את שמו ודמותו של טום פטי אני מכיר שנים רבות, אשר במהלכן הוא לא הצליח ללכוד את תשומת לבי. קול מאנפף ואישיות שלא משכה אותי, שיר פה ושיר שם, נשמע קצת כמו בוב דילן. או. קיי.

רק בתחילת שנות האלפיים גיליתי להפתעתי שלטום פטי יש את אחת מלהקות הרוק הכי טובות. Tom Petty & The Heartbreakers היא להקת על. אחת מלהקות הרוקנרול הכי טובות על הכדור. נשבע שלא ידעתי עד כמה הלהקה הזו טובה וחשובה. מסתבר, שבארצנו, לא רבים יודעים. בתקופה זו של חיי, זו אחת הלהקות שאני הכי אוהב.

הסטייל של ה"הארט ברייקרז" הוא מה שמכונה ברוק האמריקאי Heartland Rock (זה הסטייל שברוס ספרינגסטין משויך אליו). זהו תת סטייל של הרוק השורשי (Roots Rock). זה רוקנרול מסורתי במבנה שלו, עם צליל גיטרות, האמונד, פסנתר ודרייב תופים חזק ואנרגטי, לא אלטרנטיבי מצד אחד ובלי תוספות הקאנטרי, כמו באנג'ו, פדל סטיל וכו'. אם השיוך לקבוצת ברוס ספרינגסטין מרתיע מישהו, אז אין סיבה. אני ממש לא מחובבי ספרינגסטין ובכל זאת, מת על ההארטברייקרס.

הלהקה הזאת היא קודם כל להקת הופעות, להקה שהאיכויות שלה "עוברות" פחות ברדיו ואפילו באלבומים ויותר בהופעות, אבל היא לא להקת ג'אם כמו פיש או כמו גריטטפול דד. היא לא מנגנת קטעים ארוכים ולא מתקשקשת. יש לה צליל רוקנרול יפה מאין כמוהו.

ובחזרה לתחילת שנות האלפיים ולהידלקות שלי עליה: מה שעשה לי את זה והדליק אותי על הלהקה הזו הוא מופע טלוויזיוני מדהים משנת 2003 בו נתקלתי במקרה.  הנה בלוז מהמופע הזה אותו מצאתי ביו-טיוב (המופע יצא ב-DVD וב-Blu-ray). איך הם מנגנים. זו מוזיקה שכשאתה שומע, אתה צועק: "רוקנרול!":

והנה עוד קטע מאותו מופע, הפעם להיט רדיו של הלהקה מאלבום המופת שלה Damn the Torpedoes מ-1979. תגידו שזה לא פצצה. מתי ראיתם ושמעתם לאחרונה גיטריסט כזה?:

ב-2009 יצאה קופסה בת 4 דיסקים (או 7 וינילים) בשם The Live Anthology. אפשר להאזין לה, להוריד אותה ולקנות אותה בכל הפורמטים הקיימים ומי שאוהב רוקנרול, מוטב שלא יחמיץ את חתיכת המוזיקה הזאת.

כמעט 4 שעות של קטעי הופעה שנשמעים כל כך טוב. אסופה פנטסטית של שירים וקטעי נגינה סוחפים.

במושגים של היום, של האזנה לקטעים ולא לאלבומים, באזניות ולא בין שני רמקולים וכו', זה לכאורה מוצר לא רלוונטי. מי צריך 4 שעות של קטעים בהופעה חיה?

אז זהו, שלכאורה לא צריך כל כך הרבה, אבל לא חייבים בבת אחת. זה כל כך טוב שרוצים לשמוע עוד ועוד… ועוד. אני חוזר להקלטות האלה שוב ושוב. אני מוצא עצמי מאזין ומריע, כמה שזה נשמע טוב.

זה מוצר שהכינו אותו בצורה כל כך מוקפדת, עם בחירה כל כך טובה של הקטעים, עם עבודה על הסאונד ועל העטיפה ועל כל פרט, כך שמי שבכל זאת עוד מתרכז במוזיקה, כדאי מאוד לשים על זה את היד או את ההארד דיסק.

והמוזיקה… איזו מוזיקה. כל כך סוחפת. רוקנרול אמריקאי במיטבו. לפני כמה ימים הייתי אצל חבר שהוא אספן תקליטים (ויניל) ושיתפתי אותו בהתלהבותי. הוא ניגש לאוסף שלו והוציא את קופסת הויניל בת 7 התקליטים (לי אין ויניל. אני עברתי לדיסקים ב-1986). לא יאומן כמה הדבר הזה יפה. החזקתי את זה והרחתי את זה… ואיך זה נשמע. הוא הניח תקליט על הפטיפון המשובח שלו. "נפלתי ברצפה", כדברי פולי המנוח מהגשש.

כמה מילים על הלהקה הזו. אני אומר "להקה", כי מדובר בלהקה ולא בקבוצת נגנים המלווים זמר. אע"פ שטום פטי עומד בראש הלהקה, כותב את השירים (רבים בהשתתפות מייק קמפבל) ושר. זו להקה שצמחה בעיר בצפון פלורידה ורק החלטה של חברת תקליטים, הפרידה בן שמו של הזמר לשם הלהקה. מדובר ביחידה קרבית ובנגנים עילאיים. הגיטריסט המוביל מייק קמפבל (שהוא די Band Leader), הקלידן בנמונט טנץ' והמתופף האנגלי סטיב פרוני (שאינו מההרכב המקורי). צריך לראות את הלהקה הזו בהופעה. יו טיוב מלא קטעי הופעה.

כמה דוגמאות מהקופסה הזאת, לאו דווקא מבין הלהיטים. לדוגמא, השיר My Life / Your Wold מ-1987, שיר של פטי ושל מייק קמפבל עם סולו גיטרה סוחף של קמפבל:

והנה גרסה אינסטרומנטאלית נהדרת לשיר הנושא מסרט ג'יימס בונד Goldfinger:

למי שמתעניין כבר, או חוזר לפוסט הזה לאחר חשיפה מוצלחת למוזיקה, ראוי לספר על סרט דוקומנטרי בן 4 שעות (!) משנת 2007, , Tom Petty and the Heartbreakers: Runnin' Down a Dream, שיצר פיטר בוגדנוביץ' (The Last Picture Show), על סיפורה של הלהקה, שהוא סרט מצוין, מעניין ומהנה מאוד. טוב יותר מרוב סרטי הרוקנרול שראיתי. הנה הטריילר לטעימה:

ולסיום, רשימת השמעה שאמורה להכיל את כל 61 קטעי האנתולוגיה. לא בדקתי, אבל ככה זה נראה. אפשר ללחוץ וזה רץ משיר לשיר, במגבלות הסאונד של יו-טיוב.

תיהנו וספרו לי איך היה. אני מת לשמוע מה אתם אומרים: