ELO – A New World Record – יצירת מופת

A New World Recordיש תקליטים שראויים להיחשב קלסיקה. להיכנס לקאנון, אבל משום מה, אע"פ שהיו הצלחה עולמית, הם לא זוכים לאותו מעמד קאנוני. כאלבומים, לעתים הם אפילו נשכחים. השירים המעולים מוצאים דרכם לאוספים והיצירה השלמה, ה"אלבומית", איך שהוא, מתפוגגת לה מההכרה.

כזה הוא האלבום המופתי הזה. אני זוכר את עצמי, נער, קונה אותו ומתאהב בו. 1976. עוד מעט 40 שנה. לא נוסטלגיה מביאה אותי לכתוב עליו. בשנים האחרונות חשבתי לא פעם על התקליט הזה ועל גורלו. כל פעם שאני מאזין לו, מתחילתו עד סופו, תמיד אני מציין בפניי כמה רצף השירים והצליל, מעוררים בי התפעלות. לעזאזל, כמה הוא טוב. כאילו, עוד תקליט של הביטלס (תגידו שאני מגזים. לא בטוח).

בעיני, המוצלח והמצליח ביותר מבין התקליטים הממשיכים את מורשת הביטלס. לא פלא שגם ג'ורג' האריסון וגם פול מקרתני שכרו את ג'ף לין (כותב כל השירים, הזמר, הגיטריסט והמפיק של ELO), כמפיק מוזיקלי.

יש כאן רצף שירים מעולה. יוצא דופן ממש. כמו בתקליטי הביטלס הטובים. כל שיר Killer (נו טוב. יש שיר אחד שלא. רק אחד). במושגי העת הזו, זה כמעט בלתי נתפס. כמה מהשירים היו להיטי רדיו בינלאומיים, אבל גם אלה שלא, היו מפארים כל תקליט רוק ובוודאות היו מוצאים מקומם באוסף המיטב של כל להקה.

השיר Mission הוא מהאהובים עלי במשך רוב חיי. אלפי פעם האזנתי לו. Shangri-La ואלה המוכרים, שהיו להיטים. מה אומר?

הנה כל התקליט, לפי הסדר. האזינו (אפילו אם אתם מכירים), האין זה רצף מדהים?

עניי המיתרים במוזיקה של ELO זה משהו שראוי להתעכב עליו. הוא יוצא דופן. זה לא להקת רוק עם תזמורת. למיתרים יש כאן תפקיד מיוחד, שיוצר צליל רב שכבתי. זה היה מאוד יוצא דופן בעשור המקלדות האלקטרוניות שפיארו את כל הבמות.

מה, אם כן, הסיבה לכך שהתקליט המופלא הזה לא נמנה על הקלסיקות, או שאינו נמנה על צמרת רשימות התקליטים הטובים ביותר השונות?

נראה לי שהסיבה העיקרית היא ש-ELO היו להקה לא "קולית". היא הייתה מצליחה מדי ופופית מדי לרוקרים, לאנשי הפרוגרסיב וכו'. היא הייתה מאוד לא סקסית, לאחרים. נפלה בין הכיסאות, כאילו הייתה להקת מצעדים בת זמנה, ולא היא!

כמי שגדל באותן שנים אני בהחלט זוכר את היחס הזה ללהקה הזו, שכיכבה בתכניות כמו "עד פופ" וכו'. אבל כמו בביתי, ראיתי בתקליטיות של עוד "פיין שמקרים" כמוני, את התקליטים, במיוחד את זה ואת Out of the Blue שיצא אחריו, אך, לטעמי, מוצלח פחות.

אני חייב להודות, שבאותן שנים, אהבתי מאוד את התקליט וגם את זה שבא אחריו, אבל פחות החשבתי אותם מדברים אחרים שאהבתי. לא הייתי מעז להצהיר שאני אוהב את ELO. עם החברים בחדר, שמענו ג'טרו טול, ג'נסיס, יס, ביטלס, פול סיימון ומה לא. ELO, פחות. לא.

ELO לא הייתה להקת הופעות טובה במיוחד, בעיקר מהסיבה שהצליל רב השכבות שלה, המנוגן, האקוסטי, היה תוצאה של גאונות האולפן של ג'ף לין. הוא גם ניגן את רוב הכלים בעצמו. לשחזר את הצליל הזה בהופעות של שנות השבעים, היה קשה מאוד. ואכן, ישנן כמה הופעות מצולמות מהשנים הטובות והן מדגימות זאת. לא סוחף. בנוסף, בשנות השמונים האלקטרוניות, המיתרים האקוסטיים האלה, עם גיטרות ופסנתר, היו זרים לצליל הנוהג.

הזמר, כותב כל השירים והמפיק, ג'ף לין, הוא דמות נחבאת אל הכלים. הוא לא אהב להופיע אף פעם. בראיונות אמר, שאולפן ההקלטות הוא המקום האהוב עליו ביותר.

בעודי כותב פוסט זה, נגשתי ליו טיוב כדי להביא משם סרט הופעה כלשהו, להדגים את טיעוני, ולהפתעתי גילית שם, כי לפני שלושה שבועות, ב-14/9/14, נערך מופע ענק בהייד פארק של ELO של ג'ף לין.

מדובר בג'ף לין וריצ'רארד טנדי מהלהקה, עם נגנים רבים ותזמורת BBC. איזה מופע נפלא. הנה המופע שבינתיים זמין לצפייה והאזנה ביו-טיוב:

אשמח לקרוא דעות.

ג'ונתן ווילסון – תגלית נפלאה!

 

 Fanfare 2013אסור להחמיץ את ג'ונתן ווילסון! מי שאוהב רוק, ובמיוחד את הרוק מהשנים הטובות ביותר, אוהב שירים עם מלודיות חזקות, עם נגינה, לא רק ליווי, ז"א סולו גיטרה או סולו קלידים, עם פיתוח של רעיון לקטע של 7 דקות, ג'ונתן ווילסון הוא המוזיקאי בשבילו.

ווילסון, זמר כותב ומפיק מוזיקלי, כיום בן 39, במקור מצפון קרוליינה, עבר לקליפורנייה, ללורל קניון, מעוז סצנת הפולק-רוק של תחילת שנות השבעים. מה שמעניין הוא שווילסון, שהקים שם אולפן הקלטות אנלוגי, הצליח להחיות את הסצנה וסביבו נאספו מוזיקאים רבים, עד כדי כך שקמה בהנהגתו סצנת מוזיקה חיה ובועטת.

כמה מאמני לורל קניון של אותם ימים, כמו קרוסבי ונאש וג'קסון בראון, מהווים חלק מאותה סצנה, מקליטים אתו ועמם רבים וטובים אחרים. ווילסון והאולפן שלו הם מוקד עליה לרגל. לאחר שתאזינו למוזיקה שלו, תבינו למה.

Jonathan Wilson 2014המוזיקה שלו מזכירה את הימים ההם. כאמור, קטעים בני 7 דקות ויותר, עם קטעי סולו במרכזם, בסטייל של קליפורניה של תחילת שנות השבעים, עם שילוב של רוק בריטי מאותם שנים. רטרו או לא רטרו. זה נשמע מצוין! אולי בשפה של היום, לומר "מצוין" זה לא חזק מספיק. מעולה. מוזיקה נהדרת.

אני מתוודה שלא לא הכרתי אותו עד שאחד מקוראי הבלוג הזה, בתגובה לפוסט על ג'ייסון איזבל, המליץ. בדקתי ונדלקתי ומאז אני שומע ושומע ולא יודע שובע. תודה רבה גיל ג.

על אף גילו הדי מתקדם, ווילסון הוציא את תקליטו הראשון רק ב-2007 וסה"כ, עד כה, מדובר בשלושה תקליטים ו-E.P. ונוכחות רבה ברשת ובפסטיבלים. ג'ונתן ווילסון הוא שם חם באינדי של ארה"ב, בעיקר בקרב מוזיקאים.

לגבי הסטייל של ווילסון. זהו מצד אחד, רוק שורשי, מלודי מאוד, פולקי, כמו זה שהצליח ברדיו באמריקה בשנות השבעים, די רך, עם השפעות של פסיכודליה של קליפורניה, נניח, השפעה של Greatfull Dead, קרוסבי, סטילס ונאש. מצד שני, יש שם את כל הטוב של הרוק הבריטי של השנים הטובות: נגינת תופים סטייל Pink Floyd ונגינת מלוטרון. ויש כאן Doors, ומה לא. האמת שיש במוזיקה שלו עוד הרבה מאוד השפעות והכל משתלב כל כך יפה. מה שעושה הבדל גדול מ"מושפעים" אחרים וחובבי רטרו ונוסטלגיה, הוא איכות השירים הגבוהה מאוד, רמת נגינה עילאית ואיכות הפקה שמבטיחה תוצאה אופטימלית.

מכיוון שג'ונתן וולסון הוא אמן עכשווי, אני ממליץ להתחיל דווקא עם האלבום האחרון שלו Fanfare מ-2013. אלבום מעולה (אף שגם קודמיו מעולים. לא פחות ממעולים.

הנה התקליט להאזנה במלואו. אתם לא מאמינים מי מנגן ושר בתקליט הזה: דייויד קרוסבי, גרהם נש וג'קסון בראון שרים קולות, מייק קמבל ובנמונט טנץ', הגיטריסט והקלידן של ה-Heart Breakers של טום פטי מנגנים. והשירים, כמה הם טובים. איזו מוזיקה נהדרת. אל תוותרו על שום שיר. הטובים ביותר, הם לאו דווקא הראשונים. גם אלה שחותמים את התקליט, נפלאים. מה נגיד? תקליט פצצה!

Gentle Spirit

הפריצה של ווילסון לתודעת הקהל הייתה ב-2011, אז יצא תקליטו השני Gentle Spirit, שהיה הראשון שיצא באופן רשמי, בחברת תקליטים המכובדת Bella Union, וזכה להפצה, חשיפה, ביקורות מעולות והזמנה לחמם את Wilco.  זה תקליט נפלא! התקליט הזה מבטא את הסגנון המעוצב של המוזיקה של ווילסון והצליל שלו מדגים מדוע עולים אל ווילסון לרגל כדי שיפיק מוזיקאלית, להקליט אתו ואצלו, כדי לקבל את הצליל הזה.

הנה כל שירי התקליט, ברשימת השמעה של יו-טיוב, חלקם ביצועים חיים. תקשיבו איך הוא נפתח, כמה זה יפה. איך אפשר שלא להתאהב בזה? קחו ת'זמן ותאזינו לכל התקליט. פשוט נהדר:

Frankie Rayאת תקליטו הראשון Frankie Ray הקליט ב-2007 אך לא ברור לי אם הוא יצא בצורה רשמית ומתי. זהו תקליט אקוסטי מצוין, שרובו זמר וגיטרה אקוסטית ופסנתר. ווילסון מנגן בכל הכלים מלבד צ'לו. יופי של תקליט, העשוי שירים מצוינים אחד אחד. כבר כאן, חלק ניכר מהשירים ארוכים מאוד. שניים מהם בני 10 דקות. אין חשש, לא תשתעממו. זה כל כך טוב שימו לב, השיר האחרון גולד לתוך ביצוע נהדר של I'm Looking Through You של ה-Beatles. אפשר להאזין לכל התקליט הראשון ברשימת השמעה ביו-טויב (כל עוד היא תחזיק מעמד שם):

ב-2012 ווילסון הוציא EP נהדר שבו ביצוע ל-Isn't it a Pitty  של ג'ורג' האריסון ולאחר מכן שיר נפלא Trails Of Jonathan ועוד שיר מצוין שנשמע קצת כמו ה-Doors. איזה כיף:

אל תפספסו את הווידאו שלהלן. מדובר בהופעה (7 שירים) שהוקלטה במאי 2013 בתכנית רדיו של תחנה נחשבת מסיאטל. אפשר לראות את ווילסון והלהקה שלו, עם כי הנגינה העתיקים והנפלאים שלהם. ווילסון בגיטרת טלקאסטר ישנה והקלידן שלו באורגן VOX, כזה כמו של ה-Doors ומלוטרון כמו של King Crimson. והמוזיקה נהדרת. ראו כמה זה נפלא:

מי שמספר לכם שאין היום מוזיקה נפלאה, אל תאמינו לו. יש ויש. צריך רק לדעת איפה לחפש.

 

סיפור הרוקנרול הכי מדהים ששמעתם!

Cold Fact 1970בואו תשמעו סיפור מדהים. תארו לעצמכם שמישהו שמת מזמן, נניח ג'ניס ג'ופלין או הנדריקס, או מישהו פחות מפורסם, ניק דרייק למשל, צץ לו פתאום משום מקום, כשהשמועה על מותו, הייתה מוקדמת. זקן, אבל נשמע כמו אז, עולה על הבמה לתדהמת הקהל ושר. כאילו חזר מעולם המתים. אז מסתבר שהוא לא מת וכל השנים הוא גר בחולון או בדטרויט והוא לא ידע שהוא מפורסם. הוא לא שמע.

אז יש סיפור כזה. Sixto Rodriguez היה סינגר-סונגרייטר שחור מדטרויט שבשנים 1970-1971 הוציא שני תקליטים: Cold Fact ו- Coming from Reality שלא זכו לכל הצלחה. בתור כישלון, הוא נעלם מהאופק ואיש לא שמע עליו יותר במולדתו ארה"ב.

Coming from Reality 1971בדרום אפריקה, הפכו התקליטים הללו להצלחה גדולה. מילות שירי המחאה, העוני והסבל שרודריגז כתב, דיברו מאוד אל שחורים ואל לבנים ליברלים כשירי אנטי-אפרטהייד והתקליטים הללו הפכו למבשרי תנועת המחאה. הוא תיפקד כבוב דילן מקומי. זמר מחאה של סיקסטיז מובהק. אומרים שבכל בית ליברלי שבו היה פטיפון, אפשר היה למצוא לפחות את אחד משני התקליטים הללו. למעלה מחצי מיליון עותקים נמכרו אז. אפילו סטיבן ביקו היה מעריץ שלו. בשנות השבעים קנתה חברת תקליטים אוסטרלית את זכויות ההדפסה באוסטרליה וניו-זילנד והתקליטים יצאו באוסטרליה, מה שסידר לרודריגז סיבוב הופעות באוסטרליה, אולם בסוף שנות השבעים הוא נעלם שוב ולא הותיר אחריו עקבות.

בדרום אפריקה ואוסטרליה הניחו שהוא מת. היו שלל אגדות סביב נסיבות מותו, אחת מהן, שהתאבד על הבמה.

שני מעריצים מדרום אפריקה החליטו לברר מה קרה לו ואיך באמת מצא את מותו. להפתעתם גילו שבכל אותן שנים, מסוף שנות השבעים, רודריגז חי בעירו דטרויט, באותו בית עלוב, חסר כל ואלמוני לחלוטין. הוא עבד כפועל דחק בענף השיפוצים, כשבמהלך השנים הוא מאבד את מאור עיניו ומתקשה ללכת.

כמובן שלא הייתה לו שום קריירה מוזיקלית והוא לא ידע דבר וחצי דבר על כך שהוא כוכב ענק ברום אפריקה, ששני התקליטים שלו הם קלאסיקה שאין דומה לה בדרום אפריקה ושהוא ממש דובר של דור. גיבור תרבות. לא פחות. בעירו הוא היה אף אחד. שקוף.

Searching for Sugarman

עד 1998 רודריגז לא ידע דבר על הצלחתו בדרום אפריקה. באותה שנה, בתו הבכורה גילתה להפתעתה אתר אינטרנט המוקדש למוזיקה של אביה. היא יצרה קשר עם האתר ולשני אוהדי אביה שעומדים מאחוריו ובאמצעותו נחשפה לראשונה לסיפור דרום אפריקה. הקשר הזה הביא לארגון ביקור שלו בדרום אפריקה, בה נדהם הקהל לראות אותו, שב מעולם המתים. כשרודריגז ובנותיו הגיעו לדרום אפריקה הם נדהמו לגלות לימוזינה שהמתינה להם בשדה התעופה ואת כמות הקהל שמלא איצטדיון לשמוע אותו. הקהל הנרגש שר אתו את השירים. מזלו הרע של רודריגז לא תם. הוא שב לעירו דטרויט, סיפר לחבריו על החוויה המדהימה בדרוא"פ ושב לעבודתו כפועל דחק. אמריקה לא שמעה על הסיפור הזה ורודוריגז נותר אלמוני.

ב-2001 או 2002 נתקלתי בשיר Sugarman של רודריגז באחד מהאוספים שבאותן שנים ערכו דיג'ייז כוכבים. אז נדלקתי על השיר וחיפשתי פרטים על האמן. גיליתי שהשיר מקורו בתקליט Cold Fact הנ"ל, שלא היה זמין לרכישה באמזון וכו' (יצא לראשונה ב-2008), אך לאחר חיפושים הצלחתי להוריד אותו מהרשת. אני זוכר שבאתי עם הדיסק שצרבתי לאוזן השלישית, הראיתי לגל אפלרויט שעבד שם וצרבתי לו עותק, כדי שיוכל להשמיע בתכנית שלו ב-88FM. התייחסתי לדיסק הצרוב כאל אוצר נדיר. מאז אני מכיר את רודריגז ואוהב את המוזיקה שלו.

searching for sugarmanכמה התרגשתי לגלות לפני כמה חודשים את הסיפור הזה שהונצח בסרט דוקומנטרי, Searching for Sugar Man, שגם הפקתו היא סיפור סינדרלה. הסרט הופק/צולם ע"י בחור שוודי ללא תקציב ובמשך שנים לא הצליח לסיים אותו, מחוסר כסף. הוא ערך אותו על המחשב בביתו ורק בשנת 2012 נמצא לו מפיק/מפיץ שלקח אותו לפסטיבל סאנדאנס. הפסטיבל בחר בסרט להיות סרט הפתיחה והשאר היסטוריה. כך משום מקום, גילתה אמריקה, בשנת 2012 את רודריגז ואת הסיפור המדהים. כעת הסרט מועמד לפרס האוסקר. יסלחו לי המועמדים הישראלים, אני מקווה שיזכה. מדובר בסרט נפלא. מעניין ומרגש עד דמעות, כמובן, עם מוזיקה טובה מאוד. כל הדמויות הקשורות לסיפור הזה בעלות קסם. פשוט תענוג להיחשף אליהם בסרט הנפלא הזה.

הסרט ישודר בערוץ 8 דוקו של יס ב-5 במרץ 2013!

לאחר הצלחת הסרט בפסטיבלים, הוזמן רודריגז להופיע בטלוויזיה בארה"ב, תחילה אצל דיוויד לטרמן ואז הוא יצא לסיבוב הופעות מצליח בארה"ב. מה שמעניין ומפתיע, שבגיל 71, לאחר שנים שהוא פועל דחק, הוא מנגן ושר ונשמע מצוין, דומה מאוד למה ששומעים בתקליטים מלפני 40 שנה.

הנה כתבה של התכנית 60 Minutes של רשת CBS, שבה מספר בוב סיימון את הסיפור. קורא יקר, אתה חייב לראות את הכתבה הזו:

והנה הראיון וההופעה אצל דיוויד לטרמן:

~

~

הנה שיר שהוקלט לאחר שני התקליטים והיה מיועד לתקליט שלישי שמעולם לא יצא:

הנה להאזנה, תקליט ההופעה הנדיר באוסטרליה 1979 במלואו:

שנת החתול ברמת גן 1976

ב-1976 הייתי בכיתה ט'. הייתי ילד של תקליטים. כבר מגיל 12 הסתובבתי בחנויות התקליטים בתל אביב, "מנגו" בכיכר מסריק "גל רון" במרתף באלנבי ו"אלגרו" בסמטת בית השואבה". תמיר מיליקובסקי, חבר לכיתה, שהתמודד אתי (והפסיד) על תואר הילד הנמוך בכיתה, השוויץ בערימה של תקליטים של ד"ר פילגוד (עם עטיפות מחוררות בחור של מחורר משרדי – Cut Out), שקנה בזיל הזול בחנות בעירנו, רמת גן. ד"ר פילגוד? לא שמעתי על הלהקה הזאת. הוא השמיע לי וזה נשמע לי רועש. לא אהבתי. אבל החלטתי ללכת אתו לבדוק מה הולך שם בחנות הזאת ומה אפשר למצוא שם.

נכנסתי, אני מניח שעם מבט מתנשא או חשדן לחנות קטנה וצפופה בשם "בנצי תקליטים" שברח' הרצל ברמת גן, שבמרכזה גבר תימני חייכן בשם בנצי, שולחן ופטיפון. על הקיר מאחורי אותו בנצי היו עשרות או מאות קסטות לבנות שנראו לי, מייצור עצמי. תמיר אמר שמה שאבקש מבנצי, הוא יכין לי. בחיים לא קניתי קסטות. לא אני.

על הפטיפון הסתובב תקליט שלא הכרתי והצלילים כבשו אותי מיד. תמיד אזכור היכן שמעתי לראשונה את האלבום Year of the Cat של Al Stewart ורק בגללו אני זוכר את "בנצי תקליטים", אע"פ שלא חזרתי אליה. לא שיר הנושא, אותו שיר שהושמע מאז אין ספור פעמים ברדיו, הוא שנוגן ברקע, אלא דווקא שיר אחר. זה לא שיר זה או אחר, זה התקליט. לתקליט הזה, שיצא ב-1976, יש צליל משלו, סיפורים, אווירה ואופי. אני כל כך אוהב את התקליט הזה, כל השנים מאז. מתחילתו ועד סופו. את כל שיריו, ללא יוצא מן הכלל. אף פעם לא שכחתי אותו, לא מאסתי בו מריבוי השמעות ולא זנחתי אותו לאנחות. יש כמה תקליטים בחיי שאני זוכר בערגה היכן נתקלתי בהם לראשונה, אז זהו. זה אחד מהם. דווקא אצל בנצי.

התקליט הזה לא סתם נשמע מצוין. הפיק והקליט אותו באולפני Abbey Road אלן פארסונס, מי שהקליט את Dark Side of the Moon של פינק פלויד ושנים מספר לאחר מכן רכש לו שם בסדרת תקליטי פרוייקט על שמו. השירים מצוינים אחד אחד. מתאפיינים בסטייל של אל סטיוארט, שאהב לכתוב טקסטים עם הרהורים וסיפורים המפליגים ושבים מההווה אל זמנים עברו. והנגינה, לעילא.

כמה מילים על אל סטיוארט: התקליט הזה הוא תקליטו השביעי במספר והוא המצליח ביותר בקריירה שלו. הוא נולד בגלזגו סקוטלנד ב-1945 וכיום הוא מתגורר בלוס אנג'לס. כמו בני דורו מסקוטלנד ואנגליה, הוא הושפע עמוקות מלוני דונוגן (Lonnie Donegan), כוכב הסקיפל הגדול של שנות החמישים בבריטניה, ומבוב דילן. הוא עבר ללונדון ושם התערה בסצנת הפולק. ב-1967 יצא תקליטו הראשון ומאז ניהל קריירה עקבית, אך צנועה, ללא כל סממני כוכבות. רוב שנותיו הוא נראה כמו רואה חשבון מהמשרד ממול. מאזיני הרדיו הטיפוסיים לא מכירים אותו. אולי שמעו את השם, בגלל שיר אחד או שניים, כמו שיר הנושא של התקליט הזה, שהושמעו רבות ברדיו, אבל לא הרבה מעבר לזה. הוא לא נקרא להיכל התהילה של הרוקנרול.  לאל סטיוארט סטייל משלו, שלא השתנה הרבה במהלך השנים. יכולת הכתיבה שלו פנומנלית. טקסטים סיפוריים יפים ומעניינים, עם משיכה לסיפורים היסטוריים ולחנים מעולים. כמעט שלא ניתן למצוא אצלו שירי אהבה שגרתיים, שירי I Need You Baby למיניהם.

נחזור לתקליט הזה, שיהיה לכם ידיד נאמן אם תתנו לו צ'אנס בעידן חסר הסבלנות בו אנו חיים. מוטב להאזין לו בשלמותו, כי יש בו אחידות צלילית, צבע ואופי והוא לוקח אותך לטיול. אפשר למצוא אותו בחנויות ותמורת 40 ש"ח הוא יהיה שלכם (אפשר גם להזמין מ-Amazon). כדאי מאוד. זה פחות מקובל היום ולא אפשרי במאמר בלוג המתבסס על חלונות יו-טיוב, אז נשמע כמה שירים. נניח לשירים המוכרים מהשמעות הרדיו (שיר הנושא והלהיט הנוסף On the Border) ודווקא נאזין לשירי אלבום טיפוסיים. קטנים, לא להיטיים, פחות מוכרים, אבל יפים יפים. על התקליט הזה אני אומר, בנחרצות, שהוא All Killer, No Filler!

את השיר הזה One Stage Before אני אוהב כל כך. יש לו פתיחה קצבית עם גיטרה אקוסטית, תופים, בס ורפרופי פסנתר חשמלי  Fender Rhodes עם ריברב מהדהד. ובסוף, סולו גיטרה חשמלית פנטסטי של טים רנוויק.

הטקסט, מונולוג של זמר שעומד לעלות על הבמה, עם מחשבות משוטטות אל תקופות קדומות, כאילו היה חלק מלהקה נודדת, כמו שאל סטיוארט אוהב. מי כותב מילים כאלה בימינו, מי? איזה יופי של שיר:

עוד שיר נהדר, Midas Shadow, עם ליווי וסולו פסנתר חשמלי Fender Rhodes גאוני, שתמיד תופס אותי. לחן נהדר ומילים ציוריות. שיר מעולה!


Broadway Hotel גם הוא שיר פנטסטי, עם טקסט יפה וסיפורי: "לבד בחדרך את מסתתרת, כשהלילה מתגלגל לו ברחובות בחוץ, ואת חשה שוב במילים שאמר, שממטירות את הגשם על ראשך…" איזה יופי!

השיר Flying Sorcery עוסק בפנטזיה של נער בית ספר שרוצה לטוס, משוטט לו בראשית התעופה, מזכיר דמויות, דגמי מטוסים ודימויים משנות העשרים והשלושים, כמו איימי ג'ונסון, האישה הראשונה שחצתה את האוקיאנוס בטיסת סולו מבריטניה לאוסטרליה. נהרגה במלחמת העולם השניה. אופייני לאל סטיוארט חובב ההיסטוריה. בצעירותי לא הצלחתי להבין על מה הוא שר. שיר נהדר:

השיר הפותח את האלבום Lord Grenville הוא טקסט אל סטיוארט טיפוסי. הוא מספר על לורד ריצ'ארד גרנוויל, קפטן הצי האנגלי מהמאה ה-17, בעקבות שיר של (Alfred Lord Tennyson (1809 -1892 ועל מותו בקרב אוצרות עם הספרדים:

השיר השני באלבום On The Border היה להיט רדיו בשנות השבעים, עם הגיטרה הספרדית. פיטר וייט, אז בן 20 בלבד, נשכר ללהקה של אל סטויארט כפסנתרן. אל סטיוארט לא ידע שהוא מנגן גם גיטרה. במהלך ההקלטות סטיוארט ואלן פרסונס רצו קטע גיטרה ספרדית לשיר הזה ובדיוק פיטר וייט קישקש לו על גיטרת ניילון Ovation שעלתה 50 לי"ש. הוא אילתר את הסולו, אלן פארסונס החליט במקום שזה מצוין וכך הוא נולד לו כגיטריסט והשאר היסטוריה:

את שיר הנושא Year of the Cat לא צריך להציג. הוא הושמע ברדיו במשך כל השנים, על אף ארכו. מכיוון שהוא מוכר, אז אפשר להאזין ולצפות בגרסה חיה מתכנית טלוויזיה משנת 1976. תראו איזה "נרד" אל סטיוארט:

התקליט הזה הוא פנינה של ממש. כדאי להכיר אותו טוב. יש סיכוי שהוא ילווה גם אתכם שנים רבות. איך אומרים המזדקנים, כבר לא עושים כאלה יותר (בטח שעושים. אולי לא כאלה, אבל תמיד עושים ותמיד יעשו דברים נפלאים).

מקווה שנהניתם. אני נהנה.

"מסביב לחצות" – סיפורה של תכנית רדיו

סיפור שהיה על תכנית רדיו

Hank Mobley - Soul Station 1960

מי לא חולם לערוך ולהגיש תכנית רדיו לילית? זו הרי משאלת לב שהיא אפילו קלישאה.

בתחילת שנות התשעים, לצד המקצוע המעונב שלי (עו"ד), פעם-פעמיים בשבוע, בשעות הערב, כתחביב, השמעתי מוזיקה, המלצתי ומכרתי דיסקים בחנות "ג'אז באוזן" (ממשפחת "האוזן השלישית") ברח' שינקין בתל אביב. את שכרי קיבלתי בדיסקים שבחרתי, מצרך נחשק ויקר באותם ימים. שתיתי אז ג'אז משובח לרוויה. כמו ילד בחנות צעצועים.

Art Blakey's Jazz Messengers - Indistructible 1965חברי הטוב, ערן יובל, שמע בארוחת ערב משפחתית מבן דודו, איש הרדיו גדי לבנה, שניהל אז את התכניות בתחנת הרדיו "רדיוס", שזה עתה עלתה לאוויר, שמחפשים עורך לתכנית ג'אז. שמע והמליץ עלי.

וככה, מאוקטובר 1995 ועד לאוקטובר 1996, מדי שני בשבוע, בשעה 23:45 הייתי מתייצב בתחנת הרדיו בראש העין ואחרי שהסתיימה תכנית הכרויות הזויה לציבור הדתי, התחלתי לשדר. בחודשיים הראשונים רק ערכתי, וקריינית חמודה הגישה וטעתה בשמות הנגנים, ולאחר מכן, שכנעתי את גדי שאני יכול להגיש בעצמי. וככה זה היה. שעתיים, מחצות ועד שתיים. תענוג.

Miles Davis Quintet - Round About Midnight 1957הפתיח נוצר מביצוע של חמישיית מיילס דיוויס ל- Round Midnight של מונק וגדי לבנה בקולו ה"קול ישראלי" ובלא מעט פאתוס, נשמע בפתיח מכריז: "מסביב לחצות, תכנית הג'אזזזז של רדיוס. עורך ומגיש, נננננעם עוזיאל".

זה היה חלום שהתגשם. מאז שאני ילד אני נודניק שמשמיע מוזיקה לאנשים. בשנות ילדותי ערכתי קסטות (המילה "קלטת" עוד לא הומצאה) עם שירים, שעברו מיד ליד (נניח), ומהמקום הזה נמשכתי לעבוד באוזן השלישית, לצד העיסוק כעורך דין.

אהבתי מאוד להמליץ ולהשמיע מוזיקה ודיסקים שאהבתי. לא פעם, בהתלהבותי, התחייבתי: "לא טוב? אני משלם! על הסכין, באחריות". אמרתי, נודניק. עד היום אני נודניק של מוזיקה.

אז לא רק שרציתי להשמיע מוזיקה לאנשים, הייתה לי אידיאולוגייה בקשר לתכנית הזו. כמי שגדל על הרדיו של שנות השבעים ותחילת שנות השמונים וכחובב "הארד-בופ", התבאסתי מתכניות הג'אז ברדיו. הן השמיעו מעט מאוד "הרד-בופ". עצבן אותי שכל דבר שצ'יק קוריאה מקליט, מיד הושמע בתכניות הג'אז ברדיו. אף אחד לא השמיע את לי מורגן, את ארט בלייקי, את הנק מובלי, את גרנט גרין, את ווס מונטגומרי ואחרים. האמת, גם היום לא משמיעים.

נפלה בחלקי ההזדמנות להגשים את האידאולוגיה שלי. לא רציתי להגיש עוד תכנית מגזינית שסוקרת את ההתרחשויות בעולם הג'אז, כמו שהיו "קול הג'אז הזה" ואחרות, אף שהיו תכניות חשובות וטובות לסוגן (המגזיני).

מגזינים שסוקרים את מה מתחדש, היו מספיק. החלטתי לדבר מעט, לא לסקור תקליטים חדשים, לא לערוך מחוות לאמנים שמבקרים בארץ, לא להשמיע מאוספים, לא לקדם מכירות של שום דבר, לא להעלות מאזינים לשידור ולא לארח באולפן. ג'אז קלאסי מעולה, לטעמי, נטו.

כמשוגע מוזיקה ותקליטים בחרתי למסור למאזינים את המידע שעניין אותי: מלבד שם הקטע ושם האמן המוביל, גם שמות הנגנים האחרים, שם התקליט ושנת ההקלטה ואפילו שם חברת התקליטים. לפעמים עוד כמה פרטים חשובים לטעמי.

זה נראה לי חשוב אז ועדיין נראה לי חשוב. אני מאמין שמוזיקה היא תהליך אבולוציוני ומי שרוצה להכיר מוזיקה ולהעמיק את הכרותו, מוטב שיכיר ויבין את האבולוציה שלה. מי שמקשיב ברצינות והפסנתרן נשמע לו נהדר, מוטב שידע את שמו, כדי שיוכל להתעניין בהקלטות אחרות שלו.

גם ההקשר חשוב. תקליט שהוקלט בניו-יורק בשנת 1960 לעולם לא ישמע כמו תקליט שהוקלט בלוס אנג'לס, אפילו באותה שנה. חדי אוזן הבחינו אפילו בין הלייבלים.לא הרשיתי לעצמי לדבר ולספר על המוזיקאים ועל המוזיקה, מה שמאוד רציתי לעשות, כי הזמן יקר והמוזיקה רבה. האמת שלא הרשיתי לעצמי, כי מי לעזאזל אני? אמרתי לעצמי.

בשעה השנייה, בין 01:00 ל- 02:00 השמעתי מוזיקה שקטה. בלדות, זמרות, בוסה. פנינים שקטות.

האמת שלא באמת "ערכתי" את התכנית מראש. הייתה לי תיקייה לדיסקים ובדרך לתחנה, במכונית, החלטתי עם איזה קטע אני פותח ומשם "זרמתי" אסוציאטיבית. זה היה כיף גדול. הייתי מביא עמי בקבוק יין אדום וכטוב לבי ביין, "זרמתי". ככל שהתקדמו השעתיים עד לסופן, נעשיתי יותר ויותר מבוסם.

את "רדיוס" התכנית הזו לא עניינה. אין לי מושג אם מנהל התחנה טרח להאזין לה פעם אחת. באותם ימים ראשונים של רדיו אזורי, הלילה היה זמן זבל שצריך להעביר. למלא. הם עוד לא גילו את הדיבורים על סקס וכו'.

כשהגשתי את התכנית, לא היה איש בתחנה מלבדי ומלבד טכנאי.

אפילו פרומו בתחנה, המשודר בשעות היום, לא היה לתכנית והיא נודעה בקהילת הג'אז מפה לאוזן. אין לי מושג כמה פיות וכמה אזניים שחו אודות התכנית, אבל אט אט היא אספה מאזינים מכורים. כמה ממוזיקאי הג'אז הנודעים של היום, זכורים לי כתיכוניסטים שהתקשרו אלי אז לענות על חידון הזיהוי.

בכל תכנית, בשעה 00:30, הייתה חידת זיהוי Blindfold. מושמע קטע ג'אז והמאזינים מאותגרים לזהות מי מנגן, על פי הצליל והסטייל או על פי הכרות עם הדיסק. כשאני שומע היום כמה מהתכניות שנותרו אצלי מוקלטות, אני מבין עד כמה קשה הייתה החידה. כיום, אני מתקשה לזהות בעצמי.

ככה נמשך התענוג הזה כעשרה חודשים, הרחק מעיני התקשורת. שום אזכור בעיתונות הכתובה לא היה לתכנית. אני מצדי לא עשיתי כלום כדי לקדם אותה. כל כך נהניתי, שלא היה לי אכפת אם אזכה להכרה. ידעתי שיש לפחות כמה עשרות שמאזינים לי בקביעות ואני השמעתי להם מוזיקה.

בחודש אוקטובר 1996 התמנתה מנהלת תכניות חדשה לתחנה, שירה גרא, והיא הורידה את התכנית שלי ללא שום התראה לטובת "מוזיקה שהרבה אנשים אוהבים", לאחר שהודיעה לי על כך בשיחת טלפון חפוזה. נו טוב.

אני זוכר את התכנית האחרונה. 28 באוקטובר 1996. עליתי לאוויר והודעתי שהיום תכנית אחרונה. התחיל מבול (טוב, לא מבול, גשם, טוב, התקשרו כמה אנשים יקרים) של טלפונים.

זכורה לי במיוחד שיחת טלפון אחת, ממאזין אלמוני, עולה מרוסיה, שסיפר לי כי מאז שנות הארבעים (של המאה הקודמת) ובמשך כל השנים, ברוסיה וכעת בישראל, הוא מאזין בקביעות לתכנית ג'אז של קול אמריקה שיקרה ללבו. הוא הצטער מאוד על רדת התכנית. "התכנית שלך היא תכנית הג'אז השניה הכי טובה שיש" הוא אמר לי. זה הקומפלימנט הכי מרגש שקיבלתי בחיים. אני לא שוכח אותו ולא אשכח אותו.

בקופסת נעליים שמורות אצלי כמה קסטות עם תכניות שהקלטתי באותם ימים. לאחרונה עלה בי רעיון להעלות לאינטרנט את התכניות שיש בידי מוקלטות.

לאחר האזנה לתכניות, בחלוף השנים, אני גאה בהן מאוד. אחלה מוזיקה. כל קטע פצצה. לגבי ההגשה… נו. לפעמים היא נשמעת טוב ולפעמים פחות. לא מעט גמגומים וציקצוקים של מי שפתח מיקרופון בלי לחשוב שנייה מה הוא עומד להגיד. תשמעו ותיווכחו. נראה לי שהתכניות האלה מספקות רצף מעולה של מוזיקה ומידע רלוונטי על המוזיקה. את הפרסומות חתכתי החוצה.

מכיוון שבבייתנו המחשב מחובר מזה שנים למגבר הסטראו, האזנתי לכמה תכניות מתחילתן ועד סופן ברקע, כמו רדיו, והן נשמעו לי מענגות ביותר. אני הרי מת על המוזיקה הזו. אהבתי אותה אז אהבת נפש ועודני אוהב אותה ומאזין לה. קרוב לוודאי שאוהב אותה תמיד.

Amit Golan 1964-2010באותה בתקופה בה התחלתי לערוך ולהגיש את התכנית, חזר לישראל מלימודים בניו-יורק חברי עמית גולן ז"ל. עם עמית הרי חלקתי את האהבה למוזיקה הזו כל השנים. מי שיאזין לתכניות הללו והכיר את עמית, יוכל להתרשם מיד כי זו המוזיקה שעמית גולן אהב והנחיל לתלמידיו.

כשהאזנתי אני, עובר לכתיבת הפוסט הזה, לא הפסקתי לחשוב על עמית ולהתגעגע אליו. אני מקדיש את התכניות, את הפוסט הזה ומה שעוד אפשר, לחברי האהוב עמית גולן ז"ל 1964-2010.

הנה כמה תכניות, מתוך הקסטות שהסתתרו בקופסת הנעליים בארון הבגדים שלי.

האזנה מהנה:

22 ביולי 1996

 

29 ביולי 1996

26 באוגוסט 1996

2 בספטמבר 1996

9 בספטמבר 1996

16 בספטמבר 1996

23 בספטמבר 1996

30 בספטמבר 1996

21 באוקטובר 1996