הנשמה הצורחת של צ'ארלס בראדלי

No time for dreaming 2011 שמעתם פעם על זמר מצליח שהוציא את תקליטו הראשון בגיל 62? כנראה שלא. אז הנה סיפור מוזר ואופטימי.

צ'ארלס בראדלי, גבר אפרו-אמריקאי, עני מרוד אשר בקושי יודע קרוא וכתוב, מתגורר באחד מבניני הפרויקטים מוכי הפשע בברוקלין. ברדלי עבד במשך שנים כטבח ולאחר מכן כחקיין של ג'יימס בראון או אם תרצו, כאמן מחווה לג'יימס בראון.

הוא הופיע, חבוש פאה נכרית בדמות התסרוקת והתלבושת המוכרים של ג'יימס בראון ושר רק את הרפרטואר של ג'יימס בראון. שם הבמה שלו היה Black Velvet או לעיתים, James Brown Jr.

זה לא סיפק לו פרנסה טובה. הוא חי בקושי. עני, בודד, תומך בקושי באמו הזקנה. אחיו הבכור, שהיה הדמות המרכזית בחייו, נרצח סמוך לביתם בברוקלין.

Victim of Love 2013בברוקלין פועלת חברת תקליטים של כמה חברה שמשוגעים על סול ופאנק של שנות השבעים, Daptone Records, והם מפיקים תקליטי רטרו שנשמעים כאילו הוקלטו בממפיס ב-1970.

אלה גילו אותו ב-2001 והזמינו אותו לסשנים שלהם. במשך כמה שנים הקליטו כמה סינגלים שלו, אבל לא היה לזה כיוון. איך שהוא, לאחר ההצלחה הפנומנלית של אמנית שלהם, שרון ג'ונס, העמידו עבורו הרכב והתחילו לעבוד אתו, על שירים שבאים מהסיפורים האישיים שלו.

ברדלי היה חסר ביטחון להופיע מחוץ לתחפושת של ג'יימס בראון (בה המשיך לעשות שימוש ולהופיע), אבל לאט לאט עזרו לו למצוא את הקול שלו ולהופיע בשמו שלו.

ב- 2010 הקליטו את תקליטו הראשון No Time For Dreaming אשר יצא בינואר 2011. השנה יצא תקליטו השני, Victim of Love.

למה אני מספר לכם עליו? בשבוע שעבר (5/11/13) ראיתי הופעה שלו בעיר שטרסבורג בצרפת. זו הייתה הופעה נהדרת. איזו להקה, איזה גרוב, איזה סאונד יש לו וללהקה שלו. תענוג! הוא סיפר ואז שמעתי לראשונה כי היה הומלס. לא הכרתי את הרקע שלו.

ההופעה הייתה בדיוק ביום ההולדת שלו (כך הבנתי מקריאות מהקהל שלאחריהן באה שירת יום הולדת שמח של כל הקהל לכבודו), מלאו לו 65 והוא נראה היה נרגש מאוד. לאחר ההופעה המהנה, כשצפיתי בקטעי וידאו נוספים ביו-טיוב, התרשמתי שההתרגשות הזאת מאפיינת אותו לא רק ביום ההולדת שלו. הוא כזה. הוא באמת מחבק את הקהל, כאילו לא מאמין לנס שקרה לו בגיל כל כך מבוגר.

הנה הופעה שלמה שלו, בחודש יולי השנה בבלגיה. תראו איזה כיף של הופעה. כמה יפה הפתיחה ואיך בראדלי נקרא לבמה בתור The Screamin' Eagle o' Soul. בהופעה שאני הייתי האורגניסט ניסה ללמד את הקהל להגיד The Screamin' Eagle o' Soul בניגון שחור:

לא תענוג של הופעה? רוב מה שברדלי עושה על הבמה זה את מה שסיגל לעצמו במופעי ג'יימס בראון שלו. והלהקה, האורגניסט מנגן באורגן פרפיסה פושט של סוף שנות השישים, עם הצליל המוכר משירי הלהקות הצבאיות, אבל זה מתאים וכל הלהקה נשמעת נהדר.

זה רטרו. זו לא מוזיקה של העת הזו אלא מוזיקה שבמובהק מנסה להישמע כמו סול ופאנק של ימי ג'יימס בראון, אוטיס רדינג ואח'. הן מבחינת הסטייל והן מבחינת הצליל הישן. זה מעורר את אותו ויכוח על רטרו. באותה הופעה שאני ראיתי האורגניסט, בהציגו את ברדלי אמר, שברדלי הוא האיש "שמחזיר את המוזיקה בחזרה כי קר שם בחוץ". אולי הוא התכוון לפופ הקר של היום, בשונה מהחום של המוזיקה הזו.

אני לא מתווכח עם מי שמסתייג מדברים שהם לגמרי רטרו. מצד שני, זו קלסיקה. לך תמצא הופעות כאלה. נחמד לראות נגנים צעירים לבנים מחזיקים להקת ליווי כזו, במיוחד כשזה יושב ומצלצל מעולה והאנרגיה על הבמה, אמתית ומבעבעת.

הנה להאזנה, התקליט הראשון, במלואו (ניתן להקפיץ שירים):

והנה להאזנה, התקליט השני, במלואו (ניתן להקפיץ שירים):

הנה קטע וידאו של הרכב מחווה לג'יימס בראון, הכולל את צ'ארלס ברדלי, המחופש לג'יימס בראון, בתכניתו של דייויד לטרמן, במסגרת שבוע של להקות מחווה משנת 2008:

לאחרונה יצא סרט על חייו אשר צולם בתקופה שקדמה לצאת אלבומו הראשון: Charles Bradley – The Soul of America. הסרט מלווה את ברדלי בתחנות חייו. הוא חושף את עליבות הקיום שלו וגם את הקסם באישיותו ואת המוזיקה הטובה. סרט מעניין מאוד שמציג דמות יוצאת דופן בסצנת המוזיקה. הנה הטריילר:

Midlake – Antiphon: ואז הם נותרו ארבעה

Antiphonסיפור על להקת פרוגרסיב רוק שהזמר וכותב השירים עוזב אותה במפתיע אבל היא ממשיכה בלעדיו ומוציאה תקליט פצצה. נשמע מוכר, לא?

דבר דומה קרה לג'נסיס ב-1975. הזמר הכריזמטי פיטר גבריאל פרש. הזמן חלף, הקהל המתין בעצבנות לראות מה יהיה ואז יצא Trick of the Tail הנפלא כשפיל קולינס קופץ מעמדת המתופף למיקרופון. נס!

זה קרה השנה ללהקה אהובה עלי במיוחד. ל-Midlake מטקסס, עליה כתבתי בהתלהבות ואהבה, לפני שנה, בפוסט "Midlake – מטקסס לקנטרברי".

מסתבר ש-Tim Smith, הזמר וכותב מרבית השירים, פרש בסוף 2012 מסיבות דומות לאלה שהניעו את גבריאל לפרוש: עקב מחלוקות אמנותיות וחוסר יכולת ליצור ביחד עם הלהקה. זה קרה לאחר שנה או יותר של ניסיונות להקליט ותחושה שזה לא הולך לשום מקום.

חבריו שנותרו מאחור, החליטו לא להשתמש בחומרים שנוצרו עד אותו שלב, אלא להתחיל הכל מהתחלה. הגיטריסט אריק פולידו תפס את עמדת הזמר והפרישה נותרה בסוד עד לאוגוסט שנה זו, אז הודיעה הלהקה על התקליט החדש שיצא בסתיו ובאותה הזדמנות, על פרישת טים סמית'.

בשבוע הבא (5/11/13) יצא התקליט החדש שלה, Antiphon.

טים סמית במידלייק, זה יותר מפיטר גבריאל בג'נסיס. הוא לא היה רק הקול של מידלייק. הוא היה מידלייק: הוא כתב את השירים והוא התווה את הדרך. בכל הראיונות, רק הוא דיבר ובכל הביקורות, רק הוא צוטט. העובדה שהלהקה הסתדרה בלעדיו והוציאה את אנטיפון, המוצלח, היא פלא.

התקליט זלג לרשת וזכיתי להאזין לו. איזה תקליט נהדר! לא סתם נהדר, אלא תקליט שעושה כברת דרך נוספת וגדולה אל הרוק המתקדם.

זה תקליט שהוא ממש פרוגרסיב, אבל הוא נשמע חדש מהתנור. לא רטרו. עם הרבה מהטוב שבפרוגרסיב המלודי של שנות השבעים ובלי השעמום של הניו-פרוגרסיב של שנות התשעים והאלפיים.

אם אתם אוהבי פרוגרסיב (מתנצל בנות, זו מוזיקה שבעיקר בנים אוהבים), לא מסתפקים בנוסטלגיה ורוצים משהו חדש ומשובח, זה תקליט עבורכם.

זה פרוגרסיב כמו שג'נסיס היו. כמו ש-Camel היו. מלודי, שכיף לשיר אותו יחד עם התקליט. לא אוונגארד, לא ג'אז רוק. פרוג לאנשים כמוני, שאוהבים את המוזיקה שלהם יפה ומלודית. תנו לי מנגינה ואל תחפרו לי יותר מדי בראש עם אוונגארד או רעש. בשונה מתקליטי הפרוגרסיב של שנות השבעים, אין בו קטעי סולו ארוכים, אלא מעברים, אבל סגנון הנגינה והצליל, מדברים פרוגרסיב.

תקליט באורך הנכון, 44 דקות בלבד, וכל הקטעים מוצלחים. כמה יותר וכמה פחות (4 הקטעים הראשונים ו-3 האחרונים, מצוינים). תקליט מלודי, עם הרמוניות קוליות, תיפוף שהוא לא רק קצב, כמו בפרוגרסיב ונגינת קלידים עשירה שמאז הפרוגרסיב כבר כמעט ולא שומעים. ללקק את האצבעות (אני מלקק את האצבעות שלי, אתם תחליטו בקשר לאצבעותיכם).

אני מזמין אתכם להאזין לתקליט בשלמותו, באיכות מעולה ולפני כולם. חברו למערכת או שימו אזניות על הראש  וקדימה:

אני ממליץ להציץ בפוסט הקודם על הלהקה הזו, ועל התקליט The Courage Of Others.

אני מקווה שתיהנו. אשמח לקרוא מה יש לכם לומר.

ה-Doors כפי שמעולם לא ראינו

The Doors Live at the Hollywood Bowl '68מי שאוהב את ה-Doors ולא ראה את ההוצאה מחודשת ב-HD של ההופעה ב-Holywood Bowl מ-1968, צפויה לו חוויה מסעירה ממש.

אני ראיתי את ה-Blu-ray הזה, לראשונה, אתמול בלילה וכל כך התרגשתי, כל כך נהניתי.

מדובר בפלא! הופעה שלמה, מצולמת בצבע, באיכות טובה מאוד עם פס קול שנשמע מעולה וההופעה עצמה, מצוינת.

גם אם ראיתם כל השנים שלל קטעי וידאו של הלהקה הזו ואתם אומרים: "נו, טוב", תנו לי לתפוס אתכם בחולצה ולהגיד לכם: תקשיבו, את ה-Doors ככה, עוד לא ראיתם. אני מתחייב!

אני זוכר את הוידיאו של ההופעה הזו. הוא יצא בסוף שנות השמונים, היו שם 5 שירים, חלקם, לא במלואם עם איכות תמונה כמקובל בהקלטות וידיאו משנות השישים. לא מצאתי בזה עניין רב. אני לא חובב של קטעי וידאו ישנים של להקות, עם סאונד גרוע או עם פלייבק. כשיצאה ההוצאה מחודשת בשנה שעברה, היא לא משכה את תשומת לבי. נתקלתי בה לאחרונה, במקרה. וואאו!

מדובר ב-Doors בתקופה הכי טובה שלהם, רק שנה לאחר אלבומם הראשון, חודש לפני יציאת אלבומם השלישי, בלשבים הראשונים מאוד של ההתדרדרות של מוריסון לסמים ואלכוהול, שתביא למותו שלוש שנים לאחר מכן. הנה הם מופיעים, בלי משטרה ושערורויות, מוזיקה נטו, עם סאונד מעולה, סטראו, סראונד וג'ים מוריסון… איזו הופעה מרגשת. כמו מסע בזמן.

ההופעה צולמה ע"י פול פררה, חבר של ג'ים מוריסון, ב-16 מ"מ והוקלטה ע"י חברת התקליטים של הלהקה לשימוש עתידי לאלבום הופעה חיה.

בעריכת הסרט עשו פלאים וקוששו ממעט חומר הגלם רצף ויזואלי יפה ואמין, שמייצר סרט הופעה מענג ביותר, בפורמט 16:9 HD, אף שלא בסטנדרטים של היום, עם מעט מדי צילומי קהל וסביבה, אבל מה זה משנה.

זו הופעה מצוינת שכיף לצפות בה ולהאזין לה מתחילתה ועד סופה, בלי להתפשר על כלום. לא על צליל ולא על תמונה ולא על איכות הביצועים.

מתוך שלל הגרסאות שביו-טיוב, אשר רובן לא נראות טוב, הנה כמה קטעים מהגרסה החדשה (זה לא נראה כמו מ-Blu-ray או מקובץ Full HD בסטרימר, אבל זה מה יש וזה בכל זאת נראה ונשמע מצוין).

הנה הקטע הפותח של המופע, When the Music's Over:

ובהמשך, כמה שירים ברצף שבסיומו השיר Spanish Caravan, במלואו, שיר שמעולם לא נשמע או נצפה בהופעה חיה:

והנה Light My Fire:

זו הופעה שלמה ונהדרת, שעה ו-11 דקות (היו שתי הופעות חימום) והסיפור מאחורי השחזור של הסרט הזה, מרתק והוא מתועד בסרט שמצורף להוצאה המחודשת.

השחזור של סרט ההופעה הוא ממש נס מכיוון שבכמה מהשירים, קולו של ג'ים מוריסון לא נשמע, עקב תקלה בהקלטה או שהוא מופרע ע"י עיוותים עקב רעשי מגעים וצריך היה להשלים את החסר. זו הסיבה שגרסאות קודמות הן כה קצרות ומקוטעות. התוצאה לא פחות ממדהימה. השחזור הזה וההוצאה המחודשת הזו ראויים לפרס.

בסרט הדוקומנטרי המצורף להוצאה הזו, שלושת חברי הלהקה החיים (לצערנו, ריי מנזרק המקסים נפטר במאי 2013 מסרטן) מספרים ומתרגשים ויש הדגמות באולפן מעבודת השחזור שעשה ברוס בוטניק. תענוג.

הנה ביצוע שעומד בבסיס השחזור, Hello I Love You, שיר ששוחזר במעשה אומנות מתוך הקלטה בלתי אפשרית שבה קולו של מוריסון בקושי:

עם כל הכבוד ליו-טיוב, זה לא הפורמט האולטימטיבי. שימו יד על ה-Full HD, תצפו על מסך הטלוויזיה ותאזינו באמצעות מערכת הסטראו או הקולנוע הביתי.

Tedeschi-Trucks Band – להקה פצצה!

בחג האחרון, אחר הצהריים, צפיתי בהופעה באינטרנט של להקה שלא הכרתי (אבל הכרתי את הגיטריסט). הילדים שיחקו מסביב ואני עם אזניות. אני עושה את זה לא פעם, אבל הפעם "נפלתי מהכיסא". כל כך התלהבתי. הייתי ממש נסער.

"זו אחת ההופעות הכי טובות שראיתי, הופעה מדהימה, את לא מאמינה, אין דברים כאלה" אמרתי לזוגתי תמר שקיפלה כביסה. היא חייכה, אבל מה לה ולזה. חשתי דחף גדול לשתף בחוויה. מישהו שירצה מיד לשמוע. שירצה להצטרף לחוויה. סטטאוס בפייסבוק? לא. זה קטן על האירוע ובר חלוף באוטוסטרדת צירי הזמן. זה לא מתאים.

אז הנה זה כאן, בבלוג שלי. למה ההקדמה, תשאלו? כי איני נוהג לכתוב על חוויות מהירות וחפוזות, על תקליט או וידאו ששמעתי פעם או פעמיים, אלא על מוזיקה ששקעה אצלי אחרי ריבוי האזנות. הלהקה הזו עדיין לא שקעה אצלי. אני מכיר אותה כמה ימים. זה רחוק מאוד מלהספיק כדי לעמוד בסטנדרטים של עצמי. של הבלוג הזה.

אבל ההופעה הזו כל כך טובה, לטעמי, באורח יוצא דופן, שאני חייב. אני מוכן להסתכן ולומר שהופיעה כאן להקה גדולה. גדולה באמת. יוצאת דופן, מוכשרת באופן יוצא מן הכלל שההופעות שלה מפעימות. להקה שאסור להחמיץ. אני כותב כי אני לא מסוגל להתאפק גם לא חודש ימים. אני רוצה לנדנד עכשיו.

Tedeschi-Trucks Band

יש האומרים שכבר אין להקות כאלה, גדולות כמו הלהקות ההן. שהלהקות של העת הזו, ככל שיהיו טובות, הנן חסרות ייחוד, באופן שבו היו הלהקות הגדולות של הרוק הקלסי.

יתכן שהטענה נכונה. אני נוטה להסכים עמה בדרך כלל. יתכן שגם הלהקה הזו, חסרה את אותו ייחוד ממנו עשויות הלהקות הגדולות של הרוק הקלאסי. רק הזמן יגיד. לי יש הרגשה שזה לא המקרה. שזו להקה גדולה. גדולה כמו הכי גדולות. אולי אני טועה.

הנה ההופעה המדוברת. אני לא יודע כמה זמן היא תחזיק מעמד ביו-טיוב עד שיסלקו אותה משם. זו הופעה מ-Red Rocks בקולורדו, מ-30 באוגוסט 2012, ששודרה בשידור חי בטלוויזיה בארה"ב ומישהו העלה את ההקלטה לרשת.

זו הופעה מתוך Tour שנקרא Everybody's Talkin והופעה כזו יצאה גם בדיסק רשמי.

חברו את המחשב למערכת, או שימו אזניות וצפו בהופעה. תנו להופעה קצת זמן. היא מתחממת ומתחממת ומתרוממת ומעיפה את התקרה (אם תחפשו טוב ברשת, אולי תמצאו אותה להורדה בגרסת DVD משופרת). רוב החומר מקורי ויש ביצוע לג'ורג' האריסון, שיפיל אתכם.

בעקבות ההופעה המדהימה השגתי את הדיסקים והאזנתי להם והם נפלאים! מדובר בלהקה פנטסטית. אין להקות כאלה!

Tedeschi-Trucks Band היא להקה מהסוג שפעם כונה "סופר-גרופ". להקה שנוסדה ע"י מוזיקאים מוכרים, (כפי שהיו Cream ו- Emerson, Lake & Palmer).

Revelator 2011

המוזיקה היא שילוב של סגנונות שונים של המוזיקה האמריקאית: רוק דרומי,ף בלוז, אמריקנה, סול, פאנק ומה לא, אבל מה שהכי חשוב הוא שהיא עושה את זה בכישרון יוצא דופן והל נשמע אותנטי וחדש. לא תערובת, תרכובת.

במרכז הלהקה ניצב זוג נשוי: דרק טראקס (Derek Trucks), בן 34, משנת 2000, גיטריסט הסלייד של להקת האחים אולמן (Allman Brothers Band) וזוגתו, זמרת הבלוז מבוסטון, סוזאן טדסקי (43). שניהם, מוכרים ומוערכים מאוד בסצנת הבלוז והרוק הדרומי. טראקס, שלצד האחים אולמן, הקליט 9 אלבומי גם סולו, נחשב לאחד הגיטריסטים הנערצים בארה"ב. הוא היה ילד פלא ובהיותו אחיינו של בוטש טראקס, אחד משני המתופפים של האחים אולמן, הוא זכה לנגן על הבמה עם האחים אולמן כבר שהיה בגיל 12 ובבגרותו הצטרף אליה, במקום דיקי בטס שפרש. סוזן טדסקי, גם היא ניגנה על במות כבר בגיל 13, היא זמרת מצוינת עם קול מצוין וכריזמה, שערב הקמת הלהקה הקליטה 6 אלבומי סולו.

הם הגשימו חלום ישן להקים להקה משותפת להם ובשנת 2011 הם צירפו אליהם 9 מוזיקאים נוספים, מוכשרים בצורה מיוחדת, והעמידו הרכב על. לא פחות.

Everybody's Talkin 2012

זה התחיל מאולפן ביתי שהקימו כדי להוזיל את הוצאות הפקת תקליטיהם וזה התגלגל להקמת ההרכב. זה לא טריביאלי להחזיק להקה של 11 מוזיקאים קבועים, אבל יש הצדקה מוחלטת למאמץ ולהרכב.

בדומה לאחים אולמן, ללהקה שני מתופפים (לא מתופף ופרקשניסט. שני מתופפים!), שתי גיטרות חשמליות מובילות, בס חשמלי, האמונד B3 (מחוזק במקלדות נוספות). אליהם מצטרפים שלישיית נשפנים מעולים ושני זמרי ליווי. זה הרכב שמפיק צליל פנטסטי ומתפוצץ מכישרון. הקלידן הוא גם חלילן וירטואוז, נגן הטרומבון זמר נהדר ועוד.

בהיותם שמות מוכרים ומוערכים מאוד, הם הוחתמו ע"י סוני והוציאו אלבום ראשון Revelator ב-2011 אשר היה מועמד לפרס ה"גראמי" מקטגוריית אלבומי הבלוז. אלבום פצצה!

מדובר בחומר מקורי שהלקה כתבה והסטייל הוא בלוז-רוק, רוק שורשי ורוק דרומי.

Made Up Mind 2013

בסוף אוגוסט האחרון, בדיוק שנה לאחר אותו שידור טלוויזיה, הוציאה הלהקה את אלבום האולפן השני שלה, Made Up Mind.

התקליט הזה, גם הוא מעולה, אך הוא שונה מקודמו. יש בו מגוון סגנוני רחב יותר. הפעם יותר Soul מבלוז ורוק דרומי. כמה מהשירים נשמעים כאילו הופקו ע"י חברת התקליטים Stax, של אוטיס רדינג ווילסון פיקט והכל נשמע חדש ורענן מאוד, עם נגינה נהדרת.

הלחנים מקוריים וקליטים וזה נשמע פשוט פנטסטי. הוא רק יצא לפני חודש. אני מהמר שהוא לוקח גראמי כאלבום הטוב ביותר לשנת 2013! אני לא יודע באיזו קטגוריה.

אתם מוזמנים להתחבר ללהקת רוק גדולה בהתהוותה. היא מופיעה בימים אלה בארה"ב, ומי שנמצא בניו-יורק יוכל לתפוס הופעה ב-Beacon. בדף הפייסבוק של הלהקה יש תאריכי הופעות. אני מת להיות בהופעה שלהם. מת, מת, מת!

 

לוסינדה וויליאמס הנפלאה!

Lucinda Williamsקרוב לוודאי שלא שמעתם על לוסינדה ווילאמס. גם באמריקה היא לא שם מוכר לקהל הרחב.

לוסינדה וויליאמס היא זמרת-כותבת "אלטרנטיבית" מובהקת. יש לה קעקועים גדולים על הזרועות ושחור מתחת לעיניים. היא אף פעם לא הייתה "בייב". לא מאוד סביר ששיר שלה יזכה לביצוע בתכניות הכוכבים הנולדים והאיידולים.

היא לא שרה לנערות מתבגרות שמשחקות באייפון. עד היום היא מופיעה במקומות קטנים יחסית בפני קהל איכותי שליקטה במשך השנים בארה"ב וגם באירופה.

לוסינדה וויליאמס היא זמרת, כותבת ומוזיקאית גדולה! (אני לא אוהב את התואר המשומש והריק: "מדהימה") אחת הטובות ביותר שיש באותה קבוצה נשית לא גדולה שבראשה עומדות עשרות שנים, קרול קינג וג'וני מיטצ'ל.

לוסינדה ווילאמס כבר לא ילדה. השנה מלאו לה 60. היא בעסק מסוף שנות השבעים והיא עודה פעילה ובכושר, בשוליים האלטרנטיביים האנינים של המוזיקה האמריקאית. אמנית למבינים.

איזו מין מוזיקה זאת, אתם שואלים? וולל… אלטרנטיב קאנטרי-רוק, אמריקנה, קאנטרי פולק-רוק, רוקנרול שורשי. המוזיקה של לוסינדה וויליאמס מתאפיינת בנוכחות דומיננטית מאוד של גיטרות חשמליות, רוקיסטיות, עם סביבה מוזיקלית שמתקשרת עם הקאנטרי. זה יותר רוקנרול מקאנטרי, יותר רוקנרול מרוב הזמרות שאתם מכירים. קצבי, נשכני, אבל בכל זאת, יונק מקאנטרי ופולק עם ניחוח חזק של נאשוויל. לדבריה, היא כותבת שירי קאנטרי אבל כאלה שלא יושמעו בתחנות רדיו של קאנטרי. המוזיקה שלה היא בכל מקרה לא פופ ולא ליד הפופ. קרוב לוודאי שלא תשמעו אותה ברדיו בארץ. יתכן שניתן יהיה לתפוס שיר שלה ב-88FM. ספק.

לוסינדה ווליאמס כותבת על אמריקה של הדרום העמוק, שם גדלה. התמונות והטיפוסים שהיא מתארת בשיריה הם מאוד אמריקאים, כמו מרומן אמריקאי של ג'ון סטיינבק או כמו טיפוסים שהייתם מדמיינים בבר דרכים של נהגי משאיות, או עולם של מלצריות דיינרים, טיפוסים מעיירות קטנות או משולי החיים. וגם כתיבה אחרת על אהבה, יחסים ורגשות, עם מבט עמוק ואחר. לא של פזמונים.

אני נתקלתי בה לראשונה בדיסק מופע המחווה לגרהם פארסונס: Return to Sin City: A Tribute to Gram Parsons מ-2005. הקול שלה והשירה משכו אותי לבדוק מי זו הגברת.

הנה הביצוע שלה מאותו קונצרט שעורר את סקרנותי ושלח אותי אליה:

נכבשתי בקסמה באמצעות הופעה חיה שלה מ-1998, Live from Austin TX, שיצאה ב-DVD, מתכנית הטלוויזיה הוותיקה Austin City Limits. פצצה של הופעה!

הנה קטע לפתיחה והתרשמות מהגברת והמוזיקה שלה, השיר Drunken Angel:

והנה מאותו מופע טלוויזיה, השיר הנפלא Sweet Old World אשר נכתב בעקבות התאבדות חבר:

לוסינדה ווליאמס לא ליקקה דבש עם הקריירה שלה ועדיין לא מלקקת דבש. חברות התקליטים לא רצו אותה ולקח לה המון שנים להפיק ולהקליט כל תקליט. היא פרפקציוניסטית ועקשנית ולא מוותרת על עקרונותיה.

בעשרים השנים הראשונות של הקריירה שלה עיקר ההכרה לה זכתה הייתה בזכות קאברים מצליחים לשיריה שהקליטו אחרים מצליחים ממנה.

יצא לה שם של מי שקשה לעבוד איתה, היא לא פעם התעקשה על שירים קשים, בלי פזמון (bridge) או בלי "הוק" ועם טקסטים שפחות מאפיינים זמרות.

התקליט השלישי שלה, Lucinda Williams מ-1988, שהשנה ימלאו 25 שנים ליציאתו, יצא בלייבל בריטי אשר עסק בהוצאת תקליטי פאנק. זה התקליט שבזכותו זכתה לראשונה לתשומת לב כלשהי ולהערכה מצד מבקרים, אבל עדיין לא להצלחה.

התקליט הזה הוא ציון דרך במוזיקה האמריקאית האלטרנטיבית שקשורה לקאנטרי או לפולק. יתכן שניתן לומר בזהירות שיש בו אפילו משהו מכונן מבחינה סגנונית. קאנטרי-רוק אלטרנטיבי נשי מסוג חדש.

זה תקליט מצוין של זמרת באמצע שנות השלושים שלה, בשיא כוחה.

הנה שיר אופייני מהתקליט (The Night's Too Long) על מלצרית מעיירה קטנה שרצתה חיים אחרים, נמאס לה מגברים של עיירות קטנות שלא זזים מהר, היא רוצה גבר עם מעיל עור שחור, היא עוברת לעיר…:

הנה עוד שיר מצוין מהתקליט הזה, Side of the Road, שיח יפה של אישה, התוהה לגבי חייה, חיי אנשים ובן הזוג שלה. טקסט מרגש ונהדר על לחן מצוין. כאן בהופעה באותה תכנית Austin City Limits, מ-1989 (9 שנים לפני ההופעה ההיא) בגרסה לא שונה בהרבה מגרסת התקליט:

לקח לה 4 שנים להפיק את תקליטה הבא, Sweet Old World, שהוא תקליט פולקי, עם סיפורים קשים על שתייה, בדידות, בן נטוש שרוצח כדי להוכיח שהוא באמת לא שווה שום דבר. יש בתקליט שני שירים העוסקים בהתאבדות. את שיר הנושא (מכתב לחבר שהתאבד) שמעתם בביצוע מההופעה באוסטין. התקליט נחתם עם קאבר ל-Which Will של ניק דרייק (מתקליטו המדכדך ביותר):

Car Wheels on a Gravel Road 1998

מוזר היה מאוד שחלפו השנים ותקליט חדש ומתבקש לא הופיע. שש שנים של מאמצים גדולים חלפו ורק ב-1998, עשור מהתקליט המכונן, הופיע התקליט שסיפק לוויליאמס את ההצלחה הגדולה שלה והפריצה לתודעת הקהל.

התקליט Car Wheels on a Gravel Road, הצליח להגיע לקהלים גדולים יותר וביסס את מעמדה של וויליאמס בסצנת המוזיקה האמריקאית כזמרת חשובה ומוערכת. תקליט זהב, פרס גראמי (Best Contemporary Folk Album) וביקורות מצוינות.

היא עבדה על התקליט הזה 6 שנים. לאחר שהיה גמור היא הקליטה שוב מההתחלה, כי לא הייתה מרוצה.  היא החליפה שלושה מפיקים והתרוצצה עם ההקלטות בין אוסטין, נשוויל ולוס אנג'לס, פותחת וסוגרת את המיקס, אבל קשה להתווכח עם התוצאה. זהו התקליט המופק ביותר של וויליאמס והוא נשמע מעולה. הסאונד שלו וגם סט השירים, מתאימים יותר לקהל רחב, והוא נחשב כקלאסיקה שלה, לתקליטה השלם ביותר. Village Voice בחר אותו כאלבום השנה והמגזין Rolling Stone העניק לו את המקום 304 ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים!

הנה השיר הפותח את האלבום, Right in Time:

הנה שיר נוסף ממנו, Lake Charles, עיר הולדתה בלאוזיאנה, שיר נהדר שהוא מהיותר "קאנטרי" בתקליט הזה (עם המילים היפות מתוזמנות):

World Without Tears 2003תקליט של לוסינדה וויליאמס מ-2003, World Without Tears, ראוי לתשומת לב מיוחדת. השיר Righteously מסתיים ככה:

Be my lover don't play no game

Just play me John Coltraine

נשים שדורשות אהבה בלי לשחק משחקים, פגשתם. כמה נשים שרק רוצות שתשים תקליט של ג'ון קולטריין, פגשתם?

מדובר בתקליט מעולה ולוסינדה וויליאמס נשמעת בו חשופה ומפורשת וגם מאוד רוקיסטית על אף שיש בו כמה בלדות.  השיר Bleeding Fingers (שנכתב על המוזיקאי Paul Westerberg) מזכיר לי את ניל יאנג מעורבב עם ה-Rolling Stones:

Blessed 2011

תקליטה האחרון של וויליאמס, Blessed מ-2011, אהוב עלי במיוחד בשנה האחרונה. זה תקליט Roots Rock נהדר. הטקסטים יפים, אלביס קוסטלו בגיטרה חשמלית כובשת. כשבעלה של וויליאמס פנה אל קוסטלו באימייל בהצעה / בקשה לנגן גיטרה בתקליט, קוסטלו הופתע והשיב בשאלה האם האימייל לא נשלח אליו בטעות. זו לא הייתה טעות וקוסטלו מנגן נפלא, בפעם הראשונה כנגן בתקליט של מישהו אחר. הרבה סלייד-גיטר, האמונד, מפוחית, שירים מצויינים, סאונד מעולה.

מכיוון שהוא חדש יחסית, מצוין ועדכני מבחינת אמריקנה, הייתי מציע לכם להתחיל דווקא אתו. תענוג של תקליט. הנה כמה שירים ממנו.

השיר הפותח Buttercup:

השיר השני, I Don't Know How You're Living, כמה שהוא יפה:

השיר השלישי Copenhagen. איזה שיר:

השיר הבא, Born to be Loved. איזה שיר:

וככה זה נמשך. אחלה תקליט.

ולסיום, ביצוע של לוסינדה ווליאמס ל-Riders on the Storm של ה-Doors בהופעה בטלוויזיה הגרמנית ב-2007. איזה כיף:

Soul Station – שלמות!

Hank Mobley - Soul Station 1960יש אין ספור תקליטי ג'אז מעולים. גודלה של ספריית הג'אז מרתיע לא פעם חובבי רוק סקרנים מלהציץ פנימה  לאותו "בור ללא תחתית". ובספרייה הזו יש תקליטים שבמשך השנים הפכו לשם דבר, לרבי מכר, שאין תקליטיית ג'אז שתחסר אותם.

Soul Station  של Hank Mobley מ-1960 לא נמנה על הקבוצה הזו. הוא לא יחכה לכם על כל מדף של חנות תקליטים ולא כל חובב ג'אז בהכרח מכיר אותו. אני מתחייב שהתקליט הזה הוא פסגה של ממש. אחד מתקליטי הג'אז הכי טובים! דמיינו שאתם עומדים מול מחלקת הג'אז בחנות תקליטים ולא יודעים מה? אם הוא שם, קחו אותו ולכו הביתה.

זה תקליט שתוכלו להאזין לו אלפי פעמים והוא בחיים לא ימאס עליכם!

זה תקליט רביעייה, סקסופון טנור, פסנתר, בס ותופים, עילאי. לכתוב שכבר לא עושים כאלה יותר, זו קלישאה. תקליטים טובים כמו זה, לא הצליחו לעשות הרבה, אף פעם. מעטים התקליטים שזורמים כל כך טוב. מעטים התקליטים שיש בהם כל כך הרבה סווינג וגרוב. שלישיית הקצב כאן, היא הטובה של זמנה: ארט בלייקי בתופים, פול צ'יימברס בבס וווינטון קלי בפסנתר והשלושה האלה בשיאם. יש בתקליט הזה פשטות שלא תאמן. לשיר את קטעי הסולו עם הנגנים. כל תלמיד לג'אז ייטיב לעשות אם ילמד את קטעי הסולו, צליל אחר צליל, מתוך האזנה וינסה להפנים את ה-Feel ולשאוף לגרוב.

היופי של הקטעים מבוסס לא רק על הגרוב הנפלא שלהם, אלא גם על האסתטיקה המתמטית שלהם, הליאונרדו דה וינצ'ית שלהם, אם יורשה לי, אם אני לא נסחף.

Hank Mobley with Alfred Lionאני לא יודע, קוראים יקרים אם תקליט ג'אז מעולה זו סחורה בשבילכם, אולי ג'אז לא עושה לך את זה, אבל בכל זאת, יש בי אמונה נאיבית שתקליט שהוא פסגה של הז'אנר שלו, שיש בו פשטות גאונית, גרוב סוחף, יש בו פוטנציאל להגיע לכל אחד. ואם אתם מכירים את התקליט הזה, אני מזמין אתכם לשוב אליו, להתעמק בו ולהתענג עליו. יש לנו, חובבי המוזיקה האדוקים, לא פעם, נטייה להניח את המוכר והטוב בצד ולחפש את הנדיר, את הלא מוכר.

מה בעצם עושה את ההבדל בין התקליט המסוים הזה לעשרות ומאות אחיו לסגנון ההארד-בופ של ניו-יורק מהשנים 1954-1963? מה עושה את ההבדל בין התקליט הזה לתקליטים אחרים של הנק מובלי שהוקלטו חודשים לפניו או אחריו, תשאלו? שהוא פשוט יותר טוב. יותר מוצלח. "יושב" יותר טוב. הכל זרם בצורה מושלמת באותו יום ראשון אחה"צ, ה-7 בפברואר 1960. כל קטעי התקליט הוקלטו בטייק ראשון, לא הוקלט שום קטע שנשאר בחוץ. כל הקטעים מושלמים. התקליט פשוט נשמע פצצה, יש לו גרוב שאין שני לו, קטעי סולו יפים כמו פסל של מיכלאנג'לו. אני אומר את זה בביטחון מלא, אחרי אין ספור האזנות.

זה תקליט הארד-בופ בסטייל שקדם למהפכה המודאלית שהביא התקליט Kind of Blue, של מיילס דייויס, אשר יצא כחצי שנה קודם לכן. זה הארד-בופ פשוט ולא מתחכם. הנק מובלי, ממילא היה נגן צנוע עם צליל קל ועגול, לא חדשן, לא אינטלקטואלי ולא כריזמטי. לא הייתה לו להקה שלו ובהמשך שנות השישים, כשהכיוון המוזיקלי השתנה אל המודאלי והאוונגרדי, הוא הלך לאיבוד. התקליט הזה, הוא פסגה של ממש. יצירת מופת.

בואו האזינו ואני אכתוב כמה משפטים על כל קטע. זה תקליט שרובו בקצב בינוני, בלי בלדות בכלל מחד גיסא, ובלי "חפירות" מאידך גיסא. ממתק!

אל תתנו לזה להתנגן ברקע כמין "ג'אז כזה", נחמד, יותר או פחות. הישארו בקשב למה שמובלי וקלי מנגנים, עד כמה שניתן, את כל הדרך. מובלי מנגן כל כך פשוט וכל כך יפה שגם אם אתם לא מאזינים מיומנים של ג'אז, יש סיכוי גדול שתשמרו קשב ותיהנו. ברור שצריך יותר מהאזנה אחת, זה הרי לא פופ.

דבר נוסף: התקליט הזה יכול להיות אחלה בית ספר לג'אז. לא במובן של "עושה בית ספר", אלא ממש. הפשטות והמצוינות הם דרך להבין את השפה של המוזיקה הזאת ולהתאהב בה.

הקטע הפותח, You forgot to) Remember), סטנדארט מאת אירווין ברלין מ-1925. אני שר את הסולו של מובלי כל פעם שאני מאזין. אותו דבר עם הסולו הקופצני של ווינטון קלי בפסנתר. כמה שהנגיעה שלו בקלידים מרנינה, קריספית. איזה צליל יש לו. אין כמו ווינטון קלי:

הקטע השני בתקליט This I Dig of You הוא קטע מהיר וסוחף, אולי המוכר ביותר בתקליט מהסיבה שהוא הקטע היחיד של הנק מובלי שזכה להיכלל בספר התווים Real Book. מדובר בקטע מהיר וסוחף. הסולו הראשון הוא של ווינטון קלי וזה סולו כל כך טוב. הסולו של מובלי הוא קלאסיקה ממש. גאונות של פשטות ואסתטיקה:

הקטע השלישי בתקליט Dig Dis הוא בלוז גרובי ביותר, בקצב בינוני, שנפתח בקדמה של ווינטון קלי, ה-Head הוא בלוז מינורי אף שקטעי הסולו הפנטסטיים של מובלי וקלי (בתמונה למטה) הם על בלוז מג'ורי. יופי עילאי. לרקוד!

Wynton Kelly

הקטע הבאת בתקליט Split Feelin's הוא בקצב בינוני-מהיר, עם מוטיב לטיני שנותן בלייקי. סווינג סוחף בניצוחו של ארט בלייקי, אולי גדול מתופפי ההארד-בופ:

הקטע הבא הוא שיר הנושא של התקליט Soul Station. זה בלוז 16 תיבות, קצב בינוני -איטי, כל כך יפה עם סולו נהדר של מובלי ולאחריו סולו מופתי של וונטון קלי, בי"ס לבלוז לכל פסנתרן. גרוב אמיתי:

הקטע החותם את התקליט הוא הסטנדארט If I Should Lose You מ-1936, בקצב בינוני, בביצוע הכי יפה בעולם:

כשאני כותב "הכי יפה בעולם" אני הרי מצטט את חברי המנוח והאהוב, המוזיקאי והמורה הדגול עמית גולן ז"ל (1964-2010). עמית היה מזוהה עם הנק מובלי יותר מכל אחד אחר בארצנו המיוזעת והוא הנחיל את המוזיקה של מובלי וחבורתו לדורות של תלמידים ונגנים. שמובלי ניגן, עמית היה אומר שזה "הכי יפה בעולם". הוא צדק. אני מתגעגע לעמית.

חוויה מכוננת בחנות התקליטים "מנגו", תל-אביב 1975

AGFA-LOW-NOISE-C-90-COMPACT-Cassette-1972-1974

ב-1975 מלאו לי 13. לבר המצווה קנו לי רדיו-טייפ קסטות ושתי קופסאות של קסטות Agfa צבעוניות. היו שם 10 סגולות ו-10 צהובות.

אהבתי מוזיקה יותר מכל דבר אחר והתחלתי להקליט מהרדיו שירים אהובים. עד היום אני זוכר טוב מאוד וחש ריגוש כשאני שומע שיר שזכור לי במיוחד מאותן קסטות סגולות וצהובות שליוו אותי שנים לא מעטות. לא מעט אוצרות רדיופוניים הונצחו על הקסטות הללו, המיקס-טייפס הראשונים שלי, נערכו עליהן, להרשים ילדות (שלא נענו למניפולציה) ולפנק חברים.

נדלקתי חזק על האחים אברלי ועל השיר All I Have To Do Is Dream. אגרתי על הקסטות האלה כמה שירים של האחים אברלי. השתוקקתי לתקליט שלהם.

תקליטי מנגו כיכר מסריקגרתי ברמת חן (שכונה ברמת גן) ובאותה שנה בדיוק נפתחה ברמת חן, בפינת הרחובות האלוף דוד ועודד, חנות תקליטים (שלא שרדה יותר מכמה חודשים) שהייתה סניף של חנות התקליטים התל אביבית Mango מכיכר מסריק. בחנות ישב בחור גדול ומזוקן בשם יורם אל-מדון והוא קיבל אותי תמיד בחיוך רחב והשמיע לי דברים יפים. קניתי אצלו תקליטים של להקות שנות השישים. מסתבר שרבים מהתקליטים בחנות היו עודפים ושאריות של החנות התל אביבית וסדרות מוזלות. זה מעולה לילדים בכיתה ז'.

בחנות הזאת חוויתי לראשונה את אותה חוויה שתלווה אותי שנים רבות והיא חווית חנות התקליטים, וחווית המוכר המשמיע והמשפיע של חנות התקליטים. המוכר שאוהבים לחזור אליו, שנותנים אמון בשיפוט ובטעם שלו, מוכר שלומד להכיר את הטעם שלך ומציע לך עוד מהטוב הזה.

לשמחתי, הזדמן לי לנסות ולהיות אחד כזה, בחנות "ג'אז באוזן" של האוזן השלישית, ברח' שינקין, בשנים 1992-1996. סצנת חנות התקליטים היא מציאות שכבר לא תחזור.

מוכר התקליטים המשוגע בעצמו על מוזיקה, הוא מתווך תרבות חשוב מהסוג שנכחד. יש עוד כמה פרטים ממנו שמתקשים להתרבות ב"גני חיות" שמורים, כמו "האוזן השלישית", "החור בשחור" וכו' ובכמה חנויות דומות בעולם.

מיקי דותן והלל אברמוב ב"מנגו" 1976

ספק אם ימצא תחליף ראוי למתווכים מהסוג הזה. מי שגדל בחנויות תקליטים מכיר את החוויה הזאת, את הערך הרב שלה ואת השעות הקסומות הרבות של הבילוי בחנות התקליטים, עם משוגעים כמוך.

נחזור לסיפור. רציתי מאוד תקליט של האחים אברלי, ליורם ממנגו רמת חן לא היה. "בחנות בתל אביב בטוח שיש", הוא אמר לי, "בכיכר מסריק. שם יהיה".

לא אשכח את הביקור הזה כל חיי. לחנות הצפופה מכל טוב היה ניחוח נהדר, מתקתק, ניחוח פצ'ולי סיפר לי לאחרונה אחד מבעליה, מיקי דותן. היו בחנות תקליטים עם עטיפות מעניינות והרבה תמונות או כרזות של פרצופים לא מוכרים, שעד מהרה, אכיר.

The Everly Brothers - Walk Right Back With the Everlys 1975

מצאתי שם את מה שחיפשתי. הציעו לי תקליט  אוסף חדש של האחים אברלי, מתוצרת חוץ. הוא היה יקר, אבל העטיפה (זו משמאל) הייתה צבעונית ומבריקה והצליל באזניות היה צלול ונהדר. היו בתקליט את כל השירים שרציתי. קניתי. עד היום אני אוהב את האחים אברלי אהבה גדולה. תקשיבו לשיר הזה מתוכו  (So Sad (to Watch Good Love Go Bad כמה שהוא יפה:

נשארתי בחנות זמן רב. הייתי מוקסם מהחנות, מהאנשים שנכנסו ויצאו ומהאווירה. איזו אווירה. לאחר כמה שעות, אמר לי המוכר (היום אני יודע שהמוכר היה אחד משני הבעלים: הלל אברמוב או מיקי דותן), "בוא, בוא תשמע משהו יפה". תקליט חדש שזה עתה יצא.

הוא הניח את האזניות על ראשי וחיי השתנו לבלי שוב. תארו לעצמכם ילד (בשנים ההן, ילד בן 13 עוד היה ילד) שעד אותו שלב שמע שירים ברדיו והכיר את אריק איינשטיין, את כוורת, את מתי כספי ולהקות סיקסטיז כמו הביטלס, הביץ' בויז והרמן הרמיטס, שומע את הצליל החללי, המהדהד והמהפנט של הקטע הפותח של אותו תקליט Shine on You Crazy Diamond.

זו הייתה חוויה מסעירה. מטלטלת. חוויה מכוננת של פעם בחיים.

The First Cut is the Deepest כתב קט סטיבנס. הוא התכוון לאהבה ראשונה. עבורי, ההאזנה הראשונה הזאת, הייתה חתך ראשון, עמוק מאין כמותו, בלתי נשכח. את עצמת החוויה הזאת, לא שכחתי ולא הצלחתי מעולם לשחזר, אף שהיו לי חוויות מוזיקה רבות ונפלאות ועדיין יש (כפי שבוודאי התרשמתם).

התקליט Wish You Were Here של פינק פלויד היה חדש חדש. זה עתה יצא. הוא שינה את חיי.

חזרתי הביתה רק עם התקליט של האחים אברלי. לא יכולתי להרשות לעצמי לקנות את התקליט החדש של פינק פלויד, שהיה חדש, עטוף בפלסטיק שחור, מתוצרת חוץ ויקר, אבל לא יכולתי להירגע.

Pink Floyd - Wish You Were Here 1975 (Israeli Cover)

ליקטתי כסף ככל שיכלתי ובתוך זמן לא רב הייתי שוב בחנות ברמת חן ושם קניתי את שני תקליטי הרוק המתקדם הראשונים בחיי: את Wish You Were Here של פינק פלויד שהסעיר אותי בביקור בתל אביב (לצערי, מתוצרת הארץ, וזו משמאל הייתה עטיפת הגרסה הישראלית) ואת Selling England By the Pound של Genesis שגם הוא היה רק בן שנתיים.

בטח יורם היה מי שהמליץ על התקליט הנוסף, שגם הוא הפך מיד לאחד האהובים עלי, כל חיי.
נכבשתי מיד ע"י המוזיקה הזו. עד עצם היום הזה אני אוהב את התקליטים האלה ושומע אותם. האם שניהם לא נמנים על עשרת הגדולים של הרוק המתקדם?

Genesis - selling england by the pound 1973

היה ברוק המתקדם של אותן שנים משהו מסעיר במיוחד. קודם כל, היו אלה הצלילים עצמם. צלילים אחרים, מסעירים. צלילי שלל המקלדות החשמליות האנלוגיות שסיפקו עומק תזמורתי למוזיקה. חלילי צד, כינורות חשמליים. עד היום אני אוהב מאוד את נגינת המקלדות בתקליטים האלה ואת קטעי הסולו של קלידני הלהקות הללו.

הקטעים, שהיו בנויים כמו יצירות קטנות החורגות ממבנה השיר הטיפוסי, של בית ופזמון, עם שינויי קצב תכופים ולעתים התפרסו על צד שלם של תקליט. קראנו להם "יצירות".

והיו קטעי הסולו. או שנדלקת על המוזיקה הזאת ואז המרת את דתך אליה, או שלא. אם לא, אז כל העסק הזה לא היה מובן לך. מעצבן אפילו. בשפת העת הזו: "חופר".

כמה מתקליטי הרוק המתקדם של אותן שנים, עמדו בכבוד רב במבחן השנים, אני מעריך אותם כמוזיקה מצוינת ואני מרבה להאזין להם. בטח אמצא הזדמנות נוספת לכתוב על כמה מהם.

אני מזמין אתכם להאזין ברצף לשני הקטעים המסיימים את Selling England by the Pound ולסולו הקלידים של טוני בנקס בחצי השני של הקטע. ההאזנה פה מתבקשת על מנת להשלים את האווירה. זו דוגמה טובה וטיפוסית לסגנון וליופי שכבש אותי. מוזיקת פרוגרסיב במיטבה משנותיה הטובות:

אם הגעתם עד לפה אתם עשויים לשאול: מה הקשר בין חווית חנות התקליטים המכוננת, פינק פלויד, ג'נסיס ופרוגרסיב זה לבין הקסטות הסגולות והצהובות?

מה הקשר? בירה נשר!, כמו שאמרו בסבנטיז. אין ממש קשר. הקשר המפוקפק הוא שנזכרתי בקסטות בערגה ואע"פ שאני לא טיפוס נוסטלגי (נשבע!), הוצפתי רגשות וזיכרונות נלוזים ובהיותי נודניק, רציתי לספר, אז סיפרתי.

לסיום, אם תרצו, הנה התקליט Selling England By the Pound להאזנה במלואו. תיהנו:

אשמח מאוד אם תגיבו ותספרו על החוויה המכוננת שלכם כמאזיני מוזיקה. אני סקרן לקרוא.