יוסי בנאי 1979
עם צאתו של התקליט "שירים אחרונים" של יוסי בנאי, שבה התקשורת ונזכרה באמן הנפלא הזה, שהיה אושיית תרבות מהמדרגה הראשונה. שחקן נפלא, שהשפה העברית התגלגלה בפיו באופן שאין שני לו. בנאי היה ממנסחי השפה העברית החדשה של שנות השישים והשבעים (במערכוני הגשש החיוור ואח') ומי שחיבר את התרבות המקומית, יותר מכל אחד אחר, לאמנות ההגשה של השנסון: ג'ורג' ברסאנס (התקליטים / מופעים "הגורילה" ו"אין אהבות שמחות"), שארל אזנבור ("כך הם קוראים לי"), ג'ורג' מוסטקי ("פרצוף של צועני" ו"הגבירה בחום") וז'אק ברל ("אהבה בת עשרים" ועוד).
אהבתי את יוסי בנאי כמבצע מאז שהייתי ילד בביה"ס היסודי.
ב-1979, כשהייתי בכיתה י"א, יצא התקליט "יוסי בנאי", בהפקת דודו אלהרר, עם הציור של יוסל ברגנר על העטיפה.
כמה אהבתי את את התקליט הזה.
רק לפני פחות מחמש שנים יצא לראשונה ע"ג דיסק, במארז משותף עם תקליט אחר, כשהתקליט הזה, נחבא לו בפנים, רחוק מהעין. ספק אם ניתן למצוא אותו בחנויות.
לא תמצאו אותו בדיסקוגרפיה של יוסי בנאי באתר MOOMA של MAKO, ב"שירונט" וברשימות נוספות כאילו לא בא אל העולם.
אם תחפשו בגוגל, כמעט ולא תמצאו מידע על התקליט הנהדר הזה.
אהבתי ואני אוהב את התקליט הזה מאוד. לטעמי זהו תקליטו הטוב ביותר של יוסי בנאי בכל שנותיו. הלחנים נהדרים, של מיטב המלחינים הצעירים של התקופה: יוני רכטר, מתי כספי, יהודית רביץ, עודד לרר ("סליחות"), חנן יובל, העיבודים מתוזמרים ויפים, הסאונד טוב ובכלל, הכל בטוב טעם. הפקה יוצאת מן הכלל.
יוסי בנאי שר בתקליט הזה טוב יותר מאשר בכל תקליטיו האחרים, בין אלה שקדמו לו, ובין אלה שבאו לאחריו. הוא שר נקי, ללא הזיופים הקטנים שכה אפיינו אותו, דל מאוד במניירות. נקי.
בתקליט כמה אוצרות אבודים: בנוסף ל"את הלילה שלך (מרגיעים)", שהפך לקלאסיקה, יש שיר נוסף של אלתרמן, גם כן בלחנו של עודד לרר: "עוד אבוא אל סיפך", ויש עוד. כדאי מאוד לחפש ולגלות.
לראות חבר בוכה
שיר אהוב עלי במיוחד מהתקליט הזה הוא "לראות חבר בוכה", שהוא תרגום עברי של יוסי בנאי עצמו לשיר שהיה באותה עת חדש יחסית, Voir un ami pleurer, של ז'אק ברל.
ברל כתב והקליט את השיר לתקליטו האחרון: Brel אשר יצא בשנת 1977, שנתיים בלבד לפני תקליטו של בנאי.
(תקליטו האחרון הנ"ל של ברל, יצא לאור בהוצאות מחודשות תחת השם: Les Marquises)
זה שיר מלנכולי מאוד, שלא כמו שירים אחרים של ברל עם תוכן קשה, אף שיש בו מעט סרקזם, הוא מלנכולי ממש. הנה גרסתו המקורית של ברל:
ברל נפטר כשנה לאחר צאת התקליט, ב-1978 ממחלת הסרטן, כך שגרסתו של בנאי, הייתה לשיר חדש ממש, תחת הרושם של מותו של ברל.
גרסתו של יוסי בנאי דומה מאוד. הוא תרגם את המילים כמעט מילה במילה וגם העיבוד המוזיקאלי, כמעט זהה, עם אותו קו ליווי בפסנתר, כפי שניגן בהקלטה המקורית, שותפו של ברל להלחנות רבות, ג'ראר ז'אנסט.
השיר לא היה ביו טיוב אז יצרתי סרטון עם המילים מתוזמנות למוזיקה, כמו בסרטון קריוקי והעליתי:
עד כמה השיר אינו מוכר ניתן להתרשם מהעבודה שנכון ליום כתיבת שורות אלה, לא ניתן היה למצוא את המילים ברשת (שירונט וכו'), להלן הנוסח העברי של בנאי:
ודאי שמלחמות ישנן עוד
ויש עמים בלי מנגינות
ודאי שלא נותרה טיפת רוך
ואין יותר מה לגלות
ודאי שכסף אין לו ריח
אך לאפי ריחו עולה
ודאי שמשחיתים כל פרח,
אבל לראות חבר בוכה…
ודאי יש כשלונות בשפע
ויש גם מוות ידידיי
הגוף מרכין ת'ראש לפתע
ומתפלא שהוא עוד חי
ודאי נשים בוגדניות הן
ובציפור צייד יורה
ודאי שלב מפסיק לפעום כן
אבל לראות חבר בוכה…
ודאי יש עיר שהתעייפה לה
מילדיה התשושים
ודאי שאהבה שקר לה
סובלת גם ממחושים
ודאי הזמן חולף בשקט
ובחוצות המון הומה
והאמת שמתחמקת
אבל לראות חבר בוכה…
ודאי שהמראה צודקת
ואנו כך נראים מזמן
נדמה שאנו אש יוקדת
אבל אנחנו רק עשן
וכל אותם אשר אחים הם
מאהבה ליבם גואה
כי לאהוב כל כך יודעים הם
אבל לראות חבר בוכה…
ככל שהנוסח העברי דומה למקור, הוא לא זהה. ראו את ההבדל בבית הרביעי, עם המראה הצודקת, האומץ להיות יהודי…(איני דובר צרפתית ומהתרגום האנגלי, לא ממש הבנתי).
בגרסה הידועה של נעמי שמר לשיר "אהבה בת עשרים" יש משפט יפה יותר מהמשפט המקורי של ברל: "ובלילות הכי קרים, היו ודאי גם אחרים, שאת גופך השביעו נחת".
גם בשיר הזה, המשפט על אותה אהבה שקר לה, הסובלת ממחושים, נשמע יפה יותר מהמשפט המקורי, על האהבה שסובלת מכאב שיניים, או משיניים לא יפות.
הנה הטקסט המקורי של ברל בצרפתית:
ובתרגום לאנגלית:
איזה שיר נפלא, הלא כן?

חברי הטוב, ערן יובל, שמע בארוחת ערב משפחתית מבן דודו, איש הרדיו גדי לבנה, שניהל אז את התכניות בתחנת הרדיו "רדיוס", שזה עתה עלתה לאוויר, שמחפשים עורך לתכנית ג'אז. שמע והמליץ עלי.
הפתיח נוצר מביצוע של חמישיית מיילס דיוויס ל- Round Midnight של מונק וגדי לבנה בקולו ה"קול ישראלי" ובלא מעט פאתוס, נשמע בפתיח מכריז: "מסביב לחצות, תכנית הג'אזזזז של רדיוס. עורך ומגיש, נננננעם עוזיאל".
אהבתי מאוד להמליץ ולהשמיע מוזיקה ודיסקים שאהבתי. לא פעם, בהתלהבותי, התחייבתי: "לא טוב? אני משלם! על הסכין, באחריות". אמרתי, נודניק. עד היום אני נודניק של מוזיקה.
נפלה בחלקי ההזדמנות להגשים את האידאולוגיה שלי. לא רציתי להגיש עוד תכנית מגזינית שסוקרת את ההתרחשויות בעולם הג'אז, כמו שהיו "קול הג'אז הזה" ואחרות, אף שהיו תכניות חשובות וטובות לסוגן (המגזיני).
כמשוגע מוזיקה ותקליטים בחרתי למסור למאזינים את המידע שעניין אותי: מלבד שם הקטע ושם האמן המוביל, גם שמות הנגנים האחרים, שם התקליט ושנת ההקלטה ואפילו שם חברת התקליטים. לפעמים עוד כמה פרטים חשובים לטעמי.
גם ההקשר חשוב. תקליט שהוקלט בניו-יורק בשנת 1960 לעולם לא ישמע כמו תקליט שהוקלט בלוס אנג'לס, אפילו באותה שנה. חדי אוזן הבחינו אפילו בין הלייבלים.לא הרשיתי לעצמי לדבר ולספר על המוזיקאים ועל המוזיקה, מה שמאוד רציתי לעשות, כי הזמן יקר והמוזיקה רבה. האמת שלא הרשיתי לעצמי, כי מי לעזאזל אני? אמרתי לעצמי.
האמת שלא באמת "ערכתי" את התכנית מראש. הייתה לי תיקייה לדיסקים ובדרך לתחנה, במכונית, החלטתי עם איזה קטע אני פותח ומשם "זרמתי" אסוציאטיבית. זה היה כיף גדול. הייתי מביא עמי בקבוק יין אדום וכטוב לבי ביין, "זרמתי". ככל שהתקדמו השעתיים עד לסופן, נעשיתי יותר ויותר מבוסם.
אפילו פרומו בתחנה, המשודר בשעות היום, לא היה לתכנית והיא נודעה בקהילת הג'אז מפה לאוזן. אין לי מושג כמה פיות וכמה אזניים שחו אודות התכנית, אבל אט אט היא אספה מאזינים מכורים. כמה ממוזיקאי הג'אז הנודעים של היום, זכורים לי כתיכוניסטים שהתקשרו אלי אז לענות על חידון הזיהוי.
ככה נמשך התענוג הזה כעשרה חודשים, הרחק מעיני התקשורת. שום אזכור בעיתונות הכתובה לא היה לתכנית. אני מצדי לא עשיתי כלום כדי לקדם אותה. כל כך נהניתי, שלא היה לי אכפת אם אזכה להכרה. ידעתי שיש לפחות כמה עשרות שמאזינים לי בקביעות ואני השמעתי להם מוזיקה.
זכורה לי במיוחד שיחת טלפון אחת, ממאזין אלמוני, עולה מרוסיה, שסיפר לי כי מאז שנות הארבעים (של המאה הקודמת) ובמשך כל השנים, ברוסיה וכעת בישראל, הוא מאזין בקביעות לתכנית ג'אז של קול אמריקה שיקרה ללבו. הוא הצטער מאוד על רדת התכנית. "התכנית שלך היא תכנית הג'אז השניה הכי טובה שיש" הוא אמר לי. זה הקומפלימנט הכי מרגש שקיבלתי בחיים. אני לא שוכח אותו ולא אשכח אותו.
לאחר האזנה לתכניות, בחלוף השנים, אני גאה בהן מאוד. אחלה מוזיקה. כל קטע פצצה. לגבי ההגשה… נו. לפעמים היא נשמעת טוב ולפעמים פחות. לא מעט גמגומים וציקצוקים של מי שפתח מיקרופון בלי לחשוב שנייה מה הוא עומד להגיד. תשמעו ותיווכחו. נראה לי שהתכניות האלה מספקות רצף מעולה של מוזיקה ומידע רלוונטי על המוזיקה. את הפרסומות חתכתי החוצה.