קטגוריה: סיפורים אישיים על מוזיקה

איזה בלוז… הולי מאמא!!!

יש לא מעט תקליטי אורגן, גיטרה וטנור סקסופון שהפכו לקלאסיקה. מרביתם בכיכובו של ג'ימי סמית'. גם ג'אק מקדאף, סטנלי טרנטיין, שירלי סקוט, ג'ין אמונס, אייק קוויבק, גראנט גרין ואח' תרמו כמה כאלה.

אני מאוהב בתקליט שכזה, 'Hootin' 'N Tootin שמו, אבל דווקא תקליט מתוצרת מוזיקאי משני ונשכח, Fred Jackson, כזה שגם בשנות פעילותו, היה אלמוני, לא נחשב, בקושי הוקלט, לא זכה לכל הצלחה וכיום אפילו לא ידוע מה עלה בגורלו.

לטעמי, מדובר בתקליט מופלא, לא פחות, של סקסופוניסט בשם פרד ג'קסון שמעט מאוד ידוע על הקריירה שלו ונגינתו מונצחת ע"ג ארבעה תקליטים בלבד. התקליט הזה, הוא היחיד על שמו, בראשותו.

כל כך מעט ידוע עליו עד כדי כך שבשום מאגר מידע לא מצוין מועד פטירתו (הוא יליד 1913 ונגני ג'אז שחורים, רובם לא חגגו 60) ובעצם, לא ידוע מה קרה איתו ממחצית שנות השישים. הוא פשוט נעלם מהזירה. כנראה נאלץ לפרוש מעסקי המוזיקה, או שהפך לנגן אלמוני בתזמורת מקומית היכן שהוא ברחבי ארה"ב או שאולי נפטר. מכיוון שמעטים מאוד מתעניינים בגורלו, קרוב לוודאי שלעולם לא נדע.

קודם להקלטת התקליט הזה (בפברואר 1962) ובמהלך שנות החמישים, ניגן פרד ג'קסון בתזמורות R&B ובלוז, של צ'אק ברי, בי.בי קינג ואחרים, מבלי להותיר חותם. גם כאשר הוציאו את תקליטו היחיד הזה ע"ג דיסק (1998), לא הצליחה חברת התקליטים הבינלאומית EMI לגלות פרטים אודות גורלו. מפיק ההוצאה המחודשת, אוהב וידען הג'אז מייקל קוסקונה כותב בחוברת הדיסק כי דבר לא נשמע אודותיו לאחר שנת 1964 ולא ידוע עליו דבר.

שמעתם פעם על דבר כזה? ניתן להעלות על הדעת מקרה של אמן מוזיקה אמריקאי שהוציא תקליט נפלא בשנות השישים, בחברת תקליטים מכובדת (Blue Note), ואף אחד לא יודע מה עלה בגורלו מאז ועד עתה?

האורגניסט Earl Van Dyke ארל ואן דייק  (1930-1992), גם הוא לא מרובה הקלטות בתחום הג'אז, אך להבדיל מג'קסון, הוא ממש לא נעלם, אלא עשה קריירה יפה כראש הרכב הבית של חברת התקליטים Motown, ה- Funk Brothers ואף הוציא שלל סינגלים תחת שמו. הוא מנגן בקטע הידוע I Heard It Through the Grapevine בביצוע מארוין גאי ובקלאסיקות סול רבות.

גם הגיטריסט Willie Jones והמתופף Wilbert Hogan שמנגנים בתקליט, לא נהנו מקריירה. תאמינו או לא, מלבד התקליט הזה, כל אחד מהם זכה להיות מוקלט באלבום נוסף בלבד. זהו. ווילי ג'ונס היה חברו של ג'קסון ללהקה של זמר הרית'ם אנד בלוז לויד פרייס (Lloyd Price). ווילברט הוגאן ניגן קצת בתזמורת של ריי צ'ארלס.  לא ידוע מה עלה בגורלם בחלוף השנים. קריירה או לא קריירה, הם עושים את העבודה יפה בתקליט הזה.
'Hootin' 'N Tootin הוא תקליט פשוט מאין כמותו. בלוזי, גרובי להפליא שזוכה אצלי להשמעות רבות עד אין קץ. במבחן תדירות ההאזנה, הוא "לוקח בהליכה" את כל תקליטי האורגן האחרים. כל פעם אני חושב לעצמי: איזה יופי של תקליט. איך פרד ג'קסון שאף אחד לא שמע עליו ואיש לא זוכר אותו, עושה כאן בית ספר לנשמה וליופי.

תקליטי אורגן המונד, סקסופון טנור, גיטרה חשמלית ותופים זכו לפופולאריות גדולה יחסית, בתחילת שנות השישים. קראו לסגנון הזה Soul-Jazz ולהרכבים הללו: Tenor & Organ Combo. הייתה תקופה קצרה שתקליטונים מהז'אנר הזה נוגנו במכונות ג'וקבוקס בבארים. מי שאחראי יותר מכל להצלחה היה האורגניסט ג'ימי סמית', שהפך לכוכב על מסוף שנות החמישים ועד למחצית שנות השישים ובעקבותיו צצו עוד ועוד אורגניסטים. לא כל נגני הסקסופון היו מוכשרים לסטייל הזה. הוא אפיין נגנים שחורים, פחות מודרניסטים עם נגינה "ארצית" וגישה למוזיקה של הכנסיה השחורה, לגוספל. ניגוד גמור לבלוז המודאלי המודרניסטי שנוצר בתקליט Kind of Blue של מיילס דייויס וסחף אחריו את טובי מוזיקאי הג'אז במחצית הראשונה של שנות השישים.

אין מה לומר. קלאסיקה מייצגת איכות. לא סתם הופכים תקליטים לקלאסיקה. נו טוב, אבל דווקא התקליט הזה, שלא הפך לקלאסיקה אלא נכשל מסחרית כשיצא בשנת 1962, המוזיקאי המוביל נעלם אל חשכת האלמוניות והתקליט נשכח בחלוף השנים וגם היום הוא מוכר למעטים, דווקא התקליט הזה מציע משהו כל כך פשוט, כל כך יפה ולא דומה לתקליט האורגן האחרים, עד כדי כך שאני חייב, ממש חייב לספר על כך למי שרק סקרן לשמוע ולהאזין.

תקליט מעולה שכדאי מאוד להכיר ולשים עליו (או על קבצים) את היד.

מי ששונא את צליל אורגן ההאמונד (יש כאלה, לא מעט), שילך הביתה. אין לו מה לחפש כאן. מי שאוהב את שילוב האורגן והסקסופון, הגיע למקום הנכון.

כל הקטעים הם בלוזים פשוטים מאין כמותם עד כדי חוצפה ממש, כאילו נוצרו באחת על המקום בשניה וחצי. כאילו אמרו לעצמם הנגנים: יאללה, בוא ננגן בלוז ב-G והקריצו איזו פראזה בסיסית. כאילו באו להוכיח במפגיע, שבבלוז, הכל זה הרגש (במובן Feel). כאילו שניתן לנגן שלושה צלילים, הכי פשוטים בעולם, אבל עם ה- Feel הנכון, ויש לך בלוז ראוי. ראוי זו לא מילה. נהדר. כזה שאפילו אם תתאמן מבוקר עד ערב, לא תוכל לנגן כמותו, אם אין לך את ה-Feel האותנטי. מין פשטות נפלאה, כמו בית ספר לנשמה, בי"ס לנגינת בלוז ג'אזי. כאילו כל אחד יכול, אבל זהו, שרק מעט יכולים באמת. פרד ג'קסון וחבריו האלמונים מוכיחים שהם יכולים. לך תמצא מישהו שיכול לנגן ככה היום.

דבר נוסף שמאוד יפה ומענג בתקליט הוא הסאונד. התקליט הוקלט ע"י רודי ואן גלדר האחד והיחיד בשנת 1962. התופים מצד שמאל, האורגן במרכז עם נטיה קלה שמאלה, הסקסופון מימין והגיטרה משמאל וכל המצלול עמוק, שקוף ומאוד יפה.

בחירת צלילי ההאמונד גם היא מיוחדת, עם שריקה גבוהה כמעט כל הזמן ומעט יחסית ויבראטו. מבחינת סגנון הנגינה של האורגן, הוא די בסיסי בלי ריצות מהירות כמו אצל ג'ימי סמית. נגינת גרוב פשוטה יותר, בסיסית יותר. כנסייתית משהו.

צליל הסקסופון מלא וחם אבל בלי משחקי צליל, אוויר ורגש. פשוט, נקי, ישיר, חם ופוגע בול בנשמה.

אתם מוזמנים להאזין לכל קטעי התקליט המקורי. הסאונד של חלוניות יו-טיוב בהחלט טוב. בואו נתחיל כדי שתבינו על מה אני מדבר (אכלתי לכם את הראש, נודניק שכמותי):

http://youtu.be/6owOkdcl_GY?hd=1

אין מדובר באיזה קטע נושא מיוחד, אלא בגרוב פשוט.

הקטע השני הוא בלוז איטי, מהמם ביופיו שמורכב מהפראזות הכי בסיסיות בעולם, כאילו פרד ג'קסון מנופף באצבע משולשת כלפי כל המלחינים. כאילו אין כאן כלום, אבל יש כאן הכל. שימו בווליום גבוה, שתשמעו טוב את נגיעות האורגן, הגיטרה ואת צליל הסקסופון, זה הולך נהדר עם בירה:

http://youtu.be/QnDOx1v_iI8?hd=1

הקטע השלישי הוא קטע גוספל גרובי וכיפי שקצת מזכיר את Work Song של נט אדרלי:

http://youtu.be/EJV4fDQigAU

הקטע הבא הוא קטע הנושא. הוא נשמע פשוט ובסיסי ודי דומה במשטותו לקטעים המהירים האחרים, אבל יש לו את הגרוב המיוחד שלו:

http://youtu.be/leJkOcJ5qAY?hd=1

עוד קטע גרובי עם סולו כל כך יפה. למות.

http://youtu.be/ZOKDKf7IA94?hd=1

הקטע האחרון בתקליט המקורי, מה אגיד…

http://youtu.be/HeZ7Dh93A2U?hd=1

חודשיים לאחר שהוקלט התקליט הזה, באפריל 1962 הקליט ג'קסון סשן נוסף עבור Blue Note, באותו הרכב, עם חיזוק של הבסיסט סם ג'ונס. התקליט הזה נשאר גנוז עד שיצא לאור לראשונה כקטעי בונוס בדיסק שיצא ב-1998. גם הסשן השני שווה כך שהדיסק הזה מלא כל טוב.

תהנו וכתבו לי מה אתם חושבים. אני מגזים בהתלהבות שלי מהתקליט הזה? מה אתם אומרים?

Midlake – מטקסס לקנטרברי

התקליט The Courage Of Others, השלישי של להקת Midlake מדנטון שבטקסס, יצא בתחילת 2010 ואני התאהבתי בו מיד ומאז שיצא, האזנתי לו אין ספור פעמים. זה לא טריוויאלי ביחס לעת הזו, שתקליטים, קבצים, חלונות יו-טיוב באים והולכים במאות ואלפים, מואזנים לרגע ונשכחים. מי חוזר היום ושומע שוב ושוב תקליט שהוא קנה או הוריד לפני שנה?

מידלייק היא להקת בחורים מזוקנים עגומי מבט, כפי שניתן יהיה להתרשם מקטעי הוידאו בהופעה בהמשך, כשהדמות המרכזית בלהקה, כותב השירים טים סמית, נראה לעיתים כמו ישו הצלוב בציורי הכנסיות, מיוסר מבט וקדוש.

חרף המראה העגמומי, אין מדובר במוזיקה דיכאונית או אפלה. זו מוזיקה של עלים ירוקים רטובים ממי הגשם, אם יורשה לי להתפייט בגרוש. לטעמי, זה תקליט נהדר. מלודי בצורה יוצאת מן הכלל, עם צליל נפלא, אקוסטי בעיקרו, מושר בהרמוניות קוליות יפייפיות. אין לי ספק שבמהלך השנים ירכוש לעצמו התקליט אוהדים רבים ויהפוך לקלאסיקה. אין סיבה לחכות ולגלות אותו ואת הלהקה רק בעוד עשר שנים או יותר. זה הרי קורה עכשיו, אפשר לתפוס אותם בהופעה, אפשר להביא אותם לארץ, אז בואו נאזין ונדבר על התקליט ועל הלהקה.

הלהקה נוסדה בשנת 2000 ע"י קבוצת סטודנטים לג'אז בביה"ס למוזיקה שבעיר הולדתם, דנטון שבצפון מדינת טקסס, ולמן הקמתה הוציאה רק שלושה תקליטים.
מידלייק היא להקה נועזת למדי מבחינת ניהול קריירה. היא התפתחה ושינתה את סגנונה מתקליט לתקליט. במקור מדובר במוזיקאי ג'אז שערקו לרוק אלטרנטיבי ומשם לפולק. כותב השירים טים סמית', במקור נגן סקסופון, חובב ג'ון קולטריין שניגן עם חבריו העתידיים ללהקה גם ג'ז-פאנק, עד שהתקליט המשפיע OK Computer של רדיוהד תפס אותו בצוואר ומשך אותו מקולטריין ומהג'אז אל הרוק האלטרנטיבי. כפי שיקרה גם בהמשך, חבריו הלכו אחריו.

תקליטם הראשון של מידלייק Bamnan and Slivercork משנת 2004 (שאינו חביב עלי) מסווג לסגנון Lo-Fi האלטרנטיבי והשנוי במחלוקת.

תקליטם השני, Trials of Van Occupanther משנת 2006, הוא תקליט מעולה (!) שזכה לשבחי הביקורת, מבטא השפעה עזה של סנגון הרוק-פולק המלודי שפרח ברדיו האמריקאי בשנות השבעים (CSNY, Fleetwood Mac, America, Bread, Eagles).

על אף הצלחתו המסוימת (תחנות רדיו כמו 88FM השמיעו שירים ממנו) וההבטחה שהייתה בו, הלהקה פנתה לכיוון פחות מסחרי ופחות אופנתי עם התקליט שבפנינו, כשהיא חוזרת אחורה בזמן וחוצה את האוקיאנוס אל האי הבריטי, מחפשת ומוצאת Feel ואסתטיקה של אמנים ולהקות פולק אנגלים (Fairport Convention, The Incredible String Band), כולל אמנים מגזרת קאנטרברי שערבו רוק מתקדם, במוזיקת פולק אנגלית (Caravan, Hatfield and the North) ועד להקות פרוג-רוק מובהקות, בעלות ניחוח פולקי (Jethro Tull, Camel).

האם מידלייק היא להקת רטרו? על זה אפשר להתווכח. לעניות דעתי, התשובה שלילית. על אף ששומעים במוזיקה שלה הרבה מסורת והשפעה ורטרו, איש לא יטעה בה ויאמר כי מדובר בתקליט משנות השבעים. היא לא מתחפשת ללהקה מהעבר, כפי שנוהגות לעשות להקות רטרו.

אני שומע בה משהו חדש ומקורי שהוא לגמרי שלה. היא לא נשמעת לי דומה לאף אחד מהאמנים המשפיעים עליה (כמה מהם לא לטעמי), אף שניתן לשמוע את המסורת ואת ה-Feel המסוים הזה, במוזיקה שלה. היא לא מנסה להישמע כמו מישהו אחר או לקרוץ לאיזו נוסטלגיה. היא בהחלט מחפשת Feel מסוים, ואיכויות מסוימות, מתוך אהבה למוזיקה הזו.

הכל פחות חשוב כאשר השירים כל כך טובים ומרהיבים והכל נשמע כל כך רענן, חדש, מחובר למה שקורה היום באינדי משני צדי האוקיאנוס ובעיקר יפה יפה. אני מחכה לתקליט הבא שלהם בקוצר רוח ובסקרנות, נכנס לאתר האינטרנט שלהם ועוקב לראות מה מתקדם. אני רציני.

מכיוון שכל הקטעים בתקליט מצוינים לטעמי, אני מציע להאזין לכולם והנה הם על פי הסדר בתקליט. בבקשה להאזין במערכת סטריאו או עם אזניות, לא מרמקולים מחורבנים של מחשב. חבל להחמיץ:

קטעי הוידאו הבאים מאפשרים להתרשם מהמראה העגמומי של חברי הלהקה ומחוסר הכריזמה, אבל גם מהכישרון והיופי של המוזיקה, גם כשהיא מבוצעת בהופעה חיה. כאן בהופעת טלוויזיה אצל ג'ולס הולנד. הבחור מימין, עם הראש המוטה לצד כמו ישו על הצלב, הוא כותת השירים טים סמית':

http://youtu.be/fOhld2fgZlY

http://youtu.be/IFAQih6fwbs

וכאן בקליפ רחוב של פרוייקט Sideshow Alley (שהוא פרוייקט הקלטות אינטרנטי מיוחד, שבו מקליטים אמן או להקה מבצעים שיר אחד, ברחוב, בטייק אחד, ללא תיקונים, אבל עם ערך ההפקה המיוחדת של הפרוייקט הזה, שמצטיין בסאונד מעולה וצילום יפה והתוצאות מרנינות. כדאי להציץ באתר הפרוייקט ולהחישף לעוד אמנים עצמאיים):

