יש תקליטים שראויים להיחשב קלסיקה. להיכנס לקאנון, אבל משום מה, אע"פ שהיו הצלחה עולמית, הם לא זוכים לאותו מעמד קאנוני. כאלבומים, לעתים הם אפילו נשכחים. השירים המעולים מוצאים דרכם לאוספים והיצירה השלמה, ה"אלבומית", איך שהוא, מתפוגגת לה מההכרה.
כזה הוא האלבום המופתי הזה. אני זוכר את עצמי, נער, קונה אותו ומתאהב בו. 1976. עוד מעט 40 שנה. לא נוסטלגיה מביאה אותי לכתוב עליו. בשנים האחרונות חשבתי לא פעם על התקליט הזה ועל גורלו. כל פעם שאני מאזין לו, מתחילתו עד סופו, תמיד אני מציין בפניי כמה רצף השירים והצליל, מעוררים בי התפעלות. לעזאזל, כמה הוא טוב. כאילו, עוד תקליט של הביטלס (תגידו שאני מגזים. לא בטוח).
בעיני, המוצלח והמצליח ביותר מבין התקליטים הממשיכים את מורשת הביטלס. לא פלא שגם ג'ורג' האריסון וגם פול מקרתני שכרו את ג'ף לין (כותב כל השירים, הזמר, הגיטריסט והמפיק של ELO), כמפיק מוזיקלי.
יש כאן רצף שירים מעולה. יוצא דופן ממש. כמו בתקליטי הביטלס הטובים. כל שיר Killer (נו טוב. יש שיר אחד שלא. רק אחד). במושגי העת הזו, זה כמעט בלתי נתפס. כמה מהשירים היו להיטי רדיו בינלאומיים, אבל גם אלה שלא, היו מפארים כל תקליט רוק ובוודאות היו מוצאים מקומם באוסף המיטב של כל להקה.
השיר Mission הוא מהאהובים עלי במשך רוב חיי. אלפי פעם האזנתי לו. Shangri-La ואלה המוכרים, שהיו להיטים. מה אומר?
הנה כל התקליט, לפי הסדר. האזינו (אפילו אם אתם מכירים), האין זה רצף מדהים?
עניי המיתרים במוזיקה של ELO זה משהו שראוי להתעכב עליו. הוא יוצא דופן. זה לא להקת רוק עם תזמורת. למיתרים יש כאן תפקיד מיוחד, שיוצר צליל רב שכבתי. זה היה מאוד יוצא דופן בעשור המקלדות האלקטרוניות שפיארו את כל הבמות.
מה, אם כן, הסיבה לכך שהתקליט המופלא הזה לא נמנה על הקלסיקות, או שאינו נמנה על צמרת רשימות התקליטים הטובים ביותר השונות?
נראה לי שהסיבה העיקרית היא ש-ELO היו להקה לא "קולית". היא הייתה מצליחה מדי ופופית מדי לרוקרים, לאנשי הפרוגרסיב וכו'. היא הייתה מאוד לא סקסית, לאחרים. נפלה בין הכיסאות, כאילו הייתה להקת מצעדים בת זמנה, ולא היא!
כמי שגדל באותן שנים אני בהחלט זוכר את היחס הזה ללהקה הזו, שכיכבה בתכניות כמו "עד פופ" וכו'. אבל כמו בביתי, ראיתי בתקליטיות של עוד "פיין שמקרים" כמוני, את התקליטים, במיוחד את זה ואת Out of the Blue שיצא אחריו, אך, לטעמי, מוצלח פחות.
אני חייב להודות, שבאותן שנים, אהבתי מאוד את התקליט וגם את זה שבא אחריו, אבל פחות החשבתי אותם מדברים אחרים שאהבתי. לא הייתי מעז להצהיר שאני אוהב את ELO. עם החברים בחדר, שמענו ג'טרו טול, ג'נסיס, יס, ביטלס, פול סיימון ומה לא. ELO, פחות. לא.
ELO לא הייתה להקת הופעות טובה במיוחד, בעיקר מהסיבה שהצליל רב השכבות שלה, המנוגן, האקוסטי, היה תוצאה של גאונות האולפן של ג'ף לין. הוא גם ניגן את רוב הכלים בעצמו. לשחזר את הצליל הזה בהופעות של שנות השבעים, היה קשה מאוד. ואכן, ישנן כמה הופעות מצולמות מהשנים הטובות והן מדגימות זאת. לא סוחף. בנוסף, בשנות השמונים האלקטרוניות, המיתרים האקוסטיים האלה, עם גיטרות ופסנתר, היו זרים לצליל הנוהג.
הזמר, כותב כל השירים והמפיק, ג'ף לין, הוא דמות נחבאת אל הכלים. הוא לא אהב להופיע אף פעם. בראיונות אמר, שאולפן ההקלטות הוא המקום האהוב עליו ביותר.
בעודי כותב פוסט זה, נגשתי ליו טיוב כדי להביא משם סרט הופעה כלשהו, להדגים את טיעוני, ולהפתעתי גילית שם, כי לפני שלושה שבועות, ב-14/9/14, נערך מופע ענק בהייד פארק של ELO של ג'ף לין.
מדובר בג'ף לין וריצ'רארד טנדי מהלהקה, עם נגנים רבים ותזמורת BBC. איזה מופע נפלא. הנה המופע שבינתיים זמין לצפייה והאזנה ביו-טיוב:
אשמח לקרוא דעות.
The Music Nudnik 
איזה כיף שכתבת על הלהקה שאני אוהבת כל כך!
למדתי (כתמיד בבלוג שלך) דברים חדשים ומעניינים, למרות שאני מודה שאוהבת יותר את Out of the blue.
תמיד תהיתי איך זה שהיא לא מושמעת יותר או מדוברת יותר. אבל אז החלטתי ביני לביני שרק אנשים עם יכולת האזנה והנאה מרובדות במיוחד יכולים ליהנות ממנה, וברכתי על היום בו ג'ף לין נולד.
ואיזה תענוג הוידאו הטרי של המופע.
תודה על מתנת סוכות משמחת 🙂
תודה לך. ההופעה זו שעה וחצי של תענוג.
נכון לשבת בבוקר הוידאו אינו זמין…….באסה!!
זמין ישירות באתר יוטיוב ולא דרך הלינק….אנחת רווחה!!
היי נועם,
איזה כיף , איזה כיף שיש אותך שתמיד תזכור להזכיר לנו נפלאות נשכחות.
.אני חושב שיש לי אותו בוויניל.
אחפש ואקשיב מחר , שבת בבוקר.
.שוב תודה.
.עוזי "התנין"
הי נועם, אחת הלהקות האהובות עלי מאז ומעולם. ההופעה, כיף גדול!
שרון
מהלהקות ששומעים אין מצב שאתה לא מזמזם לך חלק גדול מהשירים ELO נכון אולי שלא היתה להקה של החברה קולית כזאת אבל כיף לשמוע אותם איזה עטיפות תקליטים עשו הופעה נהדרת תודה
מדוע האלבום אינו קלאסי? את רוב הסיבות האפשריות מנית ברשימה, וניתן אולי להוסיף כמה. מוסיקת הדיסקו צברה אז השפעה רבה, ולהקות נדרשו להיראות טוב לפחות כפי שנשמעו. אציין את בלונדי שהוציאו תקליט בכורה מצליח באותה שנה (לא קניתי אותו אבל אני זוכר את דבי הרי בריריות רבה) ואת Saturday Night Fever של ה-Bee Gees שיצא שנה מאוחר יותר. האלבום שבו עסקינן הפגין נוכחות לא רעה במצעדי המכירות, ושירים מתוכו מושמעים עד היום בתחנות רוק. אני חייב לציין את השימוש המיוחד שעשה פול תומאס אנדרסון בשיר Livin' Thing בסצנת הסיום של סרטו Boogie Nights. הכל נשמע מאז אחרת…
אני כל-כך מסכימה עם כל מילה שכתבת. אכן תקליט ענק, אכן לא קיבלו את הכבוד המגיע להם ואני שמחה שיש עדיין כמה אנשים, 50 אלף בערך, שחושבים אחרת לגביהם. הייתי נערה מעריצה שלהם בישראל של אותם הימים. קווין הייתה הילד הרע -בצדק – עם פרדי הכריזמטי והקולים באמת אהבו אותם -שוב בצדק. גם אני. אבל אני הלכתי שבי אחרי השילוב המדהים בין הכלים והצלילים הקלאסיים והכלים המודרניים שהשתלבו בצורה מושלמת זה עם זה. והם לא השתמשו בכלים האלה ביצירה אחת או שתיים – כמו קינג קרימזון, לד זפלין ודומיהם -כאן הם היו חלק אינטגרלי מהלהקה והופיעו בכול שיר וזה היה חידוש מדהים בעיניי בשעתו שנתן צליל שאהבתי מאוד. אבל ג'ף לין לא היה כריזמטי על הבמה, שוב כמו מרקורי, והם עברו בהדרגה לצלילים יותר דיסקויים -דיסקברי וקסנדו – ומיד לקחו את כל המכלול של העשייה שלהם ותייגו אותם וכבר ל נשמע טוב להגיד שאתה אוהב את אי-אל-או. עם השנים שכחתי מהם ואת התקליטים שלהם ששחקתי עד דק על הפטיפון מסרתי יחד עם כל הויניל כשהפטיפון שלי נשרף. עכשיו בעקבות ההופעה בהייד פארק – מופע מושקע ומדהים – הכול הציף אותי מחדש. אני מקשיבה לשירים שלהם ביוטיוב ובמרחק של 35 שנה קולטת עד כמה השירים טובים אז והיום. מתמוגגת, מתרגשת, והזיכרונות מציפים אותי. עיניי מתמלאות דמעות של שמחה והמילים יוצאות מגרוני בלי שאני אשים לב. חרשתי את יוטיוב והורדתי את כל הקלאסיקה שלהם למחשב. אני עומדת להיפגש מחדש עם להקת נעוריי ואני על ענן. עכשיו אני רק רוצה שיחזור על המופיע הזה גם כאן.
כמה שמח אני לקרוא את מה שאת כותבת.
תודה נועם כמה טוב להיזכר בלהקה המדהימה הזו.
איזה כיף הם בדרך לארץ.
תודה. הם לא בדרך לארץ. מי שבדרך לארץ זו להקה שמנגנת את המוזיקה שלהם, להקה ששייכת לאחד הנגנים הלא משמעותיים. אי אל או הייתה להקה של ג'ף לין, שכתב את כל המוזיקה וגם ניגן ברוב הכלים בהקלטות ושל ריצ'ראד טנדי, שניגן קלידים. הם לא באים. לצערי.
שלום לכולם, אני לא יודע מי מבין כותבי התגובות כאן נכח בהופעה חיה של להקת ה-E.L.O. לי התמזל המזל. בשנת 1981 הייתי סטודנט צעיר שבילה את חופשת הקיץ אצל חברים בארה"ב. באותו זמן כבר הייתי מאוהב בלהקה והבנתי שמדובר במשהו איכותי בסדר גודל של להקת החיפושיות והפינק פלויד – וזו לא הגזמה כלל!! אני כבר לא מדבר על הגאון היוצר ג'ף ליין שחברי להקת החיפושיות, ובעיקר ג'ורג' הריסון המנוח ביקש את קרבתו האישית והמוסיקלית. ההופעה שבה נכחתי נערכה בקוליסאום בניו יורק ובאותם ימים יצא לשוק התקליט Time של הלהקה.
הלהקה הייתה ידועה גם בפעלולים הבימתיים שלה, וגם בהופעה זו עלה "רובוט" לבמה ונתן את הפתיחה מהתקליט האחרון. ההופעה הייתה מחשמלת הרבה יותר מהרכבת החשמלית שחזרתי איתה לביתו של חברי ברובע ברונקס
(ובאותם שנים לנסוע ברכבת התחתית בשעת חצות לא הייתה בדיוק חוויה נעימה…).
לעניות דעתי, הלהקה לא זכתה למקום הראוי לה בפסגת היצירה המוסיקלית ולבטח יש לכך סיבות שונות, אך אף אחת מהן אינה נוגעת באיכות ובטיב המוסיקה שהפיקו שבעת הנגנים בהנהגתו של ליין. קשה לי היום לשמוע את המוסיקה העכשווית שיש בה בעיקר משום יחצנות ותו לא אל מול האיכויות הנפלאות של שנים עברו. ההפסד הוא כולו של הדור הצעיר הנחשף לחומרים רדודים כל כך, ואני חוזר ואמר זאת לילדיי. המשיכו ליהנות מהשירים הנפלאים של הלהקה. יש לכם טעם נפלא ואל תתייחסו לרעשים ברקע…
חיים
היי נועם לפני כמה ימים ראיתי הופעה חיה שלהם וזה החזיר אותי 40 שנה אחורה לימי הנעורים שלי ברמת גן ונזכרתי בפוסט הזה שלך תודה לך ויישר כוח! איזו נוסטלגיה נעימה! תודה לך
טובה מקנדה