את אריק לביא אני אוהב מאז שהייתי תלמיד בתיכון. תיכוניסטים לא אוהבים זמרים כמו אריק לביא, תגידו בוודאי. אולי, אבל אני מכיר אחד שאהב. מאוד אהב ועדיין אוהב.

אף על פי שהייתה לאריק לביא קריירה עשירה ומוצלחת ואף על פי שהותיר חותם על התרבות המקומית, תמיד חשבתי שמבחינה מוזיקאלית, הקריירה שלו, יש בה מידה לא מבוטלת של החמצה. אריק לביא לא השאיר אחריו מספיק מוזיקה מוקלטת.

מעט מאוד תקליטים השאיר אחריו אריק לביא, רובם ככולם אוספי שירים אקלקטיים. התקליטים לא יצאו לאור בדיסקים. כל תקליטיו נשכחו, גם אם זוכרים שירים וביצועים נהדרים מהשמעות הרדיו.

מי מאיתנו יודע לנקוב בשמו של תקליט של אריק לביא? השירים נאספו להם לאוספים שבהם מתערבבים להם שירי תש"ח, פלמ"ח והו-הו, יחד עם שירי אלתרמן בעיבודים ג'אזים של אילן מוכיח. חבל.

אריק לביא הוא בעיני מגדולי הזמרים שפעלו כאן. הוא היה מסוגל לתת יותר, הרבה יותר, לו רק נוהלה הקריירה המוזיקאלית שלו טוב יותר, בידי מפיק / מנהל קבוע, בעל טעם ותפיסה ביחס אליו כזמר. זה לא יאומן איך אמן כל כך גדול יכול היה לפעול כאן במשך שנים, בלי שאיזו חברת תקליטים תדאג להקליט אותו כמו שצריך.

בשנים לפני שנפטר הייתה לי פנטזיה לפנות אליו להפיק לו תקליט ראוי ומושקע, הגם שאיני בא מעסקי המוזיקה. חלפתי על פניו יותר מפעם אחת כשישב בבתי קפה סמוך לביתי דאז אך "התנקנקתי" ולא העזתי לפנות אליו.

אריק לביא נפטר ואני נותרתי לנצח עם תחושת החמצה. כנודניק של מוזיקה, אני הולך עם ההחמצה הזאת הרבה שנים ומפטפט אותה, כאילו הוטלה עלי איזו אחריות בה לא עמדתי, כאילו הוא, אריק לביא הגדול, היה הולך איתי לאולפן. נו באמת.

אחרי ההקדמה היבבנית מצדי (והמעט הזויה, זכותכם לומר), אני רוצה להשמיע לכם שיר שבעיני הוא יצירת מופת קטנה. הלחן של "מיהו המילל ברוח" הוא עממי רוסי (כך נכתב ע"ג התקליטים), אך טרם עלה בידי לגלות מניין נלקח. את המילים הנפלאות כתב יעקב אורלנד. השיר נכלל בתקליט "אורח של הזמן הבורח" מ- 1990 (בהפקת גיא מרוז, אם איני טועה). השיר הוקלט לראשונה ע"י להקת "החמציצים" של נעמי פולני בשנת 1966, עם שירת סולו מפי ליאור ייני ועליזה רוזן ולפני מספר שנים זכה לביצוע מחודש, שונה ומוצלח, בידי רונה קינן, באלבומה הראשון.

אריק לביא שר כל כך טוב. איזה קול, איזה פרייזינג, איזה עומק רגשי.

הכנתי לכם במיוחד סרט יו-טיוב עם המילים מתוזמנות, שלא תפספסו אף מילה (השיר בביצוע הזה לא היה ביו-טיוב). מאז שאני מכיר את השיר הזה, כל האזנה לו, מכוונת או מקרית, סוחפת אותי להאזין לכל מילה שהוא שר. התמונות שהשיר הזה מעלה בדמיוני הן של דמויות מהישוב היהודי הכפרי בפלשתינה א"י של תחילת המאה העשרים. אולי זו השפה, הדימויים או השילוב בין אלה לצלילי היללות ברוח של הסקסופון. כל פעם השיר והביצוע המיוחד הזה, לוקחים אותי לשם.

הסקסופון! כמה יפה ומיוחדת נגינת הסקסופון סופראן של פטר ורטהיימר, שהיא יותר מליווי, היא כמו כלי סולו שני לצד השירה של אריק לביא. כמו סולו גיטרה חשמלית של זמר שהוא גיבור גיטרה. לא זכורה לי דוגמא דומה בסיפריית המוזיקה הישראלית של דואט כזה שבין זמר לכלי נשיפה.

פטר ורטהיימר מנגן עם אפקט הד (Re verb), ממש מילל לו ברוח. איזה יופי! ורטהיימר, בכיר נגני הסקסופון בסצינת הרוק והפופ בעשורים האחרונים, השאיר סימני דרך נהדרים בשירים רבים, בעיקר בהקלטות שנות השמונים. לטעמי, זה אחד הבולטים שבהם.

סולו הסקסופון ישמע נהדר לאוהבי ג'אז אך עלול להישמע קצת "חופר" למי שמורגל רק בשירי פופ או בהאזנה "ברקע". נראה שהיום כבר לא מקליטים שירים כאלה, עם נגינת סולו כזו (גם אז מיעטו לעשות זאת). תהנו!

והנה הביצוע הראשון של החמציצים 1966. רק קולות, בעיבוד נהדר של נעמי פולני בליווי אקורדיאון בלבד: