ז'.
בחנות הזאת חוויתי לראשונה את אותה חוויה שתלווה אותי שנים רבות והיא חווית חנות התקליטים, וחווית המוכר המשמיע והמשפיע של חנות התקליטים. המוכר שאוהבים לחזור אליו, שנותנים אמון בשיפוט ובטעם שלו, מוכר שלומד להכיר את הטעם שלך ומציע לך עוד מהטוב הזה.
לשמחתי, הזדמן לי לנסות ולהיות אחד כזה, בחנות "ג'אז באוזן" של האוזן השלישית, ברח' שינקין, בשנים 1992-1996. סצנת חנות התקליטים היא מציאות שכבר לא תחזור.
מוכר התקליטים המשוגע בעצמו על מוזיקה, הוא מתווך תרבות חשוב מהסוג שנכחד. יש עוד כמה פרטים ממנו שמתקשים להתרבות ב"גני חיות" שמורים, כמו "האוזן השלישית", "החור בשחור" וכו' ובכמה חנויות דומות בעולם.
ספק אם ימצא תחליף ראוי למתווכים מהסוג הזה. מי שגדל בחנויות תקליטים מכיר את החוויה הזאת, את הערך הרב שלה ואת השעות הקסומות הרבות של הבילוי בחנות התקליטים, עם משוגעים כמוך.
נחזור לסיפור. רציתי מאוד תקליט של האחים אברלי, ליורם ממנגו רמת חן לא היה. "בחנות בתל אביב בטוח שיש", הוא אמר לי, "בכיכר מסריק. שם יהיה".
לא אשכח את הביקור הזה כל חיי. לחנות הצפופה מכל טוב היה ניחוח נהדר, מתקתק, ניחוח פצ'ולי סיפר לי לאחרונה אחד מבעליה, מיקי דותן. היו בחנות תקליטים עם עטיפות מעניינות והרבה תמונות או כרזות של פרצופים לא מוכרים, שעד מהרה, אכיר.
מצאתי שם את מה שחיפשתי. הציעו לי תקליט אוסף חדש של האחים אברלי, מתוצרת חוץ. הוא היה יקר, אבל העטיפה (זו משמאל) הייתה צבעונית ומבריקה והצליל באזניות היה צלול ונהדר. היו בתקליט את כל השירים שרציתי. קניתי. עד היום אני אוהב את האחים אברלי אהבה גדולה. תקשיבו לשיר הזה מתוכו (So Sad (to Watch Good Love Go Bad כמה שהוא יפה:
נשארתי בחנות זמן רב. הייתי מוקסם מהחנות, מהאנשים שנכנסו ויצאו ומהאווירה. איזו אווירה. לאחר כמה שעות, אמר לי המוכר (היום אני יודע שהמוכר היה אחד משני הבעלים: הלל אברמוב או מיקי דותן), "בוא, בוא תשמע משהו יפה". תקליט חדש שזה עתה יצא.
הוא הניח את האזניות על ראשי וחיי השתנו לבלי שוב. תארו לעצמכם ילד (בשנים ההן, ילד בן 13 עוד היה ילד) שעד אותו שלב שמע שירים ברדיו והכיר את אריק איינשטיין, את כוורת, את מתי כספי ולהקות סיקסטיז כמו הביטלס, הביץ' בויז והרמן הרמיטס, שומע את הצליל החללי, המהדהד והמהפנט של הקטע הפותח של אותו תקליט Shine on You Crazy Diamond.
זו הייתה חוויה מסעירה. מטלטלת. חוויה מכוננת של פעם בחיים.
The First Cut is the Deepest כתב קט סטיבנס. הוא התכוון לאהבה ראשונה. עבורי, ההאזנה הראשונה הזאת, הייתה חתך ראשון, עמוק מאין כמותו, בלתי נשכח. את עצמת החוויה הזאת, לא שכחתי ולא הצלחתי מעולם לשחזר, אף שהיו לי חוויות מוזיקה רבות ונפלאות ועדיין יש (כפי שבוודאי התרשמתם).
התקליט Wish You Were Here של פינק פלויד היה חדש חדש. זה עתה יצא. הוא שינה את חיי.
חזרתי הביתה רק עם התקליט של האחים אברלי. לא יכולתי להרשות לעצמי לקנות את התקליט החדש של פינק פלויד, שהיה חדש, עטוף בפלסטיק שחור, מתוצרת חוץ ויקר, אבל לא יכולתי להירגע.
ליקטתי כסף ככל שיכלתי ובתוך זמן לא רב הייתי שוב בחנות ברמת חן ושם קניתי את שני תקליטי הרוק המתקדם הראשונים בחיי: את Wish You Were Here של פינק פלויד שהסעיר אותי בביקור בתל אביב (לצערי, מתוצרת הארץ, וזו משמאל הייתה עטיפת הגרסה הישראלית) ואת Selling England By the Pound של Genesis שגם הוא היה רק בן שנתיים.
בטח יורם היה מי שהמליץ על התקליט הנוסף, שגם הוא הפך מיד לאחד האהובים עלי, כל חיי.
נכבשתי מיד ע"י המוזיקה הזו. עד עצם היום הזה אני אוהב את התקליטים האלה ושומע אותם. האם שניהם לא נמנים על עשרת הגדולים של הרוק המתקדם?
היה ברוק המתקדם של אותן שנים משהו מסעיר במיוחד. קודם כל, היו אלה הצלילים עצמם. צלילים אחרים, מסעירים. צלילי שלל המקלדות החשמליות האנלוגיות שסיפקו עומק תזמורתי למוזיקה. חלילי צד, כינורות חשמליים. עד היום אני אוהב מאוד את נגינת המקלדות בתקליטים האלה ואת קטעי הסולו של קלידני הלהקות הללו.
הקטעים, שהיו בנויים כמו יצירות קטנות החורגות ממבנה השיר הטיפוסי, של בית ופזמון, עם שינויי קצב תכופים ולעתים התפרסו על צד שלם של תקליט. קראנו להם "יצירות".
והיו קטעי הסולו. או שנדלקת על המוזיקה הזאת ואז המרת את דתך אליה, או שלא. אם לא, אז כל העסק הזה לא היה מובן לך. מעצבן אפילו. בשפת העת הזו: "חופר".
כמה מתקליטי הרוק המתקדם של אותן שנים, עמדו בכבוד רב במבחן השנים, אני מעריך אותם כמוזיקה מצוינת ואני מרבה להאזין להם. בטח אמצא הזדמנות נוספת לכתוב על כמה מהם.
אני מזמין אתכם להאזין ברצף לשני הקטעים המסיימים את Selling England by the Pound ולסולו הקלידים של טוני בנקס בחצי השני של הקטע. ההאזנה פה מתבקשת על מנת להשלים את האווירה. זו דוגמה טובה וטיפוסית לסגנון וליופי שכבש אותי. מוזיקת פרוגרסיב במיטבה משנותיה הטובות:
אם הגעתם עד לפה אתם עשויים לשאול: מה הקשר בין חווית חנות התקליטים המכוננת, פינק פלויד, ג'נסיס ופרוגרסיב זה לבין הקסטות הסגולות והצהובות?
מה הקשר? בירה נשר!, כמו שאמרו בסבנטיז. אין ממש קשר. הקשר המפוקפק הוא שנזכרתי בקסטות בערגה ואע"פ שאני לא טיפוס נוסטלגי (נשבע!), הוצפתי רגשות וזיכרונות נלוזים ובהיותי נודניק, רציתי לספר, אז סיפרתי.
אשמח מאוד אם תגיבו ותספרו על החוויה המכוננת שלכם כמאזיני מוזיקה. אני סקרן לקרוא.
התקליט The Courage Of Others, השלישי של להקת Midlake מדנטון שבטקסס, יצא בתחילת 2010 ואני התאהבתי בו מיד ומאז שיצא, האזנתי לו אין ספור פעמים. זה לא טריוויאלי ביחס לעת הזו, שתקליטים, קבצים, חלונות יו-טיוב באים והולכים במאות ואלפים, מואזנים לרגע ונשכחים. מי חוזר היום ושומע שוב ושוב תקליט שהוא קנה או הוריד לפני שנה?
מידלייק היא להקת בחורים מזוקנים עגומי מבט, כפי שניתן יהיה להתרשם מקטעי הוידאו בהופעה בהמשך, כשהדמות המרכזית בלהקה, כותב השירים טים סמית, נראה לעיתים כמו ישו הצלוב בציורי הכנסיות, מיוסר מבט וקדוש.
חרף המראה העגמומי, אין מדובר במוזיקה דיכאונית או אפלה. זו מוזיקה של עלים ירוקים רטובים ממי הגשם, אם יורשה לי להתפייט בגרוש. לטעמי, זה תקליט נהדר. מלודי בצורה יוצאת מן הכלל, עם צליל נפלא, אקוסטי בעיקרו, מושר בהרמוניות קוליות יפייפיות. אין לי ספק שבמהלך השנים ירכוש לעצמו התקליט אוהדים רבים ויהפוך לקלאסיקה. אין סיבה לחכות ולגלות אותו ואת הלהקה רק בעוד עשר שנים או יותר. זה הרי קורה עכשיו, אפשר לתפוס אותם בהופעה, אפשר להביא אותם לארץ, אז בואו נאזין ונדבר על התקליט ועל הלהקה.
הלהקה נוסדה בשנת 2000 ע"י קבוצת סטודנטים לג'אז בביה"ס למוזיקה שבעיר הולדתם, דנטון שבצפון מדינת טקסס, ולמן הקמתה הוציאה רק שלושה תקליטים.
מידלייק היא להקה נועזת למדי מבחינת ניהול קריירה. היא התפתחה ושינתה את סגנונה מתקליט לתקליט. במקור מדובר במוזיקאי ג'אז שערקו לרוק אלטרנטיבי ומשם לפולק. כותב השירים טים סמית', במקור נגן סקסופון, חובב ג'ון קולטריין שניגן עם חבריו העתידיים ללהקה גם ג'ז-פאנק, עד שהתקליט המשפיע OK Computer של רדיוהד תפס אותו בצוואר ומשך אותו מקולטריין ומהג'אז אל הרוק האלטרנטיבי. כפי שיקרה גם בהמשך, חבריו הלכו אחריו.
תקליטם הראשון של מידלייק Bamnan and Slivercork משנת 2004 (שאינו חביב עלי) מסווג לסגנון Lo-Fi האלטרנטיבי והשנוי במחלוקת.
על אף הצלחתו המסוימת (תחנות רדיו כמו 88FM השמיעו שירים ממנו) וההבטחה שהייתה בו, הלהקה פנתה לכיוון פחות מסחרי ופחות אופנתי עם התקליט שבפנינו, כשהיא חוזרת אחורה בזמן וחוצה את האוקיאנוס אל האי הבריטי, מחפשת ומוצאת Feel ואסתטיקה של אמנים ולהקות פולק אנגלים (Fairport Convention, The Incredible String Band), כולל אמנים מגזרת קאנטרברי שערבו רוק מתקדם, במוזיקת פולק אנגלית (Caravan, Hatfield and the North) ועד להקות פרוג-רוק מובהקות, בעלות ניחוח פולקי (Jethro Tull, Camel).
האם מידלייק היא להקת רטרו? על זה אפשר להתווכח. לעניות דעתי, התשובה שלילית. על אף ששומעים במוזיקה שלה הרבה מסורת והשפעה ורטרו, איש לא יטעה בה ויאמר כי מדובר בתקליט משנות השבעים. היא לא מתחפשת ללהקה מהעבר, כפי שנוהגות לעשות להקות רטרו.
אני שומע בה משהו חדש ומקורי שהוא לגמרי שלה. היא לא נשמעת לי דומה לאף אחד מהאמנים המשפיעים עליה (כמה מהם לא לטעמי), אף שניתן לשמוע את המסורת ואת ה-Feel המסוים הזה, במוזיקה שלה. היא לא מנסה להישמע כמו מישהו אחר או לקרוץ לאיזו נוסטלגיה. היא בהחלט מחפשת Feel מסוים, ואיכויות מסוימות, מתוך אהבה למוזיקה הזו.
הכל פחות חשוב כאשר השירים כל כך טובים ומרהיבים והכל נשמע כל כך רענן, חדש, מחובר למה שקורה היום באינדי משני צדי האוקיאנוס ובעיקר יפה יפה. אני מחכה לתקליט הבא שלהם בקוצר רוח ובסקרנות, נכנס לאתר האינטרנט שלהם ועוקב לראות מה מתקדם. אני רציני.
