יש תקליטים שראויים להיחשב קלסיקה. להיכנס לקאנון, אבל משום מה, אע"פ שהיו הצלחה עולמית, הם לא זוכים לאותו מעמד קאנוני. כאלבומים, לעתים הם אפילו נשכחים. השירים המעולים מוצאים דרכם לאוספים והיצירה השלמה, ה"אלבומית", איך שהוא, מתפוגגת לה מההכרה.
כזה הוא האלבום המופתי הזה. אני זוכר את עצמי, נער, קונה אותו ומתאהב בו. 1976. עוד מעט 40 שנה. לא נוסטלגיה מביאה אותי לכתוב עליו. בשנים האחרונות חשבתי לא פעם על התקליט הזה ועל גורלו. כל פעם שאני מאזין לו, מתחילתו עד סופו, תמיד אני מציין בפניי כמה רצף השירים והצליל, מעוררים בי התפעלות. לעזאזל, כמה הוא טוב. כאילו, עוד תקליט של הביטלס (תגידו שאני מגזים. לא בטוח).
בעיני, המוצלח והמצליח ביותר מבין התקליטים הממשיכים את מורשת הביטלס. לא פלא שגם ג'ורג' האריסון וגם פול מקרתני שכרו את ג'ף לין (כותב כל השירים, הזמר, הגיטריסט והמפיק של ELO), כמפיק מוזיקלי.
יש כאן רצף שירים מעולה. יוצא דופן ממש. כמו בתקליטי הביטלס הטובים. כל שיר Killer (נו טוב. יש שיר אחד שלא. רק אחד). במושגי העת הזו, זה כמעט בלתי נתפס. כמה מהשירים היו להיטי רדיו בינלאומיים, אבל גם אלה שלא, היו מפארים כל תקליט רוק ובוודאות היו מוצאים מקומם באוסף המיטב של כל להקה.
השיר Mission הוא מהאהובים עלי במשך רוב חיי. אלפי פעם האזנתי לו. Shangri-La ואלה המוכרים, שהיו להיטים. מה אומר?
הנה כל התקליט, לפי הסדר. האזינו (אפילו אם אתם מכירים), האין זה רצף מדהים?
עניי המיתרים במוזיקה של ELO זה משהו שראוי להתעכב עליו. הוא יוצא דופן. זה לא להקת רוק עם תזמורת. למיתרים יש כאן תפקיד מיוחד, שיוצר צליל רב שכבתי. זה היה מאוד יוצא דופן בעשור המקלדות האלקטרוניות שפיארו את כל הבמות.
מה, אם כן, הסיבה לכך שהתקליט המופלא הזה לא נמנה על הקלסיקות, או שאינו נמנה על צמרת רשימות התקליטים הטובים ביותר השונות?
נראה לי שהסיבה העיקרית היא ש-ELO היו להקה לא "קולית". היא הייתה מצליחה מדי ופופית מדי לרוקרים, לאנשי הפרוגרסיב וכו'. היא הייתה מאוד לא סקסית, לאחרים. נפלה בין הכיסאות, כאילו הייתה להקת מצעדים בת זמנה, ולא היא!
כמי שגדל באותן שנים אני בהחלט זוכר את היחס הזה ללהקה הזו, שכיכבה בתכניות כמו "עד פופ" וכו'. אבל כמו בביתי, ראיתי בתקליטיות של עוד "פיין שמקרים" כמוני, את התקליטים, במיוחד את זה ואת Out of the Blue שיצא אחריו, אך, לטעמי, מוצלח פחות.
אני חייב להודות, שבאותן שנים, אהבתי מאוד את התקליט וגם את זה שבא אחריו, אבל פחות החשבתי אותם מדברים אחרים שאהבתי. לא הייתי מעז להצהיר שאני אוהב את ELO. עם החברים בחדר, שמענו ג'טרו טול, ג'נסיס, יס, ביטלס, פול סיימון ומה לא. ELO, פחות. לא.
ELO לא הייתה להקת הופעות טובה במיוחד, בעיקר מהסיבה שהצליל רב השכבות שלה, המנוגן, האקוסטי, היה תוצאה של גאונות האולפן של ג'ף לין. הוא גם ניגן את רוב הכלים בעצמו. לשחזר את הצליל הזה בהופעות של שנות השבעים, היה קשה מאוד. ואכן, ישנן כמה הופעות מצולמות מהשנים הטובות והן מדגימות זאת. לא סוחף. בנוסף, בשנות השמונים האלקטרוניות, המיתרים האקוסטיים האלה, עם גיטרות ופסנתר, היו זרים לצליל הנוהג.
הזמר, כותב כל השירים והמפיק, ג'ף לין, הוא דמות נחבאת אל הכלים. הוא לא אהב להופיע אף פעם. בראיונות אמר, שאולפן ההקלטות הוא המקום האהוב עליו ביותר.
בעודי כותב פוסט זה, נגשתי ליו טיוב כדי להביא משם סרט הופעה כלשהו, להדגים את טיעוני, ולהפתעתי גילית שם, כי לפני שלושה שבועות, ב-14/9/14, נערך מופע ענק בהייד פארק של ELO של ג'ף לין.
מדובר בג'ף לין וריצ'רארד טנדי מהלהקה, עם נגנים רבים ותזמורת BBC. איזה מופע נפלא. הנה המופע שבינתיים זמין לצפייה והאזנה ביו-טיוב:
אשמח לקרוא דעות.
המוזיקה שלו מזכירה את הימים ההם. כאמור, קטעים בני 7 דקות ויותר, עם קטעי סולו במרכזם, בסטייל של קליפורניה של תחילת שנות השבעים, עם שילוב של רוק בריטי מאותם שנים. רטרו או לא רטרו. זה נשמע מצוין! אולי בשפה של היום, לומר "מצוין" זה לא חזק מספיק. מעולה. מוזיקה נהדרת.
את תקליטו הראשון Frankie Ray הקליט ב-2007 אך לא ברור לי אם הוא יצא בצורה רשמית ומתי. זהו תקליט אקוסטי מצוין, שרובו זמר וגיטרה אקוסטית ופסנתר. ווילסון מנגן בכל הכלים מלבד צ'לו. יופי של תקליט, העשוי שירים מצוינים אחד אחד. כבר כאן, חלק ניכר מהשירים ארוכים מאוד. שניים מהם בני 10 דקות. אין חשש, לא תשתעממו. זה כל כך טוב שימו לב, השיר האחרון גולד לתוך ביצוע נהדר של 
The Music Nudnik 