מה זה ג'אז? תקשיב/י לתקליט הזה ונדבר

Art_Pepper_Meets_The_Rhythm_Sectionארט פפר היה כבר בן 32, מאחוריו 10 תקליטים וישיבה בבית סוהר, כשבוקר אחד, 19/1/57, הודיעו לו כי באותו היום, בשתיים בצהריים, נקבע לו סשן הקלטות עם שלישיית הקצב המהוללת של מיילס דיוויס, שלהקתו שהתה בעיר (לוס אנג'לס) להופעות.

לא התאים לו. הסקסופון שלו בדיוק חזר מתיקון לא מוצלח, הוא סבל מבעיית הירואין. הוא היה בלחץ.

הוא העריץ את השלישייה הזו, המתופף פילי ג'ו ג'ונס, הבסיס פול צ'יימברס והפסנתרן רד גארלנד. הוא מעולם לא ניגן אתם או פגש בהם. לא היה לו מושג מה הולך להיות ואיש לא תכנן מה ינגנו יחדיו.

זה לא הבטיח מי יודע מה. לא הבטיח, אבל קיים!

הנה סרטון מבוים עם שחקנים, אותו הפיקה אלמנתו של פפר, המתאר את הבוקר של ארט פפר, כולל ההפתעה, הבעיות הטכניות עם הכלי ואפילו סוחר הסמים שמגיע לאולפן. ברקע נשמע הקטע Straight Life (הלחנה מקורית של ארט פפר), המהיר בתקליט, מנוגן במהירות רצחנית, 138 רבעים לדקה (יש אותו להאזנה, באיכות משופרת עם כל התקליט, בהמשך):

ארט פפר אחר, הם כבר היו שם, ממתינים לו ובינתיים כבר בחרו קטע אחד לנגן. הוא בא, הצטרף לסיבוב אחד, מיד לאחר מכן הקלטה וזה הקטע הראשון שהוקלט והוא הפותח את התקליט, You'd Be So Nice To Come Home To. להיט מ-1943. ביצוע נפלא. תלחצו להאזין על רקע המשך הקריאה.

מיילס דיוויס עם שלישיית הקצב שלו 1957

מיילס דיוויס עם שלישיית הקצב שלו 1957

וככה במשך כמה שעות, הוקלט התקליט הנפלא Art Pepper Meets the Rhythm Section. לא סתם כונתה השלישייה אותה פגש ארט פפר: ה-סקצייה של הקצב, כי אכן מדובר בסקציית-על אשר בשנת 1957 הייתה בשיאה, הטובה מסוגה. (1957 הייתה גם שנה טובה במיוחד בתולדות הג'אז. שנה שהניבה המון תקליטי מופת. אולי יותר מכל שנה אחרת).

ובאולפן, כל קטע נוגן פעם אחת כחזרה ובפעם השניה הוקלט. זהו. כל הקטעים ב"טייק" אחד נהדר.

חובב ג'אז שייקח את התקליט הזה לידו יראה שם כמה "סטנדרטים" שמוכרים לו, גם שמות הנגנים מוכרים ואפילו את העטיפה כבר ראה במדפי חנויות התקליטים ואולי דילג. עוד תקליט אחד מני רבים הוא עלול לחשוב לעצמו. הוא עלול להחמיץ את אחד התקליטים הטובים ביותר בתולדות הג'אז. אני אוהב את התקליט הזה מאז קניתי אותו בשנות השמונים של המאה שעברה. אין מבקר שלא נתן לו 5 כוכבים.

מה שעושה את התקליט הזה שווה במיוחד, הוא 'הגרוב', הפשטות, הדיוק, השילוב הנהדר של רביעיית הנגנים, הצליל והיופי של הנגינה. זה היה מפגש קסום. הצליח להם מאוד.

שלמות. תקליט כל כך יפה, "הכי יפה בעולם" נהג לומר עמית גולן ז"ל (על הרבה תקליטים הוא אמר את זה והוא תמיד צדק).

מה יש לנו כאן? סקסופון אלט, פסנתר, בס, תופים. התקליט הוקלט לפני כמעט 60 שנה, חודשים ספורים לאחר הקלטת הסטראו הראשונה. כמה שהוא נשמע נפלא.

Art Pepperמה שמעניין הוא שארט פפר היה בכיר נגני האלט סקסופון של החוף המערבי וזו שלישיית הקצב הטובה של ניו-יורק והחוף המזרחי. באותן שנים היה הבדל משמעותי בין הסטייל והצליל "הקשה, השחור" של החוף המזרחי לצליל והסטייל "הרך, הלבן" של החוף המערבי. זה מפגש מיוחד. תערובת נפלאה.

יש תקליטים שקל מאוד להשמיע למי שלא שמעו ג'אז מעולם. אני לא בטוח שזה תקליט כזה. אבל למי שמוכן להאזין, זה לא תקליט קשה בכלל. הוא סוחף והוא מעולה מהדקה הראשונה ועד האחרונה. קטעי הסולו מנגינתיים מאוד.

מה שיוצא דופן בתקליט הוא שאין בו אף בלדה מובהקת, אטית. הקטע האטי ביותר, הוא הבלדה Imagination, המנוגנת בטמפו שאינו אטי. כמה יפה.

הנה כל קטעי התקליט להאזנה, על פי סדר הופעתם בתקליט, באיכות מעולה:

התקליט המובהק של חמישיית מיילס דיוויס עם שלישיית הקצב הזו, מאותה תקופה (הוקלט במחצית 1956) הוא Round About Midnight.

אשמח לקרוא תגובות. תודה

Soul Station – שלמות!

Hank Mobley - Soul Station 1960יש אין ספור תקליטי ג'אז מעולים. גודלה של ספריית הג'אז מרתיע לא פעם חובבי רוק סקרנים מלהציץ פנימה  לאותו "בור ללא תחתית". ובספרייה הזו יש תקליטים שבמשך השנים הפכו לשם דבר, לרבי מכר, שאין תקליטיית ג'אז שתחסר אותם.

Soul Station  של Hank Mobley מ-1960 לא נמנה על הקבוצה הזו. הוא לא יחכה לכם על כל מדף של חנות תקליטים ולא כל חובב ג'אז בהכרח מכיר אותו. אני מתחייב שהתקליט הזה הוא פסגה של ממש. אחד מתקליטי הג'אז הכי טובים! דמיינו שאתם עומדים מול מחלקת הג'אז בחנות תקליטים ולא יודעים מה? אם הוא שם, קחו אותו ולכו הביתה.

זה תקליט שתוכלו להאזין לו אלפי פעמים והוא בחיים לא ימאס עליכם!

זה תקליט רביעייה, סקסופון טנור, פסנתר, בס ותופים, עילאי. לכתוב שכבר לא עושים כאלה יותר, זו קלישאה. תקליטים טובים כמו זה, לא הצליחו לעשות הרבה, אף פעם. מעטים התקליטים שזורמים כל כך טוב. מעטים התקליטים שיש בהם כל כך הרבה סווינג וגרוב. שלישיית הקצב כאן, היא הטובה של זמנה: ארט בלייקי בתופים, פול צ'יימברס בבס וווינטון קלי בפסנתר והשלושה האלה בשיאם. יש בתקליט הזה פשטות שלא תאמן. לשיר את קטעי הסולו עם הנגנים. כל תלמיד לג'אז ייטיב לעשות אם ילמד את קטעי הסולו, צליל אחר צליל, מתוך האזנה וינסה להפנים את ה-Feel ולשאוף לגרוב.

היופי של הקטעים מבוסס לא רק על הגרוב הנפלא שלהם, אלא גם על האסתטיקה המתמטית שלהם, הליאונרדו דה וינצ'ית שלהם, אם יורשה לי, אם אני לא נסחף.

Hank Mobley with Alfred Lionאני לא יודע, קוראים יקרים אם תקליט ג'אז מעולה זו סחורה בשבילכם, אולי ג'אז לא עושה לך את זה, אבל בכל זאת, יש בי אמונה נאיבית שתקליט שהוא פסגה של הז'אנר שלו, שיש בו פשטות גאונית, גרוב סוחף, יש בו פוטנציאל להגיע לכל אחד. ואם אתם מכירים את התקליט הזה, אני מזמין אתכם לשוב אליו, להתעמק בו ולהתענג עליו. יש לנו, חובבי המוזיקה האדוקים, לא פעם, נטייה להניח את המוכר והטוב בצד ולחפש את הנדיר, את הלא מוכר.

מה בעצם עושה את ההבדל בין התקליט המסוים הזה לעשרות ומאות אחיו לסגנון ההארד-בופ של ניו-יורק מהשנים 1954-1963? מה עושה את ההבדל בין התקליט הזה לתקליטים אחרים של הנק מובלי שהוקלטו חודשים לפניו או אחריו, תשאלו? שהוא פשוט יותר טוב. יותר מוצלח. "יושב" יותר טוב. הכל זרם בצורה מושלמת באותו יום ראשון אחה"צ, ה-7 בפברואר 1960. כל קטעי התקליט הוקלטו בטייק ראשון, לא הוקלט שום קטע שנשאר בחוץ. כל הקטעים מושלמים. התקליט פשוט נשמע פצצה, יש לו גרוב שאין שני לו, קטעי סולו יפים כמו פסל של מיכלאנג'לו. אני אומר את זה בביטחון מלא, אחרי אין ספור האזנות.

זה תקליט הארד-בופ בסטייל שקדם למהפכה המודאלית שהביא התקליט Kind of Blue, של מיילס דייויס, אשר יצא כחצי שנה קודם לכן. זה הארד-בופ פשוט ולא מתחכם. הנק מובלי, ממילא היה נגן צנוע עם צליל קל ועגול, לא חדשן, לא אינטלקטואלי ולא כריזמטי. לא הייתה לו להקה שלו ובהמשך שנות השישים, כשהכיוון המוזיקלי השתנה אל המודאלי והאוונגרדי, הוא הלך לאיבוד. התקליט הזה, הוא פסגה של ממש. יצירת מופת.

בואו האזינו ואני אכתוב כמה משפטים על כל קטע. זה תקליט שרובו בקצב בינוני, בלי בלדות בכלל מחד גיסא, ובלי "חפירות" מאידך גיסא. ממתק!

אל תתנו לזה להתנגן ברקע כמין "ג'אז כזה", נחמד, יותר או פחות. הישארו בקשב למה שמובלי וקלי מנגנים, עד כמה שניתן, את כל הדרך. מובלי מנגן כל כך פשוט וכל כך יפה שגם אם אתם לא מאזינים מיומנים של ג'אז, יש סיכוי גדול שתשמרו קשב ותיהנו. ברור שצריך יותר מהאזנה אחת, זה הרי לא פופ.

דבר נוסף: התקליט הזה יכול להיות אחלה בית ספר לג'אז. לא במובן של "עושה בית ספר", אלא ממש. הפשטות והמצוינות הם דרך להבין את השפה של המוזיקה הזאת ולהתאהב בה.

הקטע הפותח, You forgot to) Remember), סטנדארט מאת אירווין ברלין מ-1925. אני שר את הסולו של מובלי כל פעם שאני מאזין. אותו דבר עם הסולו הקופצני של ווינטון קלי בפסנתר. כמה שהנגיעה שלו בקלידים מרנינה, קריספית. איזה צליל יש לו. אין כמו ווינטון קלי:

הקטע השני בתקליט This I Dig of You הוא קטע מהיר וסוחף, אולי המוכר ביותר בתקליט מהסיבה שהוא הקטע היחיד של הנק מובלי שזכה להיכלל בספר התווים Real Book. מדובר בקטע מהיר וסוחף. הסולו הראשון הוא של ווינטון קלי וזה סולו כל כך טוב. הסולו של מובלי הוא קלאסיקה ממש. גאונות של פשטות ואסתטיקה:

הקטע השלישי בתקליט Dig Dis הוא בלוז גרובי ביותר, בקצב בינוני, שנפתח בקדמה של ווינטון קלי, ה-Head הוא בלוז מינורי אף שקטעי הסולו הפנטסטיים של מובלי וקלי (בתמונה למטה) הם על בלוז מג'ורי. יופי עילאי. לרקוד!

Wynton Kelly

הקטע הבאת בתקליט Split Feelin's הוא בקצב בינוני-מהיר, עם מוטיב לטיני שנותן בלייקי. סווינג סוחף בניצוחו של ארט בלייקי, אולי גדול מתופפי ההארד-בופ:

הקטע הבא הוא שיר הנושא של התקליט Soul Station. זה בלוז 16 תיבות, קצב בינוני -איטי, כל כך יפה עם סולו נהדר של מובלי ולאחריו סולו מופתי של וונטון קלי, בי"ס לבלוז לכל פסנתרן. גרוב אמיתי:

הקטע החותם את התקליט הוא הסטנדארט If I Should Lose You מ-1936, בקצב בינוני, בביצוע הכי יפה בעולם:

כשאני כותב "הכי יפה בעולם" אני הרי מצטט את חברי המנוח והאהוב, המוזיקאי והמורה הדגול עמית גולן ז"ל (1964-2010). עמית היה מזוהה עם הנק מובלי יותר מכל אחד אחר בארצנו המיוזעת והוא הנחיל את המוזיקה של מובלי וחבורתו לדורות של תלמידים ונגנים. שמובלי ניגן, עמית היה אומר שזה "הכי יפה בעולם". הוא צדק. אני מתגעגע לעמית.

לי מורגן ועמית גולן: התרדמה, השכחה והזיכרון

החצוצרן לי מורגן היה כוכב הלהקה של ארט בלייקי ה-Jazz Messengers בשנים 1958-1961. הלהקה חרשה את העולם בהצלחה רבה. החלק הפחות יפה בסיפור הוא שארט בלייקי חשף את לי מורגן הצעיר להירואין וב-1961 לי מורגן עזב את הלהקה וחזר לבית הוריו בפילדלפיה, להתאושש. הוא בילה שם כשנתיים בהם כמעט ולא היה פעיל. אלה היו שנים מאוד טובות ל"הארד בופ", הסטייל שמורגן היה הסמל שלו, שנים אותן החמיץ. הוא חזר לניו יורק ב-1963 וחתם על חוזה חדש עם חברת התקליטים Blue Note. בשנת 1962 הוא הקליט תקליט בודד לחברת התקליטים Jazzland, סאב-לייבל כושל מסחרית של חברת התקליטים Riverside, של המפיק אורין קיפניוז (שגם היא פשטה רגל ב-1964). תקליט אחד ונשכח, שלא זכה להצלחה, לא אז וגם לא בשנים לאחר מכן, שנות השמונים והתשעים, בהן החל העולם להיזכר במוזיקה הזאת.

לא סתם אני מטריח אתכם קוראיי הספורים עם הסיפור הזה. בתקליט הזה יש קטע אחד, שאין יפה ממנו. בלדה בשלושה רבעים בשם A Waltz For Fran (וואלס לפראן). לפני שאמשיך לספר, ויש עוד מה לספר ועוד להאזין, חייבים להאזין לביצוע המקורי והמדהים הזה (לא רק לחובבי ג'אז מושבעים):

~

הקטע המופלא הזה שנותר סודי, כי התקליט לא נמכר, חזר וצץ לאחר הקלטתו בשני סשנים נוספים בהם השתתף לי מורגן. באותם סשנים הוא ניגן אותו בקצב מהיר ובארבעה רבעים ומשום מה, כל פעם קרא לו בשם אחר.

הנה הביצוע הפנטסטי משנת 1965, הראשון מבין השניים, מסשן של נגן האלטו ג'קי מקלין. הסשן נגנז ולא יצא לאור אלא לראשונה ב-1979, שבע שנים לאחר מותו של לי מורגן. התקליט נקרא "Consequence" הקטע קיבל את השם Slumber (תרדמה, או תנומה):

~

גרסה נוספת בארבעה רבעים הוקלטה ב-1967, הפעם בסשן של לי מורגן עצמו, סשן מודרני יותר מבחינת הסטייל, שלרוע מזלו של מורגן, גם הוא נגנז. הפעם קרוי הקטע Soft Touch. ב-1978 יצא התקליט לראשונה (ביפן) תחת השם  "The Procrastinator":

~

מה שעצוב בסיפור הזה ומצער הוא שההלחנה הנפלאה הזו נותרה בלתי מוכרת ובלתי מנוגנת. בדיקה במאגרי המידע העלתה שאין לקטע הזה ביצועים, הכוונה לביצועים מחודשים, מלבד אלה השלושה. נגני הג'אז בשנות השבעים ועד עצם היום הזה, לא מוצאים לנכון לבצע ולהקליט את הקטע הזה, בין אם בגרסתו הוואלסית ובין אם בגרסתו הקצבית, בארבעה רבעים. לא יאמן!

eddie_henderson___friends_play_the_music_of_amit_golanבחודש נובמבר 2010 ישבתי לסדרת פגישות הפקה עם חברי המנוח, המוזיקאי והמורה הדגול עמית גולן (1964-2010) והתכוננו להפקת הדיסק השני שלו. דיברתי עם עמית על הקטעים האלה וכאלה, הנפלאים והנשכחים שאיש לא נוגע בהם והחלטנו שבדיסק שלו נקליט אחד או שניים מהם. ידענו כבר שיש לנו את אדי הנדרסון לסשן והמחשבה על חצוצרן כל כך טוב שינגן עם עמית קטע מופלא של לי מורגן, הדליקה אותנו.

עמית התלהב אבל קצת חשש לגעת בבלדה היפה הזאת בגרסת הוואלס. אז בחרנו בלדה אחרת, יפה ונשכחת של לי מורגן, ובקשר לקטע נושא הרשומה שלי, עמית נטל על עצמו לכתוב עיבוד חדש לגרסה הקרויה Slumber (תרדמה) ששמעתם לעיל.
עמית היקר נפטר ב-3/12/10 ולא הספיק לכתוב את העיבוד. חצי שנה לאחר פטירתו הפקתי את הקלטת הדיסק שלו, עם גרסה לאותה בלדה אחרת שהוא בחר, ששמה Carolyn. עמית הספיק להוציא את העיבוד המקורי ולהעלותו על דפי תווים. הקלטנו אותה לזכרו.

הנה היא כאן להאזנה, לזכרו, מתוך הדיסק שהפקתי: Eddie Henderson & Friends Play the Music of Amit Golan. אני שומע את האהבה בנגינה. מנגנים כאן: אדי הנדרסון המדהים בחצצורה, ג'ק גלוטמן בפסנתר, יונתן וולצ'וק בטרומבון, אסף יוריה בטנור סקסופון, גלעד אברו בבס ושי זלמן בתופים. קריאות ההתפעלות והעונג הן של שי זלמן החמוד:

~

האם יש הרבה דברים יותר יפים מהמוזיקה הזאת? אני לא מכיר. אני מאזין לחברים של עמית מנגנים את קרולין, כבר אלפיים פעם, ותמיד יש לי דמעות בעיניים. לי מורגן ועמית גולן, גיבורי תרבות שלי. לזכרם!

"מסביב לחצות" – סיפורה של תכנית רדיו

סיפור שהיה על תכנית רדיו

Hank Mobley - Soul Station 1960

מי לא חולם לערוך ולהגיש תכנית רדיו לילית? זו הרי משאלת לב שהיא אפילו קלישאה.

בתחילת שנות התשעים, לצד המקצוע המעונב שלי (עו"ד), פעם-פעמיים בשבוע, בשעות הערב, כתחביב, השמעתי מוזיקה, המלצתי ומכרתי דיסקים בחנות "ג'אז באוזן" (ממשפחת "האוזן השלישית") ברח' שינקין בתל אביב. את שכרי קיבלתי בדיסקים שבחרתי, מצרך נחשק ויקר באותם ימים. שתיתי אז ג'אז משובח לרוויה. כמו ילד בחנות צעצועים.

Art Blakey's Jazz Messengers - Indistructible 1965חברי הטוב, ערן יובל, שמע בארוחת ערב משפחתית מבן דודו, איש הרדיו גדי לבנה, שניהל אז את התכניות בתחנת הרדיו "רדיוס", שזה עתה עלתה לאוויר, שמחפשים עורך לתכנית ג'אז. שמע והמליץ עלי.

וככה, מאוקטובר 1995 ועד לאוקטובר 1996, מדי שני בשבוע, בשעה 23:45 הייתי מתייצב בתחנת הרדיו בראש העין ואחרי שהסתיימה תכנית הכרויות הזויה לציבור הדתי, התחלתי לשדר. בחודשיים הראשונים רק ערכתי, וקריינית חמודה הגישה וטעתה בשמות הנגנים, ולאחר מכן, שכנעתי את גדי שאני יכול להגיש בעצמי. וככה זה היה. שעתיים, מחצות ועד שתיים. תענוג.

Miles Davis Quintet - Round About Midnight 1957הפתיח נוצר מביצוע של חמישיית מיילס דיוויס ל- Round Midnight של מונק וגדי לבנה בקולו ה"קול ישראלי" ובלא מעט פאתוס, נשמע בפתיח מכריז: "מסביב לחצות, תכנית הג'אזזזז של רדיוס. עורך ומגיש, נננננעם עוזיאל".

זה היה חלום שהתגשם. מאז שאני ילד אני נודניק שמשמיע מוזיקה לאנשים. בשנות ילדותי ערכתי קסטות (המילה "קלטת" עוד לא הומצאה) עם שירים, שעברו מיד ליד (נניח), ומהמקום הזה נמשכתי לעבוד באוזן השלישית, לצד העיסוק כעורך דין.

אהבתי מאוד להמליץ ולהשמיע מוזיקה ודיסקים שאהבתי. לא פעם, בהתלהבותי, התחייבתי: "לא טוב? אני משלם! על הסכין, באחריות". אמרתי, נודניק. עד היום אני נודניק של מוזיקה.

אז לא רק שרציתי להשמיע מוזיקה לאנשים, הייתה לי אידיאולוגייה בקשר לתכנית הזו. כמי שגדל על הרדיו של שנות השבעים ותחילת שנות השמונים וכחובב "הארד-בופ", התבאסתי מתכניות הג'אז ברדיו. הן השמיעו מעט מאוד "הרד-בופ". עצבן אותי שכל דבר שצ'יק קוריאה מקליט, מיד הושמע בתכניות הג'אז ברדיו. אף אחד לא השמיע את לי מורגן, את ארט בלייקי, את הנק מובלי, את גרנט גרין, את ווס מונטגומרי ואחרים. האמת, גם היום לא משמיעים.

נפלה בחלקי ההזדמנות להגשים את האידאולוגיה שלי. לא רציתי להגיש עוד תכנית מגזינית שסוקרת את ההתרחשויות בעולם הג'אז, כמו שהיו "קול הג'אז הזה" ואחרות, אף שהיו תכניות חשובות וטובות לסוגן (המגזיני).

מגזינים שסוקרים את מה מתחדש, היו מספיק. החלטתי לדבר מעט, לא לסקור תקליטים חדשים, לא לערוך מחוות לאמנים שמבקרים בארץ, לא להשמיע מאוספים, לא לקדם מכירות של שום דבר, לא להעלות מאזינים לשידור ולא לארח באולפן. ג'אז קלאסי מעולה, לטעמי, נטו.

כמשוגע מוזיקה ותקליטים בחרתי למסור למאזינים את המידע שעניין אותי: מלבד שם הקטע ושם האמן המוביל, גם שמות הנגנים האחרים, שם התקליט ושנת ההקלטה ואפילו שם חברת התקליטים. לפעמים עוד כמה פרטים חשובים לטעמי.

זה נראה לי חשוב אז ועדיין נראה לי חשוב. אני מאמין שמוזיקה היא תהליך אבולוציוני ומי שרוצה להכיר מוזיקה ולהעמיק את הכרותו, מוטב שיכיר ויבין את האבולוציה שלה. מי שמקשיב ברצינות והפסנתרן נשמע לו נהדר, מוטב שידע את שמו, כדי שיוכל להתעניין בהקלטות אחרות שלו.

גם ההקשר חשוב. תקליט שהוקלט בניו-יורק בשנת 1960 לעולם לא ישמע כמו תקליט שהוקלט בלוס אנג'לס, אפילו באותה שנה. חדי אוזן הבחינו אפילו בין הלייבלים.לא הרשיתי לעצמי לדבר ולספר על המוזיקאים ועל המוזיקה, מה שמאוד רציתי לעשות, כי הזמן יקר והמוזיקה רבה. האמת שלא הרשיתי לעצמי, כי מי לעזאזל אני? אמרתי לעצמי.

בשעה השנייה, בין 01:00 ל- 02:00 השמעתי מוזיקה שקטה. בלדות, זמרות, בוסה. פנינים שקטות.

האמת שלא באמת "ערכתי" את התכנית מראש. הייתה לי תיקייה לדיסקים ובדרך לתחנה, במכונית, החלטתי עם איזה קטע אני פותח ומשם "זרמתי" אסוציאטיבית. זה היה כיף גדול. הייתי מביא עמי בקבוק יין אדום וכטוב לבי ביין, "זרמתי". ככל שהתקדמו השעתיים עד לסופן, נעשיתי יותר ויותר מבוסם.

את "רדיוס" התכנית הזו לא עניינה. אין לי מושג אם מנהל התחנה טרח להאזין לה פעם אחת. באותם ימים ראשונים של רדיו אזורי, הלילה היה זמן זבל שצריך להעביר. למלא. הם עוד לא גילו את הדיבורים על סקס וכו'.

כשהגשתי את התכנית, לא היה איש בתחנה מלבדי ומלבד טכנאי.

אפילו פרומו בתחנה, המשודר בשעות היום, לא היה לתכנית והיא נודעה בקהילת הג'אז מפה לאוזן. אין לי מושג כמה פיות וכמה אזניים שחו אודות התכנית, אבל אט אט היא אספה מאזינים מכורים. כמה ממוזיקאי הג'אז הנודעים של היום, זכורים לי כתיכוניסטים שהתקשרו אלי אז לענות על חידון הזיהוי.

בכל תכנית, בשעה 00:30, הייתה חידת זיהוי Blindfold. מושמע קטע ג'אז והמאזינים מאותגרים לזהות מי מנגן, על פי הצליל והסטייל או על פי הכרות עם הדיסק. כשאני שומע היום כמה מהתכניות שנותרו אצלי מוקלטות, אני מבין עד כמה קשה הייתה החידה. כיום, אני מתקשה לזהות בעצמי.

ככה נמשך התענוג הזה כעשרה חודשים, הרחק מעיני התקשורת. שום אזכור בעיתונות הכתובה לא היה לתכנית. אני מצדי לא עשיתי כלום כדי לקדם אותה. כל כך נהניתי, שלא היה לי אכפת אם אזכה להכרה. ידעתי שיש לפחות כמה עשרות שמאזינים לי בקביעות ואני השמעתי להם מוזיקה.

בחודש אוקטובר 1996 התמנתה מנהלת תכניות חדשה לתחנה, שירה גרא, והיא הורידה את התכנית שלי ללא שום התראה לטובת "מוזיקה שהרבה אנשים אוהבים", לאחר שהודיעה לי על כך בשיחת טלפון חפוזה. נו טוב.

אני זוכר את התכנית האחרונה. 28 באוקטובר 1996. עליתי לאוויר והודעתי שהיום תכנית אחרונה. התחיל מבול (טוב, לא מבול, גשם, טוב, התקשרו כמה אנשים יקרים) של טלפונים.

זכורה לי במיוחד שיחת טלפון אחת, ממאזין אלמוני, עולה מרוסיה, שסיפר לי כי מאז שנות הארבעים (של המאה הקודמת) ובמשך כל השנים, ברוסיה וכעת בישראל, הוא מאזין בקביעות לתכנית ג'אז של קול אמריקה שיקרה ללבו. הוא הצטער מאוד על רדת התכנית. "התכנית שלך היא תכנית הג'אז השניה הכי טובה שיש" הוא אמר לי. זה הקומפלימנט הכי מרגש שקיבלתי בחיים. אני לא שוכח אותו ולא אשכח אותו.

בקופסת נעליים שמורות אצלי כמה קסטות עם תכניות שהקלטתי באותם ימים. לאחרונה עלה בי רעיון להעלות לאינטרנט את התכניות שיש בידי מוקלטות.

לאחר האזנה לתכניות, בחלוף השנים, אני גאה בהן מאוד. אחלה מוזיקה. כל קטע פצצה. לגבי ההגשה… נו. לפעמים היא נשמעת טוב ולפעמים פחות. לא מעט גמגומים וציקצוקים של מי שפתח מיקרופון בלי לחשוב שנייה מה הוא עומד להגיד. תשמעו ותיווכחו. נראה לי שהתכניות האלה מספקות רצף מעולה של מוזיקה ומידע רלוונטי על המוזיקה. את הפרסומות חתכתי החוצה.

מכיוון שבבייתנו המחשב מחובר מזה שנים למגבר הסטראו, האזנתי לכמה תכניות מתחילתן ועד סופן ברקע, כמו רדיו, והן נשמעו לי מענגות ביותר. אני הרי מת על המוזיקה הזו. אהבתי אותה אז אהבת נפש ועודני אוהב אותה ומאזין לה. קרוב לוודאי שאוהב אותה תמיד.

Amit Golan 1964-2010באותה בתקופה בה התחלתי לערוך ולהגיש את התכנית, חזר לישראל מלימודים בניו-יורק חברי עמית גולן ז"ל. עם עמית הרי חלקתי את האהבה למוזיקה הזו כל השנים. מי שיאזין לתכניות הללו והכיר את עמית, יוכל להתרשם מיד כי זו המוזיקה שעמית גולן אהב והנחיל לתלמידיו.

כשהאזנתי אני, עובר לכתיבת הפוסט הזה, לא הפסקתי לחשוב על עמית ולהתגעגע אליו. אני מקדיש את התכניות, את הפוסט הזה ומה שעוד אפשר, לחברי האהוב עמית גולן ז"ל 1964-2010.

הנה כמה תכניות, מתוך הקסטות שהסתתרו בקופסת הנעליים בארון הבגדים שלי.

האזנה מהנה:

22 ביולי 1996

 

29 ביולי 1996

26 באוגוסט 1996

2 בספטמבר 1996

9 בספטמבר 1996

16 בספטמבר 1996

23 בספטמבר 1996

30 בספטמבר 1996

21 באוקטובר 1996