מי שאוהב את ה-Doors ולא ראה את ההוצאה מחודשת ב-HD של ההופעה ב-Holywood Bowl מ-1968, צפויה לו חוויה מסעירה ממש.
אני ראיתי את ה-Blu-ray הזה, לראשונה, אתמול בלילה וכל כך התרגשתי, כל כך נהניתי.
מדובר בפלא! הופעה שלמה, מצולמת בצבע, באיכות טובה מאוד עם פס קול שנשמע מעולה וההופעה עצמה, מצוינת.
גם אם ראיתם כל השנים שלל קטעי וידאו של הלהקה הזו ואתם אומרים: "נו, טוב", תנו לי לתפוס אתכם בחולצה ולהגיד לכם: תקשיבו, את ה-Doors ככה, עוד לא ראיתם. אני מתחייב!
אני זוכר את הוידיאו של ההופעה הזו. הוא יצא בסוף שנות השמונים, היו שם 5 שירים, חלקם, לא במלואם עם איכות תמונה כמקובל בהקלטות וידיאו משנות השישים. לא מצאתי בזה עניין רב. אני לא חובב של קטעי וידאו ישנים של להקות, עם סאונד גרוע או עם פלייבק. כשיצאה ההוצאה מחודשת בשנה שעברה, היא לא משכה את תשומת לבי. נתקלתי בה לאחרונה, במקרה. וואאו!
מדובר ב-Doors בתקופה הכי טובה שלהם, רק שנה לאחר אלבומם הראשון, חודש לפני יציאת אלבומם השלישי, בלשבים הראשונים מאוד של ההתדרדרות של מוריסון לסמים ואלכוהול, שתביא למותו שלוש שנים לאחר מכן. הנה הם מופיעים, בלי משטרה ושערורויות, מוזיקה נטו, עם סאונד מעולה, סטראו, סראונד וג'ים מוריסון… איזו הופעה מרגשת. כמו מסע בזמן.
ההופעה צולמה ע"י פול פררה, חבר של ג'ים מוריסון, ב-16 מ"מ והוקלטה ע"י חברת התקליטים של הלהקה לשימוש עתידי לאלבום הופעה חיה.
בעריכת הסרט עשו פלאים וקוששו ממעט חומר הגלם רצף ויזואלי יפה ואמין, שמייצר סרט הופעה מענג ביותר, בפורמט 16:9 HD, אף שלא בסטנדרטים של היום, עם מעט מדי צילומי קהל וסביבה, אבל מה זה משנה.
זו הופעה מצוינת שכיף לצפות בה ולהאזין לה מתחילתה ועד סופה, בלי להתפשר על כלום. לא על צליל ולא על תמונה ולא על איכות הביצועים.
מתוך שלל הגרסאות שביו-טיוב, אשר רובן לא נראות טוב, הנה כמה קטעים מהגרסה החדשה (זה לא נראה כמו מ-Blu-ray או מקובץ Full HD בסטרימר, אבל זה מה יש וזה בכל זאת נראה ונשמע מצוין).
הנה הקטע הפותח של המופע, When the Music's Over:
ובהמשך, כמה שירים ברצף שבסיומו השיר Spanish Caravan, במלואו, שיר שמעולם לא נשמע או נצפה בהופעה חיה:
והנה Light My Fire:
זו הופעה שלמה ונהדרת, שעה ו-11 דקות (היו שתי הופעות חימום) והסיפור מאחורי השחזור של הסרט הזה, מרתק והוא מתועד בסרט שמצורף להוצאה המחודשת.
השחזור של סרט ההופעה הוא ממש נס מכיוון שבכמה מהשירים, קולו של ג'ים מוריסון לא נשמע, עקב תקלה בהקלטה או שהוא מופרע ע"י עיוותים עקב רעשי מגעים וצריך היה להשלים את החסר. זו הסיבה שגרסאות קודמות הן כה קצרות ומקוטעות. התוצאה לא פחות ממדהימה. השחזור הזה וההוצאה המחודשת הזו ראויים לפרס.
בסרט הדוקומנטרי המצורף להוצאה הזו, שלושת חברי הלהקה החיים (לצערנו, ריי מנזרק המקסים נפטר במאי 2013 מסרטן) מספרים ומתרגשים ויש הדגמות באולפן מעבודת השחזור שעשה ברוס בוטניק. תענוג.
הנה ביצוע שעומד בבסיס השחזור, Hello I Love You, שיר ששוחזר במעשה אומנות מתוך הקלטה בלתי אפשרית שבה קולו של מוריסון בקושי:
עם כל הכבוד ליו-טיוב, זה לא הפורמט האולטימטיבי. שימו יד על ה-Full HD, תצפו על מסך הטלוויזיה ותאזינו באמצעות מערכת הסטראו או הקולנוע הביתי.
בחג האחרון, אחר הצהריים, צפיתי בהופעה באינטרנט של להקה שלא הכרתי (אבל הכרתי את הגיטריסט). הילדים שיחקו מסביב ואני עם אזניות. אני עושה את זה לא פעם, אבל הפעם "נפלתי מהכיסא". כל כך התלהבתי. הייתי ממש נסער.
"זו אחת ההופעות הכי טובות שראיתי, הופעה מדהימה, את לא מאמינה, אין דברים כאלה" אמרתי לזוגתי תמר שקיפלה כביסה. היא חייכה, אבל מה לה ולזה. חשתי דחף גדול לשתף בחוויה. מישהו שירצה מיד לשמוע. שירצה להצטרף לחוויה. סטטאוס בפייסבוק? לא. זה קטן על האירוע ובר חלוף באוטוסטרדת צירי הזמן. זה לא מתאים.
אז הנה זה כאן, בבלוג שלי. למה ההקדמה, תשאלו? כי איני נוהג לכתוב על חוויות מהירות וחפוזות, על תקליט או וידאו ששמעתי פעם או פעמיים, אלא על מוזיקה ששקעה אצלי אחרי ריבוי האזנות. הלהקה הזו עדיין לא שקעה אצלי. אני מכיר אותה כמה ימים. זה רחוק מאוד מלהספיק כדי לעמוד בסטנדרטים של עצמי. של הבלוג הזה.
אבל ההופעה הזו כל כך טובה, לטעמי, באורח יוצא דופן, שאני חייב. אני מוכן להסתכן ולומר שהופיעה כאן להקה גדולה. גדולה באמת. יוצאת דופן, מוכשרת באופן יוצא מן הכלל שההופעות שלה מפעימות. להקה שאסור להחמיץ. אני כותב כי אני לא מסוגל להתאפק גם לא חודש ימים. אני רוצה לנדנד עכשיו.
יש האומרים שכבר אין להקות כאלה, גדולות כמו הלהקות ההן. שהלהקות של העת הזו, ככל שיהיו טובות, הנן חסרות ייחוד, באופן שבו היו הלהקות הגדולות של הרוק הקלסי.
יתכן שהטענה נכונה. אני נוטה להסכים עמה בדרך כלל. יתכן שגם הלהקה הזו, חסרה את אותו ייחוד ממנו עשויות הלהקות הגדולות של הרוק הקלאסי. רק הזמן יגיד. לי יש הרגשה שזה לא המקרה. שזו להקה גדולה. גדולה כמו הכי גדולות. אולי אני טועה.
הנה ההופעה המדוברת. אני לא יודע כמה זמן היא תחזיק מעמד ביו-טיוב עד שיסלקו אותה משם. זו הופעה מ-Red Rocks בקולורדו, מ-30 באוגוסט 2012, ששודרה בשידור חי בטלוויזיה בארה"ב ומישהו העלה את ההקלטה לרשת.
זו הופעה מתוך Tour שנקרא Everybody's Talkin והופעה כזו יצאה גם בדיסק רשמי.
חברו את המחשב למערכת, או שימו אזניות וצפו בהופעה. תנו להופעה קצת זמן. היא מתחממת ומתחממת ומתרוממת ומעיפה את התקרה (אם תחפשו טוב ברשת, אולי תמצאו אותה להורדה בגרסת DVD משופרת). רוב החומר מקורי ויש ביצוע לג'ורג' האריסון, שיפיל אתכם.
בעקבות ההופעה המדהימה השגתי את הדיסקים והאזנתי להם והם נפלאים! מדובר בלהקה פנטסטית. אין להקות כאלה!
המוזיקה היא שילוב של סגנונות שונים של המוזיקה האמריקאית: רוק דרומי,ף בלוז, אמריקנה, סול, פאנק ומה לא, אבל מה שהכי חשוב הוא שהיא עושה את זה בכישרון יוצא דופן והל נשמע אותנטי וחדש. לא תערובת, תרכובת.
במרכז הלהקה ניצב זוג נשוי: דרק טראקס (Derek Trucks), בן 34, משנת 2000, גיטריסט הסלייד של להקת האחים אולמן (Allman Brothers Band) וזוגתו, זמרת הבלוז מבוסטון, סוזאן טדסקי (43). שניהם, מוכרים ומוערכים מאוד בסצנת הבלוז והרוק הדרומי. טראקס, שלצד האחים אולמן, הקליט 9 אלבומי גם סולו, נחשב לאחד הגיטריסטים הנערצים בארה"ב. הוא היה ילד פלא ובהיותו אחיינו של בוטש טראקס, אחד משני המתופפים של האחים אולמן, הוא זכה לנגן על הבמה עם האחים אולמן כבר שהיה בגיל 12 ובבגרותו הצטרף אליה, במקום דיקי בטס שפרש. סוזן טדסקי, גם היא ניגנה על במות כבר בגיל 13, היא זמרת מצוינת עם קול מצוין וכריזמה, שערב הקמת הלהקה הקליטה 6 אלבומי סולו.
הם הגשימו חלום ישן להקים להקה משותפת להם ובשנת 2011 הם צירפו אליהם 9 מוזיקאים נוספים, מוכשרים בצורה מיוחדת, והעמידו הרכב על. לא פחות.
זה התחיל מאולפן ביתי שהקימו כדי להוזיל את הוצאות הפקת תקליטיהם וזה התגלגל להקמת ההרכב. זה לא טריביאלי להחזיק להקה של 11 מוזיקאים קבועים, אבל יש הצדקה מוחלטת למאמץ ולהרכב.
בדומה לאחים אולמן, ללהקה שני מתופפים (לא מתופף ופרקשניסט. שני מתופפים!), שתי גיטרות חשמליות מובילות, בס חשמלי, האמונד B3 (מחוזק במקלדות נוספות). אליהם מצטרפים שלישיית נשפנים מעולים ושני זמרי ליווי. זה הרכב שמפיק צליל פנטסטי ומתפוצץ מכישרון. הקלידן הוא גם חלילן וירטואוז, נגן הטרומבון זמר נהדר ועוד.
בהיותם שמות מוכרים ומוערכים מאוד, הם הוחתמו ע"י סוני והוציאו אלבום ראשון Revelator ב-2011 אשר היה מועמד לפרס ה"גראמי" מקטגוריית אלבומי הבלוז. אלבום פצצה!
מדובר בחומר מקורי שהלקה כתבה והסטייל הוא בלוז-רוק, רוק שורשי ורוק דרומי.
בסוף אוגוסט האחרון, בדיוק שנה לאחר אותו שידור טלוויזיה, הוציאה הלהקה את אלבום האולפן השני שלה, Made Up Mind.
התקליט הזה, גם הוא מעולה, אך הוא שונה מקודמו. יש בו מגוון סגנוני רחב יותר. הפעם יותר Soul מבלוז ורוק דרומי. כמה מהשירים נשמעים כאילו הופקו ע"י חברת התקליטים Stax, של אוטיס רדינג ווילסון פיקט והכל נשמע חדש ורענן מאוד, עם נגינה נהדרת.
הלחנים מקוריים וקליטים וזה נשמע פשוט פנטסטי. הוא רק יצא לפני חודש. אני מהמר שהוא לוקח גראמי כאלבום הטוב ביותר לשנת 2013! אני לא יודע באיזו קטגוריה.
אתם מוזמנים להתחבר ללהקת רוק גדולה בהתהוותה. היא מופיעה בימים אלה בארה"ב, ומי שנמצא בניו-יורק יוכל לתפוס הופעה ב-Beacon. בדף הפייסבוק של הלהקה יש תאריכי הופעות. אני מת להיות בהופעה שלהם. מת, מת, מת!
קרוב לוודאי שלא שמעתם על לוסינדה ווילאמס. גם באמריקה היא לא שם מוכר לקהל הרחב.
לוסינדה וויליאמס היא זמרת-כותבת "אלטרנטיבית" מובהקת. יש לה קעקועים גדולים על הזרועות ושחור מתחת לעיניים. היא אף פעם לא הייתה "בייב". לא מאוד סביר ששיר שלה יזכה לביצוע בתכניות הכוכבים הנולדים והאיידולים.
היא לא שרה לנערות מתבגרות שמשחקות באייפון. עד היום היא מופיעה במקומות קטנים יחסית בפני קהל איכותי שליקטה במשך השנים בארה"ב וגם באירופה.
לוסינדה וויליאמס היא זמרת, כותבת ומוזיקאית גדולה! (אני לא אוהב את התואר המשומש והריק: "מדהימה") אחת הטובות ביותר שיש באותה קבוצה נשית לא גדולה שבראשה עומדות עשרות שנים, קרול קינג וג'וני מיטצ'ל.
לוסינדה ווילאמס כבר לא ילדה. השנה מלאו לה 60. היא בעסק מסוף שנות השבעים והיא עודה פעילה ובכושר, בשוליים האלטרנטיביים האנינים של המוזיקה האמריקאית. אמנית למבינים.
איזו מין מוזיקה זאת, אתם שואלים? וולל… אלטרנטיב קאנטרי-רוק, אמריקנה, קאנטרי פולק-רוק, רוקנרול שורשי. המוזיקה של לוסינדה וויליאמס מתאפיינת בנוכחות דומיננטית מאוד של גיטרות חשמליות, רוקיסטיות, עם סביבה מוזיקלית שמתקשרת עם הקאנטרי. זה יותר רוקנרול מקאנטרי, יותר רוקנרול מרוב הזמרות שאתם מכירים. קצבי, נשכני, אבל בכל זאת, יונק מקאנטרי ופולק עם ניחוח חזק של נאשוויל. לדבריה, היא כותבת שירי קאנטרי אבל כאלה שלא יושמעו בתחנות רדיו של קאנטרי. המוזיקה שלה היא בכל מקרה לא פופ ולא ליד הפופ. קרוב לוודאי שלא תשמעו אותה ברדיו בארץ. יתכן שניתן יהיה לתפוס שיר שלה ב-88FM. ספק.
לוסינדה ווליאמס כותבת על אמריקה של הדרום העמוק, שם גדלה. התמונות והטיפוסים שהיא מתארת בשיריה הם מאוד אמריקאים, כמו מרומן אמריקאי של ג'ון סטיינבק או כמו טיפוסים שהייתם מדמיינים בבר דרכים של נהגי משאיות, או עולם של מלצריות דיינרים, טיפוסים מעיירות קטנות או משולי החיים. וגם כתיבה אחרת על אהבה, יחסים ורגשות, עם מבט עמוק ואחר. לא של פזמונים.
הנה קטע לפתיחה והתרשמות מהגברת והמוזיקה שלה, השיר Drunken Angel:
והנה מאותו מופע טלוויזיה, השיר הנפלא Sweet Old World אשר נכתב בעקבות התאבדות חבר:
לוסינדה ווליאמס לא ליקקה דבש עם הקריירה שלה ועדיין לא מלקקת דבש. חברות התקליטים לא רצו אותה ולקח לה המון שנים להפיק ולהקליט כל תקליט. היא פרפקציוניסטית ועקשנית ולא מוותרת על עקרונותיה.
בעשרים השנים הראשונות של הקריירה שלה עיקר ההכרה לה זכתה הייתה בזכות קאברים מצליחים לשיריה שהקליטו אחרים מצליחים ממנה.
יצא לה שם של מי שקשה לעבוד איתה, היא לא פעם התעקשה על שירים קשים, בלי פזמון (bridge) או בלי "הוק" ועם טקסטים שפחות מאפיינים זמרות.
התקליט השלישי שלה, Lucinda Williams מ-1988, שהשנה ימלאו 25 שנים ליציאתו, יצא בלייבל בריטי אשר עסק בהוצאת תקליטי פאנק. זה התקליט שבזכותו זכתה לראשונה לתשומת לב כלשהי ולהערכה מצד מבקרים, אבל עדיין לא להצלחה.
התקליט הזה הוא ציון דרך במוזיקה האמריקאית האלטרנטיבית שקשורה לקאנטרי או לפולק. יתכן שניתן לומר בזהירות שיש בו אפילו משהו מכונן מבחינה סגנונית. קאנטרי-רוק אלטרנטיבי נשי מסוג חדש.
זה תקליט מצוין של זמרת באמצע שנות השלושים שלה, בשיא כוחה.
הנה שיר אופייני מהתקליט (The Night's Too Long) על מלצרית מעיירה קטנה שרצתה חיים אחרים, נמאס לה מגברים של עיירות קטנות שלא זזים מהר, היא רוצה גבר עם מעיל עור שחור, היא עוברת לעיר…:
הנה עוד שיר מצוין מהתקליט הזה, Side of the Road, שיח יפה של אישה, התוהה לגבי חייה, חיי אנשים ובן הזוג שלה. טקסט מרגש ונהדר על לחן מצוין. כאן בהופעה באותה תכנית Austin City Limits, מ-1989 (9 שנים לפני ההופעה ההיא) בגרסה לא שונה בהרבה מגרסת התקליט:
לקח לה 4 שנים להפיק את תקליטה הבא, Sweet Old World, שהוא תקליט פולקי, עם סיפורים קשים על שתייה, בדידות, בן נטוש שרוצח כדי להוכיח שהוא באמת לא שווה שום דבר. יש בתקליט שני שירים העוסקים בהתאבדות. את שיר הנושא (מכתב לחבר שהתאבד) שמעתם בביצוע מההופעה באוסטין. התקליט נחתם עם קאבר ל-Which Will של ניק דרייק (מתקליטו המדכדך ביותר):
מוזר היה מאוד שחלפו השנים ותקליט חדש ומתבקש לא הופיע. שש שנים של מאמצים גדולים חלפו ורק ב-1998, עשור מהתקליט המכונן, הופיע התקליט שסיפק לוויליאמס את ההצלחה הגדולה שלה והפריצה לתודעת הקהל.
התקליט Car Wheels on a Gravel Road, הצליח להגיע לקהלים גדולים יותר וביסס את מעמדה של וויליאמס בסצנת המוזיקה האמריקאית כזמרת חשובה ומוערכת. תקליט זהב, פרס גראמי (Best Contemporary Folk Album) וביקורות מצוינות.
היא עבדה על התקליט הזה 6 שנים. לאחר שהיה גמור היא הקליטה שוב מההתחלה, כי לא הייתה מרוצה. היא החליפה שלושה מפיקים והתרוצצה עם ההקלטות בין אוסטין, נשוויל ולוס אנג'לס, פותחת וסוגרת את המיקס, אבל קשה להתווכח עם התוצאה. זהו התקליט המופק ביותר של וויליאמס והוא נשמע מעולה. הסאונד שלו וגם סט השירים, מתאימים יותר לקהל רחב, והוא נחשב כקלאסיקה שלה, לתקליטה השלם ביותר. Village Voice בחר אותו כאלבום השנה והמגזין Rolling Stone העניק לו את המקום 304 ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים!
הנה השיר הפותח את האלבום, Right in Time:
הנה שיר נוסף ממנו, Lake Charles, עיר הולדתה בלאוזיאנה, שיר נהדר שהוא מהיותר "קאנטרי" בתקליט הזה (עם המילים היפות מתוזמנות):
תקליט של לוסינדה וויליאמס מ-2003, World Without Tears, ראוי לתשומת לב מיוחדת. השיר Righteously מסתיים ככה:
Be my lover don't play no game
Just play me John Coltraine
נשים שדורשות אהבה בלי לשחק משחקים, פגשתם. כמה נשים שרק רוצות שתשים תקליט של ג'ון קולטריין, פגשתם?
מדובר בתקליט מעולה ולוסינדה וויליאמס נשמעת בו חשופה ומפורשת וגם מאוד רוקיסטית על אף שיש בו כמה בלדות. השיר Bleeding Fingers (שנכתב על המוזיקאי Paul Westerberg) מזכיר לי את ניל יאנג מעורבב עם ה-Rolling Stones:
תקליטה האחרון של וויליאמס, Blessed מ-2011, אהוב עלי במיוחד בשנה האחרונה. זה תקליט Roots Rock נהדר. הטקסטים יפים, אלביס קוסטלו בגיטרה חשמלית כובשת. כשבעלה של וויליאמס פנה אל קוסטלו באימייל בהצעה / בקשה לנגן גיטרה בתקליט, קוסטלו הופתע והשיב בשאלה האם האימייל לא נשלח אליו בטעות. זו לא הייתה טעות וקוסטלו מנגן נפלא, בפעם הראשונה כנגן בתקליט של מישהו אחר. הרבה סלייד-גיטר, האמונד, מפוחית, שירים מצויינים, סאונד מעולה.
מכיוון שהוא חדש יחסית, מצוין ועדכני מבחינת אמריקנה, הייתי מציע לכם להתחיל דווקא אתו. תענוג של תקליט. הנה כמה שירים ממנו.
השיר הפותח Buttercup:
השיר השני, I Don't Know How You're Living, כמה שהוא יפה:
השיר השלישי Copenhagen. איזה שיר:
השיר הבא, Born to be Loved. איזה שיר:
וככה זה נמשך. אחלה תקליט.
ולסיום, ביצוע של לוסינדה ווליאמס ל-Riders on the Storm של ה-Doors בהופעה בטלוויזיה הגרמנית ב-2007. איזה כיף:
מי שאוהב את ה-Doors ולא ראה את ההוצאה מחודשת ב-HD של ההופעה ב-Holywood Bowl מ-1968, צפויה לו חוויה מסעירה ממש.
The Music Nudnik 
