ב-1976 הייתי בכיתה ט'. הייתי ילד של תקליטים. כבר מגיל 12 הסתובבתי בחנויות התקליטים בתל אביב, "מנגו" בכיכר מסריק "גל רון" במרתף באלנבי ו"אלגרו" בסמטת בית השואבה". תמיר מיליקובסקי, חבר לכיתה, שהתמודד אתי (והפסיד) על תואר הילד הנמוך בכיתה, השוויץ בערימה של תקליטים של ד"ר פילגוד (עם עטיפות מחוררות בחור של מחורר משרדי – Cut Out), שקנה בזיל הזול בחנות בעירנו, רמת גן. ד"ר פילגוד? לא שמעתי על הלהקה הזאת. הוא השמיע לי וזה נשמע לי רועש. לא אהבתי. אבל החלטתי ללכת אתו לבדוק מה הולך שם בחנות הזאת ומה אפשר למצוא שם.
נכנסתי, אני מניח שעם מבט מתנשא או חשדן לחנות קטנה וצפופה בשם "בנצי תקליטים" שברח' הרצל ברמת גן, שבמרכזה גבר תימני חייכן בשם בנצי, שולחן ופטיפון. על הקיר מאחורי אותו בנצי היו עשרות או מאות קסטות לבנות שנראו לי, מייצור עצמי. תמיר אמר שמה שאבקש מבנצי, הוא יכין לי. בחיים לא קניתי קסטות. לא אני.
על הפטיפון הסתובב תקליט שלא הכרתי והצלילים כבשו אותי מיד. תמיד אזכור היכן שמעתי לראשונה את האלבום Year of the Cat של Al Stewart ורק בגללו אני זוכר את "בנצי תקליטים", אע"פ שלא חזרתי אליה. לא שיר הנושא, אותו שיר שהושמע מאז אין ספור פעמים ברדיו, הוא שנוגן ברקע, אלא דווקא שיר אחר. זה לא שיר זה או אחר, זה התקליט. לתקליט הזה, שיצא ב-1976, יש צליל משלו, סיפורים, אווירה ואופי. אני כל כך אוהב את התקליט הזה, כל השנים מאז. מתחילתו ועד סופו. את כל שיריו, ללא יוצא מן הכלל. אף פעם לא שכחתי אותו, לא מאסתי בו מריבוי השמעות ולא זנחתי אותו לאנחות. יש כמה תקליטים בחיי שאני זוכר בערגה היכן נתקלתי בהם לראשונה, אז זהו. זה אחד מהם. דווקא אצל בנצי.
התקליט הזה לא סתם נשמע מצוין. הפיק והקליט אותו באולפני Abbey Road אלן פארסונס, מי שהקליט את Dark Side of the Moon של פינק פלויד ושנים מספר לאחר מכן רכש לו שם בסדרת תקליטי פרוייקט על שמו. השירים מצוינים אחד אחד. מתאפיינים בסטייל של אל סטיוארט, שאהב לכתוב טקסטים עם הרהורים וסיפורים המפליגים ושבים מההווה אל זמנים עברו. והנגינה, לעילא.
כמה מילים על אל סטיוארט: התקליט הזה הוא תקליטו השביעי במספר והוא המצליח ביותר בקריירה שלו. הוא נולד בגלזגו סקוטלנד ב-1945 וכיום הוא מתגורר בלוס אנג'לס. כמו בני דורו מסקוטלנד ואנגליה, הוא הושפע עמוקות מלוני דונוגן (Lonnie Donegan), כוכב הסקיפל הגדול של שנות החמישים בבריטניה, ומבוב דילן. הוא עבר ללונדון ושם התערה בסצנת הפולק. ב-1967 יצא תקליטו הראשון ומאז ניהל קריירה עקבית, אך צנועה, ללא כל סממני כוכבות. רוב שנותיו הוא נראה כמו רואה חשבון מהמשרד ממול. מאזיני הרדיו הטיפוסיים לא מכירים אותו. אולי שמעו את השם, בגלל שיר אחד או שניים, כמו שיר הנושא של התקליט הזה, שהושמעו רבות ברדיו, אבל לא הרבה מעבר לזה. הוא לא נקרא להיכל התהילה של הרוקנרול. לאל סטיוארט סטייל משלו, שלא השתנה הרבה במהלך השנים. יכולת הכתיבה שלו פנומנלית. טקסטים סיפוריים יפים ומעניינים, עם משיכה לסיפורים היסטוריים ולחנים מעולים. כמעט שלא ניתן למצוא אצלו שירי אהבה שגרתיים, שירי I Need You Baby למיניהם.
נחזור לתקליט הזה, שיהיה לכם ידיד נאמן אם תתנו לו צ'אנס בעידן חסר הסבלנות בו אנו חיים. מוטב להאזין לו בשלמותו, כי יש בו אחידות צלילית, צבע ואופי והוא לוקח אותך לטיול. אפשר למצוא אותו בחנויות ותמורת 40 ש"ח הוא יהיה שלכם (אפשר גם להזמין מ-Amazon). כדאי מאוד. זה פחות מקובל היום ולא אפשרי במאמר בלוג המתבסס על חלונות יו-טיוב, אז נשמע כמה שירים. נניח לשירים המוכרים מהשמעות הרדיו (שיר הנושא והלהיט הנוסף On the Border) ודווקא נאזין לשירי אלבום טיפוסיים. קטנים, לא להיטיים, פחות מוכרים, אבל יפים יפים. על התקליט הזה אני אומר, בנחרצות, שהוא All Killer, No Filler!
את השיר הזה One Stage Before אני אוהב כל כך. יש לו פתיחה קצבית עם גיטרה אקוסטית, תופים, בס ורפרופי פסנתר חשמלי Fender Rhodes עם ריברב מהדהד. ובסוף, סולו גיטרה חשמלית פנטסטי של טים רנוויק.
הטקסט, מונולוג של זמר שעומד לעלות על הבמה, עם מחשבות משוטטות אל תקופות קדומות, כאילו היה חלק מלהקה נודדת, כמו שאל סטיוארט אוהב. מי כותב מילים כאלה בימינו, מי? איזה יופי של שיר:
עוד שיר נהדר, Midas Shadow, עם ליווי וסולו פסנתר חשמלי Fender Rhodes גאוני, שתמיד תופס אותי. לחן נהדר ומילים ציוריות. שיר מעולה!
Broadway Hotel גם הוא שיר פנטסטי, עם טקסט יפה וסיפורי: "לבד בחדרך את מסתתרת, כשהלילה מתגלגל לו ברחובות בחוץ, ואת חשה שוב במילים שאמר, שממטירות את הגשם על ראשך…" איזה יופי!
השיר Flying Sorcery עוסק בפנטזיה של נער בית ספר שרוצה לטוס, משוטט לו בראשית התעופה, מזכיר דמויות, דגמי מטוסים ודימויים משנות העשרים והשלושים, כמו איימי ג'ונסון, האישה הראשונה שחצתה את האוקיאנוס בטיסת סולו מבריטניה לאוסטרליה. נהרגה במלחמת העולם השניה. אופייני לאל סטיוארט חובב ההיסטוריה. בצעירותי לא הצלחתי להבין על מה הוא שר. שיר נהדר:
השיר הפותח את האלבום Lord Grenville הוא טקסט אל סטיוארט טיפוסי. הוא מספר על לורד ריצ'ארד גרנוויל, קפטן הצי האנגלי מהמאה ה-17, בעקבות שיר של (Alfred Lord Tennyson (1809 -1892 ועל מותו בקרב אוצרות עם הספרדים:
השיר השני באלבום On The Border היה להיט רדיו בשנות השבעים, עם הגיטרה הספרדית. פיטר וייט, אז בן 20 בלבד, נשכר ללהקה של אל סטויארט כפסנתרן. אל סטיוארט לא ידע שהוא מנגן גם גיטרה. במהלך ההקלטות סטיוארט ואלן פרסונס רצו קטע גיטרה ספרדית לשיר הזה ובדיוק פיטר וייט קישקש לו על גיטרת ניילון Ovation שעלתה 50 לי"ש. הוא אילתר את הסולו, אלן פארסונס החליט במקום שזה מצוין וכך הוא נולד לו כגיטריסט והשאר היסטוריה:
את שיר הנושא Year of the Cat לא צריך להציג. הוא הושמע ברדיו במשך כל השנים, על אף ארכו. מכיוון שהוא מוכר, אז אפשר להאזין ולצפות בגרסה חיה מתכנית טלוויזיה משנת 1976. תראו איזה "נרד" אל סטיוארט:
התקליט הזה הוא פנינה של ממש. כדאי להכיר אותו טוב. יש סיכוי שהוא ילווה גם אתכם שנים רבות. איך אומרים המזדקנים, כבר לא עושים כאלה יותר (בטח שעושים. אולי לא כאלה, אבל תמיד עושים ותמיד יעשו דברים נפלאים).
מקווה שנהניתם. אני נהנה.
The Music Nudnik 
יפה מאוד, כתבת יפה . גם לי יש פינה חמה "לבנצי תקליטים". אמנם גדלתי בדימונה אבל אמא שלי רמת גנית במקור וכך גם סבתא שלי . יום אחד בשנות השמונים הלכנו איתה לקנות לאמא שלי מתנה תקליט של אריק סיני "צל כבד" . מה שיתברר כאחד האלבומים שאטחן עד דק . בעיני אלבום ענק בהשתתפות מתי כספי יעקב גלעד ואפילו דני רובס.
נעם
נראה לי שיש לנו את אותם התקליטים על המדף…
אני כל כך אוהב את התקליט הזה עם השירה העדינה שלו ורצף השירים שמדברים אחד עם השני, ועוד לא דיברנו על הפתיחה הגאונית של on the border, אבל כמו שאמרת, הוא כולו יצירה נהדרת.
ואני לא יודע למה (אולי תסביר לי אתה :)), נזכרתי פתאום בג'רי רפרטי…
תודה
ירון
היי ירון. אולי התעוררה האסוציאציה בגלל שגם גרי רפרטי הוא סקוטי, והוא בן דורו של אל סטיוארט (צעיר ממנו בשנתיים).
הי נעם, אז גם אני רמת גני במקור, ואנחנו גם באותו גיל כנראה (מודל 63), וגם אני ביקרתי לא אחת בבנצי תקליטים וכמדומני שם רכשתי את Going For The One של יס. וכמובן, שנת החתול זה מאסטרפיס בתחום הסינגר סונגרייטר, חתיכת נוסטלגיה העלת פה, איזה כיף!!
בן אהרוני
היי בן. אני מודל 62. למדתי באורט בנים רמת גן הזכור לשמצה.
נעם, אני מבקש שתפסיק לדבר על אורט כי זה מזכיר לי כל מיני דברים שאני מנסה לשכוח אז בוא נתרכז במוזיקה. גדלתי בגבעתיים ואני מודה שמעולם לא שמעתי על בנצי תקליטים אבל יש לי פינה חמה גם לסטיוארט וגם לרפרטי. בשנים 77-79 שרתתי בסיני והתקליט הזה עבד שם שעות נוספות. כיף לקרוא ולהיזכר.
בצדק לא שמעת על בנצי תקליטים! אם גדלת בגבעתיים, אז האורט שלך, הוא לא אורט רמת גן. זה היה בית הספר המחורבן ביותר באזור. טוב. נתרכז במוזיקה.
אח, נוסטלגיה. גם אני גדלתי/התבגרתי עם התקליט הזה בתחילת התיכון (מודל 62) ועדיין מחזיק אותו בבית, ואפילו מאזין לו מידי פעם. קלסיקה במיטבה. שכחת רק לכתוב כמה מילים על העטיפה המדהימה. באותן שנים באמת היו תקליטים ולכל תקליט הייתה עטיפה, וכמעט כל עטיפה הייתה חגיגה קטנה ומקור להתעסקות. העטיפה של התקליט הזה הייתה בהחלט מיוחדת במינה. אני זוכר שהיינו יושבים וסופרים כמה חתולים, וחלקי גוף של חתולים,מצוירים עליה, ומנסים לאתר את כולם.
כרגיל, תענוג לקרוא, תודה לך נעם.
תודה אלדד. באמת שכחתי את העטיפה. אחלה עטיפה, אפילו שיחסית לאלבומים הנפתחים של אז, כמו של להקות הרוק המתקדם, היא הייתה די צנועה. למיטב זכרוני, לא נפתחת, עם נייר שנכנס לתוך שרוול התקליט. כיף לי לקרוא. תודה
אפרופו חנויות תקליטים ברמת גן, זכורה לי חנות אחת קטנה ברחוב הרא"ה, ממש מול המגרש של בי"ס יהלום, שם היה בעל חנות דתי שהיה ידען לא קטן במוסיקה, רכשתי שם תקליטים של ג'נסיס, יס והמי, וכמו כן היתה חנות נוספת בשדרות ירושלים כמעט על הפינה של רחוב עוזיאל. אחרי הכל רמת גן לא היתה מעוז של חנויות תקליטים כפי שהיתה מעוז של סביח………..
זה כי קנית תוצרת הארץ כנראה. במקור היא יפה עבה ונפתחת וגם היית רואה את אל עומד ברקע של חלק מהציור המוגדל
אף חנות תקליטים טובה לא הייתה ברמת גן. אני זוכר את החנות בשד' ירושליים, אבל היא הייתה סתם חנות. בהרוא"ה אני לא זוכר. רמת גן הייתה תמיד מעוז של מספרות, יותר מכל דבר אחר. מבחינת סביח, היה תמיד את המקום של מר סביח (צבי) בעצמו, שאני זוכר אותו, במבנה קיוסק על הגינה בפינת עוזיאל וירושליים, עד לסוף שנות השבעים ואח"כ עם השותף שלו יעקב, בנגבה: סביח את יעקב. חוץ מהם, לא היה אף אחד. רק בשנות התשעים סביח נהיה מאכל גנרי שיש באלף מקומות. עד שנות התשעים גם עובד היה קיוסק של טוטו. תראה מזה. משיחות על מוזיקה, תכלית הבלוג שלי, התגלגלנו לנוסטלגיה רמת גנית. איפה קולנוע לילי, איפה?
נעם היי,
קראתי את הפוסט
אתה ענקקקקקקק
כל מילה נכונה ויש לי עד היום את "הערמה" של תקליטי ד"ר פילגוד +דיסקיים חדשים
אנא צור קשר
תמיר מיליקובסקי
היי תמיר. תגובתך ריגשה אותי מאוד. איזה כיף לפגוש אותך פה, אחרי 30 שנה. בטח שאצור קשר
תקליט סתווי ויצירה שממלאת אותי בזכרונות טובים של בית. אגב, אאתגר אותך בבקשה לסקירה על SNIFF N TEARS שסולנם ומייסדם הוא מאותו איזור חיוג, וסגנונו רוקיסטי יותר אך בעל אותם מאפיינים סיפוריים וקווים מלודיים, משום מה להקה נשכחת / נהדרת, שדיסק האוסף שלהם לא ירד לי מהאוזן של הרדיודיסק באוטו תקופה ארוכה ארוכה ונעימה, עם שיר אחד שהצליח להפיל אותם מרוב שהוא הצליח….. יאללה ממתין לסקירתך : )
תודה ערן על התגובה. האמת ש- SNIFF N TEARS היא להקה אותה אני מכיר משיר אחד (driver's seat) או שניים. מעולם לא היה לי תקליט שלה. מה שכתבת מעורר בי סקרנות לבדוק אותה לעומק. כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה קוויתי לתגובות שייגרו וישלחו אותי לשמוע מוזיקה שאני לא מכיר, או לא מכיר מספיק טוב. תודה לך
נכון נעם. רמת גן של שנות השבעים היתה עיר עם מספר גדול יחסית של בתי קולנוע אך חנויות תקליטים ספורות. או שהיית בצופים, או שהלכת להצגה יומית, או שזהו. מערכות סטריאו לא היו אז בהרבה בתים ואפילו רשמקול נייד היה דבר נדיר, בייחוד כשהיינו בבית הספר היסודי. מי שהיה ברשותו רשמקול שכזה יכול היה לארגן מסיבה סלונית במקלט מתחת לבית בששי בערב. עד היום ישנם שירים שהולכים עבורי הכי טוב עם אויר טחוב ומנורת 60 וואט. כשהגענו לתיכון החלו לצוץ להן מערכות סטריאו אצל מי שיכלו להרשות לעצמם. הפופולרית מביניהן היתה מגבר מקיט של דקדה, פרוייקט למתקדמים במגמות האלקטרוניקה, ופטיפון בסיסי לצידה. גם רמקולים יכולת לבנות לבד. איכות לא היתה שם אבל כמות דוקא כן, בייחוד של באס. על מערכת כזו שמעתי לראשונה את Dark Side of the Moon בחדרו של ארז, אחיו של אלון. חווית בתולין מכוננת. גם אצלי בבית היתה מערכת סטריאו שאבי הרכיב שנים לפני כן מקיט אמריקאי שהגיע בדואר בקופסה גדולה ושעל בנייתו הוא שקד ערבים ארוכים. לאחר שסיים להרכיב אותה רכש אבי פטיפון כבד וזוג רמקולים מבריקים, וכך שמענו את "פטר והזאב" עד מאה ועשרים. על חזיתו של המגבר התנוסס שם החברה, HeatKit, דבר שהיה מאוחר יותר מקור להלצות רבות, חלקן הגדול על חשבוני. המערכת הזו הפיקה עשרה וואט לצד, הספק עלוב לעומת הדקדה עתיר הבאסים. למרות פיקפוקי בה יצאתי מתי שהוא בתחילת התיכון לרכוש לי תקליטים משלי. אז היכן קונים?
תקליטים היו אז מחלקה קטנה או מדף צר בחנויות מוצרים לבית. רמת גן היתה מצבור של בתים משולשי קומות וחנויות קטנות בחזית הבנינים ברחובות הראשיים. בין אלה שהציעו תקליטים היו בין השאר חנות כלי בית מול כיכר אורדע ו"צור-מוניטור" שסחרה במוצרי חשמל ברחוב ביאליק. היתה אפילו חנות קטנה למוצרי סדקית ליד ביתי, בפינת נגבה והחיל ובה מדף קטן עם מספר תקליטי פופ. גם השק"ם בגבעתיים הציע תקליטים. אבל חנות יעודית עם ארומה של תקליטים והרגשה של מועדון רחוב היתה רק אצל בנצי, ברחוב הרצל, בפינת השדרה המובילה לגן המלך דוד. תמיר היה הראשון שגילה את בנצי ואנו הגענו בעקבותיו. בנצי היה סוחר עליז שקיבל אותנו לחנותו לביקורים ארוכים של שיחות ומוסיקה, ולעולם לא עיקם את האף אם לא טרחנו לקנות משהו, מה שקרה לרוב. אל חנותו של בנצי הגעתי עם טעם לא מוגדר במוסיקה אבל אז כבר הכרתי אותך, נעם, ודרכך את הרוק המתקדם. בשלב מסויים, לאחר שרכשתי אצלו מספר תקליטים (יס, ג'נסיס) רקחנו בנצי ואני עסקת טריד אין: הייתי מביא אליו תקליטים שטעמם סר ממני (גולדן גיטר למשל…) ורכשתי כנגדם תקליטים רציניים יותר. בנצי לא היה פראייר ואת התקליטים שהחזרתי (ושהיו תמיד במצב טוב) מצאתי לא פעם מוצעים למכירה כחדשים… בנצי הקפיד גם לארוז כל תקליט שקנית אצלו בשקית לבנה ועליה סמל החנות, שיידעו כולם היכן קנית. אחרי שהתרגלתי לרכוש תקליטים באוירה שכזו נדמתה קנייתם בכל מקום אחר כמעשה כפירה כמעט. אני, שהייתי מורגל לחנות הרמת גנית הקטנה זוכר כמה גדולות ואף מנוכרות משהו נדמו בעיני חנויות התקליטים של תל אביב, כשנכנסתי אליהן כמה שנים מאוחר יותר. כל התקליטים שרכשתי אצל בנצי מסודרים אצלי היום בסלון, ונשמעים טוב כמו אז. בוא נשמע קצת פיטר גבריאל, נעם. שים את הראשון, זה שמסתיים עם "Here Comes the Flood". בודאי נדבר על זה עוד אחר כך.
מי שיכתוב עבודת דוקטורט על רמת גן בשנות השבעים, בוודאי ימצא עניין בדף הזה ובמידע ההיסטורי, ממספר מקורות, שהולך ונצבר בו. נהניתי לקרוא את מה שכתבת אופיר, ושהגעתי לשם מגבר הקיט שלכם, היט-קיט, צחקתי בקול רם, נזכר. אכן התלוצצנו על חשבונך, למיטב זיכרוני, רק בגלל השם של המכשיר.
המגיב האחרון זה אופיר
אופיר מה שם משפחתך כדי שאוכל ליחס את מי אני מכיר?
תמיר היקר. זה לא ברור לך ממה שאופיר כתב, שזה אותו אופיר שאתה זוכר?
כן תמיר, זה אני…
מת על האלבום הזה ובמיוחד על שני השירים הראשונים מתוכו
🙂 – גם אני גדלתי ברמת גן, ארבע שנים אחריכם. אבל בסביבה אחרת.
מאוד אוהבת את האלבום הזה. גם מוסיקלית וגם מילולית. שירים אחד אחד. עד היום הוא פוקד את הפטיפון שלי.
במשך שנה בתיכון גם ביליתי את שעות הפנאי בניסיון לעשות תרגום אקוויריתמי לשירים. המון אנגלית והמון היסטוריה למדתי ככה, אבל נשברתי איפה שהוא באמצע.
וגם אני ספרתי חתולים וחלקי חתולים על העטיפה. שוב ושוב.
חלפה עוד שנה
שנת חתול טובה לכולם…
אויש גם אני זוכרת את בנצי מחנות התקליטים כמה אהבנו ללכת לשם גרתי ברחוב תלפיות והיתה לנו חבורה של נערות ונערים והחברים שלי תמיד הלכו ל"בנצי" לקנות תקליטים חדישים למסיבות יום השישי שלנו… איזו תקופה נהדרת שלא תשכח לעולם!!
נהניתי מאוד לקרוא את הסיקור על אל סטיוארט והתקליט שממנו אני מכיר רק את On the border.
ולמרות ,או שמא אני צריך להגיד מפני שנולדתי בירושלים , יליד 81׳ , אני מתייסר על כך שלא נולדתי לתוך התקופה שעליה אתם מדברים.
לפחות אני מסתפק בכך שכן הצלחתי להשלים את כל הדיסקוגרפיה של ניל יאנג וגם לראות אותו לייב בפאריס. כן עדיין מתרגש עד דמעות מריי צ׳ארלס מופיע בקטעי היו טיוב.
וכן זכיתי לאוסף תקליטים שמגיע ל-100 אוטוטו.
ויש לי המון המון פוסטים להשלים כאן !