סיפור הרוקנרול הכי מדהים ששמעתם!

Cold Fact 1970בואו תשמעו סיפור מדהים. תארו לעצמכם שמישהו שמת מזמן, נניח ג'ניס ג'ופלין או הנדריקס, או מישהו פחות מפורסם, ניק דרייק למשל, צץ לו פתאום משום מקום, כשהשמועה על מותו, הייתה מוקדמת. זקן, אבל נשמע כמו אז, עולה על הבמה לתדהמת הקהל ושר. כאילו חזר מעולם המתים. אז מסתבר שהוא לא מת וכל השנים הוא גר בחולון או בדטרויט והוא לא ידע שהוא מפורסם. הוא לא שמע.

אז יש סיפור כזה. Sixto Rodriguez היה סינגר-סונגרייטר שחור מדטרויט שבשנים 1970-1971 הוציא שני תקליטים: Cold Fact ו- Coming from Reality שלא זכו לכל הצלחה. בתור כישלון, הוא נעלם מהאופק ואיש לא שמע עליו יותר במולדתו ארה"ב.

Coming from Reality 1971בדרום אפריקה, הפכו התקליטים הללו להצלחה גדולה. מילות שירי המחאה, העוני והסבל שרודריגז כתב, דיברו מאוד אל שחורים ואל לבנים ליברלים כשירי אנטי-אפרטהייד והתקליטים הללו הפכו למבשרי תנועת המחאה. הוא תיפקד כבוב דילן מקומי. זמר מחאה של סיקסטיז מובהק. אומרים שבכל בית ליברלי שבו היה פטיפון, אפשר היה למצוא לפחות את אחד משני התקליטים הללו. למעלה מחצי מיליון עותקים נמכרו אז. אפילו סטיבן ביקו היה מעריץ שלו. בשנות השבעים קנתה חברת תקליטים אוסטרלית את זכויות ההדפסה באוסטרליה וניו-זילנד והתקליטים יצאו באוסטרליה, מה שסידר לרודריגז סיבוב הופעות באוסטרליה, אולם בסוף שנות השבעים הוא נעלם שוב ולא הותיר אחריו עקבות.

בדרום אפריקה ואוסטרליה הניחו שהוא מת. היו שלל אגדות סביב נסיבות מותו, אחת מהן, שהתאבד על הבמה.

שני מעריצים מדרום אפריקה החליטו לברר מה קרה לו ואיך באמת מצא את מותו. להפתעתם גילו שבכל אותן שנים, מסוף שנות השבעים, רודריגז חי בעירו דטרויט, באותו בית עלוב, חסר כל ואלמוני לחלוטין. הוא עבד כפועל דחק בענף השיפוצים, כשבמהלך השנים הוא מאבד את מאור עיניו ומתקשה ללכת.

כמובן שלא הייתה לו שום קריירה מוזיקלית והוא לא ידע דבר וחצי דבר על כך שהוא כוכב ענק ברום אפריקה, ששני התקליטים שלו הם קלאסיקה שאין דומה לה בדרום אפריקה ושהוא ממש דובר של דור. גיבור תרבות. לא פחות. בעירו הוא היה אף אחד. שקוף.

Searching for Sugarman

עד 1998 רודריגז לא ידע דבר על הצלחתו בדרום אפריקה. באותה שנה, בתו הבכורה גילתה להפתעתה אתר אינטרנט המוקדש למוזיקה של אביה. היא יצרה קשר עם האתר ולשני אוהדי אביה שעומדים מאחוריו ובאמצעותו נחשפה לראשונה לסיפור דרום אפריקה. הקשר הזה הביא לארגון ביקור שלו בדרום אפריקה, בה נדהם הקהל לראות אותו, שב מעולם המתים. כשרודריגז ובנותיו הגיעו לדרום אפריקה הם נדהמו לגלות לימוזינה שהמתינה להם בשדה התעופה ואת כמות הקהל שמלא איצטדיון לשמוע אותו. הקהל הנרגש שר אתו את השירים. מזלו הרע של רודריגז לא תם. הוא שב לעירו דטרויט, סיפר לחבריו על החוויה המדהימה בדרוא"פ ושב לעבודתו כפועל דחק. אמריקה לא שמעה על הסיפור הזה ורודוריגז נותר אלמוני.

ב-2001 או 2002 נתקלתי בשיר Sugarman של רודריגז באחד מהאוספים שבאותן שנים ערכו דיג'ייז כוכבים. אז נדלקתי על השיר וחיפשתי פרטים על האמן. גיליתי שהשיר מקורו בתקליט Cold Fact הנ"ל, שלא היה זמין לרכישה באמזון וכו' (יצא לראשונה ב-2008), אך לאחר חיפושים הצלחתי להוריד אותו מהרשת. אני זוכר שבאתי עם הדיסק שצרבתי לאוזן השלישית, הראיתי לגל אפלרויט שעבד שם וצרבתי לו עותק, כדי שיוכל להשמיע בתכנית שלו ב-88FM. התייחסתי לדיסק הצרוב כאל אוצר נדיר. מאז אני מכיר את רודריגז ואוהב את המוזיקה שלו.

searching for sugarmanכמה התרגשתי לגלות לפני כמה חודשים את הסיפור הזה שהונצח בסרט דוקומנטרי, Searching for Sugar Man, שגם הפקתו היא סיפור סינדרלה. הסרט הופק/צולם ע"י בחור שוודי ללא תקציב ובמשך שנים לא הצליח לסיים אותו, מחוסר כסף. הוא ערך אותו על המחשב בביתו ורק בשנת 2012 נמצא לו מפיק/מפיץ שלקח אותו לפסטיבל סאנדאנס. הפסטיבל בחר בסרט להיות סרט הפתיחה והשאר היסטוריה. כך משום מקום, גילתה אמריקה, בשנת 2012 את רודריגז ואת הסיפור המדהים. כעת הסרט מועמד לפרס האוסקר. יסלחו לי המועמדים הישראלים, אני מקווה שיזכה. מדובר בסרט נפלא. מעניין ומרגש עד דמעות, כמובן, עם מוזיקה טובה מאוד. כל הדמויות הקשורות לסיפור הזה בעלות קסם. פשוט תענוג להיחשף אליהם בסרט הנפלא הזה.

הסרט ישודר בערוץ 8 דוקו של יס ב-5 במרץ 2013!

לאחר הצלחת הסרט בפסטיבלים, הוזמן רודריגז להופיע בטלוויזיה בארה"ב, תחילה אצל דיוויד לטרמן ואז הוא יצא לסיבוב הופעות מצליח בארה"ב. מה שמעניין ומפתיע, שבגיל 71, לאחר שנים שהוא פועל דחק, הוא מנגן ושר ונשמע מצוין, דומה מאוד למה ששומעים בתקליטים מלפני 40 שנה.

הנה כתבה של התכנית 60 Minutes של רשת CBS, שבה מספר בוב סיימון את הסיפור. קורא יקר, אתה חייב לראות את הכתבה הזו:

והנה הראיון וההופעה אצל דיוויד לטרמן:

~

~

הנה שיר שהוקלט לאחר שני התקליטים והיה מיועד לתקליט שלישי שמעולם לא יצא:

הנה להאזנה, תקליט ההופעה הנדיר באוסטרליה 1979 במלואו:

Calexico – תענוג ממדבריות אריזונה

Calexicoאני כל כך אוהב את Calexico!

באוגוסט 2009 הם הופיעו בתל אביב ואני הייתי בחו"ל והחמצתי ומאז, ההחמצה הזו רודפת אותי. כמה שמחתי לגלות כי ב-28 בפברואר וב-1 במרץ 2013 הם יופיעו שוב ב"בארבי" תל אביב. אני אהיה בשתי ההופעות. אם יהיו עוד, אדחף גם אליהן.

למה, אתם שואלים? הו דה פאק איז קאלקסיקו, אתם מקשים?

אז ככה. זו להקה עכשווית, פנטסטית, רלוונטית שעושה מוזיקה נהדרת, כיפית, איכותית ביותר. בנוסף לכך שהמוזיקה פשוט נהדרת, קלקסיקו הם חבורה מקסימה. בחורים אינטיליגנטים ומקסימים שכל כך אוהבים מוזיקה ותרבות ומעניין מאוד לשמוע מה שיש להם לומר.

המוזיקה של קלקסיקו היא של דרום מערב ארה"ב. זה לא קאנטרי, זה לא פולק. זה South-West. תחשבו על אמריקנה בניחוח מדבריות אריזונה, עם קקטוסים גדולים, על קאובויז מהסוג שיש לו שפם ולפעמים סומבררו. תחשבו על דיינר במערב בשנות השישים, על מערבוני ספגטי של סרג'יו ליאונה עם קלינט איסטווד ומוזיקה של Ennio Morricone, תחשבו גיטרות סלייד, על Lee Hazlewood ועל ננסי סינטרה, תחשבו על להקת Love. את הכל יש בקלקסיקו, ויותר. וזה נהדר.

Feast of Wire (2003)מאוד כדאי להכיר את המוזיקה ולהיות בהופעות האלה. מדובר בלהקה שבבסיסה Joey Burns שכותב, מנגן גיטרות ושר, John Convertino שכותב ומתופף ואליהם הצטרפו ומצטרפים מוזיקאים נוספים, כמו Paul Niehaus שהוא נגן פדל-סטיל נהדר. זו לא להקה של רוק גיטרות.

על הבמה מנגנים בפדל-סטיל של קאנטרי (זה כלי הפריטה שהוא על ארבע רגליים ומנוגן בישיבה, כשביד שמאל הנגן מעביר גליל מתכת על המיתרים), בחצוצרות בסגנון מריאצ'י מקסיקני, באקורדיאון ולעיתים גם בויברפון. נגינת התופים היא רובה ככולה עם מברשות, מה שלא מקובל ברוק ויותר מקובל בג'אז (בראיון שנערך עמם לאחרונה סיפרו כי הם מאזינים בעיקר לג'אז משנות החמישים. מה הפלא שאני כל כך מתחבר למוזיקה שלהם).

לקלקסיקו צליל וסגנון שלא ניתן לטעות בהם. תזהו אותם מקילומטר ואם זה לא ברור, זו מחמאה גדולה לקלקסיקו, במיוחד בעידן הנוכחי בו כולם נשמעים די דומה (מתי לאחרונה זיהיתם גיטריסט בלהקת רוק עכשווית לפי הצליל והסטייל שלו, כפי שזיהיתם את גילמור, פייג', קלפטון וכו'?)

Carried to Dust (2008)ברנס וקונבנטינו היו חברים בלהקה בשם Giant Sand, וקאלקסיקו התחילה כפרוייקט צדדי של ג'יאנט סנד. במחצית שנות התשעים כל החבורה הזו (כולל חברי ג'יאנט סנד) עברה לעיר טוסון באריזונה, הסמוכה לגבול מקסיקו ולא במקרה. ברנס וקונבנטינו נדלקו על המקום והמוזיקה של קלקסיקו היא במודע מוזיקה שמתחברת עם האזור והמורשת שלו, באתוס האמריקאי. ברנס וקונבנטינו מתרפקים על הדימויים של אמריקה של שנות החמישים והשישים באזור הזה ולצליל שמזוהה עם תרבות הבוקרים המסוימת הזאת ולמערבוני הספגטי האיטלקיים. בכל זאת, המוזיקה שלהם חדשה. זה לא רטרו.

Algiers (2012)קאלקסיקו הקליטו כבר 7 אלבומי אולפן ועוד שלל תקליטי Tour' ועוד שלל שיתופי פעולה ופרוייקטים והפיקו תקליטים, כתבו והפיקו גם לאחרים והותירו את הצליל שלהם, כמו טביעת אצבע.

הנה שלל קטעים מאפיינים של קלקסיקו. הקישורים של שמות התקליטים מובילים לחלוונות יו-טיוב להאזנה לתקליט במלואו, ככל שמצאתי. שווה!

לשם התחלה, הנה דוגמה המבטאת יפה את הסגנון, הקטע Ballad of Cable Hogue בוידאו קליפ מקסים מתקליטם השלישי משנת 2000 Hot Rail:

בחרתי את הקטע הזה כראשון בגלל הדימויים בוידאו קליפ: עיירת בוקרים, מדבריות של מערבונים, מכונית אמריקאית פתוחה משנות השישים ושיר שהוא בעל סטייל מובהק.

וכאן בביצוע מתוך הופעה בתכנית של ג'ולס הולנד בבי.בי.סי, עם ניקו קייס הנפלאה:

המוזיקה של קאלקסיקו לא מתמצאת בשירי בוקרים כאלה, בסגנון לי הייזלווד. הנה קטע טיפוסי, Quattro (World Drifts In) מתוך תקליטם הפנטסטי Feast of Wire מ-2003:

מתוך תקליטם Garden Ruin מ-2006, תקליט מצוין שהוא פחות דרום מערב, פחות מקסיקני מקודמיו, השיר הנהדר Bisbee Blue:

שיר נוסף שאהוב עלי מאוד מהתקליט הזה, Lucky Dime, עם אותה גיטרה נהדרת, אבל כמו רוב התקליט, פחות דרום מערב, פחות מריאצ'י:

ב-2008 הוציאו קלקסיקו תקליט נהדר נוסף Carried to Dust, שבו יש חזרה לצליל המקסיקני שכה אפיין אותם. הנה השיר הפותח את התקליט Victor Jara's Hands אשר נכתב על המוזיקאי והפעיל הפוליטי הצ'יליאני אשר נרצח ב-1973:

קלקסיקו באים לישראל עם תקליט חדש ומוצלח, Algiers אשר יצא בספטמבר 2012. זה תקליט עמוק ודי מלנכוליהקרוי ע"ש המקום בניו-אורלינס שבו הוקלט. הנה הקטע Para מתוכו:

והנה קטע הנושא מהתקליט הזה, שהוא קטע אינסטרומנטלי:

שיר נפלא מהתקליט הזה הוא Puerto וכאן הוא בביצוע אקוסטי של שלוש גיטרות, בהופעה של תכנית רדיו בפורטלנד אורגון באוקטובר 2012:

קלקסיקו השתתפו בכל מיני פרויקטים, שיתופי פעולה, כתבו מוזיקה לאחרים והפיקו תקליטים. הנה שיר נהדר שכתבו והפיקו עבור תקליט הקאמבק של ננסי סינטרה משנת 2004. זה ממש קלקסיקו עם זמרת. לטעמי, שיר נהדר שהיה ראוי להיות להיט רדיו. איזו מנגינה, איזה ליווי ספדל-סטיל והואמפ של חצוצרות המריאצ'י. קלקסיקו מחזירים את ננסי סינטרה לימי לי הייזלווד:

אז ב-28 בפברואר וב-1 למרץ 2013, קלקסיקו מופיעים בבארבי תל אביב. לרכישת כרטיסים. | לדף הפייסבוק של המופעים בישראל.

תקליט הקאברים המופלא, לשירים שאתם לא מכירים

Mark Laneganבעידן שאחרי בוב דילן והביטלס, כשהמבצעים כותבים את שיריהם, הוצאת תקליטים עם שירים שאינם של המבצע, או שלא נכתבו במיוחד עבורו, הפכה לעניין מיוחד. תקליט קאברים, קוראים לזה.

תקליטי הקאברים, רובם ככולם, מביאים אל המאזין את קולו של המבצע האהוב, עם שירים מוכרים ואהובים במיוחד של אמנים אחרים. האמן המבצע בוחר לו מתוך הרפרטואר הכללי שירים שהפופולריות שלהם הוכחה.