מידלייק עודה להקה "קטנה". לא מצליחה במיוחד. חבריה עדיין מתגוררים בדנטון, עיר קטנה בטקסס, קרוב לגבול אוקלהומה. אחר הדף שלה בפייסבוק עוקבים, נכון למועד כתיבת שורות אלה, פחות מ-50,000 עוקבים. היא מופיעה בפני קהלים קטנים יחסית וסיבובי ההופעות שלה קצרים ומרובי פסטיבלים. עד כמה הם קטנים וצנועים ניתן להתרשם מדברי התודה שמשמיע חבר הלהקה בטקס שערך מגזין הרוק Mojo שהעניק להם פרס כמופע הטוב של השנה, לשנת 2010. הוא מספר שזה הפרס הראשון שהלהקה זוכה בו מעודה (כשבאותה עת חגגה עשור לפעילותה) ואפילו בעירם הקטנה דנטון, הם הפסידו בתחרות ללהקת קאברים:

לעניין ההשפעות על מידלייק, אני שומע במוזיקה שלה אלמנטים שמחברים אותי ללהקה אהובה עלי מאוד: Camel. למה קאמל? אמנם קאמל היא להקה אינסטרומנטאלית בעיקרה, של קלידים וגיטרה חשמלית (וחליל), ואצל מידלייק כמעט ואין קלידים ובקושי קצת גיטרה חשמלית ואין קטעי סולו של פרוג-רוק, בכל זאת, ה-Feel, הטון של השירה, החליל הדומיננטי, מחברים לי את מידלייק עם קאמל. מה שמאוד מחבר אותי לקאמל ואפילו לקינג קרימזון בתקליטיה הראשונים, הוא סגנון התיפוף. בראיונות ובביקורות לא נזכר שמה של קאמל כמקור השראה. אולי רק אני שומע את זה, אולי זה הגעגוע לקאמל. הנה שני קטעים של קאמל להשוואה. מה דעתכם? יש משהו, או שאני מדמיין? (אשמח אם תגיבו. אם אני מבלבל במוח, תכניסו לי):

מכיוון שלא כל יום כותבים על להקה כמו מידלייק ומכיוון שהתקליט Trials of Van Occupanther משנת 2006, שקדם לזה שעליו אני כותב, כל כך טוב, הנה כמה שירים נפלאים ממנו, אם נותרה אצלכם קוראיי הספורים, עוד מעט סבלנות שלא תצאו מפה לא מכירים את מידלייק לעומק:

האם לא מדובר בשני תקליטים נפלאים בכל קנה מידה? מה לא?

רוצים שוב את ההי-די-הו!

באוגוסט זה טיילנו, תמר, אני, עמרי (7) ויעל (5.5) טיול קמפינג עם קרוואן בצפון איטליה. כשאחד הדיסקים שצרבתי לטיול, השמיע את Minnie The Moocher של Cab Calloway, בגרסה הנפלאה שלו מהסרט The Blues Brothers משנת 1980, עמרי ויעל נדלקו ובקשו אותו שוב ושוב. מה שתפס אותם הוא כמובן הפזמון Hi De Hi De Hi De Ho, אותו שרנו כולנו ביחד, וחשבתי לעצמי: איזה סווינג, איזה גרוב, איזה כיף, איזה יופי. שיר מעולה בביצוע סוחף עם סאונד נהדר:

כשעמרי ויעל שאלו על מה השיר, גמגמתי ו"מרחתי" אותם.

הסיפור של השיר ממש לא מתאים לילדים בגן ובכיתה א'. הדמות הראשית בשיר, מיני, שהיא קשוחה אבל עם "לב בגודל של לויתן", היא "Moocher", כינוי סלאנג שחור מתחילת המאה ה-20 למי שאוהב לעשן סמים של אחרים ולאו דווקא את שלו. מיני מסתבכת עם ברנש בשם סמוקי, ואוהבת אותו, אפילו שהוא "קוקי" (Cokey), ז"א על קוקאין. סמוקי זה, עאלק, מדרדר אותה לסמים ולקרחאנה, כשהוא לוקח אותה לצ'יינה טאון ומראה לה איך "נותנים בגונג" ("kicking the gong around"). ז"א, כפי שנכתב פה ושם, לעשן אופיום. אח"כ יש לה חלומות וכו' וכו' ומילות השיר האחרונות: "מיני המסכנה". אבל מה, הכל בטון שמח, כאילו עיר הנוער בחופש הגדול.

מיני זאת, היא כנראה לא רק סטלנית, אלא אפילו נערת גוגו, חשפנית או שרמוטה ממש, רחמנא ליצלן. הטקסט של השיר מתאר אותה כ-Frail, ז"א עפ"י מילוני הסלנג, קלה לפיתוי וחלשה מבחינה מוסרית, וכאדמונית, חמה ו-Hoocie coocher.  וויקיפדיה מספרת לנו על המושג Hoochie coochie, שהכוונה היא לריקוד בטן מיני מהמאה ה-19 ומכוון לאיברים הפרטיים של האישה.

בסרטם של האחים מארקס "לילה באופרה" משנת 1935, אומר גראוצ'ו מארקס: "אתה מוכן לשלם לו 1,000 דולר רק על מנת שישיר? למה? אתה יכול לקנות תקליט של Minnie The Moocher ב- 75 סנט. תמורת דולר ורבע תקבל את מיני עצמה!"

שמח. לא אפל. לא שיר סמים וסקס של לו ריד, אבל בכל זאת, מין וסמים, לא טקסט שמומלץ להסביר לילדים, אבל על רקע אי הבנת המילים, הטון השמח של השיר והביצוע הנפלא והמשעשע, הפך השיר הזה, בקרוואן שלנו, בכבישי איטליה המקסימים, ללהיט. לשיר ילדים שמח ומבוקש שוב ושוב, ושוב ושוב (כמקובל אצל ילדים בגיל הזה ואצל בחורות :-)) משל היה "בשדה כותנה קבוצת שחורים קוטפת ואו או או החמה יוקדת", כפי שניתן להתרשם מהסרטון.

את הביצוע הנפלא הזה הקליט קאב קאלאווי כשהוא בן 73 והוא נשמע בשיא כוחו. על אף שבסרט נראה קאלוואי בהופעה חיה על הבמה, מדובר בהקלטת אולפן. גרסה וירטואוזית, גרובית ביותר עם סאונד גדול, שקוף ונהדר. השיר נכלל בפס הקול של הסרט שהיה להיט בתחילת שנות השמונים. תקליט ואח"כ דיסק שכיח מאוד בתקליטיות של אותן שנים, של סרט שהעניק קאמבק מפואר לא רק לקאלאווי, אלא גם לריי צ'ארלס, אריתה פרנקלין וג'יימס בראון.

אני מזמין אתכם להאזין תחילה לביצוע הנקי מתקליט פס הקול של הסרט ולאחר מכן לצפות בקטע הסרט, בו מבוצע השיר, שנשמע קצת פחות טוב מבחינת סאונד והוא אינו מלא, אבל מאפשר להתרשם מהאיש ומהסטייל שלו, כשהוא שר ורוקד על הפלייבק:

~

בסרטון נראים ג'ון בלושי ודן אקרויד מחבלים ברכב קרוואן. כשנהגתי בקרוואן באיטליה, כשהשיר העפיל לראש מצעד הפזמונים של מוטק'ה הקרוואן שלנו, לא זכרתי את קטע הקרוואן בסרט. לא ידעתי שיש לי עסק פה עם שיר קרוואן מובהק ומקצועי.

קאב קלוואי, 1907-1994,  הקליט את השיר לראשונה ב-1931 ומכר ממנו מיליון עותקים. השיר נבחר להיכל התהילה של הגראמי ב-1999 והוא אחד השירים החשובים ביותר בהיסטוריה של המוזיקה הפופולארית של המאה העשרים, כפי שניתן להתרשם מהסקירה אודותיו בויקיפדיה.

הביצוע המקורי ממרץ 1931, כשקאלוואי בן 24 בלבד, נשמע וירטואוזי פחות מהביצוע המאוחר, אבל רענן ונפלא כשקולו של קאלוואי הצעיר, באופן טבעי, גבוה בהרבה מקולו כשהוא בן 73. כדאי להאזין:

קלאווי כשהוא בן 41, בשיא כוחו מבצע את השיר בשידור טלוויזיה משנת 1958, כאן הסקאט כמעט זהה לזה מהסרט האחים בלוז:

בסרטון הבא, קאב קלאווי כבר בן 81, שש שנים טרם פטירתו, מבצע את השיר ורוקד, בלי הסקאט המהיר, אבל ברמה שאינה מביישת (ג'רי מאליגן יושב מאחוריו, בלבוש, שיער וזקן לבנים, גם הוא כבר לא איתנו):

אני מניח שהשיר הזה ישאר מעתה מזוהה במשפחתנו עם טיול הקרוואן הנהדר בצפון איטליה בקיץ הזה של 2012. אפשר בהחלט להשתמש בו כשיר ילדים ומשפחה. קשה לעמוד בפני קסמו.