ELO – A New World Record – יצירת מופת

A New World Recordיש תקליטים שראויים להיחשב קלסיקה. להיכנס לקאנון, אבל משום מה, אע"פ שהיו הצלחה עולמית, הם לא זוכים לאותו מעמד קאנוני. כאלבומים, לעתים הם אפילו נשכחים. השירים המעולים מוצאים דרכם לאוספים והיצירה השלמה, ה"אלבומית", איך שהוא, מתפוגגת לה מההכרה.

כזה הוא האלבום המופתי הזה. אני זוכר את עצמי, נער, קונה אותו ומתאהב בו. 1976. עוד מעט 40 שנה. לא נוסטלגיה מביאה אותי לכתוב עליו. בשנים האחרונות חשבתי לא פעם על התקליט הזה ועל גורלו. כל פעם שאני מאזין לו, מתחילתו עד סופו, תמיד אני מציין בפניי כמה רצף השירים והצליל, מעוררים בי התפעלות. לעזאזל, כמה הוא טוב. כאילו, עוד תקליט של הביטלס (תגידו שאני מגזים. לא בטוח).

בעיני, המוצלח והמצליח ביותר מבין התקליטים הממשיכים את מורשת הביטלס. לא פלא שגם ג'ורג' האריסון וגם פול מקרתני שכרו את ג'ף לין (כותב כל השירים, הזמר, הגיטריסט והמפיק של ELO), כמפיק מוזיקלי.

יש כאן רצף שירים מעולה. יוצא דופן ממש. כמו בתקליטי הביטלס הטובים. כל שיר Killer (נו טוב. יש שיר אחד שלא. רק אחד). במושגי העת הזו, זה כמעט בלתי נתפס. כמה מהשירים היו להיטי רדיו בינלאומיים, אבל גם אלה שלא, היו מפארים כל תקליט רוק ובוודאות היו מוצאים מקומם באוסף המיטב של כל להקה.

השיר Mission הוא מהאהובים עלי במשך רוב חיי. אלפי פעם האזנתי לו. Shangri-La ואלה המוכרים, שהיו להיטים. מה אומר?

הנה כל התקליט, לפי הסדר. האזינו (אפילו אם אתם מכירים), האין זה רצף מדהים?

עניי המיתרים במוזיקה של ELO זה משהו שראוי להתעכב עליו. הוא יוצא דופן. זה לא להקת רוק עם תזמורת. למיתרים יש כאן תפקיד מיוחד, שיוצר צליל רב שכבתי. זה היה מאוד יוצא דופן בעשור המקלדות האלקטרוניות שפיארו את כל הבמות.

מה, אם כן, הסיבה לכך שהתקליט המופלא הזה לא נמנה על הקלסיקות, או שאינו נמנה על צמרת רשימות התקליטים הטובים ביותר השונות?

נראה לי שהסיבה העיקרית היא ש-ELO היו להקה לא "קולית". היא הייתה מצליחה מדי ופופית מדי לרוקרים, לאנשי הפרוגרסיב וכו'. היא הייתה מאוד לא סקסית, לאחרים. נפלה בין הכיסאות, כאילו הייתה להקת מצעדים בת זמנה, ולא היא!

כמי שגדל באותן שנים אני בהחלט זוכר את היחס הזה ללהקה הזו, שכיכבה בתכניות כמו "עד פופ" וכו'. אבל כמו בביתי, ראיתי בתקליטיות של עוד "פיין שמקרים" כמוני, את התקליטים, במיוחד את זה ואת Out of the Blue שיצא אחריו, אך, לטעמי, מוצלח פחות.

אני חייב להודות, שבאותן שנים, אהבתי מאוד את התקליט וגם את זה שבא אחריו, אבל פחות החשבתי אותם מדברים אחרים שאהבתי. לא הייתי מעז להצהיר שאני אוהב את ELO. עם החברים בחדר, שמענו ג'טרו טול, ג'נסיס, יס, ביטלס, פול סיימון ומה לא. ELO, פחות. לא.

ELO לא הייתה להקת הופעות טובה במיוחד, בעיקר מהסיבה שהצליל רב השכבות שלה, המנוגן, האקוסטי, היה תוצאה של גאונות האולפן של ג'ף לין. הוא גם ניגן את רוב הכלים בעצמו. לשחזר את הצליל הזה בהופעות של שנות השבעים, היה קשה מאוד. ואכן, ישנן כמה הופעות מצולמות מהשנים הטובות והן מדגימות זאת. לא סוחף. בנוסף, בשנות השמונים האלקטרוניות, המיתרים האקוסטיים האלה, עם גיטרות ופסנתר, היו זרים לצליל הנוהג.

הזמר, כותב כל השירים והמפיק, ג'ף לין, הוא דמות נחבאת אל הכלים. הוא לא אהב להופיע אף פעם. בראיונות אמר, שאולפן ההקלטות הוא המקום האהוב עליו ביותר.

בעודי כותב פוסט זה, נגשתי ליו טיוב כדי להביא משם סרט הופעה כלשהו, להדגים את טיעוני, ולהפתעתי גילית שם, כי לפני שלושה שבועות, ב-14/9/14, נערך מופע ענק בהייד פארק של ELO של ג'ף לין.

מדובר בג'ף לין וריצ'רארד טנדי מהלהקה, עם נגנים רבים ותזמורת BBC. איזה מופע נפלא. הנה המופע שבינתיים זמין לצפייה והאזנה ביו-טיוב:

אשמח לקרוא דעות.

ג'ונתן ווילסון – תגלית נפלאה!

 

 Fanfare 2013אסור להחמיץ את ג'ונתן ווילסון! מי שאוהב רוק, ובמיוחד את הרוק מהשנים הטובות ביותר, אוהב שירים עם מלודיות חזקות, עם נגינה, לא רק ליווי, ז"א סולו גיטרה או סולו קלידים, עם פיתוח של רעיון לקטע של 7 דקות, ג'ונתן ווילסון הוא המוזיקאי בשבילו.

ווילסון, זמר כותב ומפיק מוזיקלי, כיום בן 39, במקור מצפון קרוליינה, עבר לקליפורנייה, ללורל קניון, מעוז סצנת הפולק-רוק של תחילת שנות השבעים. מה שמעניין הוא שווילסון, שהקים שם אולפן הקלטות אנלוגי, הצליח להחיות את הסצנה וסביבו נאספו מוזיקאים רבים, עד כדי כך שקמה בהנהגתו סצנת מוזיקה חיה ובועטת.

כמה מאמני לורל קניון של אותם ימים, כמו קרוסבי ונאש וג'קסון בראון, מהווים חלק מאותה סצנה, מקליטים אתו ועמם רבים וטובים אחרים. ווילסון והאולפן שלו הם מוקד עליה לרגל. לאחר שתאזינו למוזיקה שלו, תבינו למה.

Jonathan Wilson 2014המוזיקה שלו מזכירה את הימים ההם. כאמור, קטעים בני 7 דקות ויותר, עם קטעי סולו במרכזם, בסטייל של קליפורניה של תחילת שנות השבעים, עם שילוב של רוק בריטי מאותם שנים. רטרו או לא רטרו. זה נשמע מצוין! אולי בשפה של היום, לומר "מצוין" זה לא חזק מספיק. מעולה. מוזיקה נהדרת.

אני מתוודה שלא לא הכרתי אותו עד שאחד מקוראי הבלוג הזה, בתגובה לפוסט על ג'ייסון איזבל, המליץ. בדקתי ונדלקתי ומאז אני שומע ושומע ולא יודע שובע. תודה רבה גיל ג.

על אף גילו הדי מתקדם, ווילסון הוציא את תקליטו הראשון רק ב-2007 וסה"כ, עד כה, מדובר בשלושה תקליטים ו-E.P. ונוכחות רבה ברשת ובפסטיבלים. ג'ונתן ווילסון הוא שם חם באינדי של ארה"ב, בעיקר בקרב מוזיקאים.

לגבי הסטייל של ווילסון. זהו מצד אחד, רוק שורשי, מלודי מאוד, פולקי, כמו זה שהצליח ברדיו באמריקה בשנות השבעים, די רך, עם השפעות של פסיכודליה של קליפורניה, נניח, השפעה של Greatfull Dead, קרוסבי, סטילס ונאש. מצד שני, יש שם את כל הטוב של הרוק הבריטי של השנים הטובות: נגינת תופים סטייל Pink Floyd ונגינת מלוטרון. ויש כאן Doors, ומה לא. האמת שיש במוזיקה שלו עוד הרבה מאוד השפעות והכל משתלב כל כך יפה. מה שעושה הבדל גדול מ"מושפעים" אחרים וחובבי רטרו ונוסטלגיה, הוא איכות השירים הגבוהה מאוד, רמת נגינה עילאית ואיכות הפקה שמבטיחה תוצאה אופטימלית.

מכיוון שג'ונתן וולסון הוא אמן עכשווי, אני ממליץ להתחיל דווקא עם האלבום האחרון שלו Fanfare מ-2013. אלבום מעולה (אף שגם קודמיו מעולים. לא פחות ממעולים.

הנה התקליט להאזנה במלואו. אתם לא מאמינים מי מנגן ושר בתקליט הזה: דייויד קרוסבי, גרהם נש וג'קסון בראון שרים קולות, מייק קמבל ובנמונט טנץ', הגיטריסט והקלידן של ה-Heart Breakers של טום פטי מנגנים. והשירים, כמה הם טובים. איזו מוזיקה נהדרת. אל תוותרו על שום שיר. הטובים ביותר, הם לאו דווקא הראשונים. גם אלה שחותמים את התקליט, נפלאים. מה נגיד? תקליט פצצה!

Gentle Spirit

הפריצה של ווילסון לתודעת הקהל הייתה ב-2011, אז יצא תקליטו השני Gentle Spirit, שהיה הראשון שיצא באופן רשמי, בחברת תקליטים המכובדת Bella Union, וזכה להפצה, חשיפה, ביקורות מעולות והזמנה לחמם את Wilco.  זה תקליט נפלא! התקליט הזה מבטא את הסגנון המעוצב של המוזיקה של ווילסון והצליל שלו מדגים מדוע עולים אל ווילסון לרגל כדי שיפיק מוזיקאלית, להקליט אתו ואצלו, כדי לקבל את הצליל הזה.

הנה כל שירי התקליט, ברשימת השמעה של יו-טיוב, חלקם ביצועים חיים. תקשיבו איך הוא נפתח, כמה זה יפה. איך אפשר שלא להתאהב בזה? קחו ת'זמן ותאזינו לכל התקליט. פשוט נהדר:

Frankie Rayאת תקליטו הראשון Frankie Ray הקליט ב-2007 אך לא ברור לי אם הוא יצא בצורה רשמית ומתי. זהו תקליט אקוסטי מצוין, שרובו זמר וגיטרה אקוסטית ופסנתר. ווילסון מנגן בכל הכלים מלבד צ'לו. יופי של תקליט, העשוי שירים מצוינים אחד אחד. כבר כאן, חלק ניכר מהשירים ארוכים מאוד. שניים מהם בני 10 דקות. אין חשש, לא תשתעממו. זה כל כך טוב שימו לב, השיר האחרון גולד לתוך ביצוע נהדר של I'm Looking Through You של ה-Beatles. אפשר להאזין לכל התקליט הראשון ברשימת השמעה ביו-טויב (כל עוד היא תחזיק מעמד שם):

ב-2012 ווילסון הוציא EP נהדר שבו ביצוע ל-Isn't it a Pitty  של ג'ורג' האריסון ולאחר מכן שיר נפלא Trails Of Jonathan ועוד שיר מצוין שנשמע קצת כמו ה-Doors. איזה כיף:

אל תפספסו את הווידאו שלהלן. מדובר בהופעה (7 שירים) שהוקלטה במאי 2013 בתכנית רדיו של תחנה נחשבת מסיאטל. אפשר לראות את ווילסון והלהקה שלו, עם כי הנגינה העתיקים והנפלאים שלהם. ווילסון בגיטרת טלקאסטר ישנה והקלידן שלו באורגן VOX, כזה כמו של ה-Doors ומלוטרון כמו של King Crimson. והמוזיקה נהדרת. ראו כמה זה נפלא:

מי שמספר לכם שאין היום מוזיקה נפלאה, אל תאמינו לו. יש ויש. צריך רק לדעת איפה לחפש.

 

סיפור הרוקנרול הכי מדהים ששמעתם!

Cold Fact 1970בואו תשמעו סיפור מדהים. תארו לעצמכם שמישהו שמת מזמן, נניח ג'ניס ג'ופלין או הנדריקס, או מישהו פחות מפורסם, ניק דרייק למשל, צץ לו פתאום משום מקום, כשהשמועה על מותו, הייתה מוקדמת. זקן, אבל נשמע כמו אז, עולה על הבמה לתדהמת הקהל ושר. כאילו חזר מעולם המתים. אז מסתבר שהוא לא מת וכל השנים הוא גר בחולון או בדטרויט והוא לא ידע שהוא מפורסם. הוא לא שמע.

אז יש סיפור כזה. Sixto Rodriguez היה סינגר-סונגרייטר שחור מדטרויט שבשנים 1970-1971 הוציא שני תקליטים: Cold Fact ו- Coming from Reality שלא זכו לכל הצלחה. בתור כישלון, הוא נעלם מהאופק ואיש לא שמע עליו יותר במולדתו ארה"ב.

Coming from Reality 1971בדרום אפריקה, הפכו התקליטים הללו להצלחה גדולה. מילות שירי המחאה, העוני והסבל שרודריגז כתב, דיברו מאוד אל שחורים ואל לבנים ליברלים כשירי אנטי-אפרטהייד והתקליטים הללו הפכו למבשרי תנועת המחאה. הוא תיפקד כבוב דילן מקומי. זמר מחאה של סיקסטיז מובהק. אומרים שבכל בית ליברלי שבו היה פטיפון, אפשר היה למצוא לפחות את אחד משני התקליטים הללו. למעלה מחצי מיליון עותקים נמכרו אז. אפילו סטיבן ביקו היה מעריץ שלו. בשנות השבעים קנתה חברת תקליטים אוסטרלית את זכויות ההדפסה באוסטרליה וניו-זילנד והתקליטים יצאו באוסטרליה, מה שסידר לרודריגז סיבוב הופעות באוסטרליה, אולם בסוף שנות השבעים הוא נעלם שוב ולא הותיר אחריו עקבות.

בדרום אפריקה ואוסטרליה הניחו שהוא מת. היו שלל אגדות סביב נסיבות מותו, אחת מהן, שהתאבד על הבמה.

שני מעריצים מדרום אפריקה החליטו לברר מה קרה לו ואיך באמת מצא את מותו. להפתעתם גילו שבכל אותן שנים, מסוף שנות השבעים, רודריגז חי בעירו דטרויט, באותו בית עלוב, חסר כל ואלמוני לחלוטין. הוא עבד כפועל דחק בענף השיפוצים, כשבמהלך השנים הוא מאבד את מאור עיניו ומתקשה ללכת.

כמובן שלא הייתה לו שום קריירה מוזיקלית והוא לא ידע דבר וחצי דבר על כך שהוא כוכב ענק ברום אפריקה, ששני התקליטים שלו הם קלאסיקה שאין דומה לה בדרום אפריקה ושהוא ממש דובר של דור. גיבור תרבות. לא פחות. בעירו הוא היה אף אחד. שקוף.

Searching for Sugarman

עד 1998 רודריגז לא ידע דבר על הצלחתו בדרום אפריקה. באותה שנה, בתו הבכורה גילתה להפתעתה אתר אינטרנט המוקדש למוזיקה של אביה. היא יצרה קשר עם האתר ולשני אוהדי אביה שעומדים מאחוריו ובאמצעותו נחשפה לראשונה לסיפור דרום אפריקה. הקשר הזה הביא לארגון ביקור שלו בדרום אפריקה, בה נדהם הקהל לראות אותו, שב מעולם המתים. כשרודריגז ובנותיו הגיעו לדרום אפריקה הם נדהמו לגלות לימוזינה שהמתינה להם בשדה התעופה ואת כמות הקהל שמלא איצטדיון לשמוע אותו. הקהל הנרגש שר אתו את השירים. מזלו הרע של רודריגז לא תם. הוא שב לעירו דטרויט, סיפר לחבריו על החוויה המדהימה בדרוא"פ ושב לעבודתו כפועל דחק. אמריקה לא שמעה על הסיפור הזה ורודוריגז נותר אלמוני.

ב-2001 או 2002 נתקלתי בשיר Sugarman של רודריגז באחד מהאוספים שבאותן שנים ערכו דיג'ייז כוכבים. אז נדלקתי על השיר וחיפשתי פרטים על האמן. גיליתי שהשיר מקורו בתקליט Cold Fact הנ"ל, שלא היה זמין לרכישה באמזון וכו' (יצא לראשונה ב-2008), אך לאחר חיפושים הצלחתי להוריד אותו מהרשת. אני זוכר שבאתי עם הדיסק שצרבתי לאוזן השלישית, הראיתי לגל אפלרויט שעבד שם וצרבתי לו עותק, כדי שיוכל להשמיע בתכנית שלו ב-88FM. התייחסתי לדיסק הצרוב כאל אוצר נדיר. מאז אני מכיר את רודריגז ואוהב את המוזיקה שלו.

searching for sugarmanכמה התרגשתי לגלות לפני כמה חודשים את הסיפור הזה שהונצח בסרט דוקומנטרי, Searching for Sugar Man, שגם הפקתו היא סיפור סינדרלה. הסרט הופק/צולם ע"י בחור שוודי ללא תקציב ובמשך שנים לא הצליח לסיים אותו, מחוסר כסף. הוא ערך אותו על המחשב בביתו ורק בשנת 2012 נמצא לו מפיק/מפיץ שלקח אותו לפסטיבל סאנדאנס. הפסטיבל בחר בסרט להיות סרט הפתיחה והשאר היסטוריה. כך משום מקום, גילתה אמריקה, בשנת 2012 את רודריגז ואת הסיפור המדהים. כעת הסרט מועמד לפרס האוסקר. יסלחו לי המועמדים הישראלים, אני מקווה שיזכה. מדובר בסרט נפלא. מעניין ומרגש עד דמעות, כמובן, עם מוזיקה טובה מאוד. כל הדמויות הקשורות לסיפור הזה בעלות קסם. פשוט תענוג להיחשף אליהם בסרט הנפלא הזה.

הסרט ישודר בערוץ 8 דוקו של יס ב-5 במרץ 2013!

לאחר הצלחת הסרט בפסטיבלים, הוזמן רודריגז להופיע בטלוויזיה בארה"ב, תחילה אצל דיוויד לטרמן ואז הוא יצא לסיבוב הופעות מצליח בארה"ב. מה שמעניין ומפתיע, שבגיל 71, לאחר שנים שהוא פועל דחק, הוא מנגן ושר ונשמע מצוין, דומה מאוד למה ששומעים בתקליטים מלפני 40 שנה.

הנה כתבה של התכנית 60 Minutes של רשת CBS, שבה מספר בוב סיימון את הסיפור. קורא יקר, אתה חייב לראות את הכתבה הזו:

והנה הראיון וההופעה אצל דיוויד לטרמן:

~

~

הנה שיר שהוקלט לאחר שני התקליטים והיה מיועד לתקליט שלישי שמעולם לא יצא:

הנה להאזנה, תקליט ההופעה הנדיר באוסטרליה 1979 במלואו: