בעידן שאחרי בוב דילן והביטלס, כשהמבצעים כותבים את שיריהם, הוצאת תקליטים עם שירים שאינם של המבצע, או שלא נכתבו במיוחד עבורו, הפכה לעניין מיוחד. תקליט קאברים, קוראים לזה.
תקליטי הקאברים, רובם ככולם, מביאים אל המאזין את קולו של המבצע האהוב, עם שירים מוכרים ואהובים במיוחד של אמנים אחרים. האמן המבצע בוחר לו מתוך הרפרטואר הכללי שירים שהפופולריות שלהם הוכחה.
בדרך כלל, שירים שאפילו שמם מוכר ומבט חטוף על עטיפת הדיסק, יעזור למכור אותו. מהטעם הזה, מרבית תקליטי הקאברים חשודים בעיני המבקרים, כמהלך ציני שטעמיו הם בעיקר מסחריים, או כניסיון של מבצע שמתקשה לייצר חומר טוב מספיק, לעשות לימונדה מלימונים לא לו.
תקליט שכולו קאברים, לשירים שהאמן המבצע אוהב, אבל הקהל לא כל כך מכיר, הוא יוצא דופן ולא ניתן לחשוד בו בציניות. 
תקליט שכזה, שאהוב עלי במיוחד, הוא I'll Take care of You של Mark Lanegan משנת 1999.
התקליט האקוסטי הזה הוא בעיני לא פחות מיצירת מופת. בעיני, תקליטו הטוב ביותר של לנגן ומאסטרפיס בכל קנה מידה והקשר.
כשנתקלתי בתקליט הזה, זיהיתי בו רק שני שירים. את כל יתר השירים לא הכרתי וגם את מרבית המבצעים המקוריים של השירים, לא הכרתי.
מה שמדהים בתקליט הזה הוא שכמה מהביצועים, כל כך שונים מהמקור, עד כדי כך שלעתים קשה לזהות. ובכלל, הביצועים בתקליט הזה מתחרים בביצועים ההיסטוריים וברוב המקרים, "לוקחים" בתחרות.
קודם, כמה מילים על מארק לנגן. לנגן הוא אורח קרוי ואהוב בישראל בשנים האחרונות. הוא הופיע כמה וכמה פעמים ב"בארבי", בהרכבים חשמליים שונים (ודי רועשים) ונתן הופעות נהדרות.
לפני מספר שנים הופיע ב"זאפה" בסט אקוסטי, בליווי גיטריסט אקוסטי בלבד. יש לו קול נמוך ומעושן והוא זמר נהדר. בצעירותו הוא היה הזמר של להקת הגראנג' Screaming Trees ובשנים מאז, השתתף בתקליטים רבים, בשיתוף פעולה עם אמנים אחרים.
יש לו הקשר מוזיקלי-עברי, אבל זו הפתעה "קוריוזית" לסוף הפוסט.
אני מזמין אתכם לעשות אתי סיבוב על התקליט הזה. נעבור שיר, שיר, נאזין, נאזין לגרסת המקור, ונדבר קצת על השירים:
השיר הראשון, Carry Home. איזה שיר נפלא! כמה יפה הוא שר. אסור לדלג! יש לכם את זה כאן עם המילים מתוזמנות:
והנה הגרסה המקורית של להקת The Gun Club מתקליטה Miami משנת 1982.
הייתם מזהים? ניתן להעלות על הדעת קאבר כזה לשיר כזה? מדהים, לא?
כשמאזינים לגרסה של מרק לנגן, נדמה שהוא מוצא בשיר מנגינה ואפילו "הוק" שחסרים בגרסה המקורית, המבוצעת ע"י מי שכתב את השיר.
השיר השני הוא שיר הנושא של התקליט I'll Take care of You, הוא השיר הידוע מבין שירי האלבום. אלק ידוע. האזינו. אתם מכירים?
הביצוע הראשון לשיר הזה (ישנם עוד רבים) הוא של בובי (בלו) בלנד מ-1959. ניתן להתרשם שהביצוע של לנגן לא שונה מאוד מהמקור הנהדר. זה שיר נהדר. קלאסיקה:
השיר השלישי בתקליט הוא יצירת מופת של ממש! שיר מדהים. אין מילים:
הביצוע המקורי הוא של כותב השיר, Tim Hardin, מתקליטו "Nine" משנת 1974:
ניתן להתרשם כי הביצוע של לנגן אינו מתרחק מהמקור של טים הארדין.
למה להתרחק. זה שיר כל כך טוב ונשכח, שכאשר מרק לנגן בחר לבצע אותו, היה זה ביצוע הקאבר הראשון לשיר.
גם הגרסה המקורית של הארדין, לא הייתה מוכרת. השיר מעולם לא נכלל באוספי המיטב שלו.
פרט טריוויה שלא תקראו בשום מקום אחר: העיר שילה, אשר הייתה אתר לאחד הקרבות הנודעים והעקובים מדם של מלחמת האזרחים האמריקאית, מצויה במחוז הארדין במדינת טנסי. האם זה מקרה? מחוז הארדין קרוי על שם קולונל ג'וזף הארדין, קצין בצבא הדרום במלחמת האזרחים. האם טים הארדין הוא בן משפחה של ג'וזף הארדין?
השיר הרביעי בתקליט Creeping Coastline of Lights, שיר פנטסטי. מאד שנחשפתי לאלבום הזה, האזנתי לשיר הזה אין ספור פעמים, לבלי שובע:
הביצוע המקורי הוא של להקת The Leaving Trains מתקליטה Well Down Blue Highway משנת 1984, מהיר ורוקיסטי. שונה מאוד. כיף להכיר להקה טובה ונשכחת דרך השיר הזה:
נראה שמרק לנגן מוצא בשיר הזה, בפרייזינג שלו ובהתאמות הקטנות, מנגינה יפה יותר מאשר המקורית. השיר, מבחינת הלחן, נשמע טוב יותר בביצוע שלו. כאילו שיפר אותו.
השיר החמישי בתקליט הוא Badi-Da של פרד ניל (מי שכתב את השיר Everybody's Talkin). הוא שר על כמה הוא עייף מלהסתובב בעיר הזאת ועד כמה חיי הלילה שלה מורידים אותך שאולה. שיר מצוין:
זהו הביצוע המקורי של פרד ניל משנת 1966, מאותו התקליט שהניב את השיר Everybody's Talkin אשר הפך ללהיט עולמי בגרסת הקאבר של הארי נילסן, שליוותה את הסרט המעולה "קאובוי של חצות" של ג'ון שלזינגר (1969) בכיכובם של דסטין הופמן וג'ון ווייט :
השיר השישי,Consider Me, עוד שיר נהדר, במקור B-Side לסינגל של זמר הבלוז-סול Eddie Floyd מ-1969:
והנה הביצוע המקורי של אדי פלויד משנת 1969: 
השיר השביעי On Jesus' Program, שיר גוספל נהדר של ה-Sunset Travelers משנת 1964, בביצוע פנטסטי של לנגן:
הנה הביצוע המקורי והנפלא משנת 1964:
השיר השמיני Little Sadie הוא שיר פולק-בלוז עממי, בלדת רצח, מתחילת המאה העשרים. מילות השיר הן מונולוג של גבר שירה למוות בסיידי, יתכן שהיא בת הזוג שלו, והוא נמלט, נעצר ונכלא.
לשיר ביצועים אין ספור והוא ידוע גם בשמות שונים. הנה הביצוע היפה של לנגן:
הנה הביצוע של דוק ווטסון מ-1962:
השיר התשיעי בתקליט, Together Again הוא ביצוע לקלאסיקת קאנטרי, של Buck Owens מראשוני המשלבים קאנטרי ורוק, שהביטלס הקליטו להיט שלו (Act Naturally ששר רינגו סטאר):
ניתן להתרשם מהביצוע המקורי מ-1964. שהנצנצים לא יטעו אתכם, מדובר בסטייל די חדשני לזמנו:
השיר העשירי בתקליט, Shanty Man's Life, שיר פנטסטי, פולק עממי ולנגן נותן לו ביצוע נהדר:
כשיר פולק עממי אין לשיר מבצע מקורי. ההקלטה המוקדמת ביותר הקיימת היא של Sam Eskin משנת 1951.
השיר נודע ברבים באמצעות התקליט Inside Dave Van Ronk, משנת 1962. זה הזמר והתקליט שעל בסיסו כתבו האחים כהן את התסריט והדמות לסרטם Inside Llewyn Davis. הנה הביצוע:
השיר החותם את התקליט הוא Boogie Boogie, שיר נשכח מ-1972 של זמר הפולק Tim Rose:
את הביצוע המקורי לא הצלחתי למצוא. יש משהו מיוחד בתקליט הזה. על אף שהחומרים לקוחים ממקורות רחוקים למדי, מבלוז וקאנטרי של שנות החמישים ועד לפאנק של שנות השמונים, התקליט נשמע הרמוני וזורם מהבחינה הסגנונית. מארק לנגן שר כל כך טוב בתקליט הזה. האזנתי לכל ההקלטות שלו ובשום מקום הוא לא נשמע טוב כמו כאן, גם לא בהופעות. בקיצור, תקליט חד פעמי!
לסיום, סיפור קטן. שנתיים לאחר שיצא התקליט המופלא הזה, הוציא לנגן תקליט נוסף Field Songs, הפעם על טהרת חומר מקורי. אחד השירים Don't Forget Me, עשוי להישמע לכם מוכר. האזינו:
מדובר בהעתקה, קרוב לוודאי לא מודעת, של "טיול לילי" של עמוס אטינגר ומאיר נוי, אשר הוקלט ע"י הדודאים בשנת 1959 והפך לקלסיקה ישראלית.
היכן שמע לנגן את הקלסיקה הישראלית שצדה את אזנו, לא זכינו לשאול אותו. הנה המקור בגרסה מסוף שנות השישים:
בהופעה במועדון "זאפה" בתל אביב, ב-20 במאי 2010, ביצע לנגן את השיר כשהוא אומר: "את השיר הזה, הלוויתי (Borrowed) מכם". הנה ההקלטה מתל אביב, ניתן לשמוע את הקהל שר את ההו הו מטיול לילי בפזמון ואת לנגן מחייך:
The Music Nudnik 
נועם, תודה על הפוסט ועל ההשקעה.. זה ממש לא דבר מובן מאליו ואני יודע כמה זמן צריך להקדיש לכך החל בהקשבה, דרך איתור הקטעים המקוריים, הקשבה להם, השוואה בין קטעי המקור לקאברים וכלה בפוסט עצמו.
היחס שלי לקאברים הוא אמביוולנטי. מצד אחד רוב הקאברים חסרי ערך מבחינתי אלא אם כן יש להם ערך מוסף שמביא עמו האמן המבצע. זה יכול להיות טוויסט שונה למקור, כמו שלנגן ביצע לחלק מהקטעים וזה יכול להיות בזכות האמן עצמו בגיבוי ההפקה הנכונה. לעניין זה אזכיר כמובן את ג'וני קאש וסדרת ה"אמריקן רקורדינגס" שלו (רבאק , זה ג'וני קאש!! כלומר, מי יכול עליו…) דוגמא אחרת אלו קאברים כמו שביצעה בזמנו להקת אגרול בהופעותיה ללהקות פרוג שחלקן חלפו מהעולם. היה לזה ערך רב משום שאין כבר סיכוי שאראה את ג'נסיס עם פיטר גבריאל ואגרול ביצעו את זה כל כך טוב שזה היה כיף אדיר. דווקא בקטע של טים הרדין, לנגן, לא הייתי אומר נפל, אבל אני מעדיף את המקור ואת צורת ההגשה של הארדין, אבל בעצם הכללתו של הקטע הזה באלבום, לנגן תרם במשהו לחשיפתו של הקטע המעולה הזה שכל "אשמתו" שנכלל באלבום פחות ידוע של הארדין. אני אמשיך להקשיב לקטעים ובינתיים תודה שמצאת לי תעסוקה לשבת, ולא שלא הייתה לי 🙂
נעם תודה, כפי שכתב מעל זאבי ידידי, אתה משקיען אמיתי. אהבתי את מה ששמעתי בלי שום קשר לגרסאות המקור, שהרי רובן ככולן obscurities ומעולם לא נתקלתי במי מן השירים שלניגן החליט לבצע בגרסאות משלו. זה הרבה יותר קל מאשר לקחת שירים מפורסמים ולתת להם גרסאות מחודשות, כפי שלמשל עשה ג'וני קאש.
סיקרנת אותי עם מרק לנגן, ועכשיו אחפור קצת במוסיקה שלו.
תודה בן. אני לא בטוח שיותר קל לבצע קאבר לשיר לא ידוע. האתגר הוא אותו אתגר: לפענח שיר ולתת לו פרשנות משלך. עם שירים שהם להיטים, לפעמים די לשיר אותם "יפה" כמו בתכנית ריאליטי/איידול והקהל יוצא מדעתו. אני חושב שההישג הגדול של התקליט הזה הוא שרצף של שירים מג'אנרים ותקופות שונים, ייצר תקליט אחיד והרמוני והכי חשוב, מצוין.
תודה זאב. סדרת אמריקן רקורדינגס של ג'וני קאש אהובה עלי מאוד. הכללתי שיר ממנה בפוסט "ארבע רוחות חזקות", וכתבתי שהביצוע של קאש הוא האהוב עלי ביותר. לצערי הרב לא ראיתי את אגרול בהופעה. כשהם היו פעילים, איש לא המליץ לי עליהם. חבל. אני אוהב מאוד את הביצוע של לנגן לשילה. הוא לא עולה על המקור. יש בו עומק. שוב תודה על התגובה. כיף לדעת שיש מי שקורא וחווה את הפוסטים. אתה קורא פלאטיניום של הבלוג הזה 🙂
נעם יקירי, תנוח דעתך, יש לך עוד כמה קוראים. רק היום אחרי שהיונייטד ניצחו, התפניתי גם להאזין קצת יותר ברצינות ונהניתי עד עמקי נשמתי. אתה עושה כאו מלאכת קודש ממש ואשמח אם תמשיך בשליחות המיסיונרית הזו שלקחת על עצמך. תבורך.
תודה בנצי. כיף לכתוב כשיש קוראים מתעניינים כמוך. זה באמת אחלה תקליט עם בחירת רפרטואר מוצלחת ומעניינת.
אגב, המשחק של יונייטד: ראיתי אותו בבר של אוהדי ליברפול. הם היו נחמדים מאוד אבל הייתי שם אוהד יונייטד היחיד, הרגשתי לגמרי בקופ. מחצית ראשונה נהדרת, מהטובות.
תודה נעם, מאמר כהלכה. אכן, גרסאות כסוי לשירים חשודות באזני המבקרים והקהל כנסיון של האמן לנכס לעצמו הצלחה לא לו, על אחת כמה וכמה כאשר מופק תקליט שלם שכזה. אלא שתהליך היצירה מורכב מאד ודורש מהאמן כשרון, עצמאות ויכולת לעבד חומרים פנימיים למוצר חיצוני. אומנות היא יכולת פנימית המגורה ע"י גורמים חיצוניים, וכל אמן יפרט בחפצה מי היו האמנים שהשפיעו עליו בתחילת דרכו ומי הם המשפיעים עליו כעת. גרסת כסוי ראויה להיראות גם כהכרת תודה של האמן את אלה שהאירו את דרכו. ישנם אמנים שיישתמשו במילים דומות ע"מ להציג שיר אותו הם עומדים לבצע בגרסת כסוי. אני מעוניין להמליץ בהזדמנות זו על התקליט "מדוזה" של הזמרת אנני לנוקס, המורכב כולו מגרסאות כסוי. הדברים שלנוקס כותבת על גב עטיפת האלבום יכולים לשפוך אור נוסף על הדברים שנכתבו במאמר ובחלק מהתגובות בזכותן של גרסאות כסוי והמניעים שמאחוריהן.
תודה אופיר. אני מסכים עם דבריך. איני מכיר את האלבום של לני לנוקס ובהמלצתך, אאזין לו. אופיר פלמון? כמה שמח אני לגלות שזה אתה, הרי לא דיברנו מאז התיכון. אני ממש נרגש מזה שאתה עוקב אחר הבלוג שלי 🙂
כן, זה אני.. גיליתי את הבלוג שלך דרך קישור באחת מכתבות המוסיקה באתר הארץ. הצטרפתי ומאז אני קורא פוסטים אחורה כשמזדמן לי. זה מרגיש כמעט כמו אז, אצלך בחדר, כשאתה מחליף תקליטים על מערכת המזוודה הקומפקטית, מסביר חומר רקע, מבאר דקויות, מתלהב ומלהיב. הייתי מוסיף את השורות האלה כבית רביעי ל"זמנך עבר" של אהוד בנאי, אך אין צורך. לפחות גמרתי שיעורים…
אתה עושה לי דמעות בעיניים (באמת!). אתה זוכר את המזוודה, לא יאומן.
נזכרתי וחשבתי עליך כשכתבתי את הפוסט "שנת החתול ברמת גן 1976" שבו פתחתי בסיפור על תמיר מיליקובסקי (שגם ממנו לא שמעתי מאז בית הספר) וחנויות התקליטים של רמת גן באותן שנים (ראית? אני בטוח שיש לך מה לכתוב שם בתגובה). אשמח מאוד לשוחח אתך. ראיתי את צילומיך היפים באתר שלך. האם אתה צלם בפול טיים? איך התגלגלת לאומהה? אתה מוזמן להתקשר 972-50-6216713.
יש דברים שלא שוכחים, גם אחרי המון זמן. אולי זה הזכרון הרענן ואולי החוויה עצמה. אשמח מאד לשוחח. בדוק נא את הסקייפ שלך…
אני עוסק בצילום אמנותי קרוב לעשרים שנה ומציג כעת תערוכה גדולה כאן בעיר. אספר עוד בע"פ..
יופי של פוסט. תודה נועם!
עם כווול הכבוד.לדיסק הזה.ויש כבוד:מעניין אותי מה היית כותב על האהוב על: Whiskey For The Holy Ghost
נועם! וואו!! איזה פוסט מקסים! ומושקע! ומרתק! תודה!
תענוג, תודה נועם
🙂
פוסט מדהים – עלה לי הרבה כסף בחנות של אייטיונס…. תודה נעם
נועם שלום,
היום התוודעתי לראשונה לבלוג המקסים שלך ואני בטוח שאחרוש עליו עוד הרבה…
במיוחד התחברתי לפוסט הראשון אודות האהבה לחנות התקליטים ול-pink floyd וכן לאל סטיוארט.
לעניין הפוסט הזה- אני ממליץ לך להאזין (ולצפות) בקליפ שבו Joe Bonamassa & Beth Hart – שני אמנים מדהימים בפני עצמם (שלדעתי ראויים לפוסט נפרד) מבצעים את I will take care of you.