איזה בלוז… הולי מאמא!!!

יש לא מעט תקליטי אורגן, גיטרה וטנור סקסופון שהפכו לקלאסיקה. מרביתם בכיכובו של ג'ימי סמית'. גם ג'אק מקדאף, סטנלי טרנטיין, שירלי סקוט, ג'ין אמונס, אייק קוויבק, גראנט גרין ואח' תרמו כמה כאלה.

אני מאוהב בתקליט שכזה, 'Hootin' 'N Tootin שמו, אבל דווקא תקליט מתוצרת מוזיקאי משני ונשכח, Fred Jackson, כזה שגם בשנות פעילותו, היה אלמוני, לא נחשב, בקושי הוקלט, לא זכה לכל הצלחה וכיום אפילו לא ידוע מה עלה בגורלו.

לטעמי, מדובר בתקליט מופלא, לא פחות, של סקסופוניסט בשם פרד ג'קסון שמעט מאוד ידוע על הקריירה שלו ונגינתו מונצחת ע"ג ארבעה תקליטים בלבד. התקליט הזה, הוא היחיד על שמו, בראשותו.

כל כך מעט ידוע עליו עד כדי כך שבשום מאגר מידע לא מצוין מועד פטירתו (הוא יליד 1913 ונגני ג'אז שחורים, רובם לא חגגו 60) ובעצם, לא ידוע מה קרה איתו ממחצית שנות השישים. הוא פשוט נעלם מהזירה. כנראה נאלץ לפרוש מעסקי המוזיקה, או שהפך לנגן אלמוני בתזמורת מקומית היכן שהוא ברחבי ארה"ב או שאולי נפטר. מכיוון שמעטים מאוד מתעניינים בגורלו, קרוב לוודאי שלעולם לא נדע.

קודם להקלטת התקליט הזה (בפברואר 1962) ובמהלך שנות החמישים, ניגן פרד ג'קסון בתזמורות R&B ובלוז, של צ'אק ברי, בי.בי קינג ואחרים, מבלי להותיר חותם. גם כאשר הוציאו את תקליטו היחיד הזה ע"ג דיסק (1998), לא הצליחה חברת התקליטים הבינלאומית EMI לגלות פרטים אודות גורלו. מפיק ההוצאה המחודשת, אוהב וידען הג'אז מייקל קוסקונה כותב בחוברת הדיסק כי דבר לא נשמע אודותיו לאחר שנת 1964 ולא ידוע עליו דבר.

שמעתם פעם על דבר כזה? ניתן להעלות על הדעת מקרה של אמן מוזיקה אמריקאי שהוציא תקליט נפלא בשנות השישים, בחברת תקליטים מכובדת (Blue Note), ואף אחד לא יודע מה עלה בגורלו מאז ועד עתה?

האורגניסט Earl Van Dyke ארל ואן דייק  (1930-1992), גם הוא לא מרובה הקלטות בתחום הג'אז, אך להבדיל מג'קסון, הוא ממש לא נעלם, אלא עשה קריירה יפה כראש הרכב הבית של חברת התקליטים Motown, ה- Funk Brothers ואף הוציא שלל סינגלים תחת שמו. הוא מנגן בקטע הידוע I Heard It Through the Grapevine בביצוע מארוין גאי ובקלאסיקות סול רבות.

גם הגיטריסט Willie Jones והמתופף Wilbert Hogan שמנגנים בתקליט, לא נהנו מקריירה. תאמינו או לא, מלבד התקליט הזה, כל אחד מהם זכה להיות מוקלט באלבום נוסף בלבד. זהו. ווילי ג'ונס היה חברו של ג'קסון ללהקה של זמר הרית'ם אנד בלוז לויד פרייס (Lloyd Price). ווילברט הוגאן ניגן קצת בתזמורת של ריי צ'ארלס.  לא ידוע מה עלה בגורלם בחלוף השנים. קריירה או לא קריירה, הם עושים את העבודה יפה בתקליט הזה.
'Hootin' 'N Tootin הוא תקליט פשוט מאין כמותו. בלוזי, גרובי להפליא שזוכה אצלי להשמעות רבות עד אין קץ. במבחן תדירות ההאזנה, הוא "לוקח בהליכה" את כל תקליטי האורגן האחרים. כל פעם אני חושב לעצמי: איזה יופי של תקליט. איך פרד ג'קסון שאף אחד לא שמע עליו ואיש לא זוכר אותו, עושה כאן בית ספר לנשמה וליופי.

תקליטי אורגן המונד, סקסופון טנור, גיטרה חשמלית ותופים זכו לפופולאריות גדולה יחסית, בתחילת שנות השישים. קראו לסגנון הזה Soul-Jazz ולהרכבים הללו: Tenor & Organ Combo. הייתה תקופה קצרה שתקליטונים מהז'אנר הזה נוגנו במכונות ג'וקבוקס בבארים. מי שאחראי יותר מכל להצלחה היה האורגניסט ג'ימי סמית', שהפך לכוכב על מסוף שנות החמישים ועד למחצית שנות השישים ובעקבותיו צצו עוד ועוד אורגניסטים. לא כל נגני הסקסופון היו מוכשרים לסטייל הזה. הוא אפיין נגנים שחורים, פחות מודרניסטים עם נגינה "ארצית" וגישה למוזיקה של הכנסיה השחורה, לגוספל. ניגוד גמור לבלוז המודאלי המודרניסטי שנוצר בתקליט Kind of Blue של מיילס דייויס וסחף אחריו את טובי מוזיקאי הג'אז במחצית הראשונה של שנות השישים.

אין מה לומר. קלאסיקה מייצגת איכות. לא סתם הופכים תקליטים לקלאסיקה. נו טוב, אבל דווקא התקליט הזה, שלא הפך לקלאסיקה אלא נכשל מסחרית כשיצא בשנת 1962, המוזיקאי המוביל נעלם אל חשכת האלמוניות והתקליט נשכח בחלוף השנים וגם היום הוא מוכר למעטים, דווקא התקליט הזה מציע משהו כל כך פשוט, כל כך יפה ולא דומה לתקליט האורגן האחרים, עד כדי כך שאני חייב, ממש חייב לספר על כך למי שרק סקרן לשמוע ולהאזין.

תקליט מעולה שכדאי מאוד להכיר ולשים עליו (או על קבצים) את היד.

מי ששונא את צליל אורגן ההאמונד (יש כאלה, לא מעט), שילך הביתה. אין לו מה לחפש כאן. מי שאוהב את שילוב האורגן והסקסופון, הגיע למקום הנכון.

כל הקטעים הם בלוזים פשוטים מאין כמותם עד כדי חוצפה ממש, כאילו נוצרו באחת על המקום בשניה וחצי. כאילו אמרו לעצמם הנגנים: יאללה, בוא ננגן בלוז ב-G והקריצו איזו פראזה בסיסית. כאילו באו להוכיח במפגיע, שבבלוז, הכל זה הרגש (במובן Feel). כאילו שניתן לנגן שלושה צלילים, הכי פשוטים בעולם, אבל עם ה- Feel הנכון, ויש לך בלוז ראוי. ראוי זו לא מילה. נהדר. כזה שאפילו אם תתאמן מבוקר עד ערב, לא תוכל לנגן כמותו, אם אין לך את ה-Feel האותנטי. מין פשטות נפלאה, כמו בית ספר לנשמה, בי"ס לנגינת בלוז ג'אזי. כאילו כל אחד יכול, אבל זהו, שרק מעט יכולים באמת. פרד ג'קסון וחבריו האלמונים מוכיחים שהם יכולים. לך תמצא מישהו שיכול לנגן ככה היום.

דבר נוסף שמאוד יפה ומענג בתקליט הוא הסאונד. התקליט הוקלט ע"י רודי ואן גלדר האחד והיחיד בשנת 1962. התופים מצד שמאל, האורגן במרכז עם נטיה קלה שמאלה, הסקסופון מימין והגיטרה משמאל וכל המצלול עמוק, שקוף ומאוד יפה.

בחירת צלילי ההאמונד גם היא מיוחדת, עם שריקה גבוהה כמעט כל הזמן ומעט יחסית ויבראטו. מבחינת סגנון הנגינה של האורגן, הוא די בסיסי בלי ריצות מהירות כמו אצל ג'ימי סמית. נגינת גרוב פשוטה יותר, בסיסית יותר. כנסייתית משהו.

צליל הסקסופון מלא וחם אבל בלי משחקי צליל, אוויר ורגש. פשוט, נקי, ישיר, חם ופוגע בול בנשמה.

אתם מוזמנים להאזין לכל קטעי התקליט המקורי. הסאונד של חלוניות יו-טיוב בהחלט טוב. בואו נתחיל כדי שתבינו על מה אני מדבר (אכלתי לכם את הראש, נודניק שכמותי):

אין מדובר באיזה קטע נושא מיוחד, אלא בגרוב פשוט.

הקטע השני הוא בלוז איטי, מהמם ביופיו שמורכב מהפראזות הכי בסיסיות בעולם, כאילו פרד ג'קסון מנופף באצבע משולשת כלפי כל המלחינים. כאילו אין כאן כלום, אבל יש כאן הכל. שימו בווליום גבוה, שתשמעו טוב את נגיעות האורגן, הגיטרה ואת צליל הסקסופון, זה הולך נהדר עם בירה:

הקטע השלישי הוא קטע גוספל גרובי וכיפי שקצת מזכיר את Work Song של נט אדרלי:

הקטע הבא הוא קטע הנושא. הוא נשמע פשוט ובסיסי ודי דומה במשטותו לקטעים המהירים האחרים, אבל יש לו את הגרוב המיוחד שלו:

עוד קטע גרובי עם סולו כל כך יפה. למות.

הקטע האחרון בתקליט המקורי, מה אגיד…

חודשיים לאחר שהוקלט התקליט הזה, באפריל 1962 הקליט ג'קסון סשן נוסף עבור Blue Note, באותו הרכב, עם חיזוק של הבסיסט סם ג'ונס. התקליט הזה נשאר גנוז עד שיצא לאור לראשונה כקטעי בונוס בדיסק שיצא ב-1998. גם הסשן השני שווה כך שהדיסק הזה מלא כל טוב.

תהנו וכתבו לי מה אתם חושבים. אני מגזים בהתלהבות שלי מהתקליט הזה? מה אתם אומרים?

10 תגובות על “איזה בלוז… הולי מאמא!!!

  1. zekftp הגיב:

    אהבתי את מה שקראתי. אמן עלום שם מבחינתי אבל יכול להיות שבינתיים כבר יש מידע על גורלו, כי בכל זאת עברו כך וכך שנים מאז האלבום יצא לאור.

  2. תודה על התגובה זאב. אשמח אם תוסיף מידע.

  3. עמית הגיב:

    איזה יופי נעם. התלהבותך כלל אינה מוגזמת.
    בכלל אני נחשף לדברים חדשים בזכות נידנודיך, תודה.
    אתמול עשיתי הכרות עם ריי למונטן, איזה כיף לי.

  4. yeah man !
    אחלה פוסט. ראיתי את הדיסק הזה כמה פעמים בעבר, אבל מחוסר היכרות עם ג'קסון אף פעם לא הקשבתי לו.
    קצת מזכיר בנגינה את Tina Brooks.

    תודה.

  5. בנצי גורן הגיב:

    הי נעם. סיימתי עכשיו להאזין וזו נראית לי דרך מצוינת לפתוח את היום. מוזיקה משובחת!
    והערה קטנה נעם: כל דבר הולך טוב עם בירה ולא רק Southern Exposure.

    תודה ושבת שלום.

  6. איתי נ. הגיב:

    הי נועם. היה כיף לפגוש אותך אתמול וכיף להכיר את הבלוג. המוזיקה עשתה לי נעים על הבוקר! 🙂

  7. נתי הגיב:

    מאת : נתי
    פוסט מצוין את ג'קסון אני מכיר , ואכן זה אלבום מאד ייחודי עוד לפני שבכלל בלו נוט נעשו מסחריים יותר , לצערי יש לא מעט אמנים שנעלמו אחרי פה ושם הקלטות , כמו במקרה של הנרי גריימס שרק לאחר זמן מצאו אותו כהומלס , גם ככה גם היום זקוק לאיזה טיפול סעודי… מעניין לאן נעלם ג'קסון. תמשיך לכתוב וטוב לשמוע ממך נועם. אעקוב אחרי הכתבות שלך.

  8. בנצי גורן הגיב:

    נעם, לקח לי כמה שנים אבל בסופו של דבר שמתי יד על הדיסק הזה. אכן כל צלל ותו כאן, הם מופלאים. עונג אמיתי. תודה ידידי ותבורך על ההמלצה. תשתדל לנדנד לנו קצת יותר.

אשמח לכל תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s