האצבעות של ניק דרייק

Nick Drake

ניק דרייק הלך לעולמו ב-1974, בנסיבות מסתוריות, בחדרו בבית הוריו ממנת יתר של כדורים נגד דיכאון, כשהוא בן 26 ומאחוריו שלושה תקליטים בלבד מהם נמכרו בחייו כ-20,000 עותקים בלבד. שנים לאחר מותו התגלה, הפך להיות אמן משפיע מאוד. לפני כ-15 שנה כתבתי עליו מאמר במגזין, האינטרנט שופע בכתיבה עליו ובעשור האחרון נראה שניק דרייק נמצא בכל מקום. מרתיע לשוב ולכתוב, אך התירוץ שמצאתי הוא בנגינת הגיטרה המיוחדת שלו. זה תירוץ תקף כי שווה מאוד להתעכב עליה וזו הזדמנות להזמין להכיר, את מי שלא זכה עד כה.

Five Leaves Left (1969)

ניק דרייק, זמר נפלא, עם קול נפלא, יוצר גאון וגיטריסט יוצא דופן, היה כישלון מסחרי וגם כיום, כשהוא מהמשפיעים על הרוק-פולק של שנות האלפיים, נערץ ע"י טובי המוזיקאים, מארזי דיסקים מפוארים, עם אותה סחורה, יוצאים שוב ושוב, המוזיקה שלו היא לא סחורה לכל אחד.

היום, כשעסקתי בכתיבת הטקסט הזה והמוזיקה שלו התנגנה בבית, העירה זוגתי שאחרי זמן מה, הוא מנג'ס. לי הוא לא מנג'ס בכלל, אבל שיהיה ברור שזו לא מוזיקת רקע. לא תמצאו בשלושת תקליטיו המופלאים Hit Single לרדיו, כמו הרבים שהיו לקט סטיבנס, לפול סיימון, לג'יימס טיילור ולרבים אחרים מהזמרים-כותבים של שנות השבעים.

השירים שלו מורכבים, אמנותיים. קשה לשיר אותם, לזמזם אותם. לפעמים יש להם מקצב "ג'אזי", אע"פ שהם ממש לא נשמעים ג'אז. אם "קולטים" אותם ונתפסים, זו מתנה שאין רבות כמותה. ניק דרייק לא דומה לאף אחד אחר שקדם לו או מבני זמנו. הוא תופעה בפני עצמה.

אפשר להבין מדוע נכשל מסחרית. מלבד העובדה שלא סיפק סינגל קליט, ההופעות שלו כנראה לא היו הצלחה מסחררת. הוא היה ביישן והתלונן שקהל פטפט בהופעות. ההופעות היו לו חוויה לא טובה. אין בנמצא הקלטה של הופעה ממנה ניתן היה להתרשם מה הצליח להוציא מעצמו מול קהל. אין בנמצא שום סרט שממנו ניתן יהיה להתרשם ויזואלית מאישיותו, מהכריזמה או מהעדרה. כלום.

ועכשיו למוזיקה. דרייק מנגן גיטרה שונה מאחרים. יש לו פריטה, Finger Picking משל עצמו. בכמחצית, אם לא למעלה מזה, משיריו הוא מנגן כשהגיטרה שלו מכוונת אחרת מהמקובל. גם כשהוא מנגן בכיוון "רגיל", הוא מפיק צירופי צלילים משלו, קשים לזיהוי, עם פריטה יוצאת דופן. זה מעניין ובעיקר, מאוד מאוד יפה. זו לא נגינה וירטואוזית שתמשוך את תשומת לבו של המאזין הרגיל. זו אפילו לא נגינת סולו, אלא נגינת ליווי קצבית, זו לא נגינת אקורדים או נגינה עם מפרט, אלא מה שקרוי Fingerstyle. היא לא מובלטת או "נוצצת" ואפשר לא להבחין בה ומאזינים רבים עלולים להחמיץ אותה ויתכן שלא ידעו להעריך אותה. היא בעיקר תמשוך את תשומת לבם של גיטריסטים. מומלץ מאוד לכוון אליה את האוזן בעת האזנה לתקליטים שלו. יש שם יופי גדול. כשמקשיבים לעומק, שומעים אצלו לא רק פולק אלא ג'אז מודרני ומה לא. בארוק. המון שכבות של מוזיקה והשכלה מוזיקלית. זה בעיקר יפה. מאוד יפה.

השיר שלו תוכלו להאזין באמצעות הנגן השחור, River Man הוא אחד הידועים ביותר שלו, שזכה בעשור האחרון לכמה ביצועים, (האזינו לביצוע הנפלא של שלישיית הפסנתרן Brad Mheldau). שימו לב לקצב. מדובר במקצב יוצא דופן של 5/4 אותו מחזיקה הגיטרה בפריטה יפיפייה, נחבאת אל הכלים כשמעליה קבוצת כלי מיתר. בעיני, יצירת מופת:

התקליט הראשון של ניק דרייק, Five Leaves Left  מ-1969 (ממנו לקוח הקטע), הוא בעיני יצירת מופת (שלושת התקליטים, נפלאים). מופת של כתיבה, של עיבוד למיתרים ושל ביצוע. תקליט שבו כל השירים נפלאים, ללא יוצא מן הכלל (גם השירים מהסשן הזה שנזנחו ויצאו לאחר מותו, טובים, אחד אחד). כל התקליט מעובד לתזמורת מיתרים, כלי נשיפה מעץ ולגיטרה של דרייק. סגנון שהיה לא אפנתי ב-1969. לכאורה לא תקליט גיטרה מובהק, אבל בכל שיר ושיר, הגיטרה המיוחדת של דרייק יוצרת מקצבים מיוחדים, פריטות נפלאות ומרקם מוזיקלי שאין דומה לו. כמה יפה פתיח הגיטרה של השיר הנפלא Day is Done אשר חוזר כמוטיב ברקע, מאחורי המיתרים, אני כל כך אוהב את זה:

השיר Three Hours מעובד לגיטרה, קונטרה בס וקונגס. כאן הגיטרה מכוונת שונה מהכיוון הרגיל (EADGBE) לכיוון המיוחד BBDGBE. שיר קטן ויפה:

ניתן להתרשם עד כמה יפה הפריטה גם מהתבוננות בבחור הצעיר הזה עם האצבעות הארוכות, שמבצע אותה יפה ושר את השיר:

התקליט הזה מלא בשירים יפים.

תקליט הגיטרה המובהק של ניק דרייק הוא תקליטו השלישי והאחרון Pink Moon, אך תחילה כמה מילים על תקליטו השני, הנפלא, Bryter Layter (1970).

כשגיליתי את ניק דרייק, מתי שהוא בשנות התשעים (תודה לליאור כהן "חמודי" מהאוזן השלישית) וראיתי את עטיפת האלבום הזה, הסגולה, חשבתי מיד שאני מכיר אותה וראיתי אותה בצעירותי, בשנות השבעים ב"אלגרו" בסמטת בית השואבה בתל אביב. לאור הכמות האפסית שנמכרה מהתקליט הזה באותן שנים, או שזיכרוני מתעתע בי או שמגיע סחטיין גדול ל"אלגרו".

בתקליט הנפלא הזה מנגנים כמה מחברי Fairport Convention, כמו ריצ'ארד טומפסון ואחרים וכן ג'ון קייל. תקליט נהדר לשלל כלי נגינה, עם נגינה ג'אזית.

לשם טעימה, שיר נהדר מהתקליט, שגם בו מכוונת הגיטרה כיוון מיוחד (BEBEBE), At The Chime Of A City Clock:

תקליטו השלישי והאחרון של ניק דרייק, Pink Moon (1974) הוא תקליט גיטרה. רק ניק דרייק והגיטרה. זה התקליט הפחות ידידותי למאזין. רבים מהשירים מנגינתיים פחות, ונדרש מאמץ גדול יותר כדי לחדור אותו. השיר  Things Behind the Sun הוא פנינה:

שיר הנושא של התקליט התפרסם לאחר ששולב בפרסומת לפולגסוואגן שיר נהדר:

Sarah Jarosz – מכישרון צעיר, לאמנית של ממש

לראות כישרון צעיר זה מסעיר. יש לא מעטים כאלה סביב, חלקם מתדפקים על דלתות תחרויות ה"איידול" "ווייס" וכו'. רק בודדים ממש מתפתחים להיות אמנים.

שרה ג'ארוס, ילידת אוסטין-טקסס 1991, היא אחת כזו. הוציאה את אלבומה הראשון כשהיא בת 18, והיום, כשהיא בת 23 יש מאחוריה כבר שלושה אלבומים וקריירה של ממש, במחוזות הקאנטרי-פולק האמריקאים. היא לא הייתה בשום "איידול" וכו'.

רוב הסיכויים שלא שמעתם עליה וסיבה אחת לכך היא שהיא אינה אמנית פופ או רוק. היא זמרת, כותבת, מלחינה ונגנית כלי פריטה במחוזות הפולק, בלו-גראס וכו'.

היא מקליטה ומופיעה עם הרכב שלישייה, היא מנגנת במנדולינה (שהיא הכלי המרכזי שלה), בנג'ו וגיטרה אקוסטית והשניים האחרים, נגני כינור וצ'לו. יש להם צליל יפיפה ויש לא מעט נגינה וקטעי סולו.

Follow Me Down - Copyהשנה היא פרצה לתודעת הקהל האמריקאי הכללי, לאחר שהתארחה בתכניתו של קונן אובריאן והופיעה בפסטיבלים מרכזיים. מגזרת המוזיקה הזו, היא הפכה כוכבת.

יש במוזיקה שלה הרבה מאוד. רבדים של השפעות שמצטרפים לסגנון ולצליל משלה.

הסגנון המוזיקלי הבסיסי, ממנו נובע הצליל והסטייל שלה, הוא Bluegrass. למי שאינו מכיר, מדובר בסטייל אינסטרומנטלי ממשפחת הקנטרי, המושפע ממוזיקת פולק מהאי הבריטי ומאירלנד וממוזיקה אפרו-אמריקאית. כדאי מאוד להכיר.

זה לא בלוגראס מסורתי, אלא עוד וריאציה יפה המשלבת השפעות, בעולם האמריקנה הפורח והמעניין.

לטעמי, חובבי פולק בריטי של שנות השבעים שאהבו את מסורת הזמרות הבריטיות של להקות קנטרברי, כמו סנדי דני, עשויים לאהוב אותה מאוד. יש שישמעו בשירה שלה את ג'וני מיטשל, כמובן עם עם דילן ועוד. כתיבה טובה, נגינה עילאית ושירים טובים מאוד. חובבי ג'אז עשויים לאהוב את הנגינה האינסטרומנטלית של ההרכב. עתירת כישרון.

למי שסקרן למוזיקה טובה,  זו מוזיקה טובה מאוד. אין שאלה.

Live at the Troubadourנחשפתי אליה השנה, במקרה. תחילה, נשמעה המוזיקה רק נחמדה, אבל ככל שהרביתי להאזין, 'נתפסתי' ואני מוצא עצמי מאזין לשלושת תקליטיה, לא מעט, ורוצה לשתף.

מלבד העובדה שהיא כותבת שירים טובים ומנגינתיים, היא יודעת לבחור קאברים מעניינים ולהעניק להם ביצוע שעושה אותם שלה, כאילו הייתה זמרת בשלה ומבוגרת.

תקליטה החדש, Build Me Up From Bones, השלישי במספר (שיצא כשהיא בת 22), הוא לטעמי תקליט מצוין.

הנה שיר מהתקליט, כאן בהופעה, עם השלישייה שלה, יחד עם הצמד The Milk Carton Kids עליו כתבתי בהתלהבות לא מזמן, בתכנית הטלוויזיה Austin City Limits (בימים אלה ממש שני ההרכבים חולקים סיבוב הופעות משותף):

הכלי עליו היא פורטת בשיר הזה, שדומה מאוד לגיטרה, הוא מנדולינת אוקטבה.

וזהו שיר הנושא מאלבומה החדש. שיר מצוין, לאו דווקא היפה בתקליט, אבל יש לו קליפ רשמי יפה מאוד:

התקליט הזה, שיצא בסוף 2013, תקליט מצוין. יש בו גם גיטרה חשמלית רכה, גיטרת סלייד, גיטרת דוברו, סאונד נהדר ושירים מצוינים.

והנה השיר הפותח את התקליט. כמה שהוא יפה:

הבלדה הזו, Gone too Soon, יכולה להיות להיט רדיו מינורי:

שני תקליטיה הקודמים, Song Up in Her Head, שיצא ב-2009, כשהיא בת 19 בלבד, ו-Follow Me Down שיצא ב-2011, טובים מאוד.

הם מסורתיים יותר מבחינה סגנונית. אם בתקליט החדשה יש התקרבות אל האמריקנה, שני התקליטים האלה "פולקיים" יותר.

דיברתי על היכולת שלה לבחור קאברים. הנה מתקליטה השני קאבר לרדיוהד, לשיר The Tourist:

ומאותו תקליט, שיר מקורי ויפה, My Muse, כאן בביצוע סולו חי שקדם לגרסת התקליט:

ב-9/8/12 הופיעה שרה ג'ארוז במועדון "טרובאדור" בלוס אנג'לס וגרסאות וידאו רשמיות שוחררו ליו-טיוב וב-2013 יצאו 5 שירים ב-EP. הנה מתוך ההופעה הנפלאה הזו, כמה שירים.

שיר מתקליטה הראשון, Tell Me Truth. כמה יפה:

ומאותה ההופעה, מתקליטה הראשון, ביצוע לשיר Shankill Butchers של ה-Decemberists, והשיר Broussard's Lament, מקורי שלה:

ולסיום, ביצוע יפה שלה לאחד השירים היפים ביותר שנכתבו מעולם, לטעמי, Kathy's Song של פול סיימון. היא והגיטרה, מנגנת במדויק את פריטת הגיטרה של סיימון:

היא כל כך מוכשרת והמוזיקה שלה כל כך טובה ומרשימה וזה קורה ממש עכשיו.

ELO – A New World Record – יצירת מופת

A New World Recordיש תקליטים שראויים להיחשב קלסיקה. להיכנס לקאנון, אבל משום מה, אע"פ שהיו הצלחה עולמית, הם לא זוכים לאותו מעמד קאנוני. כאלבומים, לעתים הם אפילו נשכחים. השירים המעולים מוצאים דרכם לאוספים והיצירה השלמה, ה"אלבומית", איך שהוא, מתפוגגת לה מההכרה.

כזה הוא האלבום המופתי הזה. אני זוכר את עצמי, נער, קונה אותו ומתאהב בו. 1976. עוד מעט 40 שנה. לא נוסטלגיה מביאה אותי לכתוב עליו. בשנים האחרונות חשבתי לא פעם על התקליט הזה ועל גורלו. כל פעם שאני מאזין לו, מתחילתו עד סופו, תמיד אני מציין בפניי כמה רצף השירים והצליל, מעוררים בי התפעלות. לעזאזל, כמה הוא טוב. כאילו, עוד תקליט של הביטלס (תגידו שאני מגזים. לא בטוח).

בעיני, המוצלח והמצליח ביותר מבין התקליטים הממשיכים את מורשת הביטלס. לא פלא שגם ג'ורג' האריסון וגם פול מקרתני שכרו את ג'ף לין (כותב כל השירים, הזמר, הגיטריסט והמפיק של ELO), כמפיק מוזיקלי.

יש כאן רצף שירים מעולה. יוצא דופן ממש. כמו בתקליטי הביטלס הטובים. כל שיר Killer (נו טוב. יש שיר אחד שלא. רק אחד). במושגי העת הזו, זה כמעט בלתי נתפס. כמה מהשירים היו להיטי רדיו בינלאומיים, אבל גם אלה שלא, היו מפארים כל תקליט רוק ובוודאות היו מוצאים מקומם באוסף המיטב של כל להקה.

השיר Mission הוא מהאהובים עלי במשך רוב חיי. אלפי פעם האזנתי לו. Shangri-La ואלה המוכרים, שהיו להיטים. מה אומר?

הנה כל התקליט, לפי הסדר. האזינו (אפילו אם אתם מכירים), האין זה רצף מדהים?

עניי המיתרים במוזיקה של ELO זה משהו שראוי להתעכב עליו. הוא יוצא דופן. זה לא להקת רוק עם תזמורת. למיתרים יש כאן תפקיד מיוחד, שיוצר צליל רב שכבתי. זה היה מאוד יוצא דופן בעשור המקלדות האלקטרוניות שפיארו את כל הבמות.

מה, אם כן, הסיבה לכך שהתקליט המופלא הזה לא נמנה על הקלסיקות, או שאינו נמנה על צמרת רשימות התקליטים הטובים ביותר השונות?

נראה לי שהסיבה העיקרית היא ש-ELO היו להקה לא "קולית". היא הייתה מצליחה מדי ופופית מדי לרוקרים, לאנשי הפרוגרסיב וכו'. היא הייתה מאוד לא סקסית, לאחרים. נפלה בין הכיסאות, כאילו הייתה להקת מצעדים בת זמנה, ולא היא!

כמי שגדל באותן שנים אני בהחלט זוכר את היחס הזה ללהקה הזו, שכיכבה בתכניות כמו "עד פופ" וכו'. אבל כמו בביתי, ראיתי בתקליטיות של עוד "פיין שמקרים" כמוני, את התקליטים, במיוחד את זה ואת Out of the Blue שיצא אחריו, אך, לטעמי, מוצלח פחות.

אני חייב להודות, שבאותן שנים, אהבתי מאוד את התקליט וגם את זה שבא אחריו, אבל פחות החשבתי אותם מדברים אחרים שאהבתי. לא הייתי מעז להצהיר שאני אוהב את ELO. עם החברים בחדר, שמענו ג'טרו טול, ג'נסיס, יס, ביטלס, פול סיימון ומה לא. ELO, פחות. לא.

ELO לא הייתה להקת הופעות טובה במיוחד, בעיקר מהסיבה שהצליל רב השכבות שלה, המנוגן, האקוסטי, היה תוצאה של גאונות האולפן של ג'ף לין. הוא גם ניגן את רוב הכלים בעצמו. לשחזר את הצליל הזה בהופעות של שנות השבעים, היה קשה מאוד. ואכן, ישנן כמה הופעות מצולמות מהשנים הטובות והן מדגימות זאת. לא סוחף. בנוסף, בשנות השמונים האלקטרוניות, המיתרים האקוסטיים האלה, עם גיטרות ופסנתר, היו זרים לצליל הנוהג.

הזמר, כותב כל השירים והמפיק, ג'ף לין, הוא דמות נחבאת אל הכלים. הוא לא אהב להופיע אף פעם. בראיונות אמר, שאולפן ההקלטות הוא המקום האהוב עליו ביותר.

בעודי כותב פוסט זה, נגשתי ליו טיוב כדי להביא משם סרט הופעה כלשהו, להדגים את טיעוני, ולהפתעתי גילית שם, כי לפני שלושה שבועות, ב-14/9/14, נערך מופע ענק בהייד פארק של ELO של ג'ף לין.

מדובר בג'ף לין וריצ'רארד טנדי מהלהקה, עם נגנים רבים ותזמורת BBC. איזה מופע נפלא. הנה המופע שבינתיים זמין לצפייה והאזנה ביו-טיוב:

אשמח לקרוא דעות.