קטגוריה: Americana

The Heartbreakers – להקת על

את שמו ודמותו של טום פטי אני מכיר שנים רבות, אשר במהלכן הוא לא הצליח ללכוד את תשומת לבי. קול מאנפף ואישיות שלא משכה אותי, שיר פה ושיר שם, נשמע קצת כמו בוב דילן. או. קיי.

רק בתחילת שנות האלפיים גיליתי להפתעתי שלטום פטי יש את אחת מלהקות הרוק הכי טובות. Tom Petty & The Heartbreakers היא להקת על. אחת מלהקות הרוקנרול הכי טובות על הכדור. נשבע שלא ידעתי עד כמה הלהקה הזו טובה וחשובה. מסתבר, שבארצנו, לא רבים יודעים. בתקופה זו של חיי, זו אחת הלהקות שאני הכי אוהב.

הסטייל של ה"הארט ברייקרז" הוא מה שמכונה ברוק האמריקאי Heartland Rock (זה הסטייל שברוס ספרינגסטין משויך אליו). זהו תת סטייל של הרוק השורשי (Roots Rock). זה רוקנרול מסורתי במבנה שלו, עם צליל גיטרות, האמונד, פסנתר ודרייב תופים חזק ואנרגטי, לא אלטרנטיבי מצד אחד ובלי תוספות הקאנטרי, כמו באנג'ו, פדל סטיל וכו'. אם השיוך לקבוצת ברוס ספרינגסטין מרתיע מישהו, אז אין סיבה. אני ממש לא מחובבי ספרינגסטין ובכל זאת, מת על ההארטברייקרס.

הלהקה הזאת היא קודם כל להקת הופעות, להקה שהאיכויות שלה "עוברות" פחות ברדיו ואפילו באלבומים ויותר בהופעות, אבל היא לא להקת ג'אם כמו פיש או כמו גריטטפול דד. היא לא מנגנת קטעים ארוכים ולא מתקשקשת. יש לה צליל רוקנרול יפה מאין כמוהו.

ובחזרה לתחילת שנות האלפיים ולהידלקות שלי עליה: מה שעשה לי את זה והדליק אותי על הלהקה הזו הוא מופע טלוויזיוני מדהים משנת 2003 בו נתקלתי במקרה.  הנה בלוז מהמופע הזה אותו מצאתי ביו-טיוב (המופע יצא ב-DVD וב-Blu-ray). איך הם מנגנים. זו מוזיקה שכשאתה שומע, אתה צועק: "רוקנרול!":

http://youtu.be/F8xckVhbCeo

והנה עוד קטע מאותו מופע, הפעם להיט רדיו של הלהקה מאלבום המופת שלה Damn the Torpedoes מ-1979. תגידו שזה לא פצצה. מתי ראיתם ושמעתם לאחרונה גיטריסט כזה?:

ב-2009 יצאה קופסה בת 4 דיסקים (או 7 וינילים) בשם The Live Anthology. אפשר להאזין לה, להוריד אותה ולקנות אותה בכל הפורמטים הקיימים ומי שאוהב רוקנרול, מוטב שלא יחמיץ את חתיכת המוזיקה הזאת.

כמעט 4 שעות של קטעי הופעה שנשמעים כל כך טוב. אסופה פנטסטית של שירים וקטעי נגינה סוחפים.

במושגים של היום, של האזנה לקטעים ולא לאלבומים, באזניות ולא בין שני רמקולים וכו', זה לכאורה מוצר לא רלוונטי. מי צריך 4 שעות של קטעים בהופעה חיה?

אז זהו, שלכאורה לא צריך כל כך הרבה, אבל לא חייבים בבת אחת. זה כל כך טוב שרוצים לשמוע עוד ועוד… ועוד. אני חוזר להקלטות האלה שוב ושוב. אני מוצא עצמי מאזין ומריע, כמה שזה נשמע טוב.

זה מוצר שהכינו אותו בצורה כל כך מוקפדת, עם בחירה כל כך טובה של הקטעים, עם עבודה על הסאונד ועל העטיפה ועל כל פרט, כך שמי שבכל זאת עוד מתרכז במוזיקה, כדאי מאוד לשים על זה את היד או את ההארד דיסק.

והמוזיקה… איזו מוזיקה. כל כך סוחפת. רוקנרול אמריקאי במיטבו. לפני כמה ימים הייתי אצל חבר שהוא אספן תקליטים (ויניל) ושיתפתי אותו בהתלהבותי. הוא ניגש לאוסף שלו והוציא את קופסת הויניל בת 7 התקליטים (לי אין ויניל. אני עברתי לדיסקים ב-1986). לא יאומן כמה הדבר הזה יפה. החזקתי את זה והרחתי את זה… ואיך זה נשמע. הוא הניח תקליט על הפטיפון המשובח שלו. "נפלתי ברצפה", כדברי פולי המנוח מהגשש.

כמה מילים על הלהקה הזו. אני אומר "להקה", כי מדובר בלהקה ולא בקבוצת נגנים המלווים זמר. אע"פ שטום פטי עומד בראש הלהקה, כותב את השירים (רבים בהשתתפות מייק קמפבל) ושר. זו להקה שצמחה בעיר בצפון פלורידה ורק החלטה של חברת תקליטים, הפרידה בן שמו של הזמר לשם הלהקה. מדובר ביחידה קרבית ובנגנים עילאיים. הגיטריסט המוביל מייק קמפבל (שהוא די Band Leader), הקלידן בנמונט טנץ' והמתופף האנגלי סטיב פרוני (שאינו מההרכב המקורי). צריך לראות את הלהקה הזו בהופעה. יו טיוב מלא קטעי הופעה.

כמה דוגמאות מהקופסה הזאת, לאו דווקא מבין הלהיטים. לדוגמא, השיר My Life / Your Wold מ-1987, שיר של פטי ושל מייק קמפבל עם סולו גיטרה סוחף של קמפבל:

והנה גרסה אינסטרומנטאלית נהדרת לשיר הנושא מסרט ג'יימס בונד Goldfinger:

runnin down a dreamלמי שמתעניין כבר, או חוזר לפוסט הזה לאחר חשיפה מוצלחת למוזיקה, ראוי לספר על סרט דוקומנטרי בן 4 שעות (!) משנת 2007, , Tom Petty and the Heartbreakers: Runnin' Down a Dream, שיצר פיטר בוגדנוביץ' (The Last Picture Show), על סיפורה של הלהקה, שהוא סרט מצוין, מעניין ומהנה מאוד. טוב יותר מרוב סרטי הרוקנרול שראיתי. הנה הטריילר לטעימה:

ולסיום, רשימת השמעה שאמורה להכיל את כל 61 קטעי האנתולוגיה. לא בדקתי, אבל ככה זה נראה. אפשר ללחוץ וזה רץ משיר לשיר, במגבלות הסאונד של יו-טיוב.

תיהנו וספרו לי איך היה. אני מת לשמוע מה אתם אומרים:

אווה קסידי – זמרת שחייבים להכיר

על אווה קסידי שמעת? רוב הסיכויים שהתשובה היא: לא!

אווה קסידי היא מין סינדרלה, אבל למרבה הצער, הנסיך על הסוס הלבן הגיע לאחר מותה, בטרם עת.

אווה קסידי היא זמרת שגדלה ופעלה בוושינגטון הבירה, שאהבה לשיר קאברים מכל המינים והסוגים: שירי ג'אז, בלוז, להיטי עבר ומה לא. לא בחירה שנחשבה פופולרית בעידן שלנו, שלאחר הביטלס ובוב דילן.

לפני הכל, אני לא יכול להתאפק ואני חייב לומר: אווה קסידי היא זמרת מופלאה! אם לא שמעתם אותה עד כה, ברוכים הבאים לגן עדן. אתם עומדים ליהנות ולהתאהב.

הייתה לה קריירה צנועה מאוד בעיר הולדתה וושינגטון. היא עבדה כזמרת ליווי בהקלטות ופה ושם היא שרה דואט עם זמר זה או אחר או התארחה פה ושם. קשה לקרוא לזה קריירה. בשעות היום עבדה בגננות נוף ובעיטור תקרות.

במהלך שנות השמונים היא הכירה בסיסט בשם קריס ביונדו שעבד גם כטכנאי הקלטות, שנדלק עליה והתמסר אליה לחלוטין. הוא הכיר לה מפיק בשם אל דייל, והם סידרו לה את אותן עבודות, כזמרת ליווי באולפנים וניסו לקדם את הקריירה שלה.

לאחר כמה שנים בהן הקליטה תפקידי ליווי באולפנים, התחילה להופיע במועדונים קטנים, בניסיון להתגבר על הביישנות שלה שהקשתה עליה מאוד. היא הופיעה בפני קהל שמנה עשרות אנשים ומכרה קלטות עם שיריה בעצמה למעט הקהל שבא לשמוע אותה. בכל זאת, היא רכשה לעצמה מוניטין של זמרת מצוינת בוושינגטון וקהל אוהדים מקומי קטן, אך אוהב ומסור.

ביונדו ודייל ליוו אותה וניסו לקדם את הקריירה שלה, ללא הצלחה רבה. נראה היה שגם היא לא תכננה להיות זמרת במשרה מלאה. היו ניסיונות להחתים אותה על חוזה הקלטות, אבל קשה היה לקטלג אותה לסגנון מוזיקלי אותו ניתן לשווק. היא הרי שרה הכל מכל. כל שיר שהיא אוהבת. חברות תקליטים לא אוהבות את זה. או שאת זמרת פופ, או ג'אז, או R&B או פולק. זה עיקרון ברזל אצל חברות התקליטים האמריקאיות: כל אמן חייב להיות מסווג לג'אנר ברור שיש לו שם ולג'אנר הזה יש בדרך כלל מחלקה בחברת התקליטים או חברת תקליטים המיוחדת לג'אנר. (יש סיפור על התקליט הראשון של להקת Genesis, ששמו From Genesis to Revelation שנכשל לחלוטין, כי חנויות התקליטים קיטלגו אותו במדף תקליטי הדת).

אז זה לא יצא. היא הקליטה הקלטות מקומיות, שרה פה ושם בתקליטי שיתוף פעולה, התארחה במעט תקליטים של אחרים, הקליטה הקלטות דמו (סקיצות) וביצועים בהופעות קטנות, לשירים שהיא אוהבת.

בשנת 1994, לאחר כמה שנים של הופעות במועדוני העיר, ובהיותה מאוד מוערכת ע"י המוזיקאים המקומיים, היא זכתה בפרס מטעם אגודת המוזיקה של אזור וושינגטון די.סי בקטגוריית זמרת ג'אז/מוזיקה מסורתית. מין "פרס רמת גן" כזה.

בתחילת 1996, לאחר שתקוותיה נכזבו, החליטו ביונדו ודייל להפיק באופן עצמאי דיסק מקומי עבורה בהקלטה חיה במועדון הוותיק Blues Alley בוושינגטון. אווה קסידי, שהרגישה לא טוב בשתי ההופעות, לא הייתה מרוצה מההקלטות אבל הדיסק המצוין Live at Blues Alley בכל זאת יצא במהלך אותה שנה וזכה לביקורות טובות בתקשורת המקומית בעיר וושינגטון. הוא לא זכה לחשיפה ולהצלחה מחוץ לאזור וושינגטון.

זה תקליט הופעה כל כך טוב. מאזינים לסטנדרטים שהיא שרה, כמו What a Wonderful World,  Autumn Leaves,  Cheek to Cheek או You've Changed… היא ממציאה אותם מחדש. למילים יש פתאום משמעות כל כך עמוקה וגם הלחן הכה מוכר פתאום נשמע חדש. לא יאמן. כזמרת ג'אז היא לא דומה לשום דבר ששמעתי קודם. אין מילים. מופת! (בתחתית הפוסט יש חלון יו-טיוב עם וידיאו ההופעה. אסור בשום פנים ואופן להחמיץ!)

בהמשך אותה שנה הקליטה קסידי שירים לתקליט אולפן בהפקת ביונדו ודייל. כבר במהלך שתי ההופעות בבלוז אלי, אשר יצאו בדיסק, חשה אווה קסידי כאבים בירכיה. לאחר שעברה בדיקות התברר ששומת מלנומה ממאירה שהוסרה מגבה בשנת 1993, הביאה להתפשטות הסרטן לריאות ולעצמות. לאחר טיפולי כימותרפיה היא נפטרה בחודש נובמבר 1996, כשהיא בת 33, שישה שבועות לאחר שמוזיקאי וושינגטון ערכו ערב לכבודה.

תקליט האולפן היחיד שלה Eva By Heart יצא סמוך לאחר מותה, בשנת 1997. תקליט נהדר. תקליט האולפן היחידי שלה. שנה לאחר מכן יצא דיסק האוסף Songbird, שהכיל שירים משני תקליטיה (ושיר מתקליט שת"פ).

שלושת הדיסקים הנהדרים לא עוררו הדים עד שבשנת 2000, התגלגל דיסק האוסף לידיו של מפיק תכנית בוקר בתחנת הרדיו BBC2 בבריטניה. הוא נדלק ובתכנית הושמעו שירים מהתקליט ובמיוחד הביצוע של אווה קסידי לשיר Over The Rainbow (אותו ביצעה ג'ודי גארלנד בסרט הקוסם מארץ עוץ).

השיר בביצוע של אווה קסידי הפך ללהיט ענק בבריטניה והגיע לראש המצעד ועמו דיסק האוסף Songbird שמכר 200,000 עותקים תוך מספר חודשים.

השמועה על זמרת אמריקאית אלמונית הכובשת את ראשות המצעד בבריטניה עם ביצוע לשיר משנות השלושים הגיעה לארה"ב, ובשנת 2001, לאחר שנמכרו כחצי מיליון עותקים מדיסק האוסף, בארה"ב, נחשפה קסידי המנוחה לקהל הרחב באמצעות תכנית הטלוויזיה Nightline של רשת ABC ששידרה כתבה על קסידי, סיפור חייה ומותה. בן לילה, ככבו כל תקליטיה של קסידי בראשות מצעד המכירות של אתר Amazon.

הנה הכתבה במלואה. שלא תעזו שלא לצפות בה, במלואה:

http://youtu.be/bXU219b3Zdw

מחליקת הקרח Michelle Kwan זכתה במדליית הזהב באולימפיאדת החורף 2002 כשהיא מחליקה לצלילי הביצוע של קסידי לשיר Fields of Gold. סרטון ההחלקה הזוכה, חשף את קסידי בפני העולם כולו והפך את הביצוע, ללהיט:

אווה קסידי היא זמרת מופלאה. צריך רק להאזין בשקט לשיר או שניים ומתאהבים בה. היא שרה לא פעם שירים שהם לכאורה שחוקים ומשומשים, יש שיאמרו, מאוסים, אבל מפיה הם נשמעים רעננים, כאילו נכתבו אתמול רק עבורה. הביצועים שלה לא דומים לשום ביצוע קודם.

קשה להעלות על הדעת, בעידן שלנו, זמרת ששרה שירים מוכרים ואף שחוקים ומאוסים, בליווי גיטרה, באופן כה מאופק ולא רגשני, ויכולה ליצור אפקט כזה. לתפוס אותך בגרון. "להרוג אותך ברכות", באנדרסטייטמנט, בלי אותה רגשנות דוחה וכה מוכרת מתחרויות הזמרים הטלוויזיוניות בסגנון "כוכב נולד", "אמריקן איידול" ודומיהן.

מלבד שני תקליטיה הרשמיים, Live at Blues Alley ו- Eva By Heart, יצאו לאחר מותה ויוצאים כל שנה דיסקים המביאים את כל הקלטותיה, סקיצות שהקליטה עם ביונדו ודייל, הקלטות מהופעות במועדונים וכו'. כל מה שנותר. כמה מהביצועים היפים מצויים רק בדיסקים אלה.

בשנת 2000 יצא התקליט Time After Time, המביא סקיצות שנשמעות מצוין שהוקלטו בתחילת 1996. בתקליט כמה פנינים.

בשנת 2003 יצא התקליט American Tune המורכב מהקלטות שמצא אחד מחבריה של קסידי בחפציו. שני הדיסקים הנ"ל כוללים ביצועים נפלאים, אולם חייבים לזכור כי מדובר באוסף של חומרים שלא יועדו להוצאה לאור וגם איסופם לדיסק, לא יוצר אלבום קוהרנטי שאווה קסידי הייתה מוציאה, לו חיה.

ב-2012 יצא אוסף בן 20 שירים ממיטב ביצועיה, The Best of Eva Cassidy. למי שרוצה דיסק אחד, יתכן שזו תהיה בחירה מתאימה.

ליקטתי עבורכם כמה שירים להאזנה. כל ביצועיה, מכל תקליטי האוסף השונים זמינים להאזנה ביו-טיוב.

מתוך ההופעה בבלוז אלי (הוידאו במלואו בהמשך), הביצוע הנפלא שלה ל-Over the Rainbow, אשר צעד בראש המצעד הבריטי בשנת 2000:

הביצוע ל-Kathy's Song של פול סיימון הוא משהו יוצא דופן:

הביצוע ל-Who Knows Where the Time Goes של Fairport Convention:

http://youtu.be/5xv5t70u-ZI

הביצוע ל-Songbird של פליטווד מק:

Calexico – תענוג ממדבריות אריזונה

Calexicoאני כל כך אוהב את Calexico!

באוגוסט 2009 הם הופיעו בתל אביב ואני הייתי בחו"ל והחמצתי ומאז, ההחמצה הזו רודפת אותי. כמה שמחתי לגלות כי ב-28 בפברואר וב-1 במרץ 2013 הם יופיעו שוב ב"בארבי" תל אביב. אני אהיה בשתי ההופעות. אם יהיו עוד, אדחף גם אליהן.

למה, אתם שואלים? הו דה פאק איז קאלקסיקו, אתם מקשים?

אז ככה. זו להקה עכשווית, פנטסטית, רלוונטית שעושה מוזיקה נהדרת, כיפית, איכותית ביותר. בנוסף לכך שהמוזיקה פשוט נהדרת, קלקסיקו הם חבורה מקסימה. בחורים אינטיליגנטים ומקסימים שכל כך אוהבים מוזיקה ותרבות ומעניין מאוד לשמוע מה שיש להם לומר.

המוזיקה של קלקסיקו היא של דרום מערב ארה"ב. זה לא קאנטרי, זה לא פולק. זה South-West. תחשבו על אמריקנה בניחוח מדבריות אריזונה, עם קקטוסים גדולים, על קאובויז מהסוג שיש לו שפם ולפעמים סומבררו. תחשבו על דיינר במערב בשנות השישים, על מערבוני ספגטי של סרג'יו ליאונה עם קלינט איסטווד ומוזיקה של Ennio Morricone, תחשבו גיטרות סלייד, על Lee Hazlewood ועל ננסי סינטרה, תחשבו על להקת Love. את הכל יש בקלקסיקו, ויותר. וזה נהדר.

Feast of Wire (2003)מאוד כדאי להכיר את המוזיקה ולהיות בהופעות האלה. מדובר בלהקה שבבסיסה Joey Burns שכותב, מנגן גיטרות ושר, John Convertino שכותב ומתופף ואליהם הצטרפו ומצטרפים מוזיקאים נוספים, כמו Paul Niehaus שהוא נגן פדל-סטיל נהדר. זו לא להקה של רוק גיטרות.

על הבמה מנגנים בפדל-סטיל של קאנטרי (זה כלי הפריטה שהוא על ארבע רגליים ומנוגן בישיבה, כשביד שמאל הנגן מעביר גליל מתכת על המיתרים), בחצוצרות בסגנון מריאצ'י מקסיקני, באקורדיאון ולעיתים גם בויברפון. נגינת התופים היא רובה ככולה עם מברשות, מה שלא מקובל ברוק ויותר מקובל בג'אז (בראיון שנערך עמם לאחרונה סיפרו כי הם מאזינים בעיקר לג'אז משנות החמישים. מה הפלא שאני כל כך מתחבר למוזיקה שלהם).

לקלקסיקו צליל וסגנון שלא ניתן לטעות בהם. תזהו אותם מקילומטר ואם זה לא ברור, זו מחמאה גדולה לקלקסיקו, במיוחד בעידן הנוכחי בו כולם נשמעים די דומה (מתי לאחרונה זיהיתם גיטריסט בלהקת רוק עכשווית לפי הצליל והסטייל שלו, כפי שזיהיתם את גילמור, פייג', קלפטון וכו'?)

Carried to Dust (2008)ברנס וקונבנטינו היו חברים בלהקה בשם Giant Sand, וקאלקסיקו התחילה כפרוייקט צדדי של ג'יאנט סנד. במחצית שנות התשעים כל החבורה הזו (כולל חברי ג'יאנט סנד) עברה לעיר טוסון באריזונה, הסמוכה לגבול מקסיקו ולא במקרה. ברנס וקונבנטינו נדלקו על המקום והמוזיקה של קלקסיקו היא במודע מוזיקה שמתחברת עם האזור והמורשת שלו, באתוס האמריקאי. ברנס וקונבנטינו מתרפקים על הדימויים של אמריקה של שנות החמישים והשישים באזור הזה ולצליל שמזוהה עם תרבות הבוקרים המסוימת הזאת ולמערבוני הספגטי האיטלקיים. בכל זאת, המוזיקה שלהם חדשה. זה לא רטרו.

Algiers (2012)קאלקסיקו הקליטו כבר 7 אלבומי אולפן ועוד שלל תקליטי Tour' ועוד שלל שיתופי פעולה ופרוייקטים והפיקו תקליטים, כתבו והפיקו גם לאחרים והותירו את הצליל שלהם, כמו טביעת אצבע.

הנה שלל קטעים מאפיינים של קלקסיקו. הקישורים של שמות התקליטים מובילים לחלוונות יו-טיוב להאזנה לתקליט במלואו, ככל שמצאתי. שווה!

לשם התחלה, הנה דוגמה המבטאת יפה את הסגנון, הקטע Ballad of Cable Hogue בוידאו קליפ מקסים מתקליטם השלישי משנת 2000 Hot Rail:

בחרתי את הקטע הזה כראשון בגלל הדימויים בוידאו קליפ: עיירת בוקרים, מדבריות של מערבונים, מכונית אמריקאית פתוחה משנות השישים ושיר שהוא בעל סטייל מובהק.

וכאן בביצוע מתוך הופעה בתכנית של ג'ולס הולנד בבי.בי.סי, עם ניקו קייס הנפלאה:

המוזיקה של קאלקסיקו לא מתמצאת בשירי בוקרים כאלה, בסגנון לי הייזלווד. הנה קטע טיפוסי, Quattro (World Drifts In) מתוך תקליטם הפנטסטי Feast of Wire מ-2003:

http://youtu.be/rXrDXofcaic

מתוך תקליטם Garden Ruin מ-2006, תקליט מצוין שהוא פחות דרום מערב, פחות מקסיקני מקודמיו, השיר הנהדר Bisbee Blue:

שיר נוסף שאהוב עלי מאוד מהתקליט הזה, Lucky Dime, עם אותה גיטרה נהדרת, אבל כמו רוב התקליט, פחות דרום מערב, פחות מריאצ'י:

ב-2008 הוציאו קלקסיקו תקליט נהדר נוסף Carried to Dust, שבו יש חזרה לצליל המקסיקני שכה אפיין אותם. הנה השיר הפותח את התקליט Victor Jara's Hands אשר נכתב על המוזיקאי והפעיל הפוליטי הצ'יליאני אשר נרצח ב-1973:

קלקסיקו באים לישראל עם תקליט חדש ומוצלח, Algiers אשר יצא בספטמבר 2012. זה תקליט עמוק ודי מלנכוליהקרוי ע"ש המקום בניו-אורלינס שבו הוקלט. הנה הקטע Para מתוכו:

והנה קטע הנושא מהתקליט הזה, שהוא קטע אינסטרומנטלי:

שיר נפלא מהתקליט הזה הוא Puerto וכאן הוא בביצוע אקוסטי של שלוש גיטרות, בהופעה של תכנית רדיו בפורטלנד אורגון באוקטובר 2012:

קלקסיקו השתתפו בכל מיני פרויקטים, שיתופי פעולה, כתבו מוזיקה לאחרים והפיקו תקליטים. הנה שיר נהדר שכתבו והפיקו עבור תקליט הקאמבק של ננסי סינטרה משנת 2004. זה ממש קלקסיקו עם זמרת. לטעמי, שיר נהדר שהיה ראוי להיות להיט רדיו. איזו מנגינה, איזה ליווי ספדל-סטיל והואמפ של חצוצרות המריאצ'י. קלקסיקו מחזירים את ננסי סינטרה לימי לי הייזלווד:

אז ב-28 בפברואר וב-1 למרץ 2013, קלקסיקו מופיעים בבארבי תל אביב. לרכישת כרטיסים. | לדף הפייסבוק של המופעים בישראל.