אצל אוהבי הביטלס מבין ילדי שנות השבעים היו את אוהבי לנון ואת אוהבי מקרטני. אותה תופעה ילדותית כמו עם אלביס מול כליף וירדנה מול עפרה. ככה זה. גם אני הייתי בעסק הזה. אבל כמו בשיר של עלי מוהר: "עם הדגל ועם הצבע הלא נכון".

במשך שנים, כל העולם העריץ את לנון, במיוחד המבקרים והתקשורת. העובדה שנרצח, רק הוסיפה להילה סביבו.

אני הייתי מהגבוצה של מקרטני. כבר בביה"ס היסודי ידעתי ביחס לכל שיר של הביטלס מי שר אותו ומי כתב אותו ובלבלתי את המוח לרבים וטובים וגם לטובים פחות.

היה לי בחדר פוסטר גדול של מקרטני (אתם זוכרים את הפוסטרים של אז שהיו תלויים בין שני לייסטים שחורים), ממש מהסדרה של התמונה הזו, שממנו פול מקרטני התבונן אלי כששכבתי לישון והאור מה"הול" האיר את הפוסטר. רמת חן 1976. אהבתי את פול מקרטני ולהקת כנפיים.

כל השנים היה פולחן ג'ון לנון לזרא בעיני. לא שלנון לא היה ראוי להערצה. לא שלא אהבתי אותו בעצמי. בכל זאת, מבין ארבעת הביטלס, לנון הכריזמטי, אמן בן זמנו, מובהק. איש הסיקסטיז המובהק. סמל של דור. אמן טוטלי, הילד הרע והבועט, אך גם איש השלום והאהבה, הטיפוס המסקרן והאניגמטי ובאמת אמן גדול. לא פלא שהוא עורר משיכה והערצה. אבל בכל זאת…

מקרטני היה תמיד מין ילד טוב כזה, מתקתק, נחמד מדי. לא דמות של אגדת רוקנרול. כזה שגם ההורים של ילדי הסיקסטיז יכלו לאהוב. זה לא נחשב קומפלימנט לאמן רוק. וכך במשך כשלושה עשורים, עד לשנות האלפיים, נהנתה מורשת ג'ון לנון מאלוהות ממש וגם מקרדיט על היצירות של מקרטני, לא מעט בזכות ההסכם האומלל שבגללו קרדיט לכל שירי השניים, לא חשוב מי כתב מה, ניתן ל- Lennon-McCartney.

האמת צריכה להיאמר: את רוב שירי הביטלס כתב ושר פול מקרטני ומתוך להיטי הביטלס, או הקלאסיקה של הביטלס, חלקו גדול במיוחד. אני מתערב שמכל רשימה של מיטב תוצרת הביטלס שתמצאו או תערכו בעצמכם, בלי להתחכם ובלי להביא בחשבון השמעות יתר, 60-70% יהיו שירים של פול.

לעניות דעתי, מקרטני היה המוכשר מבין ארבעת המופלאים. הוא שר וניגן טוב מהאחרים, גיטרות, פסנתר ותופים, הוא היה בסיסט הרוק הטוב והחשוב בסיקסטיז, שהמציא את סטייל נגינת הבס המלודי. הכתיבה וההלחנה שלו היו מורכבים יותר, קלאסיים. אם הביטלס היו ממשיכים להופיע, הוא היה הופך ל- Band Leader, כפי שהיה בהקלטות האחרונות.

בשונה מחבריו לביטלס, הוא ידע ואהב להופיע. ג'ון היה כותב ומלחין נהדר אבל נגן בינוני, לא פעם מנותק ומרוחק בהופעות, לא כל כך אהב להופיע ולא היטיב להופיע. לא פלא שבכל שנות קריירת הסולו שלו, לא יצא לסיבוב הופעות אחד. אין לו אף הקלטה סבירה בהופעה. ג'ורג' היה ביישן ולא היה במיטבו בהופעות (ראו הקונצרט לבנגלדש וקונצרט טוקיו עם אריק קלפטון). על רינגו אמר ג'ון שהוא אפילו לא המתופף הכי טוב בביטלס. בשנים שלאחר הביטלס, כל פעם שתופף, היה על הבמה מתופף נוסף לצידו.

אם החזקתם מעמד עד כה, תשאלו בוודאי, מה נפל עלי ולמה אני טורח בעניין הזה, שהוא די שחוק ולא אקטואלי? האם לא התבגרתי מאז הפוסטר בחדר והויכוחים: לנון או מקרטני?

הסבר אחד פשוט ונכון הוא שאני נודניק. כתוב למעלה. אבל זה לא רק זה. תודו כי בשנים האחרונות יש לפול מקרטני עדנה. הוא הרי עושה בית ספר לכולם. הוא חורש את העולם בסיבובי הופעות נפלאים (הטור של 2013 נראה לי פצצה). בגיל 71 הוא בכושר עילאי, הוא שר את שירי הביטלס באותו הסולם בו הם מושרים בתקליטי הביטלס, כשהיה בן 25, ובשונה מבני גילו, הוא לא נעזר באין ספור אנשים על הבמה, נגנים, זמרים וזמרות ליווי שיתמכו ויחזיקו את ההופעה עבורו. זו תופעה שאין שני לה. אין אף מוזיקאי שיכול להתפאר במשהו שמתקרב לזה. ספק אם יהיה.

הוא מלא פעילות, כותב, מפיק, מקליט ומחדש. תקליטיו משנות האלפיים בהחלט ראויים. אני אוהב אותם מאוד. יש לו להקה נהדרת כבר 12 שנה (בערך כמו התקופה של הביטלס וכנפיים ביחד). הוא פורח.

קטלוג השירים של מקרטני הוא המפואר ביותר עלי אדמות, ללא מתחרים וכיום הוא סוף סוף זוכה להכרה בתור כותב השירים האלה וכמייצג מורשת הביטלס.

כל הקולגות שלו, מקיר לקיר, משתחווים בפניו. גדולי הרוק מתוודים על הערצתם ליצירתו, גם זו מתקופת Wings.

נראה שכיום, אין עוד מחלוקת שפול מקרטני הוא הבוס הגדול. מלך מלכי המלכים. לא אלביס, לא ספרינגסטין, לא בנון, לא דילן ולא מארלי. מקרטני!

מאז ילדותי ונערותי בשנות השבעים ובמשך השנים מצאתי את עצמי מצטדק על אהבתי לפול מקרטני ולמוזיקה שלו ונשאתי את עלבונו, למול מורשת לנון הנערץ (לטעמי, לא מעט על חשבונו של מקרטני), כאילו הייתי אמו או סבתו.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

זה לא היה לי פשוט, כי הבחירות המקצועיות של מקרטני, לא פעם, סבלו מטעם רע. הוא רצה לשתף את אשתו בכל עולמו אז הוא בחר להעלות אותה לבמה, כחברת הלהקה, אע"פ שלא הייתה מוזיקאית מקצועית. אין דבר יותר חסר שיק (לא פעם, מביך) מאשר לינדה מקרטני, הדודתית, רוקדת בחוסר חן, שרה וקצת מקשקשת בקלידים, לצידו ומאחוריו על הבמה, כאילו יש לה תרומה של ממש.

כעת, אני מגיח מאחורי הקלעים כמו סבתא כסופת שיער של פול מקרטני, שבאה חשבון עם כולם על זה שהם טעו והיא צדקה ומה עשו לנכד שלה ותראו איך עכשיו כולם אוהבים אותו.

לא כל התוצרת של מקרטני ראויה למאכל, אך בזה אין מצבם של חבריו לביטלס טוב משלו. בכל זאת, הקריירה של פול שלאחר הביטלס, מעניינת מאוד ואומרת כמה דברים חשובים עליו, כמוזיקאי וכאדם. היריעה כאן קצרה מלסקור אותה, אך ברצוני לספר את הסיפור המוזר של להקת כנפיים. סיפור מוזר בהחלט שאין דומה לו.

מקרטני פרש מהביטלס ב-1970, סביב משבר העסקים של חברת התקליטים והאפנה, "אפל", שהקימו הביטלס ועל רקע מחלוקת עם לנון על המשך הדרך. הוא פרש עם אשתו לחווה בסקוטלנד ושם שקע בדכדוך ובאבדן דרך ושתה לא מעט.

בסלון הבית, הקליט בעצמו, על טייפ 4 ערוצים,  תקליט סולו ראשון (McCartney) שבו הוא מנגן בכל הכלים. מיד לאחר מכן, הפעם באולפן, הקליט תקליט נוסף (Ram).

שני התקליטים הללו הם שני תקליטי ה-Indie הראשונים בהיסטוריה של הפופ והרוק. התקליט הראשון, McCartney , נחשב היום כאבי ה- Lo-Fi. שני תקליטים צנועים מאוד עם שירים קטנים וצנועים. לא מה שהיית מצפה מפול מקרטני של הביטלס. היום הם נחשבים קלאסיקה.

ואז הוא רצה להקה. הוא החליט לעשות את מה שהציע ללנון לפני הפרישה ולנון סירב. לחזור להופיע במקומות קטנים כמו פעם, בתחילת הדרך. לפני הביטלמאניה.

ב-1971 הקים את Wings, שמתקליטה הראשון והדי מביך Wild Life אתם, כנראה, לא מכירים אף שיר (אע"פ שיש שם 2-3 שירים לא רעים).  בשיא התהילה, כשכל העולם משתוקק לראות אותו ואת חבריו לביטלס מופיעים, החליט פול, משום מה, להתחיל מההתחלה. כאילו הוא לא אחד מארבעת המופלאים.

הוא הסתובב בוואן שהכיל את אשתו, ילדה בת 10 (ביתה של לינדה מנישואים קודמים), בת בת שנתיים וחצי ותינוקת בת שנה (המעצבת סטלה מקרטני), שני כלבים ואת הלהקה החדשה שלו.

השילוב המוזר של להקת רוק וגן ילדים נסע בכבישי בריטניה, בלי מנהל, בלי לתאם מראש מועדי הופעות ולינה והתדפק על שערי אוניברסיטאות לפי השלטים בדרך. הנה בתמונה כל משלחת להקת כנפיים בפתח אוניברסיטת נוטינגהאם ב-9 בפברואר 1972. עם פורד טרנזיט, מהסוג של מוניות השירות בתל אביב, ללהקה ולמשפחה, ומשאית קטנה לציוד. אחרי בריטניה הוא עבר לאירופה, שם כבר נסעה הלהקה באוטובוס צבעוני, אבל גם באירופה הופיעה במקומות קטנים יחסית.

בהופעות הללו מקרטני לא שר אף שיר מתקופת הביטלס ואפילו לא שירים משני תקליטיו הראשונים McCarteny ו- Ram, או את שני להיטיו עד אז: Another Day ו- Mabey I'm Amazed.

הוא התעקש להתחיל מחדש מכלום. ויתר על מעמדו כיוצא הביטלס. הוא רצה להקה שתתחיל מחדש ותתפתח באופן טבעי. הכלבים והחיתולים באוטו מסבירים אולי את חוסר היציבות בהרכב הלהקה ואת המהירות שבה מיהרו חבריה לפרוש לדרכם. נגן שציפה לסקס, סמים ורוקנרול, הבין, די מהר שהוא צריך להסתפק ברוקנרול ובינתיים, בלי התהילה לה ציפה.

זה היה סט השירים של Wings באותן הופעות בשנת 1972:

Lucille, Give Ireland Back to the Irish, Blue Moon of Kentucky, Seaside Woman, Help Me Darling, Some People Never Know, The Mess, Bip Bop, Say, Darling, Smile Away, My Love, Henry's Blues.

אפשר להאמין? כמה שירים מהסט הזה אתם מכירים? את My Love הנפלא, אבל הקהל שהיה בהופעות הללו לא הכיר אותו כי הוא הופיע רק בתקליט הבא של הלהקה, Red Rose Speedway באפריל 1973. אולי הכיר את שני הקאברים.

מקרטני לא סתם לקח אתו את כל המשפחה. מסתבר שבכל השנים שיבואו, מקרטני ייקח את כל המשפחה לכל סיבובי ההופעות העולמיים, ומהסיבה הזו, משפחתו לא סבלה מחסרונו כפי שסובלות כל משפחות המוזיקאים המצויים בדרכים.

היו לו חיי זוגיות ומשפחה נפלאים וילדיו בריאים, מצליחים וביחסים מצוינים עמו. זה לא טריביאלי. זה מאוד יוצא דופן בעולם הרוק.

כך זה התחיל אך בתוך פחות משנתיים הקליט את אלבום המופת Band on the Run, שהוא אחד מהאלבומים הטובים של שנות השבעים, שגם הסיפור שלו, מוזר. מקרטני החליט להקליט את התקליט בלאגוס שבניגריה. סמוך לפני הטיסה התברר לו שהלהקה שלו לא רוצה להצטרף אליו. הגיטריסט והמתופף פרשו. הוא נשאר עם אשתו ועם דני ליין. אז את רוב הנגינה שאתם שומעים בתקליט הנפלא הזה, מנגן מקרטני בעצמו, כולל תופים.

לאחר הוצאת Band on the Run, הראשון שזכה לשבחי הביקורת, מקרטני לא יצא לסיבוב הופעות אלא הקליט והקליט.

בשנת 1974 הוא הקליט סשן בבירת הקאנטרי, נשוויל (להוצאה כסינגל) ובניו-אורלינס את התקליט  Venus and Mars, שהיה רב מכר עולמי.

ב-1975, על רקע הצלחת התקליטים וריבוי הלהיטים ברדיו, הוא יצא לסיבוב הופעות עולמי וב-1976 הקליט את Wings at the Speed of Sound שסיפק עוד שני להיטי ענק.

ב-1976 הייתה Wings הלהקה המצליחה בעולם.

באותה שנה, שהייתי בכתה ח' או ט', יצא התקליט המשולש בהופעה, Wings Over America ואני אהבתי אותו אהבה גדולה. מדובר באלבום המתעד את הטור הגדול של Wings באמריקה, הטור הגדול ביותר שאמן או להקה עשו עד אז, טור ששבר את כל השיאים מבחינת מספר צופים וכו', כולל השיאים של הביטלס.

לאחרונה יצא התקליט בהוצאה מחודשת ומשופרת. זו הופעת רוק מצוינת.

מה שעשה לי את השבועיים האחרונים, החזיר אותי לכתה ח' והביא אותי לכתוב את הפוסט הזה, הוא הסרט Rockshow אשר מנציח את ההופעה האחרונה בארה"ב בטור הזה.

הופעה שמחה ונהדרת בסיאטל וושינגטון, שצולמה בפילם  35 מ"מ והוקלטה מצוין וכעת, לאחר שחזור מעותק הפילם המקורי, ניתן לצפות בה ב-HD ועם סאונד מעולה, כולל סראונד 5.1. צפיתי בזה כבר שלוש פעמים. איזה כיף! זה האלבום המשולש, עם תמונה באיכות HD.

בסיבוב ההופעות הזה פול שר לראשונה 5 שירי ביטלס, רובם לא להיטים, אבל הם ממש לא העיקר. הלהקה מנגנת בעיקר משלושת אלבומיה האחרונים וגם דני ליין וג'ימי מקולוק מקבלים שירי סולו.

הופעה פנטסטית. אפשר לקנות אותה ב-Blu-ray, ב-DVD או להוריד אותה בכל איכות שרק תרצו.

הסרט חושף עד כמה הייתה Wings להקה מצוינת. הגיטריסט ג'ימי מקולוק, הוא גיטריסט ענק, מקרטני הרי גדול הבסיסטים והמתופף ג' אינגליש, מצוין.

אני רואה את זה שוב ושוב וזה נשמע פצצה. הופעת רוק מעולה!

ניתן להתרשם מהסרט עד כמה פול מקרטני נהנה להופיע, כמה הוא שמח על הבמה, כמה הוא מפרגן ללהקה וכמה הכל זורם.

לצערי, רוב קטעי ההופעה ביו-טיוב הם לא מהגרסה המשופצת עליה אני מדבר. המעט שיש הם לא בהכרח השירים שהייתי בוחר להציג, אבל, בכל זאת, תראו ותשמעו כמה שזה טוב. דווקא שיר פסנתר, הביצוע הכי טוב ששמעתם ל- Maybe I'm Amazed:

הקטע הזה, Listen to What the man said היה להיט רדיו גדול ב-1974-1975, הקליפ, כנראה לא מהסרט המשופץ, אבל בכל זאת:

אם אני כבר לועס לכם את הראש עם פול מקרטני, אז בואו תראו סרט נפלא בו נתקלתי במקרה. דוגמה נפלאה לעד כמה מקסים וצנוע פול מקרטני. הנה מפגש מוזיקאלי ואנושי מקסים שלו עם קארל פרקינס, מי שהשפיע עליו עמוקות בצעירותו, כפי שצולם ב-1993: