קטגוריה: תקליטים שכדאי להכיר

תקליט חדש ל-Milk Carton Kids – יופי צרוף

Montereyרק לפני מספר מועט של חודשים כתבתי על הצמד הנפלא הזה (Kenneth Pattengale הנמוך, וירטואוז הגיטרה, עם המרטין מהגוני הכהה, ו- Joey Ryan היפה ארוך השיער) ואני חש דחף לאו בר כיבוש, לכתוב שוב.

התקליט החדש שלהם Monterey לא מפסיק להתנגן במכונית שלי. הוא דוחק להזדמנות אחרת כל דבר אחר. אני מאזין לו שוב ושוב, בדרך לעבודה בבוקר, ומהעבודה בערב וכופה על כל מי שמתארח במכוניתי להאזין. זה לא נגמר עם המכונית.

נודניק אנוכי. עכשיו אצלכם על המסך.

לפני שבועיים בלבד (19/5/15) יצא התקליט וכבר אני כרוך אחריו והוא מתמסר לי.

התקליט הנהדר הזה הוקלט במהלך מסגרת סיבוב ההופעות האחרון, שהיה עמוס וארך שבעה חודשים רחוק מהבית. החודשים בדרכים, מעיר לעיר, הם מקור ההשראה של התקליט. בטקסטים ובאווירה. אווירה מלנכולית יש לומר.

השירים נכתבו תוך כדי, הוקלטו תחילה למחשב נייד לפני או אחרי הופעות, באולמות הריקים בהם התקיימו ההופעות. ההקלטות הסופיות הוקלטו רובן בכנסיה בנאשוויל טנסי.

לתקליט צליל נהדר. שתי הגיטרות האקוסטיות הישנות וההרמוניה הקולית המופלאה, משרתים סידרה של שירים מענגים שקוראים לשוב אליהם.

אם אתם לבד ברכב ויש לכם ציוד סביר ומעלה, תגבירו ווליום. תיהנו מהעומק מייפי הצליל. איפה שומעים צליל כזה?

כשרק נחשפתי אליהם בראשונה, בשנה שעברה, בתכנית הטלוויזיה Austin City Limits, אהבתי, אבל סיווגתי אותם מיד כ"רטרו" פולק. כמין "סיימון וגרפונקל" שלפני המפגש עם הרוק וההצלחה הגדולה. בסוף הפוסט הקודם השמעתי את "בליקר סטריט" של סיימון וגרפונקל מ-1964 לשם השוואה.

כיום, לאחר האזנות אין ספור למוזיקה שלהם, אני מבחין טוב יותר בייחוד שלהם. את מה שהוא לגמרי שלהם. בהרמוניה ובנגינת הגיטרה, אשר ככל שהיא מסורתית, נו טוב, "רטרו", אזהה אותה כשלהם "מקילומטר", חרף ההשפעה העמוקה מ-S&G. אולי זו רק פריטת הגיטרה הכה מיוחדת של קנת' פנטנגל שנשמעת לי "רק שלהם"?

גם בכתיבה שלהם איכות מיוחדת. טקסטים ליריים, מובנים ללא קושי. הרבה סיפורים על מקומות ואנשים. שירי מסע לרוב. שירי "ארץ אמריקה".

אני מזהה משהו עמוק מאוד במוזיקה שלהם. כדאי להקשיב טוב טוב לעומק של המוזיקה. לנגינת הגיטרה הנפלאה. הרבה מאוד דקויות.

חוש מלודי חזק ואסתטיקה עדינה ומוקפדת. לא תמצאו כאן שירים כמו שירי פול סיימון הדגולים, "אמריקה", "בוקסר" וכו'. לא צריך להיסחף. דומה כי יעברו עוד שנות דור עד שיגיע כותב ברמה של סיימון. אבל בכל זאת. עמוק, עדין, יפה, יפה, יפה.

הנה האלבום במלואו להאזנה ואני ממליץ להאזין לו ברצף:

אם להתייחס לכמה שירים. זה שכבש אותי ראשונה, Secrets of the Stars הרביעי באלבום. השיר הזה, הוא היחיד באלבום שנכתב בשת"פ עם אמן נוסף, שרה ג'רוז הנפלאה, עליה כתבתי בפוסט קודם (אתם חייבים להכיר אותה). איזה טקסט יפה ולחן כובש. שיר "פצצה". כאן בביצוע מול מצלמות וידאו, לא בסאונד של התקליט, אבל יפה והזדמנות לראות איך זה נראה:

יש לא מעט מלנכוליה בתמונות שהתקליט מתאר. הנה וידאו קליפ שהופק לשיר Poisen Tree על "איש קטן, בעיר קטנה, קצת קר והוא קצת 'דאון' וכל יום הוא עוד קצת כועס:

השירים מגוונים אף שמרביתם מלנכוליים ובטמפו איטי. שיר יוצא דופן הוא The City of Our Lady שמזכיר לי הוא בסגנון קאנטרי פולק של שנות השלושים. כמו זה שפרץ לתודעת הקהל העולמי באמצעות סרטם של האחים כהן, "Brother where art thou" משנת 2000. שיר נוסף שיוצא דופן בטמפו המהיר שלו הוא High Hopes עם נגינת גיטרה מהירה של קנת' פנטנגל.

אני כותב בכזו התלהבות על תקליט שיצא לפני שבועיים. מקווה שיעמוד במבחן הזמן. נראה לי שכן.

ניתן להשיג את התקליט בכל פורמט ברשת והוא עולה 18$ בגרסת ויניל שנראית לי "חובה" לאנשי ויניל.

Andrew Combs – קול חדש ונפלא מנאשוויל

מאז הייתי ילד בשנות השבעים של המאה שעברה, אהבתי, לצד הרוק המתקדם והרוק הבריטי, גם זמרי קאנטרי ופולק אמריקאים שכתבו שירים מלודיים שהיו להיטי רדיו. המיטב של ג'ון דנבר היה בתקליטייה שלי מגיל 12. והיו לי תקליטים של עוד אמנים מהז'אנר הזה שנותר אהוב עלי גם בחלוף השנים.

לפני כחודש נתקלתי במוזיקאי צעיר שנשמע לי כמו הזמרים ההם. עם להיטי רדיו אע"פ שזה לא הרדיו של היום. אחלה שירים, כולם פרי עטו, בהפקה עם צליל קאנטרי-אמריקנה עדכני.

אנדרו קומבס יליד 1986 במקור מדאלאס טקסס שחי ומקליט בנאשוויל ובינואר יצא אלבומו הראשון All These Dreams. איזה תקליט! כל שיר יותר יפה מקודמו.

השירים עצמם פופיים, קליטים ומפזזים וההפקה מעניקה להם צליל אמריקנה עדכני ויפה.

מאז זמרי שנות השבעים כמו ג'ים קרואצ'ה או ג'ון דנבר, לא מצאתי עניין בקאנטרי-פופ, אבל במקרה הזה, השירים אינם דביקים ומעצבנים כמו הקאנטרי-פופ שתשמעו ברדיו קאנטרי או בתחרויות הריאלטי המוזיקליות כמו אמריקן איידול.

מזמן לא נתפסתי על מוזיקה כל כך פופית, פשוטה, קליטה שבמהותה היא מוזיקה לרדיו. הרבה גיטרות סלייד וצליל קאנטרי נהדר. אך בעיקר, שירים יפים יפים וקליטים בצורה יוצאת דופן. פעם אהבתי גם פופ. כיום אני לא מוצא עניין בפופ אמצע הדרך.

נכון למועד כתיבת שורות אלה, אנדרו קומבס הוא עדיין שם אלמוני לחלוטין בארה"ב. ביו-טיוב תמצאו מעט מאוד ומספר הצפיות, מאות או אלפים בודדים, הם עדות לכך. אני מהמר שהוא עומד בפני הצלחה גדולה בהרבה.

הנה בהמשך התקליט All These Dreams במלואו להאזנה (וגם לרכישה). אני ממליץ מאוד להאזין. כל השירים טובים:

השיר הראשון Rainy Day Song הוא לטעמי ממש "קילר" ויש עוד כאלה בתקליט. לדעתי, כל רצף השירים שפותח את התקליט, מעולה.

בשיר השני, Nothing to Loose, קומבס, בטון שלו, מזכיר לי ממש את ג'ים קרואצ'ה (Jim Croce). השיר השלישי, Foolin, הוא הסינגל מהתקליט והוא מזכיר בשורה מוזיקלית אחת בפזמון את Crawlin Back to You של טום פטי.

הנה השיר החמישי מהאלבום, Pearl, בביצוע רק עם גיטרה וסלייד. כמה יפה:

הנה בהופעה של קומבס בבר בנשוויל מ-2012 שר את Dark End of the Street:

הנה Too Stoned to Cry שיר מוקדם ויפה של קומבס, מאותה הופעה:

השיר נשמע לי כפרפרזה על שירו של הנק ווליאמס I'm So Lonesome I Could Cry שהוא מהשירים המכוננים במוזיקה האמריקאית.

למי שיתעניין יותר, הנה הקלטות מוקדמות של קומבס, מ-2010 מתקליט שריכז שירים ראשונים, חלקם יצאו במסגרת EP's. ניתן להתרשם מהכישרון כבר כאן. Too Stoned to Cry בגרסת האולפן נכלל כאן:

האצבעות של ניק דרייק

Nick Drake

ניק דרייק הלך לעולמו ב-1974, בנסיבות מסתוריות, בחדרו בבית הוריו ממנת יתר של כדורים נגד דיכאון, כשהוא בן 26 ומאחוריו שלושה תקליטים בלבד מהם נמכרו בחייו כ-20,000 עותקים בלבד. שנים לאחר מותו התגלה, הפך להיות אמן משפיע מאוד. לפני כ-15 שנה כתבתי עליו מאמר במגזין, האינטרנט שופע בכתיבה עליו ובעשור האחרון נראה שניק דרייק נמצא בכל מקום. מרתיע לשוב ולכתוב, אך התירוץ שמצאתי הוא בנגינת הגיטרה המיוחדת שלו. זה תירוץ תקף כי שווה מאוד להתעכב עליה וזו הזדמנות להזמין להכיר, את מי שלא זכה עד כה.

Five Leaves Left (1969)

ניק דרייק, זמר נפלא, עם קול נפלא, יוצר גאון וגיטריסט יוצא דופן, היה כישלון מסחרי וגם כיום, כשהוא מהמשפיעים על הרוק-פולק של שנות האלפיים, נערץ ע"י טובי המוזיקאים, מארזי דיסקים מפוארים, עם אותה סחורה, יוצאים שוב ושוב, המוזיקה שלו היא לא סחורה לכל אחד.

היום, כשעסקתי בכתיבת הטקסט הזה והמוזיקה שלו התנגנה בבית, העירה זוגתי שאחרי זמן מה, הוא מנג'ס. לי הוא לא מנג'ס בכלל, אבל שיהיה ברור שזו לא מוזיקת רקע. לא תמצאו בשלושת תקליטיו המופלאים Hit Single לרדיו, כמו הרבים שהיו לקט סטיבנס, לפול סיימון, לג'יימס טיילור ולרבים אחרים מהזמרים-כותבים של שנות השבעים.

השירים שלו מורכבים, אמנותיים. קשה לשיר אותם, לזמזם אותם. לפעמים יש להם מקצב "ג'אזי", אע"פ שהם ממש לא נשמעים ג'אז. אם "קולטים" אותם ונתפסים, זו מתנה שאין רבות כמותה. ניק דרייק לא דומה לאף אחד אחר שקדם לו או מבני זמנו. הוא תופעה בפני עצמה.

אפשר להבין מדוע נכשל מסחרית. מלבד העובדה שלא סיפק סינגל קליט, ההופעות שלו כנראה לא היו הצלחה מסחררת. הוא היה ביישן והתלונן שקהל פטפט בהופעות. ההופעות היו לו חוויה לא טובה. אין בנמצא הקלטה של הופעה ממנה ניתן היה להתרשם מה הצליח להוציא מעצמו מול קהל. אין בנמצא שום סרט שממנו ניתן יהיה להתרשם ויזואלית מאישיותו, מהכריזמה או מהעדרה. כלום.

ועכשיו למוזיקה. דרייק מנגן גיטרה שונה מאחרים. יש לו פריטה, Finger Picking משל עצמו. בכמחצית, אם לא למעלה מזה, משיריו הוא מנגן כשהגיטרה שלו מכוונת אחרת מהמקובל. גם כשהוא מנגן בכיוון "רגיל", הוא מפיק צירופי צלילים משלו, קשים לזיהוי, עם פריטה יוצאת דופן. זה מעניין ובעיקר, מאוד מאוד יפה. זו לא נגינה וירטואוזית שתמשוך את תשומת לבו של המאזין הרגיל. זו אפילו לא נגינת סולו, אלא נגינת ליווי קצבית, זו לא נגינת אקורדים או נגינה עם מפרט, אלא מה שקרוי Fingerstyle. היא לא מובלטת או "נוצצת" ואפשר לא להבחין בה ומאזינים רבים עלולים להחמיץ אותה ויתכן שלא ידעו להעריך אותה. היא בעיקר תמשוך את תשומת לבם של גיטריסטים. מומלץ מאוד לכוון אליה את האוזן בעת האזנה לתקליטים שלו. יש שם יופי גדול. כשמקשיבים לעומק, שומעים אצלו לא רק פולק אלא ג'אז מודרני ומה לא. בארוק. המון שכבות של מוזיקה והשכלה מוזיקלית. זה בעיקר יפה. מאוד יפה.

השיר שלו תוכלו להאזין באמצעות הנגן השחור, River Man הוא אחד הידועים ביותר שלו, שזכה בעשור האחרון לכמה ביצועים, (האזינו לביצוע הנפלא של שלישיית הפסנתרן Brad Mheldau). שימו לב לקצב. מדובר במקצב יוצא דופן של 5/4 אותו מחזיקה הגיטרה בפריטה יפיפייה, נחבאת אל הכלים כשמעליה קבוצת כלי מיתר. בעיני, יצירת מופת:

התקליט הראשון של ניק דרייק, Five Leaves Left  מ-1969 (ממנו לקוח הקטע), הוא בעיני יצירת מופת (שלושת התקליטים, נפלאים). מופת של כתיבה, של עיבוד למיתרים ושל ביצוע. תקליט שבו כל השירים נפלאים, ללא יוצא מן הכלל (גם השירים מהסשן הזה שנזנחו ויצאו לאחר מותו, טובים, אחד אחד). כל התקליט מעובד לתזמורת מיתרים, כלי נשיפה מעץ ולגיטרה של דרייק. סגנון שהיה לא אפנתי ב-1969. לכאורה לא תקליט גיטרה מובהק, אבל בכל שיר ושיר, הגיטרה המיוחדת של דרייק יוצרת מקצבים מיוחדים, פריטות נפלאות ומרקם מוזיקלי שאין דומה לו. כמה יפה פתיח הגיטרה של השיר הנפלא Day is Done אשר חוזר כמוטיב ברקע, מאחורי המיתרים, אני כל כך אוהב את זה:

השיר Three Hours מעובד לגיטרה, קונטרה בס וקונגס. כאן הגיטרה מכוונת שונה מהכיוון הרגיל (EADGBE) לכיוון המיוחד BBDGBE. שיר קטן ויפה:

ניתן להתרשם עד כמה יפה הפריטה גם מהתבוננות בבחור הצעיר הזה עם האצבעות הארוכות, שמבצע אותה יפה ושר את השיר:

התקליט הזה מלא בשירים יפים.

תקליט הגיטרה המובהק של ניק דרייק הוא תקליטו השלישי והאחרון Pink Moon, אך תחילה כמה מילים על תקליטו השני, הנפלא, Bryter Layter (1970).

כשגיליתי את ניק דרייק, מתי שהוא בשנות התשעים (תודה לליאור כהן "חמודי" מהאוזן השלישית) וראיתי את עטיפת האלבום הזה, הסגולה, חשבתי מיד שאני מכיר אותה וראיתי אותה בצעירותי, בשנות השבעים ב"אלגרו" בסמטת בית השואבה בתל אביב. לאור הכמות האפסית שנמכרה מהתקליט הזה באותן שנים, או שזיכרוני מתעתע בי או שמגיע סחטיין גדול ל"אלגרו".

בתקליט הנפלא הזה מנגנים כמה מחברי Fairport Convention, כמו ריצ'ארד טומפסון ואחרים וכן ג'ון קייל. תקליט נהדר לשלל כלי נגינה, עם נגינה ג'אזית.

לשם טעימה, שיר נהדר מהתקליט, שגם בו מכוונת הגיטרה כיוון מיוחד (BEBEBE), At The Chime Of A City Clock:

תקליטו השלישי והאחרון של ניק דרייק, Pink Moon (1974) הוא תקליט גיטרה. רק ניק דרייק והגיטרה. זה התקליט הפחות ידידותי למאזין. רבים מהשירים מנגינתיים פחות, ונדרש מאמץ גדול יותר כדי לחדור אותו. השיר  Things Behind the Sun הוא פנינה:

שיר הנושא של התקליט התפרסם לאחר ששולב בפרסומת לפולגסוואגן שיר נהדר: