"the JAYHAWKS "Hollywood Town Hall

Hollywood Town Hall 1992יש תקליטים שבחלוף השנים נשארים כמו נר תמיד. כאלה שראויים לתואר קלסיקה. כשמדברים על קלסיקה, חושבים על תקליטים מוכרים שנמכרו במיליונים והשפיעו על דורות של מוזיקאים.

התקליט הזה הוא קלסיקה בעיני, אע"פ שהוא לא היה רב מכר ו-9 ויותר מתוך כל 10 קוראים של הבלוג הזה, בוודאות, לא שמעו עליו מימיהם. בעיני, תקליט מושלם. אני אוהב את התקליט הזה הרבה שנים.

הג'ייהוקס הם להקה ממיניאפוליס, מיניסוטה, שנוסדה ב-1985 וחרשה את אזור מגוריה ואת המדינות השכנות, ממועדון למועדון, אוספת קהל שהלך וגדל.

ב-1992 יצא התקליט הזה, Hollywood Town Hall, שהוא יצירת המופת שלה והוא מפסגת הז'אנר. זו באמת יצירת מופת. התקליט לא הביא ללהקה הצלחה ארצית או הצלחה גדולה. הוא בכל זאת הפך את הלהקה, מלהקה מקומית של מינסוטה, ללהקה ארצית, עם הצלחה מינורית.

איזו מין מוזיקה זו, תשאלו בוודאי. לסטייל קוראים קאנטרי-רוק אלטרנטיבי. תחשבו על גראם פרסונס, The Band ניל יאנג, הבירדס, Wilco, טום פטי.

ללהקה הזו שני זמרים ששרים ביחד בהרמוניה קולית נהדרת. זה קודם כל, תקליט של שני זמרים ששרים ביחד.

גארי לאוריס, מנגן גיטרה חשמלית נפלאה, בתקליט הזה נשמעת בערוץ הימני, ומרק אולסון, מנגן בגיטרה אקוסטית. השניים כתבו יחדיו את השירים. התקליט הזה הוא הרבה יותר רוק מקנטרי. רוק משובח, מלודי, סוחף. נפלא!

בשנה שבה הוקלט ויצא, 1992, הטרנד לא היה של רוק מן הסוג הזה, של צמד זמרים ששרים בהרמוניה ומנגנים גיטרות. הגראנג' אז היה הדבר. בכל זאת, בחלוף השנים הוא ניצב כצוק איתן. תקליט פנטסטי.

לא תמצאו כאן להיטים, אבל עשרת השירים מצוינים, נשמעים כאילו נבחרו בקפידה והם מייצרים רצף שיוצר אלבום נהדר, בסטייל שפחות מוכר במקומותינו.

עטיפת התקליט היפה, עם הספה המרופטת במרכז, מזכירה את התקליט Crosby, Stills & Nash והמבנה שנראה ברקע, ששמו כשם התקליט, ממוקם 25 מייל מעירה של הלהקה, מניאפוליס. הוא נבנה ב-1906 ושימש כבית ספר במשך 70 שנה. כל השנים, כשאהבתי את התקליט הזה, בלי שאיש מכיר אותו, חשבתי לעצמי, שגם העטיפה שלו, מתאימה לקלסיקה. זהו. אני אומר: זו קלסיקה. מעניין מה תחשבו את ואתה, קוראים ומאזינים.

הנה כל התקליט להאזנה באיכות טובה מאוד. אני ממליץ להאזין בעצמה בינונית גבוהה, כפי שמתאים לרוק גיטרות שאינו צפוף. תיהנו:

אין בנמצא הופעות מלאות של הלהקה בוידאו, במיוחד מאותן שנים. ניתן למצוא ב-Youtube קטעי הופעות, מרביתן משנים מאוחרות.

מתוך המעט שיש, הנה הלהקה בביצוע אחד משירי התקליט בפסטיבל פינקפופ בהולנד ב-1993:

tomorow the green grassב-1995 הוציאה הלהקה תקליט נוסף, המנסה לשחזר את הקסם של התקליט הזה. התקליט Tomorrow the Green Grass הוא תקליט מצוין גם כן. יש בו קצת יותר קנטרי מאשר ב-Hollywood וגם הוא, אהוב עלי מאוד, ומומלץ.

לאחר שיצא Tomorrow the Green Grass, פרש מרק אולסון מהלהקה, וכשהיא ממשיכה בלעדיו, היא חסרה את ההרמוניה הקולית, אבל הוציאה, בכל זאת, תקליטים טובים למדי, אולם לא שיחזרה את השיא של צמד התקליטים הזה.

שני התקליטים יצאו בהוצאה מחודשת, עם מאסטר חדש ומשופר ועם קטעי בונוס, ב-2011. כדאי.

ב-2009 יצאה אנטולוגיה של הלהקה, שערך גארי לאוריס, Music From The North Country – The Jayhawks Anthology. זהו אוסף נפלא שמספק רצף פנטסטי של שירים. "קילרים", אחד אחד. מומלץ מאוד.

רון סקסמית' – נולד מאוחר מדי

איך פספסתי את רון סקסמית'? בתחילת שנות האלפיים נתקלתי בזמר הזה והורדתי למחשב שלי כמה קבצי שירים שלו. הם נשכחו להם בים קבצי השירים על המחשב ואני לא הבחנתי באוצר. בשנה האחרונה נתקלתי בו שוב והאזנתי לכל תקליטיו. התאהבתי. אהבה של ממש. בשבועות האחרונים, אני שומע אותו ושומע ושומע. ברכב, בבית.

Ron Sexsmith הוא לטעמי Singer-Songwriter עילאי. הוא קנדי המתגורר בקנדה ופעיל בעיקר שם. יליד 1964, כבר לא ילד. הוא גם התחיל מאוחר. את תקליטו הראשון הוציא כשהוא בן 31.

הוא ממש לא טיפוס של כוכב. ההפך. יש לו פנים שמנמנות, מבט עגמומי והוא לא מחייך. חיפוש תמונה שלו בגוגל תמונות, מעלה סדרה של תמונות עם מבטים סובלים או נבוכים. קשה להצליח ככה.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

השירים שהוא כותב כל כך יפים והוא שר אותם כל כך טוב, כל כך חם ומרגש. זה מה שחשוב באמת.
מאחוריו כבר 12 אלבומים שרבים מהם זכו לביקורות נפלאות ומחמאות מצד אלטון ג'ון, אלביס קוסטלו, פול מקרתני ורבים אחרים, ושירים שלו זוכים לגרסאות "קאבר" ע"י אמנים נחשבים, אבל בקרב הקהל הרחב, לא האירה לו ההצלחה פנים.

רק לאחרונה בעקבות סרט דוקומנטרי המתעד את הקלטת תקליטו הלפני אחרון, נחשפו רבים יותר אליו. ב-7 למרץ, 2013 הוא הופיע ב-Royal Albert Hall בלונדון. הוא לא דמיין שיזכה לכבוד הזה. אולי ה"דחיפה" האחרונה הזו, גרמה גם לי להיתקל בו שוב, ולפול בשבי.

יש לו צבע קול ופרייזינג שמזכירים לי מאוד את פול מקרתני, ולעתים גם את אלביס קוסטלו ואת טים הארדין. גם בהלחנה שלו אני שומע השפעה חזקה של מקרתני. אחד מתקליטיו הזכיר לי את מקרתני של אחרי הביטלס, לפני ההצלחה הגדולה של כנפיים.

התקליטים שלו כל כך טובים והשירים בהם כל כך יפים ואיכותיים, עם לחנים מעולים וטקסטים בעלי עומק, רגש ומשמעות. השפעות נהדרות המשמשות בסיס ליכולת כתיבה והלחנה פנומנליים.

אני מאמין כי לו היו תקליטיו יוצאים לאור בשנות השבעים, בהחלט יתכן שהיו עושים אותו לשם עולמי גדול, כי הם טובים לא פחות מרבים מתקליטי ה-Singer-Songwriters  של שנות השבעים. הוא פשוט נולד 20 שנה מאוחר מדי.

אחרי ההקדמה הארוכה הזו, אני מזמין אתכם להאזין לכמה שירים מייצגים ויפים.

אני רוצה לפתוח עם שיר שאני אוהב במיוחד ואותו שמעתי שוב ושוב ואיני יודע שובע ממנו.

השיר הנפלא Strawberry Blonde, מתקליטו השני Other Songs מ-1997. שיר נהדר, מרגש. שיר סיפור על אמנדה, ילדה מהשכונה. מילים כל כך יפות ונוגעות, על לחן פנטסטי וביצוע נפלא. אם לא נתפסתם, אני מציע להאזין שוב, עם המילים. זה שיר ענק!

הנה ביצוע חי, דווקא מהשנים האחרונות (ובקישור, המילים והאקורדים) אל תדלגו על השיר ואל תפספסו את המילים והסיפור:

ושיר נוסף, אהוב עליו מאוד, I Know it Well מתקליטו Retriever משנת 2004, הוא שיר סקסמית אופייני כל כך:

Forever Endeavour

מטעמי אקטואליה והעדפת החדש על הישן, אני רוצה להתייחס דווקא לשני אלבומיו האחרונים, והמצוינים, של סקסמית'. אם תאהבו, אני מניח שתמצאו את האחרים ברשת.

את תקליטו האחרון הוציא רון סקסמית' בשנה שעברה (2013).  את התקליטים הטובים ביותר מקליט האמן כשהוא צעיר ולא כשהוא בן 50,  אבל Forever Endeavour מ-2013 הוא, בכל זאת, תקליט מצוין, אף שלא הטוב בתקליטיו. מלנכולי מאוד, גם יחסית לתקליטי סקסמית ' הקודמים (כנראה עקב העובדה שנכתב והוקלט כשפחד מסרטן בגרון ליווה אותו). התקליט כבש אותי ולחלח את עיני. מדובר ברצף של שירים מעולים, בהפקה מוזיקלית עדינה ויפה, עם קרן יער עמוקת צליל ומיתרים מאופקים לתמיכה בנגינת הגיטרות האקוסטיות.

התקליט יפה כולו, מתחילתו ועד סופו. הרי לא תאזינו כאן לכולו. אנסה להתסתפק בשני שירים מייצגים. הנה השיר הפותח:

השיר הנהדר הזה מתוכו, Blind Eye, הוא כרגע הפייבוריט שלי מהתקליט הזה, עם הלחן היפה והפרייזינג שמזכירים לי קצת את אלביס קוסטלו הצעיר, ועיבוד כלי המיתר שיכול היה לעטר תקליט של פרנק סינטרה. היו שנים ששיר כזה היה הופך להיט רדיו, כמו שיר טוב של אלטון ג'ון:

Long Player Late Bloomer

בשנת 2011 סקסמית' הוציא תקליט  שהיה ניסיון נואש מצידו,  למצוא את הנוסחה להתקבל ע"י תחנות הרדיו בארה"ב, עם הפקה של בוב רוק, מפיק עטור הצלחות מסחריות, שהפיק למטליקה ולרבים מכוכבי הרדיו האמריקאי.

התקליט Long Player, Late Bloomer מצוין. לטעמי, טוב יותר מזה האחרון. הוא התקליט הכי "פופי" ורוקנרולי של סקסמית', מה שאמור היה להקל מהבחינה המסחרית. כמו כל תקליטיו, הוא רווי בשירים נהדרים.

השיר הפותח  Get in Line, הוא שיר נהדר בעיני, שבשנים אחרות היה יכול להיות להיט רדיו, בהיותו כה קליט עם פזמון עם "הוק" ובהרמוניה יפה. הטקסט שלו נפלא בעיני. מכיוון שהכל כל כך מחורבן, אם יש לך טענות, קח מספר וחכה בתור, שר רון סקסמית. מרירות שנונה ומחויכת. שווה לקרוא ולהאזין:

השיר Love Shines, מתוכו, הוא בעיני יהלום. אני חותם שבעוד כמה שנים תמצאו שלל ביצועי "קאבר" לשיר הזה. השיר הנפלא הזה פותח בשורה כל כך יפה: "בכל עיירה נידחת, מצוי חלומו של מישהו".

הנה הוא תחילה, "עירום", בהופעה, רק הוא והגיטרה, בתכנית הטלוויזיה Songwriters' Circle של BBC. האזינו וצפו בפראן הילי, מ-Travis וגרהם גולדמן מ-10cc, מתבוננים ומתפעלים בשקט:

והנה גרסת התקליט, בסרטון עם המילים הכל כך יפות. אני מציע להאזין ולעקוב אחר המילים:


את הפקת התקליט הזה ליווה סרט דוקומנטרי הנושא את שם השיר הזה (Ron Sexsmith – Love Shines). זהו סרט נהדר. מרתק, מרגש, מסעיר אפילו. אותי לפחות. אחד מסרטי המוזיקה הכי טובים שראיתי (וראיתי רבים). הוא מציג יפה מאוד את תהליך היצירה וגם מצייר את דמותו המוזרה, יש לומר, של סקסמית' (אני נזכר בסצינה שבה הוא מוזמן ע"י המעריץ, השחקן קייפר סת'רלנד אל ביתו, והוא מספר לו שאין לו טייפ רקורדר, וסת'רלנד משיב: נסדר לך טייפ רקורדר").

הנה הטריילר הקצר לסרט:

מהסרט לומדים שגם אמן קנדי שהוציא, עד אז, 10 תקליטים ומופיע באנגליה ובאירופה, יכול להיות חסר כל מבחינה כלכלית, תפרן אפילו, אם אינו נהנה מתמלוגי השמעות ברדיו ומכירת תקליטים.

יש אין ספור שירים יפים של סקסמית' שהייתי רוצה להשמיע. שיר אחד שהוכן עבורו וידיאו קליפ הוא השיר הנפלא Gold In Them Hills מהתקליט "Cobblestone Runway" משנת 2003. בשיר משתתף כריס מרטין מקולדפליי. איזה שיר יפה:

2005 - Destination Unknownתקליט נפלא במיוחד ויוצא דופן הוא תקליטו "Destination Unknown" משנת 2005, בו יש למתופף של סקסמית', דון קר, קרדיט משותף. אע"פ שסקסמית' כתב את כל השירים, מדובר בתקליט דואט בן השניים שירים בהרמוניה קולית. תקליט נהדר בעיני. הנה מתוכו השיר Listen:

באשר לדימיון לפול מקרתני, הנה שיר שנשמע לי כמו פול מקרתני באחד מארבעת תקליטו הראשונים. השיק The Grim Trucker מתוך התקליט Time Being מ-2006. מה אתם אומרים?

אני אוהב את התקליט הזה. תקליט קטן עם שירים יפים. תענוג.

רון סקסמית הוא לא רק כותב נפלא, הוא פרשן ומבצע נהדר. הנה עיבוד שלו לשירו של אלביס קוסטלו Everyday I Write the Book וביצוע, יחד עם קוסטלו. ההקלטה היא מתכנית האירוח המוזיקלית (המצוינת) של קוסטלו Spectacle, ושם סיפר קוסטלו על כך שהוא לא אהב את השיר הזה, אע"פ שנעשה להיט, אבל בהופעה ביפן, כשרון סקסמית היה אמן החימום שלו, שאל אותו סקסמית האם הוא מבצע את השיר הזה בסט שלו ומשנענה בשלילה, ביקש רשות לבצע את השיר בהופעה שלו. הוא כמובן קיבל רשות וקוסטלו נדלק על הביצוע החדש, ולדבריו, סקסמית הציל את השיר הזה עבורו. איזה יופי. אל תחמיצו את הביצוע הזה:

ולסיום, הנה ביצוע חדש ל-Strawberry Blonde, עמו פתחתי את הפוסט, של הצמד הקנדי Whitehorse אותו גיליתי במהלך כתיבת הפוסט הזה. כמה יפה:

!You Must Believe in Spring

You Must Believe in Spring

יש תקליטים שמרחף מעליהם קסם מיוחד. משהו שקשה להסביר. כזה הוא התקליט You Must Believe in Spring של פסנתרן הג'אז ביל אוונס (1929-1980).

אוונס הוא מהידועים והמשפיעים שבין אמני הג'אז בכל הזמנים. הוא הותיר אחריו תקליטיה מופלאה. התקליט הזה, הוא תקליט מאוחר בקריירה שלו, שהוקלט באוגוסט 1977 ויצא רק ב-1981, כתקליט הראשון שיצא סמוך לאחר מותו.

לכאורה, לא תקליט משנות הזהב של הג'אז. שנות השבעים היו שנות המדבר של אמני הג'אז. למה יש כבר לצפות?

התקליט הקסום הזה יוצא דופן בשניים: בצליל שלו ובעובדה שהוא נשמע כמו תקליט קונספט, כמו יצירה אחת, שקטעי האלבום הם בה כפרקים. בדומה ליצירות קלסיות ובדומה לתקליטי הרוק הקלסי, שאינם רק רצף של שירים או קטעים מוזיקליים.

זהו קסם של תקליט. יופיו מרקיע שחקים והקסם שבו, נגיש כמעט כמעט לכל מאזין. גם לזה ששפת הג'אז זרה לו. גם למאזין שלא מזהה פרזות ושאלתורי ג'אז נשמעים לו, לא פעם כמו "התקשקשות" לא ברורה ושנגינת שלישיית פסנתר, נשמעת לו כמו מוזיקת מעליות, או ליווי למסיבת קוקטייל בסרטים אמריקאים.

יש בתקליט הזה קסם מיוחד.

Bill Evans

Bill Evans 1965

אני מאמין כי ההסבר לייחוד, נעוץ בעובדה שאת התקליט המסוים הזה הפיקו והקליטו Tommy LiPuma, מפיק על שהפיק למעלה מ-30 אלבומי זהב, מרביתם תקליטי פופ, ומי שהיה מועמד לפרס הגראמי, 33 פעמים, שאינו מפיק ג'אז מובהק וטכנאי ההקלטות והמיקס Al Schmitt, עמו הוא עבד כל השנים. שמיט, שאחראי להקלטה ומיקס ליותר מ-150 אלבומי זהב, הקליט את Aja של סטילי דן, עם הצליל פורץ הדרך, ממש סמוך לפני הקלטת התקליט הזה. You Must Believe in Spring הוקלט באולפני קפיטול הנפלאים בלוס אנג'לס, שהם ה-Abbey Road של החוף המערבי. שם הוקלטו תקליטיהם של פרנק סינטרה ונט קינג קול. ב-2011 הקליט שם פול מקרתני את תקליטו Kisses on the Bottom, עם אותו הצוות של התקליט הזה (הנה שלושתם בתמונה).

Tommy LiPuma, Paul McCartney and Al Schmitt

Tommy LiPuma, Paul McCartney and Al Schmitt

ביל אוונס מעולם לא הקליט עם צוות כזה והצוות הפיק מהשלישייה שלו צליל אחר. שונה מעל ממה שנשמע קודם, ולטעמי, נפלא! יותר Reverb וצליל הפסנתר בהיר וצלול כקריסטל. גם צליל הבס של אדי גומז, שזו הייתה ההקלטה האחרונה שלו עם ביל אוונס, נשמע נפלא וכך גם התופים של אליוט זיגמונד.

כתבתי כי התקליט נשמע לי כמו יצירה שלמה, או כמו תקליט קונספט אבל הרפרטואר ממנו הוא מורכב, מגוון מאוד. אקלקטי ממש, מה שמאוד לא מתאים לתקליט קונספט. המיוחד כאן הוא שרפרטואר אקלקטי יוצר שלמות שנשמעת כיצירה אחת, בפרקים. לא יאמן.

התקליט נפתח בקטע מקורי נהדר של ביל אוונס, B Minor Waltz (For Ellaine), שמושך אותך פנימה אל תוך הקסם, ממשיך בשיר הנושא, מאת מישל לגראן הצרפתי, לאחר מכן הקטע Gary’s Theme של חברו של אוונס, הפסנתרן גארי מקפרלנד, עוד קטע מקורי של אוונס, We Will Meet Again (For Harry), קטע נוסף, נפלא במיוחד, The Peacocks של הפסנתרן ג'ימי רולס, שנכתב עבור תקליט של רולס עם סטן גטס מ-1974, הקטע Sometime Ago, של הפסנתרן הארגנטינאי Sergio Mihanovich, שאיני יודע היכן נחשף אליו אוונס ולסיום, ביצוע מפתיע לשיר הנושא של הסרט M.A.S.H.

האם יכול להיות אוסף יותר אקלקטי? האזינו לתקליט ולא תאמינו איזה רצף קסום ועד כמה הכל נשמע קשור לזה לזה, כאילו מדובר בפרקים של יצירה אחת. סונטה ב-7 פרקים.

בתחילת שנות האלפיים יצא התקליט בהוצאה מחודשת אליה נוספו שני קטעים נוספים מאותו סשן, אשר לא נכללו בתקליט המקורי. הם לא מתחברים לי לתקליט. אני החלטתי כי זו הסיבה שנשארו בחוץ, אף שהם טובים כשלעצמם.

נראה לי שההפקה הזו גרמה גם למוזיקה עצמה להישמע קצת קצת אחרת ולהכל להתחבר למכלול קסום.

הנה התקליט להאזנה בשלמותו או לפי קטעים לבחירתכם (אם אינכם רואים את הנגן, כנראה שחסרה התקנה של תוכנת פלאש במכשירכם).

כדי להדגים לאזנכם למה אני מתכוון, בואו נאזין, לשם השוואה, לתקליט I Will Say Goodbye, אותו הקליט ביל אוונס עם אותו הרכב בדיוק, בחודש מאי 1977, רק שלושה חודשים קודם להקלטת You Must Believe in Spring. הרכב הנגנים זהה וגם הרפרטואר דומה מאוד.

סגנון הנגינה הוא אותו סגנון. רק הצליל שונה ורק התוצאה הכללית של התקליט, שונה מאוד. האחד, שהוא יצירה כוללת שלמה, מהפנטת, והשני אוסף קטעים יפים המנוגנים לעילא. תקליט רגיל.

ולסיום, לשם העונג וגם לשם השוואה, להתרשמות מהסגנון שהשתנה ולצליל השונה, הקלטת המופת של ביל אוונס מ-1961 ב-Village Vanguard במנהטן, בהופעה חיה. הקלטה חיה מ-1961 ואיזו הקלטה נהדרת.

ההקלטה הזו היא נס. נס אקוסטי, טכנולוגי ומוזיקלי. לעניות דעתי, שום תקליט פסנתר מהשנים האלה לא נשמע טוב כמו התקליט הזה, קל וחומר הקלטות חיות. והמוזיקה. איוז מוזיקה. התקליט Waltz For Debby, מתוך ההקלטות הללו, אולי הטוב בתקליטיו של אוונס, מרובה התקליטים הנפלאים. אוצר:

 

 

ג'ונתן ווילסון – תגלית נפלאה!

 

 Fanfare 2013אסור להחמיץ את ג'ונתן ווילסון! מי שאוהב רוק, ובמיוחד את הרוק מהשנים הטובות ביותר, אוהב שירים עם מלודיות חזקות, עם נגינה, לא רק ליווי, ז"א סולו גיטרה או סולו קלידים, עם פיתוח של רעיון לקטע של 7 דקות, ג'ונתן ווילסון הוא המוזיקאי בשבילו.

ווילסון, זמר כותב ומפיק מוזיקלי, כיום בן 39, במקור מצפון קרוליינה, עבר לקליפורנייה, ללורל קניון, מעוז סצנת הפולק-רוק של תחילת שנות השבעים. מה שמעניין הוא שווילסון, שהקים שם אולפן הקלטות אנלוגי, הצליח להחיות את הסצנה וסביבו נאספו מוזיקאים רבים, עד כדי כך שקמה בהנהגתו סצנת מוזיקה חיה ובועטת.

כמה מאמני לורל קניון של אותם ימים, כמו קרוסבי ונאש וג'קסון בראון, מהווים חלק מאותה סצנה, מקליטים אתו ועמם רבים וטובים אחרים. ווילסון והאולפן שלו הם מוקד עליה לרגל. לאחר שתאזינו למוזיקה שלו, תבינו למה.

Jonathan Wilson 2014המוזיקה שלו מזכירה את הימים ההם. כאמור, קטעים בני 7 דקות ויותר, עם קטעי סולו במרכזם, בסטייל של קליפורניה של תחילת שנות השבעים, עם שילוב של רוק בריטי מאותם שנים. רטרו או לא רטרו. זה נשמע מצוין! אולי בשפה של היום, לומר "מצוין" זה לא חזק מספיק. מעולה. מוזיקה נהדרת.

אני מתוודה שלא לא הכרתי אותו עד שאחד מקוראי הבלוג הזה, בתגובה לפוסט על ג'ייסון איזבל, המליץ. בדקתי ונדלקתי ומאז אני שומע ושומע ולא יודע שובע. תודה רבה גיל ג.

על אף גילו הדי מתקדם, ווילסון הוציא את תקליטו הראשון רק ב-2007 וסה"כ, עד כה, מדובר בשלושה תקליטים ו-E.P. ונוכחות רבה ברשת ובפסטיבלים. ג'ונתן ווילסון הוא שם חם באינדי של ארה"ב, בעיקר בקרב מוזיקאים.

לגבי הסטייל של ווילסון. זהו מצד אחד, רוק שורשי, מלודי מאוד, פולקי, כמו זה שהצליח ברדיו באמריקה בשנות השבעים, די רך, עם השפעות של פסיכודליה של קליפורניה, נניח, השפעה של Greatfull Dead, קרוסבי, סטילס ונאש. מצד שני, יש שם את כל הטוב של הרוק הבריטי של השנים הטובות: נגינת תופים סטייל Pink Floyd ונגינת מלוטרון. ויש כאן Doors, ומה לא. האמת שיש במוזיקה שלו עוד הרבה מאוד השפעות והכל משתלב כל כך יפה. מה שעושה הבדל גדול מ"מושפעים" אחרים וחובבי רטרו ונוסטלגיה, הוא איכות השירים הגבוהה מאוד, רמת נגינה עילאית ואיכות הפקה שמבטיחה תוצאה אופטימלית.

מכיוון שג'ונתן וולסון הוא אמן עכשווי, אני ממליץ להתחיל דווקא עם האלבום האחרון שלו Fanfare מ-2013. אלבום מעולה (אף שגם קודמיו מעולים. לא פחות ממעולים.

הנה התקליט להאזנה במלואו. אתם לא מאמינים מי מנגן ושר בתקליט הזה: דייויד קרוסבי, גרהם נש וג'קסון בראון שרים קולות, מייק קמבל ובנמונט טנץ', הגיטריסט והקלידן של ה-Heart Breakers של טום פטי מנגנים. והשירים, כמה הם טובים. איזו מוזיקה נהדרת. אל תוותרו על שום שיר. הטובים ביותר, הם לאו דווקא הראשונים. גם אלה שחותמים את התקליט, נפלאים. מה נגיד? תקליט פצצה!

Gentle Spirit

הפריצה של ווילסון לתודעת הקהל הייתה ב-2011, אז יצא תקליטו השני Gentle Spirit, שהיה הראשון שיצא באופן רשמי, בחברת תקליטים המכובדת Bella Union, וזכה להפצה, חשיפה, ביקורות מעולות והזמנה לחמם את Wilco.  זה תקליט נפלא! התקליט הזה מבטא את הסגנון המעוצב של המוזיקה של ווילסון והצליל שלו מדגים מדוע עולים אל ווילסון לרגל כדי שיפיק מוזיקאלית, להקליט אתו ואצלו, כדי לקבל את הצליל הזה.

הנה כל שירי התקליט, ברשימת השמעה של יו-טיוב, חלקם ביצועים חיים. תקשיבו איך הוא נפתח, כמה זה יפה. איך אפשר שלא להתאהב בזה? קחו ת'זמן ותאזינו לכל התקליט. פשוט נהדר:

Frankie Rayאת תקליטו הראשון Frankie Ray הקליט ב-2007 אך לא ברור לי אם הוא יצא בצורה רשמית ומתי. זהו תקליט אקוסטי מצוין, שרובו זמר וגיטרה אקוסטית ופסנתר. ווילסון מנגן בכל הכלים מלבד צ'לו. יופי של תקליט, העשוי שירים מצוינים אחד אחד. כבר כאן, חלק ניכר מהשירים ארוכים מאוד. שניים מהם בני 10 דקות. אין חשש, לא תשתעממו. זה כל כך טוב שימו לב, השיר האחרון גולד לתוך ביצוע נהדר של I'm Looking Through You של ה-Beatles. אפשר להאזין לכל התקליט הראשון ברשימת השמעה ביו-טויב (כל עוד היא תחזיק מעמד שם):

ב-2012 ווילסון הוציא EP נהדר שבו ביצוע ל-Isn't it a Pitty  של ג'ורג' האריסון ולאחר מכן שיר נפלא Trails Of Jonathan ועוד שיר מצוין שנשמע קצת כמו ה-Doors. איזה כיף:

אל תפספסו את הווידאו שלהלן. מדובר בהופעה (7 שירים) שהוקלטה במאי 2013 בתכנית רדיו של תחנה נחשבת מסיאטל. אפשר לראות את ווילסון והלהקה שלו, עם כי הנגינה העתיקים והנפלאים שלהם. ווילסון בגיטרת טלקאסטר ישנה והקלידן שלו באורגן VOX, כזה כמו של ה-Doors ומלוטרון כמו של King Crimson. והמוזיקה נהדרת. ראו כמה זה נפלא:

מי שמספר לכם שאין היום מוזיקה נפלאה, אל תאמינו לו. יש ויש. צריך רק לדעת איפה לחפש.

 

תקליט נפלא של ג'ייסון איזבל

Southeastern 2013

ג'ייסון איזבל (Jason Isbell) הוא זמר כותב מאלבמה, בן 35, שבילה כמה שנים טובות כחבר בלהקת הרוק הדרומי Drive-By Truckers ולפני כמה שנים יצא לעצמאות.

ביוני בשנה שעברה (2013) הוא הוציא את תקליט האולפן הרביעי שלו Southeastern. תקליט מעולה שאני מאוד מאוד ממליץ להכיר.

מדובר בתקליט שמהבחינה הסגנונית אפשר לסווג אותו כרוק שורשי, אמריקנה עם נגיעות של קאנטרי אלטרנטיבי. מי שהכינוי "קאנטרי" מרתיע אותו, יכול להירגע. מדובר ברוק גיטרות, אקוסטיות וחשמליות עדינות, אורגן האמונד, כינור, בס ותופים, יותר אקוסטי מחשמלי, מלודי מאוד, שירים עם "הוק", עם טקסטים נוגעים ודי עצובים, עם שרשי קאנטרי.

אני התחברתי לתקליט הזה מהר מאוד ואני שומע אותו ברכבי שוב ושוב, זוכר ושר את השירים, מקשיב למילים.

יש תקליטים שנשמעים נפלא ברכב. זה אחד מהם. גם הצליל הנהדר שלו, צלול ולא דחוס, וגם התחושה של תקליט נסיעה.

12 שירים מצוינים. זה לא קורה הרבה, לצערי, לפגוש תקליט חדש כל כך טוב. עם שירים כל כך טובים. שירי נסיעה, אהבה, אלכוהול, הסרטן שהוא הפיל בחדרה של חברה גוססת, בדידות. יופי של שירים. אחד אחד.

תקליט של אמן שסיים גמילה מאלכוהול. תקליט שאסור להחמיץ. שר את עצמו, נוגע עמוק. תקליט שיישאר. לא עוד אחד  מרבבות התקליטים שיוצאים ויוצאים ויוצאים, כי כל כך קל היום להקליט תקליט ורובם נשמעים כמו מישהו אחר, או מנסים להישמע כמו או שסתם נשמעים, סתם. ג'ייסון איזבל לא נשמע כמו מישהו אחר וזה לא עוד תקליט.

הנה כל שירי התקליט להאזנה. אשמח לקרוא מה אתם חושבים ומרגישים ביחס לתקליט הזה:

הנה השיר הפותח את התקליט, בהופעה בתכנית הטלוויזיה Austin City Limits:

בכל התקליט מנגנת בכינור ושרה אשתו הטרייה של איזבל, אמנדה שירס (Amanda Shires) שהיא זמרת כותבת בזכות עצמה עם תקליטים וקריירה. השילוב של השניים יפה וכדאי לעקוב אחריהם.

הנה שיר של אמנדה וכשג'ייסון לצדה:

Band of (High Voice) Horses

Acoustic at the Ryman 2014עם כל הנוסטלגיה וההתרפקות על מוזיקה מימים רחוקים, תמיד עושים ותמיד יעשו מוזיקה טובה ואפילו נפלאה. השאלה היא היכן כדאי, בכל זמן נתון, להתבונן כדי למצוא אותה בזמן אמת.

לכל סטייל יש את התקופות הטובות שלו. הרוק האמריקאי השורשי, זה שיונק מרוק'נרול, פולק, קאנטרי, בלוז ואפילו גוספל, או מה שמכונה לא פעם "אמריקנה", מצוי בתקופה טובה, הוא חי ובועט ומספק תקליטים מצוינים ומגדל אמנים עכשוויים נהדרים.

לא בכדי אני מרבה לכתוב בשנתיים האחרונות על מוזיקה אמריקאית בת זמננו שהיא נפלאה בעיני. אני נהנה לחוות אותה ולהתעמק בה, בזמן אמת. אני מתרשם שז'אנרים מוזיקליים אחרים שאהובים עלי, כמו ג'אז, רוק בריטי, ואפילו פופ אמצע הדרך, חווים שנים קשות ו"מייבשות". אמריקנה ורסנו, אמריקנה!

להקה נהדרת, אהובה עלי מאוד כבר כמה שנים, היא Band of Horses. הזדמנות אקטואלית לספר עליה נפלה בידי כפרי בשל השבוע (אמצע פברואר 2014), כשהלהקה מוציאה אלבום הופעה אקוסטי נפלא, שהוקלט בשנה שעברה (2013) בנאשוויל, טנסי. גרסאות עירומות של כמה משירי הלהקה, המבליטות את איכות השירים והמבצעים.

זו לא להקת קנטרי, אבל מתאים לה להקליט בנאשוויל. יש במוזיקה שלה גם קנטרי ועוד הרבה מהמוזיקה האמריקאית השורשית, כמו גם השפעות בריטיות ניכרות. אם אתם אוהבים את ניל יאנג, יתכן שזו להקה בשבילכם. זו לא להקה שמנסה להישמע כמו ניל יאנג, כפי שמנסים ונשמעים אחרים, אלא תוצר של השפעה ואבולוציה. כמו שצריך. בכל זאת, קולו הגבוה של הזמר, עשוי להזכיר את קולו של ניל יאנג.

התקליט הזה Acoustic at the Ryman מספק הזדמנות רכה ומזמינה, למאזינים חדשים להכיר את בן ברידוול ולהקת הסוסים שלו. מכיוון שהתקליט לא משקף את הצליל של הלהקה בתקליטיה, שהוא חשמלי, עם נוכחות של קלידים חשמליים, אל תוותרו על האזנה בהמשך הפוסט.

הנה התקליט במלואו להאזנה, ברשימת השמעה:

Band of Horses the Acoustic tour

בוודאי שמתם לב לקולו הגבוה של הזמר והיוצר המרכזי, בן ברידוול, צבע קול שמשפיע על צליל הלהקה. השירים המלודיים מאוד, מספקים הזדמנות להרמוניה קולית ולצליל נהדר.

מי שבצדק חש לא פעם שלהקות העת הזו לא מספיק מיוחדות ובעלות צליל משלהן, יחסית ללהקות הרוק הקלאסי למשל, יוכל להתרשם שללהקה הזו יש צליל משלה. אמנם ניתן לזהות כאן לא מעט השפעות (ניל יאנג אמרתי), אבל אי אפשר לטעות ולבלבל בינה לבין להקה אחרת.

יש במוזיקה של הלהקה גם אלמנטים של פופ, מבחינת מבנה השירים והקליטות שלהם, לא פעם כאילו הייתה מין Coldplay של האמריקנה והאינדי האמריקאי, אבל אין מדובר בלהקת אצטדיונים בפוטנציה, חרף ה"פופיות" המסוימת של שיריה. זו, לטעמי, להקה לאניני טעם, אוהבי נגינה ועומק. בכל זאת, להקת אינדי.

כמו רבות מהלהקות, הבנויות סביב מוזיקאי דומיננטי שכותב ושר, גם Band of Horses היא כזו. זו להקה של Ben Bridwell, אולם זו לא להקה של איש אחד. גם חברים אחרים בה כותבים, במיוחד ביל ריינולדס וטיילר ראמזי, שהוא זמר כותב מוערך בזכות עצמו, עם תקליטים וקריירה עצמאית שלא פעם נותן מופע סולו כחימום להופעת הלהקה.

כל ארבעת תקליטי האולפן של הלהקה (העטיפות להלן), שהראשון שבהם יצא ב-2006, מוצלחים למדי. לשמחתי, זכיתי להיחשף ללהקה מיד לאחר תקליטה הראשון, Everything All the Time מ-2006, אותו אהבתי ושמחתי על כל תקליט נוסף שיצא, כאשר רוב הזמן הייתה לי התחושה שכל תקליט טוב מקודמו. לטעמי, שני התקליטים הטובים ביותר של הלהקה, ועליהם אני ממליץ מאוד, הם Infinite Arms מ-2010, וב-Cease to Begin מ-2007.

אלה תקליטים חשמליים, לא אקוסטיים, אבל הם מלודיים ובסה"כ, די רכים. השירים כל כך טובים והצליל, הצליל, נהדר. קולו הגבוה של ברידוול, לא פעם בהרמוניה, על רקע גיטרות חשמליות וקלידים סמיכים, נשמעים מצוין. אלה שני תקליטים פנטסטיים. אפשר להאזין להם במלואם כאן וכדאי מאוד לשים עליהם יד או הארד דיסק.

הנה התקליט Infinite Arms להאזנה, במלואו. התקליט הזה הוא תקליט להקה מובהק מאחר ומרבית חברי הלהקה תרמו שירים והתוצאה נהדרת. אל תדלגו, תאזינו. כמה יפה השיר הפותח וכמה יפים השירים הבאים אחריו. שימו לב לקלידים העמוקים, לצלילים דמויי מלוטרון ועד כמה הם משתלבים יפה עם הגיטרות ועם הקול הגבוה של ברידוול. כמה שזה יפה, כמה שאני אוהב את זה. לטעמי, מהטובים שבתקליטי העת הזו:

והנה התקליט Cease to Begin להאזנה במלואו, גם עליו מומלץ שלא לדלג. הוא עתיר בשירים נפלאים והצליל שלו נהדר. יופי של תקליט:

עד כמה הלהקה הזו נהדרת, ניתן להתרשם גם מההופעה הזו שהוקלטה בעיר קלן בגרמניה במסגרת תכנית הטלוויזיה Rockpalast. הנה היא במלואה, מומלץ מאוד לצפות ואפשר להוריד את זה לצפייה בסטרימר. אחלה הופעה:

הנה להאזנה תקליט האולפן האחרון, Mirage Rock, מ-2012 שהוא מאוד רוקיסטי יחסית לקודמיו, אף שבשירים השקטים ניכרת השפעת ההרמוניות של להקת "אמריקה" מהסבנטיז. הטקסטים משקפים את ההתבגרות של הכותבים, שהפכו בעלי משפחות וילדים.

אחד מביטויי ההצלחה של הלהקה הוא עצם הפקת התקליט היפה הזה ע"י גלן ג'ונס (Glyn Johns), מפיק על, אגדי, הייתי אומר, בעשור השמיני של חייו, עטור פרסים ותהילה, שמאחוריו הקלטות ומיקסים לביטלס והפקת אין ספור קלאסיקות של רוק לרולינג סטונס, האיגלס, לד זפלין, סטיב מילר בנד ומי שלא תרצו. התוצאה נשמעת בצליל (גלן ג'ונס המציא שיטות להצבת מיקרופונים, במיוחד בקשר להקלטת תופים בעזרת שלושה מיקרופונים בלבהד):

ולסיום, התקליט הראשון Everything All The Tome, מ-2006, איך שהכל התחיל:

האחים אברלי – קסם של השפעה

The Everly Brothers 1957הרוק והפופ של שנות החמישים לא סקסיים. לא כמו אלה של שנות השישים ובטח לא כמו של שנות השבעים. זה לא אומר שאין שם אוצרות.

ב- 3 בינואר הלך לעולמו, מסרטן הריאות, פיל אברלי (1939-2014), האח הצעיר מהצמד Everly Brothers. האקטואליה שבפטירה היא ההזדמנות לשתף אתכם באהבה גדולה שלי לצמד הזה, אשר חרף ההצלחה והלהיטים הרבים, בכל זאת, רוב המוזיקה שלהם, נותרה בלתי מוכרת למאזין הישראלי, גם זה חובב המוזיקה והידען.

בפוסט קודם שכתבתי, על החוויה המכוננת שהייתה לי בחנות התקליטים "מנגו" בשנת 1976 (העוסק בחשיפה לרוק מתקדם), סיפרתי כי הסיבה לנסיעה הראשונה שלי לחנות תקליטים בתל אביב, כשאני כבן 13-14, הייתה חיפוש אחר תקליט של האחים אברלי. אני התאהבתי בהם בגיל צעיר מאוד לאחר ששמעתי ברדיו את השיר All I Have to Do is Dream. כיום כשאני מתעמק וחוקר מוזיקה אמריקאית, בקאנטרי, בפולק ובכל תתי הסגנונות הקשורים בהם, אחרי שנות הרוק המתקדם, הרוק, הג'אז והבלוז, ושואל את עצמי, איך זה שאני כל כך מתחבר למוזיקה הזו, אני משיב שכנראה שזרעי המשיכה והאהבה למוזיקה הזו, נזרעו עם האחים אברלי כשאני בן 10-13. הנה השיר ועוד כמה להאזנה ברצף או שלא:

The Everly Brothers first Album 1958שני האחים, ששנתיים מבדילות ביניהם, גדלו למשפחה מעיירת כורים בקנטאקי, למדו לשיר ולנגן מאביהם, שהיה כורה פחם וגיטריסט מצוין בעצמו, שנדד עם המשפחה בניסיונות למצוא עבודה כמוזיקאי ולהיחלץ מחיים של כורה פחם. אחת מהעבודות שהצליח לקבל היא תכנית רדיו, סמוך לאחר תום המלחמה, בתקופה שבה רוב המוזיקה ברדיו נוגנה באופן חי, תכנית שבה שר וניגן ובה הייתה המשפחה, לא פעם, שרה עמו בשידור חי. זו הייתה משפחה מוזיקלית מאוד. לאחר שהמשפחה עברה לנוקסוויל טנסי, גילה את השניים הגיטריסט והמפיק צ'ט אטקינס (1924-2001), שהביא אותם לנשוויל ב-1956. לאחר שנדחו, הקליטו ונכשלו, קיבלו הזדמנות נוספת ומשיר שאף אחד לא רצה להקליט, Bye Bye Love, הם עשו להיט ענק. עד לתום העשור, היו להם אין ספור להיטים ושם עולמי. הנה הם בטלוויזיה ב-1960. כמה שזה יפה:

הנה סרט דוקומנטרי יפה על האחים, משנות השמונים או תחילת התשעים, עם הקלטות מתכנית הרדיו של האבא אייק, בה נשמעים האחרים כשהם ילדים ואת דון שר בתכנית כשהוא בן 9. הסרט ממולץ מאוד:

לא ההצלחה העצומה היא המעניינת כאן. שמענו על גדולות ממנה, אלא התופעה המוזיקלית, היופי שאין דומה לו, החידוש המוזיקלי שהביאו השניים וההשפעה המכוננת של דרך שירתם, על החשובים שבמוזיקאים של המאה העשרים.

פול מקרטני אמר בנחרצות כי בלי האחים אברלי לא היו הביטלס. לדבריו, כשהכיר את ג'ון ושר עמו, ג'ון היה דון אברלי ופול, היה פיל אברלי.

השיר "Please Please Me", מתקליטם הראשון של הביטלס, מבוסס ממש על להיטם של האברליס, "Cathy's Clown" ויש דוגמאות נוספות. גם ההרמוניה הקולית של הביצ' בויז הושפעה עמוקות מהאחים אברלי.

לא קשה לשמוע בהרמוניה הקולית של הביטלס, לאורך כל הדרך, את האחים אברלי (ופרט טריוויה נודניקי: בלהיטו של פול מקרטני מ-1976 Let 'Em In, מונה מקרטני את בני משפחתו האמתיים המוזמנים להיכנס, ובניהם גם "פיל ודון" אברלי).

גם הצמד סיימון וגרפונקל הודו למן ההתחלה כי הם ממש בצלמם של האחים אברלי ולהיטם הראשון של האחרים אברלי, Bye Bye Love מסיים את אלבומם האחרון של סיימון וגרפונקל, Bridge Over Troubled Water. בקונצרט האיחוד שלהם ב-1980 ביצעו את Wake Up Little Souzie של אברלי ולסיבוב הופעות האיחוד ב-2003, הזמינו את האחים אברלי להצטרף.

לא רק ההרמוניה הקולית שלהם הייתה משפיעה ומכוננת. גם נגינת הגיטרה הייתה חדשנית ומשפיעה. שתי גיטרות אקוסטיות, כשדון מנגן גיטרת קצב שטרם נשמעה כמוה, שרבים הושפעו ממנה. קית' ריצ'רדס של הרולינג סטונס, מטובי נגני גיטרה קצב של הרוק, כתב באוטוביוגרפיה שלו על האיכויות הללו ושדון אברלי הוא מהטובים והחשובים בנגני הקצב. רק צריך להקשיב לפתיח של Bye Bye Love ושל WakeUp Little Sousie כדי להבין. דון בצניעותו סיפר שלמד את זה מתקליט של בו דדילי.

יש האומרים שהאחים אברלי המציאו את הרוק'נ'רול המודרני. אני לא נכנס לזה 🙂

Songs Our Daddy Taught Usתקליטם השני, Songs Our Daddy Thought Us, מ-1958 כשמו כן הוא, לא סיפק למצעדים להיטים ולא הכיל שירים חדשים, אבל מדובר בתקליט מעולה וחשוב, אחד התקליטים הטובים של שנות החמישים, אם לא אחד התקליטים הטובים בכל הזמנים. התקליט מביא שירי פולק וקאנטרי ישנים, שנתיים לפני שפרצה אפנת ה-Folk Revival שהביאה לעולם את בוב דילן ורבים אחרים ולפני שמישהו חשב בכלל לחזור אחורה ולחפש את החומרים הללו. יצירת מופת! יופי שאין מילים לתארו.

הנה להאזנה רציפה התקליט בשלמותו, ברשימת השמעה:

 Foreverly 2013

ב-2013 הוציאו סולן להקת גרינדיי, בילי ג'ו ארמסטרונג והזמרת נורה ג'ונס, שחזור מלא של האלבום הזה, עם אותו סדר שירים ואותה הרמוניה, תחת השם Foreverly. אפילו ע"ג העטיפה נראים השניים עם גיטרות הגיבסון השחורות של האחים אברלי. השניים נשמעים ממש כמו האחים. בילי שר את דון, ונורה את פיל. זו הייתה יוזמה של בילי ג'ו שהתאהב בתקליט הזה לאחר שנתקל בו לפני כשנתיים.

הנה בילי ג'ו ונורה ג'ונס מספרים איך נולד הפרוייקט:

הנה האלבום Foeverly להאזנה במלואו, ברשימת השמעה:

ההצלחה של האחים הייתה פנומנלית אולם קצרת מועד. ב-1964, כשנחתו הביטלס על אדמת אמריקה, הם שינו בין לילה את האפנה המוזיקלית באמריקה. המון זמרים וזמרות שמילאו את מצעדי הפזמונים הפכו מהר מאוד לבלתי רלוונטיים, כך גם הסטייל של האחים אברלי.

בכל זאת, במשך השנים, הפכה המורשת המוזיקלית שלהם, כולל הקלטותיהם מסוף שנות השישים ותחילת השבעים, שהיו לא רלוונטיות מבחינה מוזיקלית, למשפיעים ואהובים על אמני רוק ואמריקנה לסוגיה.

השניים הופיעו בכל העולם והוציאו תקליטים עד 1973 ובאותה שנה נפרדו בסכסוך גדול ביניהם. בהופעתם האחרונה פיל ניפץ את הגיטרה שלו על הבמה, ירד מהבמה והותיר את דון לבד לסיים את ההופעה. הם לא דברו זה עם זה כמעט עשור, עד לפיוס ולאיחוד שנעשה ב-Royal Albert Hall בלונדון ב-1983. הנה הקונצרט במלואו. זה קונצרט כיפי ביותר:

הנה אמן גיטרת הקאנטרי צ'ט אטקינס, שגילה והביא את האחים לנשוויל, יחד עם מרק נופלר והאחים אברלי, מבצעים את  Why Worry של נופלר בקונצרט טלוויזיה מסוף שנות השמונים. תראו איזה יופי:

ועכשיו… אוצר דוקומנטרי של ממש עבור מי שנדלק על אברלי או מי שמתעניין במוזיקה אמריקאית, בהיסטוריה של ארה"ב, או בארה"ב בכלל.

סרט דוקומנטרי שהפיקה BBC על האחים אברלי, על רקע האיחוד בלונדון 1983, עם נסיעה אתם אל משפחתם בקנטאקי ואל נשוויל.

תשמעו: מדובר באוצר של ממש. אני צפיתי בסרט פעמיים באותו השבוע, נהניתי ולמדתי המון. אמריקה שנראית בסרט הזה, 30 שנה אחורה, עם מכרות פחם שזה עתה נסגרו, היא אמריקה שונה לחלוטין ממה שאנו מכירים. זהו עולם שלא קיים יותר עם אנשים שלא ניתן עוד לפגוש כמותם.

גם המרואיינים בסרט, רבים מהם נפטרו מזמן. האחים עצמם, די צעירים, בתחילת שנות הארבעים שלהם והוריהם, דודיהם ואשיות נשוויל, כמו צ'ט אטקינס ובני הזוג בריאנט, שכתבו כמה מלהיטיהם הגדולים של האחים, עודם בחיים. סרטים דוקומנטריים ותכניות טלוויזיה כל כך ישנות, כבר לא משודרים. מדובר במסע בזמן. מישהו שהקליט מהטלוויזיה ב-1984, העלה את זה לרשת מקלטת VHS ישנה. מדובר בשעה וחצי נפלאות. אין מילים. אני מאוד ממליץ לצפות בסרט:

והנה ניל יאנג (הצעיר והרזה) מציג את האחים אברלי להיכל התהילה, 1986:

ולסיום, ראיון פטפוט עם האחים אברלי בתכנית של מרב גריפין, מ-1966: