ELO – A New World Record – יצירת מופת

A New World Recordיש תקליטים שראויים להיחשב קלסיקה. להיכנס לקאנון, אבל משום מה, אע"פ שהיו הצלחה עולמית, הם לא זוכים לאותו מעמד קאנוני. כאלבומים, לעתים הם אפילו נשכחים. השירים המעולים מוצאים דרכם לאוספים והיצירה השלמה, ה"אלבומית", איך שהוא, מתפוגגת לה מההכרה.

כזה הוא האלבום המופתי הזה. אני זוכר את עצמי, נער, קונה אותו ומתאהב בו. 1976. עוד מעט 40 שנה. לא נוסטלגיה מביאה אותי לכתוב עליו. בשנים האחרונות חשבתי לא פעם על התקליט הזה ועל גורלו. כל פעם שאני מאזין לו, מתחילתו עד סופו, תמיד אני מציין בפניי כמה רצף השירים והצליל, מעוררים בי התפעלות. לעזאזל, כמה הוא טוב. כאילו, עוד תקליט של הביטלס (תגידו שאני מגזים. לא בטוח).

בעיני, המוצלח והמצליח ביותר מבין התקליטים הממשיכים את מורשת הביטלס. לא פלא שגם ג'ורג' האריסון וגם פול מקרתני שכרו את ג'ף לין (כותב כל השירים, הזמר, הגיטריסט והמפיק של ELO), כמפיק מוזיקלי.

יש כאן רצף שירים מעולה. יוצא דופן ממש. כמו בתקליטי הביטלס הטובים. כל שיר Killer (נו טוב. יש שיר אחד שלא. רק אחד). במושגי העת הזו, זה כמעט בלתי נתפס. כמה מהשירים היו להיטי רדיו בינלאומיים, אבל גם אלה שלא, היו מפארים כל תקליט רוק ובוודאות היו מוצאים מקומם באוסף המיטב של כל להקה.

השיר Mission הוא מהאהובים עלי במשך רוב חיי. אלפי פעם האזנתי לו. Shangri-La ואלה המוכרים, שהיו להיטים. מה אומר?

הנה כל התקליט, לפי הסדר. האזינו (אפילו אם אתם מכירים), האין זה רצף מדהים?

עניי המיתרים במוזיקה של ELO זה משהו שראוי להתעכב עליו. הוא יוצא דופן. זה לא להקת רוק עם תזמורת. למיתרים יש כאן תפקיד מיוחד, שיוצר צליל רב שכבתי. זה היה מאוד יוצא דופן בעשור המקלדות האלקטרוניות שפיארו את כל הבמות.

מה, אם כן, הסיבה לכך שהתקליט המופלא הזה לא נמנה על הקלסיקות, או שאינו נמנה על צמרת רשימות התקליטים הטובים ביותר השונות?

נראה לי שהסיבה העיקרית היא ש-ELO היו להקה לא "קולית". היא הייתה מצליחה מדי ופופית מדי לרוקרים, לאנשי הפרוגרסיב וכו'. היא הייתה מאוד לא סקסית, לאחרים. נפלה בין הכיסאות, כאילו הייתה להקת מצעדים בת זמנה, ולא היא!

כמי שגדל באותן שנים אני בהחלט זוכר את היחס הזה ללהקה הזו, שכיכבה בתכניות כמו "עד פופ" וכו'. אבל כמו בביתי, ראיתי בתקליטיות של עוד "פיין שמקרים" כמוני, את התקליטים, במיוחד את זה ואת Out of the Blue שיצא אחריו, אך, לטעמי, מוצלח פחות.

אני חייב להודות, שבאותן שנים, אהבתי מאוד את התקליט וגם את זה שבא אחריו, אבל פחות החשבתי אותם מדברים אחרים שאהבתי. לא הייתי מעז להצהיר שאני אוהב את ELO. עם החברים בחדר, שמענו ג'טרו טול, ג'נסיס, יס, ביטלס, פול סיימון ומה לא. ELO, פחות. לא.

ELO לא הייתה להקת הופעות טובה במיוחד, בעיקר מהסיבה שהצליל רב השכבות שלה, המנוגן, האקוסטי, היה תוצאה של גאונות האולפן של ג'ף לין. הוא גם ניגן את רוב הכלים בעצמו. לשחזר את הצליל הזה בהופעות של שנות השבעים, היה קשה מאוד. ואכן, ישנן כמה הופעות מצולמות מהשנים הטובות והן מדגימות זאת. לא סוחף. בנוסף, בשנות השמונים האלקטרוניות, המיתרים האקוסטיים האלה, עם גיטרות ופסנתר, היו זרים לצליל הנוהג.

הזמר, כותב כל השירים והמפיק, ג'ף לין, הוא דמות נחבאת אל הכלים. הוא לא אהב להופיע אף פעם. בראיונות אמר, שאולפן ההקלטות הוא המקום האהוב עליו ביותר.

בעודי כותב פוסט זה, נגשתי ליו טיוב כדי להביא משם סרט הופעה כלשהו, להדגים את טיעוני, ולהפתעתי גילית שם, כי לפני שלושה שבועות, ב-14/9/14, נערך מופע ענק בהייד פארק של ELO של ג'ף לין.

מדובר בג'ף לין וריצ'רארד טנדי מהלהקה, עם נגנים רבים ותזמורת BBC. איזה מופע נפלא. הנה המופע שבינתיים זמין לצפייה והאזנה ביו-טיוב:

אשמח לקרוא דעות.

ג'ונתן ווילסון – תגלית נפלאה!

 

 Fanfare 2013אסור להחמיץ את ג'ונתן ווילסון! מי שאוהב רוק, ובמיוחד את הרוק מהשנים הטובות ביותר, אוהב שירים עם מלודיות חזקות, עם נגינה, לא רק ליווי, ז"א סולו גיטרה או סולו קלידים, עם פיתוח של רעיון לקטע של 7 דקות, ג'ונתן ווילסון הוא המוזיקאי בשבילו.

ווילסון, זמר כותב ומפיק מוזיקלי, כיום בן 39, במקור מצפון קרוליינה, עבר לקליפורנייה, ללורל קניון, מעוז סצנת הפולק-רוק של תחילת שנות השבעים. מה שמעניין הוא שווילסון, שהקים שם אולפן הקלטות אנלוגי, הצליח להחיות את הסצנה וסביבו נאספו מוזיקאים רבים, עד כדי כך שקמה בהנהגתו סצנת מוזיקה חיה ובועטת.

כמה מאמני לורל קניון של אותם ימים, כמו קרוסבי ונאש וג'קסון בראון, מהווים חלק מאותה סצנה, מקליטים אתו ועמם רבים וטובים אחרים. ווילסון והאולפן שלו הם מוקד עליה לרגל. לאחר שתאזינו למוזיקה שלו, תבינו למה.

Jonathan Wilson 2014המוזיקה שלו מזכירה את הימים ההם. כאמור, קטעים בני 7 דקות ויותר, עם קטעי סולו במרכזם, בסטייל של קליפורניה של תחילת שנות השבעים, עם שילוב של רוק בריטי מאותם שנים. רטרו או לא רטרו. זה נשמע מצוין! אולי בשפה של היום, לומר "מצוין" זה לא חזק מספיק. מעולה. מוזיקה נהדרת.

אני מתוודה שלא לא הכרתי אותו עד שאחד מקוראי הבלוג הזה, בתגובה לפוסט על ג'ייסון איזבל, המליץ. בדקתי ונדלקתי ומאז אני שומע ושומע ולא יודע שובע. תודה רבה גיל ג.

על אף גילו הדי מתקדם, ווילסון הוציא את תקליטו הראשון רק ב-2007 וסה"כ, עד כה, מדובר בשלושה תקליטים ו-E.P. ונוכחות רבה ברשת ובפסטיבלים. ג'ונתן ווילסון הוא שם חם באינדי של ארה"ב, בעיקר בקרב מוזיקאים.

לגבי הסטייל של ווילסון. זהו מצד אחד, רוק שורשי, מלודי מאוד, פולקי, כמו זה שהצליח ברדיו באמריקה בשנות השבעים, די רך, עם השפעות של פסיכודליה של קליפורניה, נניח, השפעה של Greatfull Dead, קרוסבי, סטילס ונאש. מצד שני, יש שם את כל הטוב של הרוק הבריטי של השנים הטובות: נגינת תופים סטייל Pink Floyd ונגינת מלוטרון. ויש כאן Doors, ומה לא. האמת שיש במוזיקה שלו עוד הרבה מאוד השפעות והכל משתלב כל כך יפה. מה שעושה הבדל גדול מ"מושפעים" אחרים וחובבי רטרו ונוסטלגיה, הוא איכות השירים הגבוהה מאוד, רמת נגינה עילאית ואיכות הפקה שמבטיחה תוצאה אופטימלית.

מכיוון שג'ונתן וולסון הוא אמן עכשווי, אני ממליץ להתחיל דווקא עם האלבום האחרון שלו Fanfare מ-2013. אלבום מעולה (אף שגם קודמיו מעולים. לא פחות ממעולים.

הנה התקליט להאזנה במלואו. אתם לא מאמינים מי מנגן ושר בתקליט הזה: דייויד קרוסבי, גרהם נש וג'קסון בראון שרים קולות, מייק קמבל ובנמונט טנץ', הגיטריסט והקלידן של ה-Heart Breakers של טום פטי מנגנים. והשירים, כמה הם טובים. איזו מוזיקה נהדרת. אל תוותרו על שום שיר. הטובים ביותר, הם לאו דווקא הראשונים. גם אלה שחותמים את התקליט, נפלאים. מה נגיד? תקליט פצצה!

Gentle Spirit

הפריצה של ווילסון לתודעת הקהל הייתה ב-2011, אז יצא תקליטו השני Gentle Spirit, שהיה הראשון שיצא באופן רשמי, בחברת תקליטים המכובדת Bella Union, וזכה להפצה, חשיפה, ביקורות מעולות והזמנה לחמם את Wilco.  זה תקליט נפלא! התקליט הזה מבטא את הסגנון המעוצב של המוזיקה של ווילסון והצליל שלו מדגים מדוע עולים אל ווילסון לרגל כדי שיפיק מוזיקאלית, להקליט אתו ואצלו, כדי לקבל את הצליל הזה.

הנה כל שירי התקליט, ברשימת השמעה של יו-טיוב, חלקם ביצועים חיים. תקשיבו איך הוא נפתח, כמה זה יפה. איך אפשר שלא להתאהב בזה? קחו ת'זמן ותאזינו לכל התקליט. פשוט נהדר:

Frankie Rayאת תקליטו הראשון Frankie Ray הקליט ב-2007 אך לא ברור לי אם הוא יצא בצורה רשמית ומתי. זהו תקליט אקוסטי מצוין, שרובו זמר וגיטרה אקוסטית ופסנתר. ווילסון מנגן בכל הכלים מלבד צ'לו. יופי של תקליט, העשוי שירים מצוינים אחד אחד. כבר כאן, חלק ניכר מהשירים ארוכים מאוד. שניים מהם בני 10 דקות. אין חשש, לא תשתעממו. זה כל כך טוב שימו לב, השיר האחרון גולד לתוך ביצוע נהדר של I'm Looking Through You של ה-Beatles. אפשר להאזין לכל התקליט הראשון ברשימת השמעה ביו-טויב (כל עוד היא תחזיק מעמד שם):

ב-2012 ווילסון הוציא EP נהדר שבו ביצוע ל-Isn't it a Pitty  של ג'ורג' האריסון ולאחר מכן שיר נפלא Trails Of Jonathan ועוד שיר מצוין שנשמע קצת כמו ה-Doors. איזה כיף:

אל תפספסו את הווידאו שלהלן. מדובר בהופעה (7 שירים) שהוקלטה במאי 2013 בתכנית רדיו של תחנה נחשבת מסיאטל. אפשר לראות את ווילסון והלהקה שלו, עם כי הנגינה העתיקים והנפלאים שלהם. ווילסון בגיטרת טלקאסטר ישנה והקלידן שלו באורגן VOX, כזה כמו של ה-Doors ומלוטרון כמו של King Crimson. והמוזיקה נהדרת. ראו כמה זה נפלא:

מי שמספר לכם שאין היום מוזיקה נפלאה, אל תאמינו לו. יש ויש. צריך רק לדעת איפה לחפש.

 

Midlake – Antiphon: ואז הם נותרו ארבעה

Antiphonסיפור על להקת פרוגרסיב רוק שהזמר וכותב השירים עוזב אותה במפתיע אבל היא ממשיכה בלעדיו ומוציאה תקליט פצצה. נשמע מוכר, לא?

דבר דומה קרה לג'נסיס ב-1975. הזמר הכריזמטי פיטר גבריאל פרש. הזמן חלף, הקהל המתין בעצבנות לראות מה יהיה ואז יצא Trick of the Tail הנפלא כשפיל קולינס קופץ מעמדת המתופף למיקרופון. נס!

זה קרה השנה ללהקה אהובה עלי במיוחד. ל-Midlake מטקסס, עליה כתבתי בהתלהבות ואהבה, לפני שנה, בפוסט "Midlake – מטקסס לקנטרברי".

מסתבר ש-Tim Smith, הזמר וכותב מרבית השירים, פרש בסוף 2012 מסיבות דומות לאלה שהניעו את גבריאל לפרוש: עקב מחלוקות אמנותיות וחוסר יכולת ליצור ביחד עם הלהקה. זה קרה לאחר שנה או יותר של ניסיונות להקליט ותחושה שזה לא הולך לשום מקום.

חבריו שנותרו מאחור, החליטו לא להשתמש בחומרים שנוצרו עד אותו שלב, אלא להתחיל הכל מהתחלה. הגיטריסט אריק פולידו תפס את עמדת הזמר והפרישה נותרה בסוד עד לאוגוסט שנה זו, אז הודיעה הלהקה על התקליט החדש שיצא בסתיו ובאותה הזדמנות, על פרישת טים סמית'.

בשבוע הבא (5/11/13) יצא התקליט החדש שלה, Antiphon.

טים סמית במידלייק, זה יותר מפיטר גבריאל בג'נסיס. הוא לא היה רק הקול של מידלייק. הוא היה מידלייק: הוא כתב את השירים והוא התווה את הדרך. בכל הראיונות, רק הוא דיבר ובכל הביקורות, רק הוא צוטט. העובדה שהלהקה הסתדרה בלעדיו והוציאה את אנטיפון, המוצלח, היא פלא.

התקליט זלג לרשת וזכיתי להאזין לו. איזה תקליט נהדר! לא סתם נהדר, אלא תקליט שעושה כברת דרך נוספת וגדולה אל הרוק המתקדם.

זה תקליט שהוא ממש פרוגרסיב, אבל הוא נשמע חדש מהתנור. לא רטרו. עם הרבה מהטוב שבפרוגרסיב המלודי של שנות השבעים ובלי השעמום של הניו-פרוגרסיב של שנות התשעים והאלפיים.

אם אתם אוהבי פרוגרסיב (מתנצל בנות, זו מוזיקה שבעיקר בנים אוהבים), לא מסתפקים בנוסטלגיה ורוצים משהו חדש ומשובח, זה תקליט עבורכם.

זה פרוגרסיב כמו שג'נסיס היו. כמו ש-Camel היו. מלודי, שכיף לשיר אותו יחד עם התקליט. לא אוונגארד, לא ג'אז רוק. פרוג לאנשים כמוני, שאוהבים את המוזיקה שלהם יפה ומלודית. תנו לי מנגינה ואל תחפרו לי יותר מדי בראש עם אוונגארד או רעש. בשונה מתקליטי הפרוגרסיב של שנות השבעים, אין בו קטעי סולו ארוכים, אלא מעברים, אבל סגנון הנגינה והצליל, מדברים פרוגרסיב.

תקליט באורך הנכון, 44 דקות בלבד, וכל הקטעים מוצלחים. כמה יותר וכמה פחות (4 הקטעים הראשונים ו-3 האחרונים, מצוינים). תקליט מלודי, עם הרמוניות קוליות, תיפוף שהוא לא רק קצב, כמו בפרוגרסיב ונגינת קלידים עשירה שמאז הפרוגרסיב כבר כמעט ולא שומעים. ללקק את האצבעות (אני מלקק את האצבעות שלי, אתם תחליטו בקשר לאצבעותיכם).

אני מזמין אתכם להאזין לתקליט בשלמותו, באיכות מעולה ולפני כולם. חברו למערכת או שימו אזניות על הראש  וקדימה:

אני ממליץ להציץ בפוסט הקודם על הלהקה הזו, ועל התקליט The Courage Of Others.

אני מקווה שתיהנו. אשמח לקרוא מה יש לכם לומר.

חוויה מכוננת בחנות התקליטים "מנגו", תל-אביב 1975

AGFA-LOW-NOISE-C-90-COMPACT-Cassette-1972-1974

ב-1975 מלאו לי 13. לבר המצווה קנו לי רדיו-טייפ קסטות ושתי קופסאות של קסטות Agfa צבעוניות. היו שם 10 סגולות ו-10 צהובות.

אהבתי מוזיקה יותר מכל דבר אחר והתחלתי להקליט מהרדיו שירים אהובים. עד היום אני זוכר טוב מאוד וחש ריגוש כשאני שומע שיר שזכור לי במיוחד מאותן קסטות סגולות וצהובות שליוו אותי שנים לא מעטות. לא מעט אוצרות רדיופוניים הונצחו על הקסטות הללו, המיקס-טייפס הראשונים שלי, נערכו עליהן, להרשים ילדות (שלא נענו למניפולציה) ולפנק חברים.

נדלקתי חזק על האחים אברלי ועל השיר All I Have To Do Is Dream. אגרתי על הקסטות האלה כמה שירים של האחים אברלי. השתוקקתי לתקליט שלהם.

תקליטי מנגו כיכר מסריקגרתי ברמת חן (שכונה ברמת גן) ובאותה שנה בדיוק נפתחה ברמת חן, בפינת הרחובות האלוף דוד ועודד, חנות תקליטים (שלא שרדה יותר מכמה חודשים) שהייתה סניף של חנות התקליטים התל אביבית Mango מכיכר מסריק. בחנות ישב בחור גדול ומזוקן בשם יורם אל-מדון והוא קיבל אותי תמיד בחיוך רחב והשמיע לי דברים יפים. קניתי אצלו תקליטים של להקות שנות השישים. מסתבר שרבים מהתקליטים בחנות היו עודפים ושאריות של החנות התל אביבית וסדרות מוזלות. זה מעולה לילדים בכיתה ז'.

בחנות הזאת חוויתי לראשונה את אותה חוויה שתלווה אותי שנים רבות והיא חווית חנות התקליטים, וחווית המוכר המשמיע והמשפיע של חנות התקליטים. המוכר שאוהבים לחזור אליו, שנותנים אמון בשיפוט ובטעם שלו, מוכר שלומד להכיר את הטעם שלך ומציע לך עוד מהטוב הזה.

לשמחתי, הזדמן לי לנסות ולהיות אחד כזה, בחנות "ג'אז באוזן" של האוזן השלישית, ברח' שינקין, בשנים 1992-1996. סצנת חנות התקליטים היא מציאות שכבר לא תחזור.

מוכר התקליטים המשוגע בעצמו על מוזיקה, הוא מתווך תרבות חשוב מהסוג שנכחד. יש עוד כמה פרטים ממנו שמתקשים להתרבות ב"גני חיות" שמורים, כמו "האוזן השלישית", "החור בשחור" וכו' ובכמה חנויות דומות בעולם.

מיקי דותן והלל אברמוב ב"מנגו" 1976

ספק אם ימצא תחליף ראוי למתווכים מהסוג הזה. מי שגדל בחנויות תקליטים מכיר את החוויה הזאת, את הערך הרב שלה ואת השעות הקסומות הרבות של הבילוי בחנות התקליטים, עם משוגעים כמוך.

נחזור לסיפור. רציתי מאוד תקליט של האחים אברלי, ליורם ממנגו רמת חן לא היה. "בחנות בתל אביב בטוח שיש", הוא אמר לי, "בכיכר מסריק. שם יהיה".

לא אשכח את הביקור הזה כל חיי. לחנות הצפופה מכל טוב היה ניחוח נהדר, מתקתק, ניחוח פצ'ולי סיפר לי לאחרונה אחד מבעליה, מיקי דותן. היו בחנות תקליטים עם עטיפות מעניינות והרבה תמונות או כרזות של פרצופים לא מוכרים, שעד מהרה, אכיר.

The Everly Brothers - Walk Right Back With the Everlys 1975

מצאתי שם את מה שחיפשתי. הציעו לי תקליט  אוסף חדש של האחים אברלי, מתוצרת חוץ. הוא היה יקר, אבל העטיפה (זו משמאל) הייתה צבעונית ומבריקה והצליל באזניות היה צלול ונהדר. היו בתקליט את כל השירים שרציתי. קניתי. עד היום אני אוהב את האחים אברלי אהבה גדולה. תקשיבו לשיר הזה מתוכו  (So Sad (to Watch Good Love Go Bad כמה שהוא יפה:

נשארתי בחנות זמן רב. הייתי מוקסם מהחנות, מהאנשים שנכנסו ויצאו ומהאווירה. איזו אווירה. לאחר כמה שעות, אמר לי המוכר (היום אני יודע שהמוכר היה אחד משני הבעלים: הלל אברמוב או מיקי דותן), "בוא, בוא תשמע משהו יפה". תקליט חדש שזה עתה יצא.

הוא הניח את האזניות על ראשי וחיי השתנו לבלי שוב. תארו לעצמכם ילד (בשנים ההן, ילד בן 13 עוד היה ילד) שעד אותו שלב שמע שירים ברדיו והכיר את אריק איינשטיין, את כוורת, את מתי כספי ולהקות סיקסטיז כמו הביטלס, הביץ' בויז והרמן הרמיטס, שומע את הצליל החללי, המהדהד והמהפנט של הקטע הפותח של אותו תקליט Shine on You Crazy Diamond.

זו הייתה חוויה מסעירה. מטלטלת. חוויה מכוננת של פעם בחיים.

The First Cut is the Deepest כתב קט סטיבנס. הוא התכוון לאהבה ראשונה. עבורי, ההאזנה הראשונה הזאת, הייתה חתך ראשון, עמוק מאין כמותו, בלתי נשכח. את עצמת החוויה הזאת, לא שכחתי ולא הצלחתי מעולם לשחזר, אף שהיו לי חוויות מוזיקה רבות ונפלאות ועדיין יש (כפי שבוודאי התרשמתם).

התקליט Wish You Were Here של פינק פלויד היה חדש חדש. זה עתה יצא. הוא שינה את חיי.

חזרתי הביתה רק עם התקליט של האחים אברלי. לא יכולתי להרשות לעצמי לקנות את התקליט החדש של פינק פלויד, שהיה חדש, עטוף בפלסטיק שחור, מתוצרת חוץ ויקר, אבל לא יכולתי להירגע.

Pink Floyd - Wish You Were Here 1975 (Israeli Cover)

ליקטתי כסף ככל שיכלתי ובתוך זמן לא רב הייתי שוב בחנות ברמת חן ושם קניתי את שני תקליטי הרוק המתקדם הראשונים בחיי: את Wish You Were Here של פינק פלויד שהסעיר אותי בביקור בתל אביב (לצערי, מתוצרת הארץ, וזו משמאל הייתה עטיפת הגרסה הישראלית) ואת Selling England By the Pound של Genesis שגם הוא היה רק בן שנתיים.

בטח יורם היה מי שהמליץ על התקליט הנוסף, שגם הוא הפך מיד לאחד האהובים עלי, כל חיי.
נכבשתי מיד ע"י המוזיקה הזו. עד עצם היום הזה אני אוהב את התקליטים האלה ושומע אותם. האם שניהם לא נמנים על עשרת הגדולים של הרוק המתקדם?

Genesis - selling england by the pound 1973

היה ברוק המתקדם של אותן שנים משהו מסעיר במיוחד. קודם כל, היו אלה הצלילים עצמם. צלילים אחרים, מסעירים. צלילי שלל המקלדות החשמליות האנלוגיות שסיפקו עומק תזמורתי למוזיקה. חלילי צד, כינורות חשמליים. עד היום אני אוהב מאוד את נגינת המקלדות בתקליטים האלה ואת קטעי הסולו של קלידני הלהקות הללו.

הקטעים, שהיו בנויים כמו יצירות קטנות החורגות ממבנה השיר הטיפוסי, של בית ופזמון, עם שינויי קצב תכופים ולעתים התפרסו על צד שלם של תקליט. קראנו להם "יצירות".

והיו קטעי הסולו. או שנדלקת על המוזיקה הזאת ואז המרת את דתך אליה, או שלא. אם לא, אז כל העסק הזה לא היה מובן לך. מעצבן אפילו. בשפת העת הזו: "חופר".

כמה מתקליטי הרוק המתקדם של אותן שנים, עמדו בכבוד רב במבחן השנים, אני מעריך אותם כמוזיקה מצוינת ואני מרבה להאזין להם. בטח אמצא הזדמנות נוספת לכתוב על כמה מהם.

אני מזמין אתכם להאזין ברצף לשני הקטעים המסיימים את Selling England by the Pound ולסולו הקלידים של טוני בנקס בחצי השני של הקטע. ההאזנה פה מתבקשת על מנת להשלים את האווירה. זו דוגמה טובה וטיפוסית לסגנון וליופי שכבש אותי. מוזיקת פרוגרסיב במיטבה משנותיה הטובות:

אם הגעתם עד לפה אתם עשויים לשאול: מה הקשר בין חווית חנות התקליטים המכוננת, פינק פלויד, ג'נסיס ופרוגרסיב זה לבין הקסטות הסגולות והצהובות?

מה הקשר? בירה נשר!, כמו שאמרו בסבנטיז. אין ממש קשר. הקשר המפוקפק הוא שנזכרתי בקסטות בערגה ואע"פ שאני לא טיפוס נוסטלגי (נשבע!), הוצפתי רגשות וזיכרונות נלוזים ובהיותי נודניק, רציתי לספר, אז סיפרתי.

לסיום, אם תרצו, הנה התקליט Selling England By the Pound להאזנה במלואו. תיהנו:

אשמח מאוד אם תגיבו ותספרו על החוויה המכוננת שלכם כמאזיני מוזיקה. אני סקרן לקרוא.

Wilco – אוספים את הקהל מדלת לדלת

Wilco 2009

לפני חמש שנים (2007), בביקור באוזן השלישית, שאלתי את ידידי, איש הרדיו גל אפלרויט, אם יוכל לספר לי על תקליט מעולה, אבל חדש חדש. Sky Blue Sky של Wilco, הוא אמר ללא היסוס. קניתי את הדיסק שזה עתה יצא, והתאהבתי. בחמש השנים שחלפו מאז האזנתי לכל תקליטי הלהקה ונקשרתי בה. לשמחתי הרבה, שני התקליטים הנוספים שהתווספו מאז לדיסקוגרפיה של הלהקה, מעולים לא פחות. יוצא ששלושת התקליטים האחרונים (ועוד אחד ישן), הם האהובים עלי ביותר. מה אגיד? תודה גדולה לך גל!

Yankee Hotel Foxtrot 2002נכון לינואר 2013, אין להקה פעילה שאותה אני משתוקק לראות בהופעה יותר מאשר את Wilco!
ווילקו להקה מיוחדת. להקה וותיקה משיקגו. ככל שהיא ותיקה, כשאני נוקב בשמה, מעטים, אם בכלל, מכירים. כמה ותיקה? היא נוסדה בשנת 1994 ובמועד כתיבת שורות אלה, מרבית חבריה בשנות הארבעים לחייהם (הגיטריסט המוביל, נלס קליין, בן 56) ונדמה שהשנה, הגיעה לשיא הצלחתה. לא כל כך הצלחה מסחרית, יותר הכרה כלהקה משובחת שאספה קהל איכותי ונאמן בכל העולם, אך במיוחד בארה"ב.

Sky Blue Sky 2007עדיין, מדובר בלהקת "אינדי" לקהל אנין טעם, שמנגנת מוזיקת רוק אמריקאי אלטרנטיבי. מוזיקה רצינית ואמנותית הייתי אומר, רחוקה מהזרם המרכזי. להקה שמתייחסת לתהליך הפקת אלבומיה ברצינות יוצאת דופן. מעולם לא היה לה להיט ברדיו. קרוב לוודאי שהיא לא תופיע באצטדיונים (טוב שכך), אך היא אספה קהל נאמן ששומע אותה באולמות ובמועדונים, בכל רחבי ארה"ב. ג'ף טווידי אמר בראיון שבמשך 15 שנה אסף את הקהל שלו, בלמעלה מ-2000 הופעות, בכל אחת ממדינות ארה"ב, בלי אף שיר ברדיו שיסייע לו. בלשונו: "מדלת לדלת".

Wilco (The  Album) 2009מהבחינה הסגנונית מדובר ברוק אמריקנה אלטרנטיבי, אינטיליגנטי ועשיר. שורשי המוזיקה של ווילקו במוזיקת הקאנטרי של נשוויל, ב-Roots Rock, בקאנטרי-רוק של שנות השבעים, The Band, גראם פרסונס וניל יאנג מצד אחד, הביטלס והביצ'-בויז והקינקס מצד נוסף ורוק אלטרנטיבי ואפילו פוסט פאנק מצד שלישי. ווילקו היא כבר סגנון משל עצמה, שקשה לסווג לז'אנר מובהק, בדומה לטום וייטס שהוא סגנון משל עצמו, שלא מתאים לשום ג'אנר ברור.

מוביל את הלהקה כותב השירים והזמר רב הכישרון ג'ף טווידי, אך זו לא להקת ליווי של זמר, או להקה של איש אחד. זו להקה! עם שני קלידנים, עם שני גיטריסטים מובילים, אחד מהם, נלס קליין הוא וירטואוז, בעל קריירה עצמאית, עם שלל אלבומים משלו (ג'אז אוונגארד. יש לו אלבום שיוחד למוזיקה של אנדרו היל!)

Being There 1996זו להקה שמנגנת יותר מאשר מלווה שירה. מאוד מנגנת. להקה של מקצוענים, של נגנים מעולים אחד אחד, שכל מסורת המוזיקה האמריקאית, של נאשוויל, של ממפיס, של שיקאגו, של סיאטל ושל הרוק האמנותי, נוכחת במוזיקה שלה.

המוזיקה של ווילקו מגוונת. אקלקטית אפילו. ישנם שירים שהם יצירות אלטרנטיביות די מאתגרות, עם נגינה וירטואוזית שעלולה להישמע "חופרת" ללא מעט אזניים, לצד שירי רוק מלודיים. בכל זאת, זה אף פעם לא פופ.

הטקסטים אינם ממבל ג'אמבל. ג'ף טווידי כותב שירים עם תוכן. גם תוכן חברתי, ליבראלי, דמוקרטי, "ברק אובמי".

כדי שלא תברחו ותלכו איתי הלאה, האזינו לשיר קטן ונהדר מתקליטה האחרון של ווילקו, The Whole Love, השיר Black Moon. כאן מתוך הופעה בתכנית הטלוויזיה Austin City Limits מנובמבר 2011. אני מת על השיר הקטן הזה:

ווילקו זו לא להקה שתשמעו הרבה ברדיו. רק בשלוש השנים האחרונות הצליחה להכניס שיר לרדיו, אף שלא ממש ניסתה. היא לא מתחנפת לקהל, לא מחפשת להיטים, אלא להיפך, רבה עם חברות התקליטים שרצו ממנה דווקא שירים פשוטים (לא עם שני אקורדים, אבל) עם מנגינה קליטה.

אין דרך טובה יותר להתרשם מהלהקה ומיכולותיה מאשר לצפות בה מופיעה. הנה הקטע הפותח את תקליטה האחרון The Whole Love, בהופעה בתכנית הלילה של דייויד לטרמן (אמל ג'יי לנו אין מה לחפש). זה לא קטע ידידותי לטלוויזיה. נסו לדמיין להקה ישראלית מבצעת קטע כזה בתכנית אירוח בערוץ ממלכתי:

ועוד מאותה תכנית של לטרמן, Jesus Etc:

הנה ווילקו בהופעה משידור בטלוויזיה בהולנד, הופעה משנת 2012:

The Whole Loverהתקליט האחרון, נכון למועד כתיבת שורות אלה, The Whole Love, הוא תקליט נפלא. בראיון שנערך עמם אמרו ג'ף טווידי ופט סנסום, שהפיקו יחדיו את התקליט, כי שאפו להפיק תקליט אזניות טוב, בהכירם בעובדה שמרבית הקהל של היום, מאזין למוזיקה באמצעות מכשיר נייד ובאזניות. הם הצליחו! התקליט נשמע כל כך טוב ומעניין באזניות, עתיר שכבות ועומק. לא להיבהל. הוא נשמע מעולה ברמקולים.

התקליט הדי אקלקטי הזה כולל, לצד שירי קאנטרי רוק ואמריקנה, כמו Black Moon, גם לא מעט משחקי צליל וניסויים בסאונד, כאילו מדובר בלהקת רוק מתקדם של שנות השבעים, כשבה הקלידן נראה מסובב כפתורי סינטיסייזרים אנלוגיים גדולים ומייצר מיני צלילים אלקטרונים. ניתן להיווכח בכך גם בהופעת הטלוויזיה הנהדרת מ-Austin City Limits, בשיר הפותח הנהדר.

אם מישהו יאמר לי שאין יותר מוזיקת רוק טובה כמו פעם, כמו של הלהקות הגדולות שכולנו מכירים, שיראה את המופע הזה, שיאזין לשלושת התקליטים האחרונים של ווילקו, מחמש השנים האחרונות. יש. בטח שיש. ווילקו היא להקה גדולה. אני מעז לומר את דעתי, הלהקה הכי גדולה הפועלת היום!

על ווילקו נעשו כבר שני סרטים דוקומנטריים באורך מלא, ששניהם מעניינים מאוד ומרגשים. הראשון, I am Trying to Break Your Heart משנת 2002 אשר תיעד את הדרמה סביב הקלטת אלבומם פורץ הדרך Yankee Hotel Foxtrot משנת 2001 (נושא למאמר נפרד), וסרט נוסף, משנת 2009, Wilco Live: Ashes of American Flags, המלווה את ווילקו מעיר לעיר בארה"ב, ממועדון למועדון. סרט נהדר הכולל סט נפלא של שירים וכמה שיחות על אמריקה של העיירות הקטנות, אותה זוכה להכיר רק מי שנוסע כך מעיר לעיר. סרט נהדר שבו אני מרבה לצפות. כדאי לשים עליו יד.

הנה קטע הפתיחה של הסרט, עם שיר נהדר שהוא שיר הנושא של הסרט: Ashes of American Flags. לצערי הסרט במלואו עדיין אינו זמין לצפייה ביו-טיוב:

הנה הסנטור הצעיר מאילינוי ברק אובמה, שזה אך נבחר, מציג את הלהקה המקומית ווילקו בערב התרמה למשקים משפחתיים, משנת 2005:

הנה עוד כמה שירים של וילקו להנאתכם. יש עוד המון מצוינים. הנה ווילקו צעירים, בשיר נהדר מתקליטם השני Being There משנת 1996:

~

~

שיר נפלא, Solitude מתוך Wilco (The Album):

~

~

~

~

אחרי כל הבלה בלה, בקיצור, אני מזמין אתכם להכיר את ווילקו וליהנות מהמוזיקה המשובחת שלה, ומוטב שזה יקרה כעת כשהלהקה פעילה ומצויה בשיאה.

Midlake – מטקסס לקנטרברי

התקליט The Courage Of Others, השלישי של להקת Midlake מדנטון שבטקסס, יצא בתחילת 2010 ואני התאהבתי בו מיד ומאז שיצא, האזנתי לו אין ספור פעמים. זה לא טריוויאלי ביחס לעת הזו, שתקליטים, קבצים, חלונות יו-טיוב באים והולכים במאות ואלפים, מואזנים לרגע ונשכחים. מי חוזר היום ושומע שוב ושוב תקליט שהוא קנה או הוריד לפני שנה?

מידלייק היא להקת בחורים מזוקנים עגומי מבט, כפי שניתן יהיה להתרשם מקטעי הוידאו בהופעה בהמשך, כשהדמות המרכזית בלהקה, כותב השירים טים סמית, נראה לעיתים כמו ישו הצלוב בציורי הכנסיות, מיוסר מבט וקדוש.

חרף המראה העגמומי, אין מדובר במוזיקה דיכאונית או אפלה. זו מוזיקה של עלים ירוקים רטובים ממי הגשם, אם יורשה לי להתפייט בגרוש. לטעמי, זה תקליט נהדר. מלודי בצורה יוצאת מן הכלל, עם צליל נפלא, אקוסטי בעיקרו, מושר בהרמוניות קוליות יפייפיות. אין לי ספק שבמהלך השנים ירכוש לעצמו התקליט אוהדים רבים ויהפוך לקלאסיקה. אין סיבה לחכות ולגלות אותו ואת הלהקה רק בעוד עשר שנים או יותר. זה הרי קורה עכשיו, אפשר לתפוס אותם בהופעה, אפשר להביא אותם לארץ, אז בואו נאזין ונדבר על התקליט ועל הלהקה.

הלהקה נוסדה בשנת 2000 ע"י קבוצת סטודנטים לג'אז בביה"ס למוזיקה שבעיר הולדתם, דנטון שבצפון מדינת טקסס, ולמן הקמתה הוציאה רק שלושה תקליטים.
מידלייק היא להקה נועזת למדי מבחינת ניהול קריירה. היא התפתחה ושינתה את סגנונה מתקליט לתקליט. במקור מדובר במוזיקאי ג'אז שערקו לרוק אלטרנטיבי ומשם לפולק. כותב השירים טים סמית', במקור נגן סקסופון, חובב ג'ון קולטריין שניגן עם חבריו העתידיים ללהקה גם ג'ז-פאנק, עד שהתקליט המשפיע OK Computer של רדיוהד תפס אותו בצוואר ומשך אותו מקולטריין ומהג'אז אל הרוק האלטרנטיבי. כפי שיקרה גם בהמשך, חבריו הלכו אחריו.

תקליטם הראשון של מידלייק Bamnan and Slivercork משנת 2004 (שאינו חביב עלי) מסווג לסגנון Lo-Fi האלטרנטיבי והשנוי במחלוקת.

תקליטם השני, Trials of Van Occupanther משנת 2006, הוא תקליט מעולה (!) שזכה לשבחי הביקורת, מבטא השפעה עזה של סנגון הרוק-פולק המלודי שפרח ברדיו האמריקאי בשנות השבעים (CSNY, Fleetwood MacAmerica, Bread, Eagles).

על אף הצלחתו המסוימת (תחנות רדיו כמו 88FM השמיעו שירים ממנו) וההבטחה שהייתה בו, הלהקה פנתה לכיוון פחות מסחרי ופחות אופנתי עם התקליט שבפנינו, כשהיא חוזרת אחורה בזמן וחוצה את האוקיאנוס אל האי הבריטי, מחפשת ומוצאת Feel ואסתטיקה של אמנים ולהקות פולק אנגלים (Fairport ConventionThe Incredible String Band), כולל אמנים מגזרת קאנטרברי שערבו רוק מתקדם, במוזיקת פולק אנגלית (CaravanHatfield and the North) ועד להקות פרוג-רוק מובהקות, בעלות ניחוח פולקי (Jethro TullCamel).

האם מידלייק היא להקת רטרו? על זה אפשר להתווכח. לעניות דעתי, התשובה שלילית. על אף ששומעים במוזיקה שלה הרבה מסורת והשפעה ורטרו, איש לא יטעה בה ויאמר כי מדובר בתקליט משנות השבעים. היא לא מתחפשת ללהקה מהעבר, כפי שנוהגות לעשות להקות רטרו.

אני שומע בה משהו חדש ומקורי שהוא לגמרי שלה. היא לא נשמעת לי דומה לאף אחד מהאמנים המשפיעים עליה (כמה מהם לא לטעמי), אף שניתן לשמוע את המסורת ואת ה-Feel המסוים הזה, במוזיקה שלה. היא לא מנסה להישמע כמו מישהו אחר או לקרוץ לאיזו נוסטלגיה. היא בהחלט מחפשת Feel מסוים, ואיכויות מסוימות, מתוך אהבה למוזיקה הזו.

הכל פחות חשוב כאשר השירים כל כך טובים ומרהיבים והכל נשמע כל כך רענן, חדש, מחובר למה שקורה היום באינדי משני צדי האוקיאנוס ובעיקר יפה יפה. אני מחכה לתקליט הבא שלהם בקוצר רוח ובסקרנות, נכנס לאתר האינטרנט שלהם ועוקב לראות מה מתקדם. אני רציני.

מכיוון שכל הקטעים בתקליט מצוינים לטעמי, אני מציע להאזין לכולם והנה הם על פי הסדר בתקליט. בבקשה להאזין במערכת סטריאו או עם אזניות, לא מרמקולים מחורבנים של מחשב. חבל להחמיץ:

קטעי הוידאו הבאים מאפשרים להתרשם מהמראה העגמומי של חברי הלהקה ומחוסר הכריזמה, אבל גם מהכישרון והיופי של המוזיקה, גם כשהיא מבוצעת בהופעה חיה. כאן בהופעת טלוויזיה אצל ג'ולס הולנד. הבחור מימין, עם הראש המוטה לצד כמו ישו על הצלב, הוא כותת השירים טים סמית':

וכאן בקליפ רחוב של פרוייקט Sideshow Alley (שהוא פרוייקט הקלטות אינטרנטי מיוחד, שבו מקליטים אמן או להקה מבצעים שיר אחד, ברחוב, בטייק אחד, ללא תיקונים, אבל עם ערך ההפקה המיוחדת של הפרוייקט הזה, שמצטיין בסאונד מעולה וצילום יפה והתוצאות מרנינות. כדאי להציץ באתר הפרוייקט ולהחישף לעוד אמנים עצמאיים):

מידלייק עודה להקה "קטנה". לא מצליחה במיוחד. חבריה עדיין מתגוררים בדנטון, עיר קטנה בטקסס, קרוב לגבול אוקלהומה. אחר הדף שלה בפייסבוק עוקבים, נכון למועד כתיבת שורות אלה, פחות מ-50,000 עוקבים. היא מופיעה בפני קהלים קטנים יחסית וסיבובי ההופעות שלה קצרים ומרובי פסטיבלים. עד כמה הם קטנים וצנועים ניתן להתרשם מדברי התודה שמשמיע חבר הלהקה בטקס שערך מגזין הרוק Mojo שהעניק להם פרס כמופע הטוב של השנה, לשנת 2010. הוא מספר שזה הפרס הראשון שהלהקה זוכה בו מעודה (כשבאותה עת חגגה עשור לפעילותה) ואפילו בעירם הקטנה דנטון, הם הפסידו בתחרות ללהקת קאברים:

לעניין ההשפעות על מידלייק, אני שומע במוזיקה שלה אלמנטים שמחברים אותי ללהקה אהובה עלי מאוד: Camel. למה קאמל? אמנם קאמל היא להקה אינסטרומנטאלית בעיקרה, של קלידים וגיטרה חשמלית (וחליל), ואצל מידלייק כמעט ואין קלידים ובקושי קצת גיטרה חשמלית ואין קטעי סולו של פרוג-רוק, בכל זאת, ה-Feel, הטון של השירה, החליל הדומיננטי, מחברים לי את מידלייק עם קאמל. מה שמאוד מחבר אותי לקאמל ואפילו לקינג קרימזון בתקליטיה הראשונים, הוא סגנון התיפוף. בראיונות ובביקורות לא נזכר שמה של קאמל כמקור השראה. אולי רק אני שומע את זה, אולי זה הגעגוע לקאמל. הנה שני קטעים של קאמל להשוואה. מה דעתכם? יש משהו, או שאני מדמיין? (אשמח אם תגיבו. אם אני מבלבל במוח, תכניסו לי):

מכיוון שלא כל יום כותבים על להקה כמו מידלייק ומכיוון שהתקליט Trials of Van Occupanther משנת 2006, שקדם לזה שעליו אני כותב, כל כך טוב, הנה כמה שירים נפלאים ממנו, אם נותרה אצלכם קוראיי הספורים, עוד מעט סבלנות שלא תצאו מפה לא מכירים את מידלייק לעומק:

האם לא מדובר בשני תקליטים נפלאים בכל קנה מידה? מה לא?