באוגוסט זה טיילנו, תמר, אני, עמרי (7) ויעל (5.5) טיול קמפינג עם קרוואן בצפון איטליה. כשאחד הדיסקים שצרבתי לטיול, השמיע את Minnie The Moocher של Cab Calloway, בגרסה הנפלאה שלו מהסרט The Blues Brothers משנת 1980, עמרי ויעל נדלקו ובקשו אותו שוב ושוב. מה שתפס אותם הוא כמובן הפזמון Hi De Hi De Hi De Ho, אותו שרנו כולנו ביחד, וחשבתי לעצמי: איזה סווינג, איזה גרוב, איזה כיף, איזה יופי. שיר מעולה בביצוע סוחף עם סאונד נהדר:
כשעמרי ויעל שאלו על מה השיר, גמגמתי ו"מרחתי" אותם.
הסיפור של השיר ממש לא מתאים לילדים בגן ובכיתה א'. הדמות הראשית בשיר, מיני, שהיא קשוחה אבל עם "לב בגודל של לויתן", היא "Moocher", כינוי סלאנג שחור מתחילת המאה ה-20 למי שאוהב לעשן סמים של אחרים ולאו דווקא את שלו. מיני מסתבכת עם ברנש בשם סמוקי, ואוהבת אותו, אפילו שהוא "קוקי" (Cokey), ז"א על קוקאין. סמוקי זה, עאלק, מדרדר אותה לסמים ולקרחאנה, כשהוא לוקח אותה לצ'יינה טאון ומראה לה איך "נותנים בגונג" ("kicking the gong around"). ז"א, כפי שנכתב פה ושם, לעשן אופיום. אח"כ יש לה חלומות וכו' וכו' ומילות השיר האחרונות: "מיני המסכנה". אבל מה, הכל בטון שמח, כאילו עיר הנוער בחופש הגדול.
מיני זאת, היא כנראה לא רק סטלנית, אלא אפילו נערת גוגו, חשפנית או שרמוטה ממש, רחמנא ליצלן. הטקסט של השיר מתאר אותה כ-Frail, ז"א עפ"י מילוני הסלנג, קלה לפיתוי וחלשה מבחינה מוסרית, וכאדמונית, חמה ו-Hoocie coocher. וויקיפדיה מספרת לנו על המושג Hoochie coochie, שהכוונה היא לריקוד בטן מיני מהמאה ה-19 ומכוון לאיברים הפרטיים של האישה.
בסרטם של האחים מארקס "לילה באופרה" משנת 1935, אומר גראוצ'ו מארקס: "אתה מוכן לשלם לו 1,000 דולר רק על מנת שישיר? למה? אתה יכול לקנות תקליט של Minnie The Moocher ב- 75 סנט. תמורת דולר ורבע תקבל את מיני עצמה!"
שמח. לא אפל. לא שיר סמים וסקס של לו ריד, אבל בכל זאת, מין וסמים, לא טקסט שמומלץ להסביר לילדים, אבל על רקע אי הבנת המילים, הטון השמח של השיר והביצוע הנפלא והמשעשע, הפך השיר הזה, בקרוואן שלנו, בכבישי איטליה המקסימים, ללהיט. לשיר ילדים שמח ומבוקש שוב ושוב, ושוב ושוב (כמקובל אצל ילדים בגיל הזה ואצל בחורות :-)) משל היה "בשדה כותנה קבוצת שחורים קוטפת ואו או או החמה יוקדת", כפי שניתן להתרשם מהסרטון.
את הביצוע הנפלא הזה הקליט קאב קאלאווי כשהוא בן 73 והוא נשמע בשיא כוחו. על אף שבסרט נראה קאלוואי בהופעה חיה על הבמה, מדובר בהקלטת אולפן. גרסה וירטואוזית, גרובית ביותר עם סאונד גדול, שקוף ונהדר. השיר נכלל בפס הקול של הסרט שהיה להיט בתחילת שנות השמונים. תקליט ואח"כ דיסק שכיח מאוד בתקליטיות של אותן שנים, של סרט שהעניק קאמבק מפואר לא רק לקאלאווי, אלא גם לריי צ'ארלס, אריתה פרנקלין וג'יימס בראון.
אני מזמין אתכם להאזין תחילה לביצוע הנקי מתקליט פס הקול של הסרט ולאחר מכן לצפות בקטע הסרט, בו מבוצע השיר, שנשמע קצת פחות טוב מבחינת סאונד והוא אינו מלא, אבל מאפשר להתרשם מהאיש ומהסטייל שלו, כשהוא שר ורוקד על הפלייבק:
~
בסרטון נראים ג'ון בלושי ודן אקרויד מחבלים ברכב קרוואן. כשנהגתי בקרוואן באיטליה, כשהשיר העפיל לראש מצעד הפזמונים של מוטק'ה הקרוואן שלנו, לא זכרתי את קטע הקרוואן בסרט. לא ידעתי שיש לי עסק פה עם שיר קרוואן מובהק ומקצועי.
קאב קלוואי, 1907-1994, הקליט את השיר לראשונה ב-1931 ומכר ממנו מיליון עותקים. השיר נבחר להיכל התהילה של הגראמי ב-1999 והוא אחד השירים החשובים ביותר בהיסטוריה של המוזיקה הפופולארית של המאה העשרים, כפי שניתן להתרשם מהסקירה אודותיו בויקיפדיה.
הביצוע המקורי ממרץ 1931, כשקאלוואי בן 24 בלבד, נשמע וירטואוזי פחות מהביצוע המאוחר, אבל רענן ונפלא כשקולו של קאלוואי הצעיר, באופן טבעי, גבוה בהרבה מקולו כשהוא בן 73. כדאי להאזין:
קלאווי כשהוא בן 41, בשיא כוחו מבצע את השיר בשידור טלוויזיה משנת 1958, כאן הסקאט כמעט זהה לזה מהסרט האחים בלוז:
בסרטון הבא, קאב קלאווי כבר בן 81, שש שנים טרם פטירתו, מבצע את השיר ורוקד, בלי הסקאט המהיר, אבל ברמה שאינה מביישת (ג'רי מאליגן יושב מאחוריו, בלבוש, שיער וזקן לבנים, גם הוא כבר לא איתנו):
אני מניח שהשיר הזה ישאר מעתה מזוהה במשפחתנו עם טיול הקרוואן הנהדר בצפון איטליה בקיץ הזה של 2012. אפשר בהחלט להשתמש בו כשיר ילדים ומשפחה. קשה לעמוד בפני קסמו.
חברי הטוב, ערן יובל, שמע בארוחת ערב משפחתית מבן דודו, איש הרדיו גדי לבנה, שניהל אז את התכניות בתחנת הרדיו "רדיוס", שזה עתה עלתה לאוויר, שמחפשים עורך לתכנית ג'אז. שמע והמליץ עלי.
הפתיח נוצר מביצוע של חמישיית מיילס דיוויס ל- Round Midnight של מונק וגדי לבנה בקולו ה"קול ישראלי" ובלא מעט פאתוס, נשמע בפתיח מכריז: "מסביב לחצות, תכנית הג'אזזזז של רדיוס. עורך ומגיש, נננננעם עוזיאל".
אהבתי מאוד להמליץ ולהשמיע מוזיקה ודיסקים שאהבתי. לא פעם, בהתלהבותי, התחייבתי: "לא טוב? אני משלם! על הסכין, באחריות". אמרתי, נודניק. עד היום אני נודניק של מוזיקה.
נפלה בחלקי ההזדמנות להגשים את האידאולוגיה שלי. לא רציתי להגיש עוד תכנית מגזינית שסוקרת את ההתרחשויות בעולם הג'אז, כמו שהיו "קול הג'אז הזה" ואחרות, אף שהיו תכניות חשובות וטובות לסוגן (המגזיני).
כמשוגע מוזיקה ותקליטים בחרתי למסור למאזינים את המידע שעניין אותי: מלבד שם הקטע ושם האמן המוביל, גם שמות הנגנים האחרים, שם התקליט ושנת ההקלטה ואפילו שם חברת התקליטים. לפעמים עוד כמה פרטים חשובים לטעמי.
גם ההקשר חשוב. תקליט שהוקלט בניו-יורק בשנת 1960 לעולם לא ישמע כמו תקליט שהוקלט בלוס אנג'לס, אפילו באותה שנה. חדי אוזן הבחינו אפילו בין הלייבלים.לא הרשיתי לעצמי לדבר ולספר על המוזיקאים ועל המוזיקה, מה שמאוד רציתי לעשות, כי הזמן יקר והמוזיקה רבה. האמת שלא הרשיתי לעצמי, כי מי לעזאזל אני? אמרתי לעצמי.
האמת שלא באמת "ערכתי" את התכנית מראש. הייתה לי תיקייה לדיסקים ובדרך לתחנה, במכונית, החלטתי עם איזה קטע אני פותח ומשם "זרמתי" אסוציאטיבית. זה היה כיף גדול. הייתי מביא עמי בקבוק יין אדום וכטוב לבי ביין, "זרמתי". ככל שהתקדמו השעתיים עד לסופן, נעשיתי יותר ויותר מבוסם.
אפילו פרומו בתחנה, המשודר בשעות היום, לא היה לתכנית והיא נודעה בקהילת הג'אז מפה לאוזן. אין לי מושג כמה פיות וכמה אזניים שחו אודות התכנית, אבל אט אט היא אספה מאזינים מכורים. כמה ממוזיקאי הג'אז הנודעים של היום, זכורים לי כתיכוניסטים שהתקשרו אלי אז לענות על חידון הזיהוי.
ככה נמשך התענוג הזה כעשרה חודשים, הרחק מעיני התקשורת. שום אזכור בעיתונות הכתובה לא היה לתכנית. אני מצדי לא עשיתי כלום כדי לקדם אותה. כל כך נהניתי, שלא היה לי אכפת אם אזכה להכרה. ידעתי שיש לפחות כמה עשרות שמאזינים לי בקביעות ואני השמעתי להם מוזיקה.
זכורה לי במיוחד שיחת טלפון אחת, ממאזין אלמוני, עולה מרוסיה, שסיפר לי כי מאז שנות הארבעים (של המאה הקודמת) ובמשך כל השנים, ברוסיה וכעת בישראל, הוא מאזין בקביעות לתכנית ג'אז של קול אמריקה שיקרה ללבו. הוא הצטער מאוד על רדת התכנית. "התכנית שלך היא תכנית הג'אז השניה הכי טובה שיש" הוא אמר לי. זה הקומפלימנט הכי מרגש שקיבלתי בחיים. אני לא שוכח אותו ולא אשכח אותו.
לאחר האזנה לתכניות, בחלוף השנים, אני גאה בהן מאוד. אחלה מוזיקה. כל קטע פצצה. לגבי ההגשה… נו. לפעמים היא נשמעת טוב ולפעמים פחות. לא מעט גמגומים וציקצוקים של מי שפתח מיקרופון בלי לחשוב שנייה מה הוא עומד להגיד. תשמעו ותיווכחו. נראה לי שהתכניות האלה מספקות רצף מעולה של מוזיקה ומידע רלוונטי על המוזיקה. את הפרסומות חתכתי החוצה.
The Music Nudnik 