מכיוון שכל הקטעים בתקליט מצוינים לטעמי, אני מציע להאזין לכולם והנה הם על פי הסדר בתקליט. בבקשה להאזין במערכת סטריאו או עם אזניות, לא מרמקולים מחורבנים של מחשב. חבל להחמיץ:
קטעי הוידאו הבאים מאפשרים להתרשם מהמראה העגמומי של חברי הלהקה ומחוסר הכריזמה, אבל גם מהכישרון והיופי של המוזיקה, גם כשהיא מבוצעת בהופעה חיה. כאן בהופעת טלוויזיה אצל ג'ולס הולנד. הבחור מימין, עם הראש המוטה לצד כמו ישו על הצלב, הוא כותת השירים טים סמית':
וכאן בקליפ רחוב של פרוייקט Sideshow Alley (שהוא פרוייקט הקלטות אינטרנטי מיוחד, שבו מקליטים אמן או להקה מבצעים שיר אחד, ברחוב, בטייק אחד, ללא תיקונים, אבל עם ערך ההפקה המיוחדת של הפרוייקט הזה, שמצטיין בסאונד מעולה וצילום יפה והתוצאות מרנינות. כדאי להציץ באתר הפרוייקט ולהחישף לעוד אמנים עצמאיים):
מידלייק עודה להקה "קטנה". לא מצליחה במיוחד. חבריה עדיין מתגוררים בדנטון, עיר קטנה בטקסס, קרוב לגבול אוקלהומה. אחר הדף שלה בפייסבוק עוקבים, נכון למועד כתיבת שורות אלה, פחות מ-50,000 עוקבים. היא מופיעה בפני קהלים קטנים יחסית וסיבובי ההופעות שלה קצרים ומרובי פסטיבלים. עד כמה הם קטנים וצנועים ניתן להתרשם מדברי התודה שמשמיע חבר הלהקה בטקס שערך מגזין הרוק Mojo שהעניק להם פרס כמופע הטוב של השנה, לשנת 2010. הוא מספר שזה הפרס הראשון שהלהקה זוכה בו מעודה (כשבאותה עת חגגה עשור לפעילותה) ואפילו בעירם הקטנה דנטון, הם הפסידו בתחרות ללהקת קאברים:
לעניין ההשפעות על מידלייק, אני שומע במוזיקה שלה אלמנטים שמחברים אותי ללהקה אהובה עלי מאוד: Camel. למה קאמל? אמנם קאמל היא להקה אינסטרומנטאלית בעיקרה, של קלידים וגיטרה חשמלית (וחליל), ואצל מידלייק כמעט ואין קלידים ובקושי קצת גיטרה חשמלית ואין קטעי סולו של פרוג-רוק, בכל זאת, ה-Feel, הטון של השירה, החליל הדומיננטי, מחברים לי את מידלייק עם קאמל. מה שמאוד מחבר אותי לקאמל ואפילו לקינג קרימזון בתקליטיה הראשונים, הוא סגנון התיפוף. בראיונות ובביקורות לא נזכר שמה של קאמל כמקור השראה. אולי רק אני שומע את זה, אולי זה הגעגוע לקאמל. הנה שני קטעים של קאמל להשוואה. מה דעתכם? יש משהו, או שאני מדמיין? (אשמח אם תגיבו. אם אני מבלבל במוח, תכניסו לי):
מכיוון שלא כל יום כותבים על להקה כמו מידלייק ומכיוון שהתקליט Trials of Van Occupanther משנת 2006, שקדם לזה שעליו אני כותב, כל כך טוב, הנה כמה שירים נפלאים ממנו, אם נותרה אצלכם קוראיי הספורים, עוד מעט סבלנות שלא תצאו מפה לא מכירים את מידלייק לעומק:
האם לא מדובר בשני תקליטים נפלאים בכל קנה מידה? מה לא?
סיפור על להקת פרוגרסיב רוק שהזמר וכותב השירים עוזב אותה במפתיע אבל היא ממשיכה בלעדיו ומוציאה תקליט פצצה. נשמע מוכר, לא?
The Music Nudnik 