בדרך כלל, שירים שאפילו שמם מוכר ומבט חטוף על עטיפת הדיסק, יעזור למכור אותו. מהטעם הזה, מרבית תקליטי הקאברים חשודים בעיני המבקרים, כמהלך ציני שטעמיו הם בעיקר מסחריים, או כניסיון של מבצע שמתקשה לייצר חומר טוב מספיק, לעשות לימונדה מלימונים לא לו.

תקליט שכולו קאברים, לשירים שהאמן המבצע אוהב, אבל הקהל לא כל כך מכיר, הוא יוצא דופן ולא ניתן לחשוד בו בציניות. i'll take care of you

תקליט שכזה, שאהוב עלי במיוחד, הוא I'll Take care of You של Mark Lanegan משנת 1999.

התקליט האקוסטי הזה הוא בעיני לא פחות מיצירת מופת. בעיני, תקליטו הטוב ביותר של לנגן ומאסטרפיס בכל קנה מידה והקשר.

כשנתקלתי בתקליט הזה, זיהיתי בו רק שני שירים. את כל יתר השירים לא הכרתי וגם את מרבית המבצעים המקוריים של השירים, לא הכרתי.

מה שמדהים בתקליט הזה הוא שכמה מהביצועים, כל כך שונים מהמקור, עד כדי כך שלעתים קשה לזהות. ובכלל, הביצועים בתקליט הזה מתחרים בביצועים ההיסטוריים וברוב המקרים, "לוקחים" בתחרות.

קודם, כמה מילים על מארק לנגן. לנגן הוא אורח קרוי ואהוב בישראל בשנים האחרונות. הוא הופיע כמה וכמה פעמים ב"בארבי", בהרכבים חשמליים שונים (ודי רועשים) ונתן הופעות נהדרות.

לפני מספר שנים הופיע ב"זאפה" בסט אקוסטי, בליווי גיטריסט אקוסטי בלבד. יש לו קול נמוך ומעושן והוא זמר נהדר. בצעירותו הוא היה הזמר של להקת הגראנג' Screaming Trees ובשנים מאז, השתתף בתקליטים רבים, בשיתוף פעולה עם אמנים אחרים.

יש לו הקשר מוזיקלי-עברי, אבל זו הפתעה "קוריוזית" לסוף הפוסט.

אני מזמין אתכם לעשות אתי סיבוב על התקליט הזה. נעבור שיר, שיר, נאזין, נאזין לגרסת המקור, ונדבר קצת על השירים:

השיר הראשון, Carry Home. איזה שיר נפלא! כמה יפה הוא שר. אסור לדלג! יש לכם את זה כאן עם המילים מתוזמנות:

והנה הגרסה המקורית של להקת The Gun Club מתקליטה Miami משנת 1982.

הייתם מזהים? ניתן להעלות על הדעת קאבר כזה לשיר כזה? מדהים, לא?

כשמאזינים לגרסה של מרק לנגן, נדמה שהוא מוצא בשיר מנגינה ואפילו "הוק" שחסרים בגרסה המקורית, המבוצעת ע"י מי שכתב את השיר.

השיר השני הוא שיר הנושא של התקליט I'll Take care of You, הוא השיר הידוע מבין שירי האלבום. אלק ידוע. האזינו. אתם מכירים?

הביצוע הראשון לשיר הזה (ישנם עוד רבים) הוא של בובי (בלו) בלנד מ-1959. ניתן להתרשם שהביצוע של לנגן לא שונה מאוד מהמקור הנהדר. זה שיר נהדר. קלאסיקה:

השיר השלישי בתקליט הוא יצירת מופת של ממש! שיר מדהים. אין מילים:

"Tim Hardin - "Nine 1974

הביצוע המקורי הוא של כותב השיר, Tim Hardin, מתקליטו "Nine" משנת 1974:

ניתן להתרשם כי הביצוע של לנגן אינו מתרחק מהמקור של טים הארדין.

למה להתרחק. זה שיר כל כך טוב ונשכח, שכאשר מרק לנגן בחר לבצע אותו, היה זה ביצוע הקאבר הראשון לשיר.

גם הגרסה המקורית של הארדין, לא הייתה מוכרת. השיר מעולם לא נכלל באוספי המיטב שלו.

פרט טריוויה שלא תקראו בשום מקום אחר: העיר שילה, אשר הייתה אתר לאחד הקרבות הנודעים והעקובים מדם של מלחמת האזרחים האמריקאית, מצויה במחוז הארדין במדינת טנסי. האם זה מקרה? מחוז הארדין קרוי על שם קולונל ג'וזף הארדין, קצין בצבא הדרום במלחמת האזרחים. האם טים הארדין הוא בן משפחה של ג'וזף הארדין?

השיר הרביעי בתקליט Creeping Coastline of Lights, שיר פנטסטי. מאד שנחשפתי לאלבום הזה, האזנתי לשיר הזה אין ספור פעמים, לבלי שובע:

הביצוע המקורי הוא של להקת The Leaving Trains מתקליטה Well Down Blue Highway משנת 1984, מהיר ורוקיסטי. שונה מאוד. כיף להכיר להקה טובה ונשכחת דרך השיר הזה:

נראה שמרק לנגן מוצא בשיר הזה, בפרייזינג שלו ובהתאמות הקטנות, מנגינה יפה יותר מאשר המקורית. השיר, מבחינת הלחן, נשמע טוב יותר בביצוע שלו. כאילו שיפר אותו.

השיר החמישי בתקליט הוא Badi-Da של פרד ניל (מי שכתב את השיר Everybody's Talkin). הוא שר על כמה הוא עייף מלהסתובב בעיר הזאת ועד כמה חיי הלילה שלה מורידים אותך שאולה. שיר מצוין:

זהו הביצוע המקורי של פרד ניל משנת 1966, מאותו התקליט שהניב את השיר Everybody's Talkin אשר הפך ללהיט עולמי בגרסת הקאבר של הארי נילסן, שליוותה את הסרט המעולה "קאובוי של חצות" של ג'ון שלזינגר (1969) בכיכובם של דסטין הופמן וג'ון ווייט :

השיר השישי,Consider Me, עוד שיר נהדר, במקור B-Side לסינגל של זמר הבלוז-סול Eddie Floyd מ-1969:

והנה הביצוע המקורי של אדי פלויד משנת 1969: The Sunset Travelers

השיר השביעי On Jesus' Program, שיר גוספל נהדר של ה-Sunset Travelers משנת 1964, בביצוע פנטסטי של לנגן:

הנה הביצוע המקורי והנפלא משנת 1964:

השיר השמיני Little Sadie הוא שיר פולק-בלוז עממי, בלדת רצח, מתחילת המאה העשרים. מילות השיר הן מונולוג של גבר שירה למוות בסיידי, יתכן שהיא בת הזוג שלו, והוא נמלט, נעצר ונכלא.

לשיר ביצועים אין ספור והוא ידוע גם בשמות שונים. הנה הביצוע היפה של לנגן:

הנה הביצוע של דוק ווטסון מ-1962:

השיר התשיעי בתקליט, Together Again הוא ביצוע לקלאסיקת קאנטרי, של Buck Owens מראשוני המשלבים קאנטרי ורוק, שהביטלס הקליטו להיט שלו (Act Naturally ששר רינגו סטאר):

ניתן להתרשם מהביצוע המקורי מ-1964. שהנצנצים לא יטעו אתכם, מדובר בסטייל די חדשני לזמנו:

השיר העשירי בתקליט, Shanty Man's Life, שיר פנטסטי, פולק עממי ולנגן נותן לו ביצוע נהדר:

Inside Dave Van Ronk

כשיר פולק עממי אין לשיר מבצע מקורי. ההקלטה המוקדמת ביותר הקיימת היא של Sam Eskin משנת 1951.

השיר נודע ברבים באמצעות התקליט Inside Dave Van Ronk, משנת 1962. זה הזמר והתקליט שעל בסיסו כתבו האחים כהן את התסריט והדמות לסרטם Inside Llewyn Davis. הנה הביצוע:

השיר החותם את התקליט הוא Boogie Boogie, שיר נשכח מ-1972 של זמר הפולק Tim Rose:

את הביצוע המקורי לא הצלחתי למצוא. יש משהו מיוחד בתקליט הזה. על אף שהחומרים לקוחים ממקורות רחוקים למדי, מבלוז וקאנטרי של שנות החמישים ועד לפאנק של שנות השמונים, התקליט נשמע הרמוני וזורם מהבחינה הסגנונית. מארק לנגן שר כל כך טוב בתקליט הזה. האזנתי לכל ההקלטות שלו ובשום מקום הוא לא נשמע טוב כמו כאן, גם לא בהופעות. בקיצור, תקליט חד פעמי!

לסיום, סיפור קטן. שנתיים לאחר שיצא התקליט המופלא הזה, הוציא לנגן תקליט נוסף Field Songs, הפעם על טהרת חומר מקורי. אחד השירים Don't Forget Me, עשוי להישמע לכם מוכר. האזינו:

מדובר בהעתקה, קרוב לוודאי לא מודעת, של "טיול לילי" של עמוס אטינגר ומאיר נוי, אשר הוקלט ע"י הדודאים בשנת 1959 והפך לקלסיקה ישראלית.

היכן שמע לנגן את הקלסיקה הישראלית שצדה את אזנו, לא זכינו לשאול אותו. הנה המקור בגרסה מסוף שנות השישים:

בהופעה במועדון "זאפה" בתל אביב, ב-20 במאי 2010, ביצע לנגן את השיר כשהוא אומר: "את השיר הזה, הלוויתי (Borrowed) מכם". הנה ההקלטה מתל אביב, ניתן לשמוע את הקהל שר את ההו הו מטיול לילי בפזמון ואת לנגן מחייך:

Wilco – אוספים את הקהל מדלת לדלת

Wilco 2009

לפני חמש שנים (2007), בביקור באוזן השלישית, שאלתי את ידידי, איש הרדיו גל אפלרויט, אם יוכל לספר לי על תקליט מעולה, אבל חדש חדש. Sky Blue Sky של Wilco, הוא אמר ללא היסוס. קניתי את הדיסק שזה עתה יצא, והתאהבתי. בחמש השנים שחלפו מאז האזנתי לכל תקליטי הלהקה ונקשרתי בה. לשמחתי הרבה, שני התקליטים הנוספים שהתווספו מאז לדיסקוגרפיה של הלהקה, מעולים לא פחות. יוצא ששלושת התקליטים האחרונים (ועוד אחד ישן), הם האהובים עלי ביותר. מה אגיד? תודה גדולה לך גל!

Yankee Hotel Foxtrot 2002נכון לינואר 2013, אין להקה פעילה שאותה אני משתוקק לראות בהופעה יותר מאשר את Wilco!
ווילקו להקה מיוחדת. להקה וותיקה משיקגו. ככל שהיא ותיקה, כשאני נוקב בשמה, מעטים, אם בכלל, מכירים. כמה ותיקה? היא נוסדה בשנת 1994 ובמועד כתיבת שורות אלה, מרבית חבריה בשנות הארבעים לחייהם (הגיטריסט המוביל, נלס קליין, בן 56) ונדמה שהשנה, הגיעה לשיא הצלחתה. לא כל כך הצלחה מסחרית, יותר הכרה כלהקה משובחת שאספה קהל איכותי ונאמן בכל העולם, אך במיוחד בארה"ב.

Sky Blue Sky 2007עדיין, מדובר בלהקת "אינדי" לקהל אנין טעם, שמנגנת מוזיקת רוק אמריקאי אלטרנטיבי. מוזיקה רצינית ואמנותית הייתי אומר, רחוקה מהזרם המרכזי. להקה שמתייחסת לתהליך הפקת אלבומיה ברצינות יוצאת דופן. מעולם לא היה לה להיט ברדיו. קרוב לוודאי שהיא לא תופיע באצטדיונים (טוב שכך), אך היא אספה קהל נאמן ששומע אותה באולמות ובמועדונים, בכל רחבי ארה"ב. ג'ף טווידי אמר בראיון שבמשך 15 שנה אסף את הקהל שלו, בלמעלה מ-2000 הופעות, בכל אחת ממדינות ארה"ב, בלי אף שיר ברדיו שיסייע לו. בלשונו: "מדלת לדלת".

Wilco (The  Album) 2009מהבחינה הסגנונית מדובר ברוק אמריקנה אלטרנטיבי, אינטיליגנטי ועשיר. שורשי המוזיקה של ווילקו במוזיקת הקאנטרי של נשוויל, ב-Roots Rock, בקאנטרי-רוק של שנות השבעים, The Band, גראם פרסונס וניל יאנג מצד אחד, הביטלס והביצ'-בויז והקינקס מצד נוסף ורוק אלטרנטיבי ואפילו פוסט פאנק מצד שלישי. ווילקו היא כבר סגנון משל עצמה, שקשה לסווג לז'אנר מובהק, בדומה לטום וייטס שהוא סגנון משל עצמו, שלא מתאים לשום ג'אנר ברור.

מוביל את הלהקה כותב השירים והזמר רב הכישרון ג'ף טווידי, אך זו לא להקת ליווי של זמר, או להקה של איש אחד. זו להקה! עם שני קלידנים, עם שני גיטריסטים מובילים, אחד מהם, נלס קליין הוא וירטואוז, בעל קריירה עצמאית, עם שלל אלבומים משלו (ג'אז אוונגארד. יש לו אלבום שיוחד למוזיקה של אנדרו היל!)

Being There 1996זו להקה שמנגנת יותר מאשר מלווה שירה. מאוד מנגנת. להקה של מקצוענים, של נגנים מעולים אחד אחד, שכל מסורת המוזיקה האמריקאית, של נאשוויל, של ממפיס, של שיקאגו, של סיאטל ושל הרוק האמנותי, נוכחת במוזיקה שלה.

המוזיקה של ווילקו מגוונת. אקלקטית אפילו. ישנם שירים שהם יצירות אלטרנטיביות די מאתגרות, עם נגינה וירטואוזית שעלולה להישמע "חופרת" ללא מעט אזניים, לצד שירי רוק מלודיים. בכל זאת, זה אף פעם לא פופ.

הטקסטים אינם ממבל ג'אמבל. ג'ף טווידי כותב שירים עם תוכן. גם תוכן חברתי, ליבראלי, דמוקרטי, "ברק אובמי".

כדי שלא תברחו ותלכו איתי הלאה, האזינו לשיר קטן ונהדר מתקליטה האחרון של ווילקו, The Whole Love, השיר Black Moon. כאן מתוך הופעה בתכנית הטלוויזיה Austin City Limits מנובמבר 2011. אני מת על השיר הקטן הזה:

ווילקו זו לא להקה שתשמעו הרבה ברדיו. רק בשלוש השנים האחרונות הצליחה להכניס שיר לרדיו, אף שלא ממש ניסתה. היא לא מתחנפת לקהל, לא מחפשת להיטים, אלא להיפך, רבה עם חברות התקליטים שרצו ממנה דווקא שירים פשוטים (לא עם שני אקורדים, אבל) עם מנגינה קליטה.

אין דרך טובה יותר להתרשם מהלהקה ומיכולותיה מאשר לצפות בה מופיעה. הנה הקטע הפותח את תקליטה האחרון The Whole Love, בהופעה בתכנית הלילה של דייויד לטרמן (אמל ג'יי לנו אין מה לחפש). זה לא קטע ידידותי לטלוויזיה. נסו לדמיין להקה ישראלית מבצעת קטע כזה בתכנית אירוח בערוץ ממלכתי:

ועוד מאותה תכנית של לטרמן, Jesus Etc:

הנה ווילקו בהופעה משידור בטלוויזיה בהולנד, הופעה משנת 2012:

The Whole Loverהתקליט האחרון, נכון למועד כתיבת שורות אלה, The Whole Love, הוא תקליט נפלא. בראיון שנערך עמם אמרו ג'ף טווידי ופט סנסום, שהפיקו יחדיו את התקליט, כי שאפו להפיק תקליט אזניות טוב, בהכירם בעובדה שמרבית הקהל של היום, מאזין למוזיקה באמצעות מכשיר נייד ובאזניות. הם הצליחו! התקליט נשמע כל כך טוב ומעניין באזניות, עתיר שכבות ועומק. לא להיבהל. הוא נשמע מעולה ברמקולים.

התקליט הדי אקלקטי הזה כולל, לצד שירי קאנטרי רוק ואמריקנה, כמו Black Moon, גם לא מעט משחקי צליל וניסויים בסאונד, כאילו מדובר בלהקת רוק מתקדם של שנות השבעים, כשבה הקלידן נראה מסובב כפתורי סינטיסייזרים אנלוגיים גדולים ומייצר מיני צלילים אלקטרונים. ניתן להיווכח בכך גם בהופעת הטלוויזיה הנהדרת מ-Austin City Limits, בשיר הפותח הנהדר.

אם מישהו יאמר לי שאין יותר מוזיקת רוק טובה כמו פעם, כמו של הלהקות הגדולות שכולנו מכירים, שיראה את המופע הזה, שיאזין לשלושת התקליטים האחרונים של ווילקו, מחמש השנים האחרונות. יש. בטח שיש. ווילקו היא להקה גדולה. אני מעז לומר את דעתי, הלהקה הכי גדולה הפועלת היום!

על ווילקו נעשו כבר שני סרטים דוקומנטריים באורך מלא, ששניהם מעניינים מאוד ומרגשים. הראשון, I am Trying to Break Your Heart משנת 2002 אשר תיעד את הדרמה סביב הקלטת אלבומם פורץ הדרך Yankee Hotel Foxtrot משנת 2001 (נושא למאמר נפרד), וסרט נוסף, משנת 2009, Wilco Live: Ashes of American Flags, המלווה את ווילקו מעיר לעיר בארה"ב, ממועדון למועדון. סרט נהדר הכולל סט נפלא של שירים וכמה שיחות על אמריקה של העיירות הקטנות, אותה זוכה להכיר רק מי שנוסע כך מעיר לעיר. סרט נהדר שבו אני מרבה לצפות. כדאי לשים עליו יד.

הנה קטע הפתיחה של הסרט, עם שיר נהדר שהוא שיר הנושא של הסרט: Ashes of American Flags. לצערי הסרט במלואו עדיין אינו זמין לצפייה ביו-טיוב:

הנה הסנטור הצעיר מאילינוי ברק אובמה, שזה אך נבחר, מציג את הלהקה המקומית ווילקו בערב התרמה למשקים משפחתיים, משנת 2005:

הנה עוד כמה שירים של וילקו להנאתכם. יש עוד המון מצוינים. הנה ווילקו צעירים, בשיר נהדר מתקליטם השני Being There משנת 1996:

~

~

שיר נפלא, Solitude מתוך Wilco (The Album):

~

~

~

~

אחרי כל הבלה בלה, בקיצור, אני מזמין אתכם להכיר את ווילקו וליהנות מהמוזיקה המשובחת שלה, ומוטב שזה יקרה כעת כשהלהקה פעילה ומצויה בשיאה.

ריי למונטיין – קלאסיקה בהתהוות

נחשפתי לריי למונטיין Ray Lamontagne, לבושתי, רק לפני כשנתיים. איזו תגלית. איזה אמן. קול מעושן, אוורירי, מיוחד מאוד וכישרון כתיבת שירים, יוצא מן הכלל. סינגר- סונגרייטר מהמעלה הראשונה.

אם מישהו אמר פעם, בהתרפקות נוסטאלגית, שלא עושים עוד כאלה, אז מסתבר שכן. מייד* תיווכחו שלמונטיין הוא ההוכחה שכן. *(כפוף לתקנון: זה לא פופ. לא מבטיח שבהאזנה ראשונה).

כמה מילים עליו: נולד ב-1973 בניו המפשייר. אביו המוזיקאי עזב סמוך לאחר שנולד ואמו גידלה אותו ואת חמשת אחיו לבדה, והם עברו ממקום למקום בתכיפות רבה בגלל ניסיונותיה למצוא עבודה ומגורים. כשגדל עבד במפעל לייצור נעליים. את תקליטו הראשון הוציא בשנת 2004, שכבר היה בן 31. לכאורה, חיי וייט טראש קשים שסיפקו תשתית ראויה לטרובדור במסורת הפולק האמריקאי.
נכון למועד כתיבת שורות אלה, הוציא 4 תקליטים, כולם מוצלחים. אפשר לומר שריי למונטיין הוא זמר מצליח, מוערך וידוע בארה"ב וגם מיחוצה לה. הוא מופיע באולמות גדולים יחסית, עם מופע חימום לפניו ושירים שלו מלווים סרטים ופרקי תכניות טלוויזיה.

יש לו קול מיוחד במינו, שלא ניתן לטעות בו. מין צרידות אוורירית חורכת, עם צבע כל כך יפה ומיוחד. כל הנשמה שבעולם מצויה בקול הזה וביכולת הביצוע המופלאה שלו. זמר דגול.

ללמונטיין סגנון נגינה מיוחד בגיטרת הליווי. הוא מחזיק קצב עם הגיטרה ויוצר יחס מעניין בין קצב הפריטה לבין השירה. מאוד מיוחד.

הוא פרץ לתודעת הקהל ב-2004 עם אלבום בכורה בשם Trouble שמכר חצי מיליון עותקים. מספר עצום לתקליט שהוא לא פופ.

תקליטו השני, Till the Sun Turns Black משנת 2006, הוא לטעמי, טוב יותר. יצירת מופת! בעיניי, תקליט, שעומד ברמה אחת עם הקלאסיקה של תקליטי הזמרים האמריקאים שלאחר בוב דילן והביטלס. הוא יהיה קלאסיקה שבקלאסיקה. אין לי ספק. למה לחכות ולהכיר אותו כדבר מהעבר? למה לא עכשיו?

תקליט כל כך יפה ומרגש ואיזה צליל יש לתקליט הזה. מינימליסטי, אקוסטי בעיקרו, רובו שירה בליווי גיטרה אקוסטית ובחלק מהשירים יש עיבוד אינסטרומנטלי עשיר יותר: מיתרים, פסנתר חשמלי, המונד, וכו'. נשמע מצוין, מקסים. הטקסטים, לא סתומים או מתחכמים, אלא מובנים ומדברים.

הנה להאזנה כל שירי התקליט, על פי סדר הופעתם בתקליט

השיר הפותח את האלבום, Be Here Now, הוא פנינה של ממש. שיר על רוח האדם ועל הכוח לשנות, זה שבפנים. כמו תפילה עצמית,  אל הכוח שבכל אדם. איזה פיוט.

והמוזיקה… לחן נפלא ועיבוד מבריק של הגיטרה שלמונטיין מנגן, ככלי הקצב היחיד. סולם יורד בפסנתר, למול מיתרים. השירה חרישית, לחשנית, מדהימה. איזה יופי!

ההדגשה, גם בנגינה וגם בשירה, היא סינקופטית, מה שניתן תחושת קצב מיוחדת:

הנה השיר בביצוע נוסף, ביצוע חי מתוך ספיישל של BBC (אפשר למצוא את כל ההופעה לצפייה ולהורדה באינטרנט. שווה!):

השיר השני באלבום, Empty, הוא מהאהובים עלי ביותר בתקליט. שיר אהבה מדהים ביופיו. אין מילים. גיטרה ומיתרים בקצב. השיר מנעים את כותרות הסיום של סרטו של רוברט רדפור The Conspirator, משנת 2010, העוסק במשפט הנאשמים בקשירת הקשר לרצח אברהם לינקולן (סרט טוב), ומשום מה נשמע כל כך מתאים. אולי בגלל הסגנון, Americana, שמתחבר עם ההיסטוריה האמריקאית. שיר פנטסטי! (יש מילים בסרטון):

השיר השלישי Barfly הוא שיר אהבה קטן, צנוע ויפה (לצערי לא מצאתי סרטון עם המילים):

השיר הרביעי Three More days הוא שיר קצבי ומעולה. הפעם זה לא גיטרה אקוסטית אלא חשמלית, פסנתר חשמלי קצבי, אורגן המונד וסקציית כלי נשיפה. אחלה שיר (לצערי לא מצאתי סרטון עם המילים):

השיר החמישי Can I Stay הוא שיר קטן ומקסים. מונולוג של גבר בלילה הראשון, רוצה להישאר ולא ללכת ומספק הסברים. כמו סיטואציית "בכל פעם שאני מתאהב" של אלונה קמחי ויזהר אשדות ו"אהבה קצרה" המריר של מאיר בנאי, אבל נרגש, אופטימי, מתאהב. שיר מקסים (יש מילים בסרטון):

השיר השישי You Can Bring Me Flowers בליווי סקציית כלי נשיפה. אחלה שיר (לצערי לא מצאתי סרטון עם המילים):

השיר השביעי Gone Away from Me גם הוא שיר אהבה יפיפה. קליט, עם ליווי סקציית כלי נשיפה עדינה (יש מילים בסרטון):

השיר השמיני Lesson Learned הוא אולי היפה בתקליט. שיר פרידה אחרי בגידה. הגיטרה נותנת קצב כפול בעוד שהשירה וסולו הגיטרה במעבר, הם בחצי הקצב, מה שנותן אינטנסיביות ותחושת דוחק. שיר נהדר (יש מילים בסרטון):

השיר התשיעי Truly, Madly, Deeply הוא קטע מעבר אינסטרומנטלי קצר, של שתי גיטרות אקוסטיות. מזכיר באווירה ובמצלול את נעימת הנושא של הסרט "צייד הצבאים":

השיר העשירי, הוא שיר הנושא Till the Sun Turns Black שיר פנטסטי, עם מילים נהדרות. כאן בקליפ אנימציה עצמאי שהכין סטודנט, לצערי בלי המילים:

השיר האחרון בתקליט, Within You  כולו שני משפטים: "מלחמה היא לא התשובה. התשובה מצויה בתוכך". לא מנג'ס כמו שירי שני משפטים שאנו מכירים (Give Peace a Chance) שיר יפה לסיום אלבום נהדר.

הנה הופעה של למונטין ששודרה בתכנית המוזיקה הטלוויזיונית המצוינת Live from the Artists Den בשנת 2011. הופעה נהדרת:

לסיום, קטע וידאו מהופעה בתכנית טלוויזיה. דואט של ריי למונטיין ודמיאן רייס האירי לשירם של הבי ג'יז, To Love Somebody: