!You Must Believe in Spring

You Must Believe in Spring

יש תקליטים שמרחף מעליהם קסם מיוחד. משהו שקשה להסביר. כזה הוא התקליט You Must Believe in Spring של פסנתרן הג'אז ביל אוונס (1929-1980).

אוונס הוא מהידועים והמשפיעים שבין אמני הג'אז בכל הזמנים. הוא הותיר אחריו תקליטיה מופלאה. התקליט הזה, הוא תקליט מאוחר בקריירה שלו, שהוקלט באוגוסט 1977 ויצא רק ב-1981, כתקליט הראשון שיצא סמוך לאחר מותו.

לכאורה, לא תקליט משנות הזהב של הג'אז. שנות השבעים היו שנות המדבר של אמני הג'אז. למה יש כבר לצפות?

התקליט הקסום הזה יוצא דופן בשניים: בצליל שלו ובעובדה שהוא נשמע כמו תקליט קונספט, כמו יצירה אחת, שקטעי האלבום הם בה כפרקים. בדומה ליצירות קלסיות ובדומה לתקליטי הרוק הקלסי, שאינם רק רצף של שירים או קטעים מוזיקליים.

זהו קסם של תקליט. יופיו מרקיע שחקים והקסם שבו, נגיש כמעט כמעט לכל מאזין. גם לזה ששפת הג'אז זרה לו. גם למאזין שלא מזהה פרזות ושאלתורי ג'אז נשמעים לו, לא פעם כמו "התקשקשות" לא ברורה ושנגינת שלישיית פסנתר, נשמעת לו כמו מוזיקת מעליות, או ליווי למסיבת קוקטייל בסרטים אמריקאים.

יש בתקליט הזה קסם מיוחד.

Bill Evans

Bill Evans 1965

אני מאמין כי ההסבר לייחוד, נעוץ בעובדה שאת התקליט המסוים הזה הפיקו והקליטו Tommy LiPuma, מפיק על שהפיק למעלה מ-30 אלבומי זהב, מרביתם תקליטי פופ, ומי שהיה מועמד לפרס הגראמי, 33 פעמים, שאינו מפיק ג'אז מובהק וטכנאי ההקלטות והמיקס Al Schmitt, עמו הוא עבד כל השנים. שמיט, שאחראי להקלטה ומיקס ליותר מ-150 אלבומי זהב, הקליט את Aja של סטילי דן, עם הצליל פורץ הדרך, ממש סמוך לפני הקלטת התקליט הזה. You Must Believe in Spring הוקלט באולפני קפיטול הנפלאים בלוס אנג'לס, שהם ה-Abbey Road של החוף המערבי. שם הוקלטו תקליטיהם של פרנק סינטרה ונט קינג קול. ב-2011 הקליט שם פול מקרתני את תקליטו Kisses on the Bottom, עם אותו הצוות של התקליט הזה (הנה שלושתם בתמונה).

Tommy LiPuma, Paul McCartney and Al Schmitt

Tommy LiPuma, Paul McCartney and Al Schmitt

ביל אוונס מעולם לא הקליט עם צוות כזה והצוות הפיק מהשלישייה שלו צליל אחר. שונה מעל ממה שנשמע קודם, ולטעמי, נפלא! יותר Reverb וצליל הפסנתר בהיר וצלול כקריסטל. גם צליל הבס של אדי גומז, שזו הייתה ההקלטה האחרונה שלו עם ביל אוונס, נשמע נפלא וכך גם התופים של אליוט זיגמונד.

כתבתי כי התקליט נשמע לי כמו יצירה שלמה, או כמו תקליט קונספט אבל הרפרטואר ממנו הוא מורכב, מגוון מאוד. אקלקטי ממש, מה שמאוד לא מתאים לתקליט קונספט. המיוחד כאן הוא שרפרטואר אקלקטי יוצר שלמות שנשמעת כיצירה אחת, בפרקים. לא יאמן.

התקליט נפתח בקטע מקורי נהדר של ביל אוונס, B Minor Waltz (For Ellaine), שמושך אותך פנימה אל תוך הקסם, ממשיך בשיר הנושא, מאת מישל לגראן הצרפתי, לאחר מכן הקטע Gary’s Theme של חברו של אוונס, הפסנתרן גארי מקפרלנד, עוד קטע מקורי של אוונס, We Will Meet Again (For Harry), קטע נוסף, נפלא במיוחד, The Peacocks של הפסנתרן ג'ימי רולס, שנכתב עבור תקליט של רולס עם סטן גטס מ-1974, הקטע Sometime Ago, של הפסנתרן הארגנטינאי Sergio Mihanovich, שאיני יודע היכן נחשף אליו אוונס ולסיום, ביצוע מפתיע לשיר הנושא של הסרט M.A.S.H.

האם יכול להיות אוסף יותר אקלקטי? האזינו לתקליט ולא תאמינו איזה רצף קסום ועד כמה הכל נשמע קשור לזה לזה, כאילו מדובר בפרקים של יצירה אחת. סונטה ב-7 פרקים.

בתחילת שנות האלפיים יצא התקליט בהוצאה מחודשת אליה נוספו שני קטעים נוספים מאותו סשן, אשר לא נכללו בתקליט המקורי. הם לא מתחברים לי לתקליט. אני החלטתי כי זו הסיבה שנשארו בחוץ, אף שהם טובים כשלעצמם.

נראה לי שההפקה הזו גרמה גם למוזיקה עצמה להישמע קצת קצת אחרת ולהכל להתחבר למכלול קסום.

הנה התקליט להאזנה בשלמותו או לפי קטעים לבחירתכם (אם אינכם רואים את הנגן, כנראה שחסרה התקנה של תוכנת פלאש במכשירכם).

כדי להדגים לאזנכם למה אני מתכוון, בואו נאזין, לשם השוואה, לתקליט I Will Say Goodbye, אותו הקליט ביל אוונס עם אותו הרכב בדיוק, בחודש מאי 1977, רק שלושה חודשים קודם להקלטת You Must Believe in Spring. הרכב הנגנים זהה וגם הרפרטואר דומה מאוד.

סגנון הנגינה הוא אותו סגנון. רק הצליל שונה ורק התוצאה הכללית של התקליט, שונה מאוד. האחד, שהוא יצירה כוללת שלמה, מהפנטת, והשני אוסף קטעים יפים המנוגנים לעילא. תקליט רגיל.

ולסיום, לשם העונג וגם לשם השוואה, להתרשמות מהסגנון שהשתנה ולצליל השונה, הקלטת המופת של ביל אוונס מ-1961 ב-Village Vanguard במנהטן, בהופעה חיה. הקלטה חיה מ-1961 ואיזו הקלטה נהדרת.

ההקלטה הזו היא נס. נס אקוסטי, טכנולוגי ומוזיקלי. לעניות דעתי, שום תקליט פסנתר מהשנים האלה לא נשמע טוב כמו התקליט הזה, קל וחומר הקלטות חיות. והמוזיקה. איוז מוזיקה. התקליט Waltz For Debby, מתוך ההקלטות הללו, אולי הטוב בתקליטיו של אוונס, מרובה התקליטים הנפלאים. אוצר:

 

 

Soul Station – שלמות!

Hank Mobley - Soul Station 1960יש אין ספור תקליטי ג'אז מעולים. גודלה של ספריית הג'אז מרתיע לא פעם חובבי רוק סקרנים מלהציץ פנימה  לאותו "בור ללא תחתית". ובספרייה הזו יש תקליטים שבמשך השנים הפכו לשם דבר, לרבי מכר, שאין תקליטיית ג'אז שתחסר אותם.

Soul Station  של Hank Mobley מ-1960 לא נמנה על הקבוצה הזו. הוא לא יחכה לכם על כל מדף של חנות תקליטים ולא כל חובב ג'אז בהכרח מכיר אותו. אני מתחייב שהתקליט הזה הוא פסגה של ממש. אחד מתקליטי הג'אז הכי טובים! דמיינו שאתם עומדים מול מחלקת הג'אז בחנות תקליטים ולא יודעים מה? אם הוא שם, קחו אותו ולכו הביתה.

זה תקליט שתוכלו להאזין לו אלפי פעמים והוא בחיים לא ימאס עליכם!

זה תקליט רביעייה, סקסופון טנור, פסנתר, בס ותופים, עילאי. לכתוב שכבר לא עושים כאלה יותר, זו קלישאה. תקליטים טובים כמו זה, לא הצליחו לעשות הרבה, אף פעם. מעטים התקליטים שזורמים כל כך טוב. מעטים התקליטים שיש בהם כל כך הרבה סווינג וגרוב. שלישיית הקצב כאן, היא הטובה של זמנה: ארט בלייקי בתופים, פול צ'יימברס בבס וווינטון קלי בפסנתר והשלושה האלה בשיאם. יש בתקליט הזה פשטות שלא תאמן. לשיר את קטעי הסולו עם הנגנים. כל תלמיד לג'אז ייטיב לעשות אם ילמד את קטעי הסולו, צליל אחר צליל, מתוך האזנה וינסה להפנים את ה-Feel ולשאוף לגרוב.

היופי של הקטעים מבוסס לא רק על הגרוב הנפלא שלהם, אלא גם על האסתטיקה המתמטית שלהם, הליאונרדו דה וינצ'ית שלהם, אם יורשה לי, אם אני לא נסחף.

Hank Mobley with Alfred Lionאני לא יודע, קוראים יקרים אם תקליט ג'אז מעולה זו סחורה בשבילכם, אולי ג'אז לא עושה לך את זה, אבל בכל זאת, יש בי אמונה נאיבית שתקליט שהוא פסגה של הז'אנר שלו, שיש בו פשטות גאונית, גרוב סוחף, יש בו פוטנציאל להגיע לכל אחד. ואם אתם מכירים את התקליט הזה, אני מזמין אתכם לשוב אליו, להתעמק בו ולהתענג עליו. יש לנו, חובבי המוזיקה האדוקים, לא פעם, נטייה להניח את המוכר והטוב בצד ולחפש את הנדיר, את הלא מוכר.

מה בעצם עושה את ההבדל בין התקליט המסוים הזה לעשרות ומאות אחיו לסגנון ההארד-בופ של ניו-יורק מהשנים 1954-1963? מה עושה את ההבדל בין התקליט הזה לתקליטים אחרים של הנק מובלי שהוקלטו חודשים לפניו או אחריו, תשאלו? שהוא פשוט יותר טוב. יותר מוצלח. "יושב" יותר טוב. הכל זרם בצורה מושלמת באותו יום ראשון אחה"צ, ה-7 בפברואר 1960. כל קטעי התקליט הוקלטו בטייק ראשון, לא הוקלט שום קטע שנשאר בחוץ. כל הקטעים מושלמים. התקליט פשוט נשמע פצצה, יש לו גרוב שאין שני לו, קטעי סולו יפים כמו פסל של מיכלאנג'לו. אני אומר את זה בביטחון מלא, אחרי אין ספור האזנות.

זה תקליט הארד-בופ בסטייל שקדם למהפכה המודאלית שהביא התקליט Kind of Blue, של מיילס דייויס, אשר יצא כחצי שנה קודם לכן. זה הארד-בופ פשוט ולא מתחכם. הנק מובלי, ממילא היה נגן צנוע עם צליל קל ועגול, לא חדשן, לא אינטלקטואלי ולא כריזמטי. לא הייתה לו להקה שלו ובהמשך שנות השישים, כשהכיוון המוזיקלי השתנה אל המודאלי והאוונגרדי, הוא הלך לאיבוד. התקליט הזה, הוא פסגה של ממש. יצירת מופת.

בואו האזינו ואני אכתוב כמה משפטים על כל קטע. זה תקליט שרובו בקצב בינוני, בלי בלדות בכלל מחד גיסא, ובלי "חפירות" מאידך גיסא. ממתק!

אל תתנו לזה להתנגן ברקע כמין "ג'אז כזה", נחמד, יותר או פחות. הישארו בקשב למה שמובלי וקלי מנגנים, עד כמה שניתן, את כל הדרך. מובלי מנגן כל כך פשוט וכל כך יפה שגם אם אתם לא מאזינים מיומנים של ג'אז, יש סיכוי גדול שתשמרו קשב ותיהנו. ברור שצריך יותר מהאזנה אחת, זה הרי לא פופ.

דבר נוסף: התקליט הזה יכול להיות אחלה בית ספר לג'אז. לא במובן של "עושה בית ספר", אלא ממש. הפשטות והמצוינות הם דרך להבין את השפה של המוזיקה הזאת ולהתאהב בה.

הקטע הפותח, You forgot to) Remember), סטנדארט מאת אירווין ברלין מ-1925. אני שר את הסולו של מובלי כל פעם שאני מאזין. אותו דבר עם הסולו הקופצני של ווינטון קלי בפסנתר. כמה שהנגיעה שלו בקלידים מרנינה, קריספית. איזה צליל יש לו. אין כמו ווינטון קלי:

הקטע השני בתקליט This I Dig of You הוא קטע מהיר וסוחף, אולי המוכר ביותר בתקליט מהסיבה שהוא הקטע היחיד של הנק מובלי שזכה להיכלל בספר התווים Real Book. מדובר בקטע מהיר וסוחף. הסולו הראשון הוא של ווינטון קלי וזה סולו כל כך טוב. הסולו של מובלי הוא קלאסיקה ממש. גאונות של פשטות ואסתטיקה:

הקטע השלישי בתקליט Dig Dis הוא בלוז גרובי ביותר, בקצב בינוני, שנפתח בקדמה של ווינטון קלי, ה-Head הוא בלוז מינורי אף שקטעי הסולו הפנטסטיים של מובלי וקלי (בתמונה למטה) הם על בלוז מג'ורי. יופי עילאי. לרקוד!

Wynton Kelly

הקטע הבאת בתקליט Split Feelin's הוא בקצב בינוני-מהיר, עם מוטיב לטיני שנותן בלייקי. סווינג סוחף בניצוחו של ארט בלייקי, אולי גדול מתופפי ההארד-בופ:

הקטע הבא הוא שיר הנושא של התקליט Soul Station. זה בלוז 16 תיבות, קצב בינוני -איטי, כל כך יפה עם סולו נהדר של מובלי ולאחריו סולו מופתי של וונטון קלי, בי"ס לבלוז לכל פסנתרן. גרוב אמיתי:

הקטע החותם את התקליט הוא הסטנדארט If I Should Lose You מ-1936, בקצב בינוני, בביצוע הכי יפה בעולם:

כשאני כותב "הכי יפה בעולם" אני הרי מצטט את חברי המנוח והאהוב, המוזיקאי והמורה הדגול עמית גולן ז"ל (1964-2010). עמית היה מזוהה עם הנק מובלי יותר מכל אחד אחר בארצנו המיוזעת והוא הנחיל את המוזיקה של מובלי וחבורתו לדורות של תלמידים ונגנים. שמובלי ניגן, עמית היה אומר שזה "הכי יפה בעולם". הוא צדק. אני מתגעגע לעמית.

אווה קסידי – זמרת שחייבים להכיר

על אווה קסידי שמעת? רוב הסיכויים שהתשובה היא: לא!

אווה קסידי היא מין סינדרלה, אבל למרבה הצער, הנסיך על הסוס הלבן הגיע לאחר מותה, בטרם עת.

אווה קסידי היא זמרת שגדלה ופעלה בוושינגטון הבירה, שאהבה לשיר קאברים מכל המינים והסוגים: שירי ג'אז, בלוז, להיטי עבר ומה לא. לא בחירה שנחשבה פופולרית בעידן שלנו, שלאחר הביטלס ובוב דילן.

לפני הכל, אני לא יכול להתאפק ואני חייב לומר: אווה קסידי היא זמרת מופלאה! אם לא שמעתם אותה עד כה, ברוכים הבאים לגן עדן. אתם עומדים ליהנות ולהתאהב.

הייתה לה קריירה צנועה מאוד בעיר הולדתה וושינגטון. היא עבדה כזמרת ליווי בהקלטות ופה ושם היא שרה דואט עם זמר זה או אחר או התארחה פה ושם. קשה לקרוא לזה קריירה. בשעות היום עבדה בגננות נוף ובעיטור תקרות.

במהלך שנות השמונים היא הכירה בסיסט בשם קריס ביונדו שעבד גם כטכנאי הקלטות, שנדלק עליה והתמסר אליה לחלוטין. הוא הכיר לה מפיק בשם אל דייל, והם סידרו לה את אותן עבודות, כזמרת ליווי באולפנים וניסו לקדם את הקריירה שלה.

לאחר כמה שנים בהן הקליטה תפקידי ליווי באולפנים, התחילה להופיע במועדונים קטנים, בניסיון להתגבר על הביישנות שלה שהקשתה עליה מאוד. היא הופיעה בפני קהל שמנה עשרות אנשים ומכרה קלטות עם שיריה בעצמה למעט הקהל שבא לשמוע אותה. בכל זאת, היא רכשה לעצמה מוניטין של זמרת מצוינת בוושינגטון וקהל אוהדים מקומי קטן, אך אוהב ומסור.

ביונדו ודייל ליוו אותה וניסו לקדם את הקריירה שלה, ללא הצלחה רבה. נראה היה שגם היא לא תכננה להיות זמרת במשרה מלאה. היו ניסיונות להחתים אותה על חוזה הקלטות, אבל קשה היה לקטלג אותה לסגנון מוזיקלי אותו ניתן לשווק. היא הרי שרה הכל מכל. כל שיר שהיא אוהבת. חברות תקליטים לא אוהבות את זה. או שאת זמרת פופ, או ג'אז, או R&B או פולק. זה עיקרון ברזל אצל חברות התקליטים האמריקאיות: כל אמן חייב להיות מסווג לג'אנר ברור שיש לו שם ולג'אנר הזה יש בדרך כלל מחלקה בחברת התקליטים או חברת תקליטים המיוחדת לג'אנר. (יש סיפור על התקליט הראשון של להקת Genesis, ששמו From Genesis to Revelation שנכשל לחלוטין, כי חנויות התקליטים קיטלגו אותו במדף תקליטי הדת).

אז זה לא יצא. היא הקליטה הקלטות מקומיות, שרה פה ושם בתקליטי שיתוף פעולה, התארחה במעט תקליטים של אחרים, הקליטה הקלטות דמו (סקיצות) וביצועים בהופעות קטנות, לשירים שהיא אוהבת.

בשנת 1994, לאחר כמה שנים של הופעות במועדוני העיר, ובהיותה מאוד מוערכת ע"י המוזיקאים המקומיים, היא זכתה בפרס מטעם אגודת המוזיקה של אזור וושינגטון די.סי בקטגוריית זמרת ג'אז/מוזיקה מסורתית. מין "פרס רמת גן" כזה.

בתחילת 1996, לאחר שתקוותיה נכזבו, החליטו ביונדו ודייל להפיק באופן עצמאי דיסק מקומי עבורה בהקלטה חיה במועדון הוותיק Blues Alley בוושינגטון. אווה קסידי, שהרגישה לא טוב בשתי ההופעות, לא הייתה מרוצה מההקלטות אבל הדיסק המצוין Live at Blues Alley בכל זאת יצא במהלך אותה שנה וזכה לביקורות טובות בתקשורת המקומית בעיר וושינגטון. הוא לא זכה לחשיפה ולהצלחה מחוץ לאזור וושינגטון.

זה תקליט הופעה כל כך טוב. מאזינים לסטנדרטים שהיא שרה, כמו What a Wonderful World,  Autumn Leaves,  Cheek to Cheek או You've Changed… היא ממציאה אותם מחדש. למילים יש פתאום משמעות כל כך עמוקה וגם הלחן הכה מוכר פתאום נשמע חדש. לא יאמן. כזמרת ג'אז היא לא דומה לשום דבר ששמעתי קודם. אין מילים. מופת! (בתחתית הפוסט יש חלון יו-טיוב עם וידיאו ההופעה. אסור בשום פנים ואופן להחמיץ!)

בהמשך אותה שנה הקליטה קסידי שירים לתקליט אולפן בהפקת ביונדו ודייל. כבר במהלך שתי ההופעות בבלוז אלי, אשר יצאו בדיסק, חשה אווה קסידי כאבים בירכיה. לאחר שעברה בדיקות התברר ששומת מלנומה ממאירה שהוסרה מגבה בשנת 1993, הביאה להתפשטות הסרטן לריאות ולעצמות. לאחר טיפולי כימותרפיה היא נפטרה בחודש נובמבר 1996, כשהיא בת 33, שישה שבועות לאחר שמוזיקאי וושינגטון ערכו ערב לכבודה.

תקליט האולפן היחיד שלה Eva By Heart יצא סמוך לאחר מותה, בשנת 1997. תקליט נהדר. תקליט האולפן היחידי שלה. שנה לאחר מכן יצא דיסק האוסף Songbird, שהכיל שירים משני תקליטיה (ושיר מתקליט שת"פ).

שלושת הדיסקים הנהדרים לא עוררו הדים עד שבשנת 2000, התגלגל דיסק האוסף לידיו של מפיק תכנית בוקר בתחנת הרדיו BBC2 בבריטניה. הוא נדלק ובתכנית הושמעו שירים מהתקליט ובמיוחד הביצוע של אווה קסידי לשיר Over The Rainbow (אותו ביצעה ג'ודי גארלנד בסרט הקוסם מארץ עוץ).

השיר בביצוע של אווה קסידי הפך ללהיט ענק בבריטניה והגיע לראש המצעד ועמו דיסק האוסף Songbird שמכר 200,000 עותקים תוך מספר חודשים.

השמועה על זמרת אמריקאית אלמונית הכובשת את ראשות המצעד בבריטניה עם ביצוע לשיר משנות השלושים הגיעה לארה"ב, ובשנת 2001, לאחר שנמכרו כחצי מיליון עותקים מדיסק האוסף, בארה"ב, נחשפה קסידי המנוחה לקהל הרחב באמצעות תכנית הטלוויזיה Nightline של רשת ABC ששידרה כתבה על קסידי, סיפור חייה ומותה. בן לילה, ככבו כל תקליטיה של קסידי בראשות מצעד המכירות של אתר Amazon.

הנה הכתבה במלואה. שלא תעזו שלא לצפות בה, במלואה:

מחליקת הקרח Michelle Kwan זכתה במדליית הזהב באולימפיאדת החורף 2002 כשהיא מחליקה לצלילי הביצוע של קסידי לשיר Fields of Gold. סרטון ההחלקה הזוכה, חשף את קסידי בפני העולם כולו והפך את הביצוע, ללהיט:

אווה קסידי היא זמרת מופלאה. צריך רק להאזין בשקט לשיר או שניים ומתאהבים בה. היא שרה לא פעם שירים שהם לכאורה שחוקים ומשומשים, יש שיאמרו, מאוסים, אבל מפיה הם נשמעים רעננים, כאילו נכתבו אתמול רק עבורה. הביצועים שלה לא דומים לשום ביצוע קודם.

קשה להעלות על הדעת, בעידן שלנו, זמרת ששרה שירים מוכרים ואף שחוקים ומאוסים, בליווי גיטרה, באופן כה מאופק ולא רגשני, ויכולה ליצור אפקט כזה. לתפוס אותך בגרון. "להרוג אותך ברכות", באנדרסטייטמנט, בלי אותה רגשנות דוחה וכה מוכרת מתחרויות הזמרים הטלוויזיוניות בסגנון "כוכב נולד", "אמריקן איידול" ודומיהן.

מלבד שני תקליטיה הרשמיים, Live at Blues Alley ו- Eva By Heart, יצאו לאחר מותה ויוצאים כל שנה דיסקים המביאים את כל הקלטותיה, סקיצות שהקליטה עם ביונדו ודייל, הקלטות מהופעות במועדונים וכו'. כל מה שנותר. כמה מהביצועים היפים מצויים רק בדיסקים אלה.

בשנת 2000 יצא התקליט Time After Time, המביא סקיצות שנשמעות מצוין שהוקלטו בתחילת 1996. בתקליט כמה פנינים.

בשנת 2003 יצא התקליט American Tune המורכב מהקלטות שמצא אחד מחבריה של קסידי בחפציו. שני הדיסקים הנ"ל כוללים ביצועים נפלאים, אולם חייבים לזכור כי מדובר באוסף של חומרים שלא יועדו להוצאה לאור וגם איסופם לדיסק, לא יוצר אלבום קוהרנטי שאווה קסידי הייתה מוציאה, לו חיה.

ב-2012 יצא אוסף בן 20 שירים ממיטב ביצועיה, The Best of Eva Cassidy. למי שרוצה דיסק אחד, יתכן שזו תהיה בחירה מתאימה.

ליקטתי עבורכם כמה שירים להאזנה. כל ביצועיה, מכל תקליטי האוסף השונים זמינים להאזנה ביו-טיוב.

מתוך ההופעה בבלוז אלי (הוידאו במלואו בהמשך), הביצוע הנפלא שלה ל-Over the Rainbow, אשר צעד בראש המצעד הבריטי בשנת 2000:

הביצוע ל-Kathy's Song של פול סיימון הוא משהו יוצא דופן:

הביצוע ל-Who Knows Where the Time Goes של Fairport Convention:

הביצוע ל-Songbird של פליטווד מק: