איזה בלוז… הולי מאמא!!!

יש לא מעט תקליטי אורגן, גיטרה וטנור סקסופון שהפכו לקלאסיקה. מרביתם בכיכובו של ג'ימי סמית'. גם ג'אק מקדאף, סטנלי טרנטיין, שירלי סקוט, ג'ין אמונס, אייק קוויבק, גראנט גרין ואח' תרמו כמה כאלה.

אני מאוהב בתקליט שכזה, 'Hootin' 'N Tootin שמו, אבל דווקא תקליט מתוצרת מוזיקאי משני ונשכח, Fred Jackson, כזה שגם בשנות פעילותו, היה אלמוני, לא נחשב, בקושי הוקלט, לא זכה לכל הצלחה וכיום אפילו לא ידוע מה עלה בגורלו.

לטעמי, מדובר בתקליט מופלא, לא פחות, של סקסופוניסט בשם פרד ג'קסון שמעט מאוד ידוע על הקריירה שלו ונגינתו מונצחת ע"ג ארבעה תקליטים בלבד. התקליט הזה, הוא היחיד על שמו, בראשותו.

כל כך מעט ידוע עליו עד כדי כך שבשום מאגר מידע לא מצוין מועד פטירתו (הוא יליד 1913 ונגני ג'אז שחורים, רובם לא חגגו 60) ובעצם, לא ידוע מה קרה איתו ממחצית שנות השישים. הוא פשוט נעלם מהזירה. כנראה נאלץ לפרוש מעסקי המוזיקה, או שהפך לנגן אלמוני בתזמורת מקומית היכן שהוא ברחבי ארה"ב או שאולי נפטר. מכיוון שמעטים מאוד מתעניינים בגורלו, קרוב לוודאי שלעולם לא נדע.

קודם להקלטת התקליט הזה (בפברואר 1962) ובמהלך שנות החמישים, ניגן פרד ג'קסון בתזמורות R&B ובלוז, של צ'אק ברי, בי.בי קינג ואחרים, מבלי להותיר חותם. גם כאשר הוציאו את תקליטו היחיד הזה ע"ג דיסק (1998), לא הצליחה חברת התקליטים הבינלאומית EMI לגלות פרטים אודות גורלו. מפיק ההוצאה המחודשת, אוהב וידען הג'אז מייקל קוסקונה כותב בחוברת הדיסק כי דבר לא נשמע אודותיו לאחר שנת 1964 ולא ידוע עליו דבר.

שמעתם פעם על דבר כזה? ניתן להעלות על הדעת מקרה של אמן מוזיקה אמריקאי שהוציא תקליט נפלא בשנות השישים, בחברת תקליטים מכובדת (Blue Note), ואף אחד לא יודע מה עלה בגורלו מאז ועד עתה?

האורגניסט Earl Van Dyke ארל ואן דייק  (1930-1992), גם הוא לא מרובה הקלטות בתחום הג'אז, אך להבדיל מג'קסון, הוא ממש לא נעלם, אלא עשה קריירה יפה כראש הרכב הבית של חברת התקליטים Motown, ה- Funk Brothers ואף הוציא שלל סינגלים תחת שמו. הוא מנגן בקטע הידוע I Heard It Through the Grapevine בביצוע מארוין גאי ובקלאסיקות סול רבות.

גם הגיטריסט Willie Jones והמתופף Wilbert Hogan שמנגנים בתקליט, לא נהנו מקריירה. תאמינו או לא, מלבד התקליט הזה, כל אחד מהם זכה להיות מוקלט באלבום נוסף בלבד. זהו. ווילי ג'ונס היה חברו של ג'קסון ללהקה של זמר הרית'ם אנד בלוז לויד פרייס (Lloyd Price). ווילברט הוגאן ניגן קצת בתזמורת של ריי צ'ארלס.  לא ידוע מה עלה בגורלם בחלוף השנים. קריירה או לא קריירה, הם עושים את העבודה יפה בתקליט הזה.
'Hootin' 'N Tootin הוא תקליט פשוט מאין כמותו. בלוזי, גרובי להפליא שזוכה אצלי להשמעות רבות עד אין קץ. במבחן תדירות ההאזנה, הוא "לוקח בהליכה" את כל תקליטי האורגן האחרים. כל פעם אני חושב לעצמי: איזה יופי של תקליט. איך פרד ג'קסון שאף אחד לא שמע עליו ואיש לא זוכר אותו, עושה כאן בית ספר לנשמה וליופי.

תקליטי אורגן המונד, סקסופון טנור, גיטרה חשמלית ותופים זכו לפופולאריות גדולה יחסית, בתחילת שנות השישים. קראו לסגנון הזה Soul-Jazz ולהרכבים הללו: Tenor & Organ Combo. הייתה תקופה קצרה שתקליטונים מהז'אנר הזה נוגנו במכונות ג'וקבוקס בבארים. מי שאחראי יותר מכל להצלחה היה האורגניסט ג'ימי סמית', שהפך לכוכב על מסוף שנות החמישים ועד למחצית שנות השישים ובעקבותיו צצו עוד ועוד אורגניסטים. לא כל נגני הסקסופון היו מוכשרים לסטייל הזה. הוא אפיין נגנים שחורים, פחות מודרניסטים עם נגינה "ארצית" וגישה למוזיקה של הכנסיה השחורה, לגוספל. ניגוד גמור לבלוז המודאלי המודרניסטי שנוצר בתקליט Kind of Blue של מיילס דייויס וסחף אחריו את טובי מוזיקאי הג'אז במחצית הראשונה של שנות השישים.

אין מה לומר. קלאסיקה מייצגת איכות. לא סתם הופכים תקליטים לקלאסיקה. נו טוב, אבל דווקא התקליט הזה, שלא הפך לקלאסיקה אלא נכשל מסחרית כשיצא בשנת 1962, המוזיקאי המוביל נעלם אל חשכת האלמוניות והתקליט נשכח בחלוף השנים וגם היום הוא מוכר למעטים, דווקא התקליט הזה מציע משהו כל כך פשוט, כל כך יפה ולא דומה לתקליט האורגן האחרים, עד כדי כך שאני חייב, ממש חייב לספר על כך למי שרק סקרן לשמוע ולהאזין.

תקליט מעולה שכדאי מאוד להכיר ולשים עליו (או על קבצים) את היד.

מי ששונא את צליל אורגן ההאמונד (יש כאלה, לא מעט), שילך הביתה. אין לו מה לחפש כאן. מי שאוהב את שילוב האורגן והסקסופון, הגיע למקום הנכון.

כל הקטעים הם בלוזים פשוטים מאין כמותם עד כדי חוצפה ממש, כאילו נוצרו באחת על המקום בשניה וחצי. כאילו אמרו לעצמם הנגנים: יאללה, בוא ננגן בלוז ב-G והקריצו איזו פראזה בסיסית. כאילו באו להוכיח במפגיע, שבבלוז, הכל זה הרגש (במובן Feel). כאילו שניתן לנגן שלושה צלילים, הכי פשוטים בעולם, אבל עם ה- Feel הנכון, ויש לך בלוז ראוי. ראוי זו לא מילה. נהדר. כזה שאפילו אם תתאמן מבוקר עד ערב, לא תוכל לנגן כמותו, אם אין לך את ה-Feel האותנטי. מין פשטות נפלאה, כמו בית ספר לנשמה, בי"ס לנגינת בלוז ג'אזי. כאילו כל אחד יכול, אבל זהו, שרק מעט יכולים באמת. פרד ג'קסון וחבריו האלמונים מוכיחים שהם יכולים. לך תמצא מישהו שיכול לנגן ככה היום.

דבר נוסף שמאוד יפה ומענג בתקליט הוא הסאונד. התקליט הוקלט ע"י רודי ואן גלדר האחד והיחיד בשנת 1962. התופים מצד שמאל, האורגן במרכז עם נטיה קלה שמאלה, הסקסופון מימין והגיטרה משמאל וכל המצלול עמוק, שקוף ומאוד יפה.

בחירת צלילי ההאמונד גם היא מיוחדת, עם שריקה גבוהה כמעט כל הזמן ומעט יחסית ויבראטו. מבחינת סגנון הנגינה של האורגן, הוא די בסיסי בלי ריצות מהירות כמו אצל ג'ימי סמית. נגינת גרוב פשוטה יותר, בסיסית יותר. כנסייתית משהו.

צליל הסקסופון מלא וחם אבל בלי משחקי צליל, אוויר ורגש. פשוט, נקי, ישיר, חם ופוגע בול בנשמה.

אתם מוזמנים להאזין לכל קטעי התקליט המקורי. הסאונד של חלוניות יו-טיוב בהחלט טוב. בואו נתחיל כדי שתבינו על מה אני מדבר (אכלתי לכם את הראש, נודניק שכמותי):

אין מדובר באיזה קטע נושא מיוחד, אלא בגרוב פשוט.

הקטע השני הוא בלוז איטי, מהמם ביופיו שמורכב מהפראזות הכי בסיסיות בעולם, כאילו פרד ג'קסון מנופף באצבע משולשת כלפי כל המלחינים. כאילו אין כאן כלום, אבל יש כאן הכל. שימו בווליום גבוה, שתשמעו טוב את נגיעות האורגן, הגיטרה ואת צליל הסקסופון, זה הולך נהדר עם בירה:

הקטע השלישי הוא קטע גוספל גרובי וכיפי שקצת מזכיר את Work Song של נט אדרלי:

הקטע הבא הוא קטע הנושא. הוא נשמע פשוט ובסיסי ודי דומה במשטותו לקטעים המהירים האחרים, אבל יש לו את הגרוב המיוחד שלו:

עוד קטע גרובי עם סולו כל כך יפה. למות.

הקטע האחרון בתקליט המקורי, מה אגיד…

חודשיים לאחר שהוקלט התקליט הזה, באפריל 1962 הקליט ג'קסון סשן נוסף עבור Blue Note, באותו הרכב, עם חיזוק של הבסיסט סם ג'ונס. התקליט הזה נשאר גנוז עד שיצא לאור לראשונה כקטעי בונוס בדיסק שיצא ב-1998. גם הסשן השני שווה כך שהדיסק הזה מלא כל טוב.

תהנו וכתבו לי מה אתם חושבים. אני מגזים בהתלהבות שלי מהתקליט הזה? מה אתם אומרים?

פורטרט בשחור לבן

את השיר הזה, Retrato em Branco e Preto בפורטוגזית (שידוע גם בשם Zingaro), כתבו שיקו בוארקה ואנטוניו קארלוס ג'ובים בשנת 1968. על אף שהשיר הפך במרוצת השנים לסטנדרט של בוסה נובה, עדיין, מדובר בשיר מהפחות משומשים ומוכרים בסטייל, גם מהסיבה שהוא לא נכלל ברפרוטאר הבוסה נובה שכבש את העולם בשנים 1963-1965.

אם תחפשו ביו-טיוב, תמצאו ביצועים לא מעטים לשיר הנפלא הזה, ובצדק. רק מיעוטם טובים מאוד. אני מזמין אתכם להאזין לשלושה ביצועים נפלאים.
הביצוע הראשון והמקורי של השיר הוא של שיקו בוארקה עצמו והוא הופיע בתקליטו השלישי משנת 1968. ביצוע עדין בעיבוד למיתרים וכלי נשיפה. הביצוע אהוב עלי מאוד וקל לקלוט באמצעותו את השיר כפי שהוא במקור, לפני התוספות של המבצעים השונים. לטעמי, ביצוע נקי ויפיפה, אף שבחלוף השנים הוא נשכח. אפשר לומר כי הוא ביצוע יוצא דופן:

הביצוע היפה ביותר לטעמי הוא משנת 1976, מתקליט האיחוד של סטן גטס וג'ואאו ג'ילברטו. למי שלא יודע, השניים נגנו בתקליט הבוסה נובה הקלאסי ביותר Getz/Gilberto  שכבש את העולם  בשנת 1964.

התקליט ההוא, שהכיר לעולם את ג'ואאו ג'ילברטו, את ג'ובים ואת הזמרת אסטרוד ג'ילברט, מוכר לכל מי ששמע רדיו בחמישים השנים האחרונות. בשנת 1976, היה קמבק מסוים ודי מינורי למוזיקה הברזילאית, קמבק שהביא גם לתקליט המוזיקה הברזילאית הישראלים, כמו ארץ טרופית יפה, וסטן גטס וג'אואו ג'ילברטו הקליטו תקליט איחוד. הנה הביצוע וסולו הסקסופון של סטן גטס (מתחיל ב- 1:48 של הקטע), אין יפה ממנו:

ביצוע אינסטרומנטלי בלבד, ג'אזי ומופלא גם הוא, הוא של צ'ט בייקר מהופעה ביפן משנת 1987 חובה להאזין:

"מסביב לחצות" – סיפורה של תכנית רדיו

סיפור שהיה על תכנית רדיו

Hank Mobley - Soul Station 1960

מי לא חולם לערוך ולהגיש תכנית רדיו לילית? זו הרי משאלת לב שהיא אפילו קלישאה.

בתחילת שנות התשעים, לצד המקצוע המעונב שלי (עו"ד), פעם-פעמיים בשבוע, בשעות הערב, כתחביב, השמעתי מוזיקה, המלצתי ומכרתי דיסקים בחנות "ג'אז באוזן" (ממשפחת "האוזן השלישית") ברח' שינקין בתל אביב. את שכרי קיבלתי בדיסקים שבחרתי, מצרך נחשק ויקר באותם ימים. שתיתי אז ג'אז משובח לרוויה. כמו ילד בחנות צעצועים.

Art Blakey's Jazz Messengers - Indistructible 1965חברי הטוב, ערן יובל, שמע בארוחת ערב משפחתית מבן דודו, איש הרדיו גדי לבנה, שניהל אז את התכניות בתחנת הרדיו "רדיוס", שזה עתה עלתה לאוויר, שמחפשים עורך לתכנית ג'אז. שמע והמליץ עלי.

וככה, מאוקטובר 1995 ועד לאוקטובר 1996, מדי שני בשבוע, בשעה 23:45 הייתי מתייצב בתחנת הרדיו בראש העין ואחרי שהסתיימה תכנית הכרויות הזויה לציבור הדתי, התחלתי לשדר. בחודשיים הראשונים רק ערכתי, וקריינית חמודה הגישה וטעתה בשמות הנגנים, ולאחר מכן, שכנעתי את גדי שאני יכול להגיש בעצמי. וככה זה היה. שעתיים, מחצות ועד שתיים. תענוג.

Miles Davis Quintet - Round About Midnight 1957הפתיח נוצר מביצוע של חמישיית מיילס דיוויס ל- Round Midnight של מונק וגדי לבנה בקולו ה"קול ישראלי" ובלא מעט פאתוס, נשמע בפתיח מכריז: "מסביב לחצות, תכנית הג'אזזזז של רדיוס. עורך ומגיש, נננננעם עוזיאל".

זה היה חלום שהתגשם. מאז שאני ילד אני נודניק שמשמיע מוזיקה לאנשים. בשנות ילדותי ערכתי קסטות (המילה "קלטת" עוד לא הומצאה) עם שירים, שעברו מיד ליד (נניח), ומהמקום הזה נמשכתי לעבוד באוזן השלישית, לצד העיסוק כעורך דין.

אהבתי מאוד להמליץ ולהשמיע מוזיקה ודיסקים שאהבתי. לא פעם, בהתלהבותי, התחייבתי: "לא טוב? אני משלם! על הסכין, באחריות". אמרתי, נודניק. עד היום אני נודניק של מוזיקה.

אז לא רק שרציתי להשמיע מוזיקה לאנשים, הייתה לי אידיאולוגייה בקשר לתכנית הזו. כמי שגדל על הרדיו של שנות השבעים ותחילת שנות השמונים וכחובב "הארד-בופ", התבאסתי מתכניות הג'אז ברדיו. הן השמיעו מעט מאוד "הרד-בופ". עצבן אותי שכל דבר שצ'יק קוריאה מקליט, מיד הושמע בתכניות הג'אז ברדיו. אף אחד לא השמיע את לי מורגן, את ארט בלייקי, את הנק מובלי, את גרנט גרין, את ווס מונטגומרי ואחרים. האמת, גם היום לא משמיעים.

נפלה בחלקי ההזדמנות להגשים את האידאולוגיה שלי. לא רציתי להגיש עוד תכנית מגזינית שסוקרת את ההתרחשויות בעולם הג'אז, כמו שהיו "קול הג'אז הזה" ואחרות, אף שהיו תכניות חשובות וטובות לסוגן (המגזיני).

מגזינים שסוקרים את מה מתחדש, היו מספיק. החלטתי לדבר מעט, לא לסקור תקליטים חדשים, לא לערוך מחוות לאמנים שמבקרים בארץ, לא להשמיע מאוספים, לא לקדם מכירות של שום דבר, לא להעלות מאזינים לשידור ולא לארח באולפן. ג'אז קלאסי מעולה, לטעמי, נטו.

כמשוגע מוזיקה ותקליטים בחרתי למסור למאזינים את המידע שעניין אותי: מלבד שם הקטע ושם האמן המוביל, גם שמות הנגנים האחרים, שם התקליט ושנת ההקלטה ואפילו שם חברת התקליטים. לפעמים עוד כמה פרטים חשובים לטעמי.

זה נראה לי חשוב אז ועדיין נראה לי חשוב. אני מאמין שמוזיקה היא תהליך אבולוציוני ומי שרוצה להכיר מוזיקה ולהעמיק את הכרותו, מוטב שיכיר ויבין את האבולוציה שלה. מי שמקשיב ברצינות והפסנתרן נשמע לו נהדר, מוטב שידע את שמו, כדי שיוכל להתעניין בהקלטות אחרות שלו.

גם ההקשר חשוב. תקליט שהוקלט בניו-יורק בשנת 1960 לעולם לא ישמע כמו תקליט שהוקלט בלוס אנג'לס, אפילו באותה שנה. חדי אוזן הבחינו אפילו בין הלייבלים.לא הרשיתי לעצמי לדבר ולספר על המוזיקאים ועל המוזיקה, מה שמאוד רציתי לעשות, כי הזמן יקר והמוזיקה רבה. האמת שלא הרשיתי לעצמי, כי מי לעזאזל אני? אמרתי לעצמי.

בשעה השנייה, בין 01:00 ל- 02:00 השמעתי מוזיקה שקטה. בלדות, זמרות, בוסה. פנינים שקטות.

האמת שלא באמת "ערכתי" את התכנית מראש. הייתה לי תיקייה לדיסקים ובדרך לתחנה, במכונית, החלטתי עם איזה קטע אני פותח ומשם "זרמתי" אסוציאטיבית. זה היה כיף גדול. הייתי מביא עמי בקבוק יין אדום וכטוב לבי ביין, "זרמתי". ככל שהתקדמו השעתיים עד לסופן, נעשיתי יותר ויותר מבוסם.

את "רדיוס" התכנית הזו לא עניינה. אין לי מושג אם מנהל התחנה טרח להאזין לה פעם אחת. באותם ימים ראשונים של רדיו אזורי, הלילה היה זמן זבל שצריך להעביר. למלא. הם עוד לא גילו את הדיבורים על סקס וכו'.

כשהגשתי את התכנית, לא היה איש בתחנה מלבדי ומלבד טכנאי.

אפילו פרומו בתחנה, המשודר בשעות היום, לא היה לתכנית והיא נודעה בקהילת הג'אז מפה לאוזן. אין לי מושג כמה פיות וכמה אזניים שחו אודות התכנית, אבל אט אט היא אספה מאזינים מכורים. כמה ממוזיקאי הג'אז הנודעים של היום, זכורים לי כתיכוניסטים שהתקשרו אלי אז לענות על חידון הזיהוי.

בכל תכנית, בשעה 00:30, הייתה חידת זיהוי Blindfold. מושמע קטע ג'אז והמאזינים מאותגרים לזהות מי מנגן, על פי הצליל והסטייל או על פי הכרות עם הדיסק. כשאני שומע היום כמה מהתכניות שנותרו אצלי מוקלטות, אני מבין עד כמה קשה הייתה החידה. כיום, אני מתקשה לזהות בעצמי.

ככה נמשך התענוג הזה כעשרה חודשים, הרחק מעיני התקשורת. שום אזכור בעיתונות הכתובה לא היה לתכנית. אני מצדי לא עשיתי כלום כדי לקדם אותה. כל כך נהניתי, שלא היה לי אכפת אם אזכה להכרה. ידעתי שיש לפחות כמה עשרות שמאזינים לי בקביעות ואני השמעתי להם מוזיקה.

בחודש אוקטובר 1996 התמנתה מנהלת תכניות חדשה לתחנה, שירה גרא, והיא הורידה את התכנית שלי ללא שום התראה לטובת "מוזיקה שהרבה אנשים אוהבים", לאחר שהודיעה לי על כך בשיחת טלפון חפוזה. נו טוב.

אני זוכר את התכנית האחרונה. 28 באוקטובר 1996. עליתי לאוויר והודעתי שהיום תכנית אחרונה. התחיל מבול (טוב, לא מבול, גשם, טוב, התקשרו כמה אנשים יקרים) של טלפונים.

זכורה לי במיוחד שיחת טלפון אחת, ממאזין אלמוני, עולה מרוסיה, שסיפר לי כי מאז שנות הארבעים (של המאה הקודמת) ובמשך כל השנים, ברוסיה וכעת בישראל, הוא מאזין בקביעות לתכנית ג'אז של קול אמריקה שיקרה ללבו. הוא הצטער מאוד על רדת התכנית. "התכנית שלך היא תכנית הג'אז השניה הכי טובה שיש" הוא אמר לי. זה הקומפלימנט הכי מרגש שקיבלתי בחיים. אני לא שוכח אותו ולא אשכח אותו.

בקופסת נעליים שמורות אצלי כמה קסטות עם תכניות שהקלטתי באותם ימים. לאחרונה עלה בי רעיון להעלות לאינטרנט את התכניות שיש בידי מוקלטות.

לאחר האזנה לתכניות, בחלוף השנים, אני גאה בהן מאוד. אחלה מוזיקה. כל קטע פצצה. לגבי ההגשה… נו. לפעמים היא נשמעת טוב ולפעמים פחות. לא מעט גמגומים וציקצוקים של מי שפתח מיקרופון בלי לחשוב שנייה מה הוא עומד להגיד. תשמעו ותיווכחו. נראה לי שהתכניות האלה מספקות רצף מעולה של מוזיקה ומידע רלוונטי על המוזיקה. את הפרסומות חתכתי החוצה.

מכיוון שבבייתנו המחשב מחובר מזה שנים למגבר הסטראו, האזנתי לכמה תכניות מתחילתן ועד סופן ברקע, כמו רדיו, והן נשמעו לי מענגות ביותר. אני הרי מת על המוזיקה הזו. אהבתי אותה אז אהבת נפש ועודני אוהב אותה ומאזין לה. קרוב לוודאי שאוהב אותה תמיד.

Amit Golan 1964-2010באותה בתקופה בה התחלתי לערוך ולהגיש את התכנית, חזר לישראל מלימודים בניו-יורק חברי עמית גולן ז"ל. עם עמית הרי חלקתי את האהבה למוזיקה הזו כל השנים. מי שיאזין לתכניות הללו והכיר את עמית, יוכל להתרשם מיד כי זו המוזיקה שעמית גולן אהב והנחיל לתלמידיו.

כשהאזנתי אני, עובר לכתיבת הפוסט הזה, לא הפסקתי לחשוב על עמית ולהתגעגע אליו. אני מקדיש את התכניות, את הפוסט הזה ומה שעוד אפשר, לחברי האהוב עמית גולן ז"ל 1964-2010.

הנה כמה תכניות, מתוך הקסטות שהסתתרו בקופסת הנעליים בארון הבגדים שלי.

האזנה מהנה:

22 ביולי 1996

 

29 ביולי 1996

26 באוגוסט 1996

2 בספטמבר 1996

9 בספטמבר 1996

16 בספטמבר 1996

23 בספטמבר 1996

30 בספטמבר 1996

21 באוקטובר 1996